על תפילת השבת בביתו של ה"חפץ חיים" זצ"ל, מביא בספר מאיר עיני ישראל מדבריו של אורח מברלין שהתארח ב"ראדין" בשבת קודש כ"א סיון תרפ"ט, ואלו דבריו: למחרת העירו אותי בחורי הישיבה בשעה שש, בהשערה שתפלת השחרית אצל ה"חפץ חיים" מתחילה בשעה הזאת. התלבשתי מהר והלכתי עם הבחורים אל ביתו של ה"חפץ חיים", שם מצאתי כבר קהל רב של מתפללים.

התפלה היתה בהתלהבות כזו שטרם ראיתי כמותה. את העליה הראשונה בקריאת התורה קיבל ה"חפץ חיים", כל התפלה התנהלה באיטיות ובכוונה עצומה, שארכה כשלוש וחצי שעות.

נכדתו של רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל ספרה על סבה הגדול, שבשבתות היה מטייל ביער הסמוך לעיר, ולפעמים היה פוגש שם צעירים שאחזו מקלות בידיהם וסגריות דולקות בפיהם. הסבא היה עושה עצמו כמו שאינו רואה מה בידיהם ובפיהם, והיה מאיר פניו אליהם ומקדים לברכם בקול רם בברכת שבת שלום. היה משוחח אתם בנועם על נושאים קרובים ללבם, ומתבל את דבריו בפסוקים מן התורה ובדברי חז"ל, כך השפיע על הצעירים, ובזכותו חזרו רבים בתשובה.

על רבי שלום מרדכי הכהן זצ"ל, אב"ד ד"בערזאן" בעל שו"ת מהרש"ם, מסופר: בשבת נוהג היה ללמוד מסכת שבת, מסכת ערובין והלכות שבת, ובמוצאי שבת בסעודת מלוה מלכה היה גומר ללמוד את מסכת עירובין.

בספר לשכנו תדרשו הביא כיוצא בזה גם על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת מיר, בליל שבת היה לו קביעות שהיה גומר כל מסכת ביצה, וסדר הלימוד היה באופן זה, שמיד אחרי תפלת ערבית היה מתחיל מתחילת המסכת [כדי לנצל את הזמן שעד הסעודה]. בתוך הסעודה ביני וביני היה ממשיך עד שהיה מסיים כל המסכת, ועל כגון זה נאמר: בתחבולות תעשה לך מלחמה.

 

הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מספר בספרו מלכים אומנייך: מעשה באשה מקשה לילד, שהיתה בסכנה גדולה. בעלה התייפח בבכי לפני ה"חפץ חיים" זצ"ל, וביקש שיעורר רחמים וחסד לפני כסא הכבוד. אמר ה"חפץ חיים" לרבנים שישבו לפניו, רבותי: צריך שמישהו שיש לו זכות של שבת, שיאציל וישפיע מזכות זו לטובת היולדת. מיד אמר הבעל: רבי, אני מקבל עלי לעשות גדולות ונצורות למען השבת. השיב לו הסבא קדישא, כעת לא מועיל קבלה לעתיד, כעת צריך זכות על מעשה שכבר נעשה. נענה אחד הרבנים ואמר: השפעתי פעם על בעל חנות שיסגרנה בשבת, ובזכות זה תוושע האשה ותלד במהרה ובנקל. אמר לו ה"חפץ חיים", זכות זו אכן יכולה לעזור ליולדת. וכך הוי, והאשה ילדה לשלום.

מסיים הרב זילברשטיין וכותב, שכמדומה שההסבר בזה הוא, שמלכותא דארעא היא כעין מלכותא דרקיעא, והנה, כשאדם חייב ממון למלכות, והשופטים שלחו שוטרים להוציא חיובו לפועל, לא יועיל לו כעת אם יחתום על שטרות, הוא צריך לתת כעת אך ורק ממון במזומן, וכך הדבר בעניננו. אשרי האדם הצובר זכויות למען השבת, שיעמדו לזכותו בכל עת ובכל שעה.

שעת דמדומי החמה ביום השבת אחר הצהרים, נקראת בספרים הקדושים בשם שעת רעוא דרעוין, שעה שבו עולים הרצונות הטהורים לשמים, כך מתאר ר' רפאל וסרמן בתולדותיו של אביו הגדול רבי יהודה לייב חסמן זצ"ל, וזה לשונו: אזכרה ימי שבת קודש בבית אחרי סעודה שלישית, כשהיה נוהג לומר בעל פה מזמור "אשרי תמימי דרך" בניגון המסורתי. איך היו פסוקי הנצח הללו, פסוקי הרחמים והנוחם, צקון הלחש של היחיד הבודד והאובד בעניו, איך היו פסוקים אלו מתנגנים ומרחפים בחלל החדר באפלולית השקיעה. "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי", "לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי". לעולם לא ישכחו פסוקי תהילים אלו שנאמרו כמעט בלחש, בעין דומעת ובנפש נכספת. לעולם לא ימושו מהזכרון רגעי טוהר אלה.

 

בספר הצדיק רבי שלמה, מובא מה שהיה מספר רבי שלמה זלמן בלוך זצ"ל ששמע מרבו ה"חפץ חיים" זצ"ל, שפעם הלך רבי ישראל סלנטר במוצאי שבת לבקר חולה מסוכן, והתחיל לשוחח עמו על ענין האמונה בדברי חז"ל הקדושים, שכל דבריהם אמת כפשוטן ממש, ובמשך השיחה התלהב יותר ויותר בענין זה, וכך נמשך התלהבותו כשעה וחצי, עד שלבסוף אמר לחולה: היות שחז"ל הקדושים אמרו במסכת שבת קיט: "חמין במוצאי שבת מלוגמא", הרי הדברים הם כפשוטן ממש, וציוה להביא כוס חמין, ונתנה לחולה, ותיכף התחיל להתרפאות. וזהו בבחינת צדיק באמונתו יחיה.

בספר קול חוצב, מסופר על רבי שלום שבדרון זצ"ל, שפעם בשהותו בבית משפחה באמריקה, נכנס לאחד החדרים, ובהיכנסו הבחין שהחשמל שהיה כבוי בכניסת שבת - דולק! ר' שלום חשש שמא פתיחת הדלת גרמה להדלקת האור, היה זה בשעה מאוחרת בליל שבת קודש.  

בשבת בבוקר ניגש ר' שלום בסערת כאב ושאל על הטכניקה בבית מארחו: האם פתיחת הדלת מדליקה את האור? בני המשפחה שהבינו את חששו, וראו את חיוורון פניו, הרגיעו אותו ואמרו לו שיענקלה, הילד הקטן, הוא זה שלחץ בטעות על מתג החשמל לאחר כניסת השבת.  אמר להם רבי שלום: חבל, חבל שלא ידעתי על כך אתמול, לא ישנתי כל הלילה מרוב עוגמת נפש, לו הייתי יודע - הייתי נרדם.

בספר אורחות חסידיך מסופר, באחד הימים ששהה ראש ישיבת מנצ'סטר רבי יהודה זאב סגל זצ"ל בעיר נופש, בדקו את החצר, ונראה היה כי אפשר לטלטל בו, בשבת יצא רבי יהודה בלוית בחור אחד, ובידו ספרים ללמוד בגינת הבית. בתוך כך, הוברר לו כי יש פירצה במקום אחד בגדר, והתעוררה שאלה גדולה אם העירוב בכשרותו.

אחר כמה שעות הבחין הבחור כי ראש הישיבה לא ישן כל השבת, ושאלו לפשר הדבר. השיב לו רבי יהודה שלא יכול להרדם מרוב יראה שמא עברו על איסור טלטול בשבת. הבחור המשיך ושאל: אבל הרי אני הוא שטלטלתי, ולא הרב? השיבו רבי יהודה: בשביל שאתה טלטלת, אני לא יכולתי לישון.

 

מסופר על רבי יעקב ישראל קניבסקי הסטייפלר זצ"ל: פעם בשבת קודש אחת לאחר תפילת מנחה, יצא מישיבת "בית מאיר" לעבר ביתו בליווי תלמיד חכם. לפתע החל לרדת גשם זועף, והתלמיד חכם שלידו שאלו האם מותר לרוץ בשבת במקרה כזה? השיב לו רבינו: כשיוצאים מבית הכנסת אסור לרוץ, והמשיכו ללכת. לאחר כמה פסיעות שאלו שוב האם כעת כבר מותר לרוץ? השיב לו רבינו בחיוך: לא כדאי לרוץ בשבת. ומעידים תלמידי הישיבה שהביטו עליהם כל זמן הליכתם, בהתפעלות איך שהולכים בגשם השוטף, מבלי למהר הליכתם כלל.

סיפר רבי יהודה קרביץ שבצעירותו בהיותו בישיבה בראדין בצילו של הסבא קדישא רבינו החפץ חיים, עברה שמועה לא טובה בעיירה, על שאוטובוס נהוג בידי יהודי יעבור בכביש הראשי ליד ראדין בעיצומה של שבת המלכה. ה"חפץ חיים" הזדעזע מכך, ודיבר לבני הישיבה בחריפות רבה במחאה על רמיסת קדושת השבת, ומתוך דבריו נכנס ללבו של רבי יהודה משפט נורא, יסוד בכוחות הנפש והלכתא רבתא לשבתא, החפץ חיים דיבר בכאב, ואמר בדבריו: "הם מקררים אותי!" בידעו שיהיה חילול השבת בסמוך אליו, חושש היה הסבא קדישא לנפשו שמא תפגם בראיית ושמיעת חילול שבת.

לימים לאחר המלחמה הנוראה כשהגיע רבי יהודה ואחיו רבי שאול לארץ הקודש, נכנס רבי יהודה להגרי"ז מבריסק זצ"ל להמלך עמו על דבר הצורך בהעברת דירתו של רבי שאול מתל-אביב לבני-ברק ונמוקו עמו - בשביל חינוך ילדים, ראיית חילולי השבת ושאר ביזוי כל דבר שבקדושה לעיניהם הרכות של הילדים בעיר תל אביב.

הרב מבריסק כששמע את נימוקיהם השיב בגערה המהולה בתוכחה: לילדים אתם דואגים?! וכי אנחנו על עצמנו כבר בטוחים אנו?!, וכי לנו לא יזיק ראיית חילול שבת?!"

... כשמוע רבי יהודה את דברים הללו מפיו של הרב מבריסק, פתח וסיפר לו את המעשה הנ"ל מה"חפץ חיים", והרב מבריסק האזין בקשב רב וקרא בהתפעלות: אתם שומעים, אתם שומעים, החפץ חיים מרגיש שהוא עלול להתקרר, ואנחנו לעצמו בטוחים?! כך הרגישו קדושי עליון אלו ואנן מה נענה אחריהם.