פרשת אמור – מדוע יש להביא מראשית הקציר למקדש?

פרטים

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 16:03

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1449

פרשת אמור – מדוע  יש להביא מראשית הקציר למקדש?

מאת: אהובה קליין

פרשה זו כוללת נושאים שמחים ונושאים שמחים פחות , אחד הנושאים ראשית הקציר נאמר :

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי- תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן..." [ויקרא כ"ג, י'- י"ב]

השאלות הן:

א] כיצד נערך הטקס החגיגי של ראשית הקציר בתקופת המקדש?

ב] מה תכלית הבאת העומר אל הכהן?

תשובות.

טקס  ראשית הקציר:

בחג הפסח הנקרא גם חג האביב- הבשילה ראשית התבואה בשדות ובתקופת המקדש היו עורכים טקס במוצאי יום טוב ראשון של פסח -  זה היה  טקס חגיגי של קציר השיבולים מן היבול החדש, בלילה היו קולעים את גרעיני השעורה וטוחנים אותם ואת הקמח היו מנפים בשלוש עשרה נפות ולמחרת היום [בתאריך ט"ז בניסן ] הקריבו כוהני המשמר סולת- עשירית האיפה:

תחילה היו מערבבים את הסולת עם שמן ולבונה [לבונה  סוג של בשמים שהיו מקטירים בבית המקדש].אחרי  זה  הניפו את העומר.

לפי הסבר רש"י: כל תנופה  פירושה-הנפת העומר מוליך ומביא ,מעלה ומוריד מוליך ומביא כדי -  לעצור רוחות  רעות הבאות מארבע  רוחות השמים.

הנפת התערובת, היו מקטירים על המזבח קומץ מן הסולת הבלולה ואילו שאר המנחה הייתה נאכלת על ידי הכוהנים- זו המשמעות של "הקרבת העומר" אשר אחריה הותר לאכול מן התבואה החדשה.[מסכת מנחות י', ג'- ה']

רש"ר מסביר: "לא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ" [מסכת מנחות פ"ד,]

הכוונה: שמצוות  הבאת העומר חלה על עם ישראל רק לאחר  זכייתם לחירות ועצמאות לאומית כאשר סוף, סוף זכו לשבת באדמתם ויבול הארץ הוא משלהם אז יביאו את העומר – הכמות תספיק לאדם ליום אחד ויעבירו את העומר   לידי הכהן המייצג  אותם במקדש. הדבר מוכיח שיבול הארץ  שהבשיל בעזרת השמש הוא אינו של עם ישראל, הוא צמח למען התורה של מקדש ה' ויש להשתמש בו על מנת לקיים את מטרות התורה. ועומר הזה הוא: "ראשית קצירכם"  המילים: "קצירה" ו"קצירכם" מתייחסים לגידולי קרקע הנחשבים לקצירה העיקרי של הארץ ושל האומה. והם מחמישה מיני דגן שמיועדים להכנת לחם: חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל, שיפון. סוגי דגן אלה מייצגים את מושג הלחם וגם במצוות מצה וחלה [מסכת מנחות  ע-:]

חל איסור לקצור את חמישה מיני דגן אלה - טרם העומר, אך זאת רק אם צמחו בשדות  הראויים לגידול מוצלח של יבולים מסוג זה. לפי שכל התקוות לקציר תלויות בשדות אלה, אלא שאיסור הקציר טרם העומר, אינו נהוג  בשדות  הזקוקים להשקאה שבעמקים, לכן גם את העומר אין מביאים משדות אלה. "ממקום שאתה מביא- אי אתה קוצר, ממקום שאי אתה מביא- אתה קוצר"

[שם ע"א]

תכלית הבאת העומר.

התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ממחרת היום ראשון של חג הפסח, ולפני כן אסור לנו לאכול מהתבואה החדשה.

ספר החינוך מבאר: "נצטווינו להקריב ביום שני של פסח, נוסף על המוסף של ימי הפסח, עומר אחד של שעורים, הנקרא: "עומר התנופה", כפי שנאמר: "והניף את העומר לפני ה'

[הכוונה לקורבן ציבור המובא בשם כל עם ישראל].

משורשי המצווה: כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול, שעושה הקב"ה עם בריותיו, לחדש להם שנה- שנה תבואה למחייה. לכן ראוי  שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה"

במילים אחרות : יש כאן הבעת תודה לקב"ה על כך שדואג לנו לתבואה חדשה מידי שנה בשנה למען מחייתנו.

ר' משה אלשיך מסביר: כי השפע הכלכלי עלול לגרום לאדם שיחטא , שמא יזקוף את כל הצלחתו בעניין היבול לזכותו  הבלעדית – כמו שנאמר: "וישמן ישורון ויבעט" [דברים ל"ב, ט"ו]- ויחשוב כי רק בזכות  חריצותו ועבודתו בשדה  הגיע להצלחה-כפי  שהתורה  מזהירה:"השמר לך פן תשכח את ה'...ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים"[דברים  ח, י"א- י"ד] לכן  התורה ציוותה אותנו להביא, את העומר הראשון לה'. במטרה  לחנך  את העם כי הכול מאת ה' !

הנפת העומר על ידי הכהן לכל ארבע רוחות השמים ,למעלה ולמטה-  מסמלת לנו: כי הקב"ה שולט על כל העולם.

בזוהר הקדוש נאמר: [בשלח ס"ב] על האדם מוטל להתפלל לה', יום, יום לפרנסתו וגם מי שיש לו מזון, יתפלל לה' ,בכך הוא גורם שה' ישפיע עליו  שפע רב בכל העולמות וגם על עצמו.

במסכת סוטה [מ"ה] נאמר: "רבי אליעזר  הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל למחר? אינו אלא מקטני אמונה"

"בפשטות הביאור: נחשב מקטני האמונה הואיל והוא דואג "דאגת מחר "וביותר עומק יש להגיד: שעצם חשיבתו שיש לו פת בסלו. בתוך הרגשה שיש דבר מה בידו, זה מוכיח כי אמונתו קטנה היא, כי אם אמונתו הייתה איתנה ונכונה. היה מבין שאין לו משלו מאומה ואף במה שיש לו בידו, אינו אלא ברכת ה' אשר נתן לו - ברצותו ישאירנו בידו וברצותו.." [ר' אברהם אלימלך בידרמן]במילים אחרות, אדם צריך לדעת שכל פרנסתו מאת ה', והוא צריך לעשות את ההשתדלות שלו, אך לא לדאוג יתר על המידה- מה יהיה בעתידו? כי במקרה זה - הדבר מוכיח שהוא קטן באמונה  בה'.

המהר"ל מפראג [אור חדש על מגילת אסתר ,ו, י"א] טוען:

שהבאת העומר מראשית הקציר בא להזכיר לאדם על  הנהגתו של הקב"ה, לפי שמיד אחרי הגשמים, בתום החורף - הפירות והצמחים – באים לידי גמר, האסמים מתמלאים ביבול- כתוצאה מברכת ה' וישנו חשש שהאדם יטען שכל מה שיש ברשותו  בא לו ב"טבע העולם"- על ידי המטר, לכן הציווי להביא מראשית הקציר לבית המקדש –במטרה להשריש ולחזק את האמונה שה' הוא שולט על הטבע ואין התבואה גדלה מהגשם בלבד -  אלא הדבר נתון בשלטון ה' לפי שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם והא מצווה על האדמה להצמיח מתוכה את כל היבול.

ה"משך חכמה" מסביר: כי המטרה  בהבאת העומר – להדגיש לעם ישראל כי אין עניין הגשמיות העיקר בחיים, מסיבה זו בתחילת הקציר יש להביא  אלומה ראשונה לה', ובאמצע עונת הקציר: "ולקט קצירך לא תלקט" ובתום  הקציר: יש לדאוג גם לעניים ולגר: "לא תכלה פאת שדך...לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם".התורה מחנכת אותנו לחשוב גם על הזולת ולדאוג לו.

לסיכום, לאור האמור לעיל. מצווה היהודי להביא מהתבואה החדשה לבית המקדש – כדי להכיר טובה לה' על כל החסדים שעושה עמו וידע- שאין הוא יכול לזקוף את הצלחת הגידולים על עצמו בלבד בבחינת- "וישמן ישורון ויבעט"- אלא יבטח בה' שרק הוא המסייע בידו – להשיג פרנסתו.

מזונו  של  היהודי נועד לחזק אותו- כדי שיהיה בכוחו לעבוד את ה'.

יפים הם דברי דוד המלך: "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה'--חֶסֶד, יְסוֹבְבֶנּוּ". [תהלים ל"ב, י]

ראשית הקציר.

פרטים

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 16:03

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1520

ראשית הקציר.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

הוא איכר ירא שמים

נהנה  מיגיע כפיים

בזיעת אפו עמל

חרש זרע עדר.

כעת מניף חרמש

ברמ"ח איבריו  רוֹגֵשׁ

למראה   יֹפִי  השיבולים

היוצאות בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים.

בליבו מודה לאלוקים

על כל הטוב והחסדים

בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר

בפיו  ניגון תודה ושיר.

 הערה: השיר בהשראת  פרשת: אמור- חומש ויקרא]

עונג שבת/ שיר מאת: אהובה קליין©

פרטים

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם בחמישי, 22 אוקטובר 2020 16:22

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1673

עונג שבת/ שיר מאת: אהובה קליין©

שעת בין הערביים

נרות שבת שניים

שלהבות קדושות

עונג שבת לוחשות.

למרחק מפיצות אורה

בבית שרויה ברכה

אם הבנים שמחה

נשמתה מתעלה.

ענני שכינה בשמים

מעל חומות ירושלים

בית הבחירה  נשקף

מואר במנורת זהב.

 הערה: השיר בהשראת פרשת אמור [חומש ויקרא]

פרשת אמור- מה גנוז בשבת קודש?

פרטים

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם בחמישי, 22 אוקטובר 2020 16:22

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1585

פרשת אמור- מה גנוז בשבת קודש?

מאת: אהובה קליין.

אחד הנושאים בפרשתנו, שמירת השבת:  "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ה', אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ--אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:  שַׁבָּת הִוא לַה', בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם".

[ויקרא כ"ג, א- ד]

השאלות הן:

א] במה חשובה השבת ?

ב] הדלקת נרות שבת - לשם מה?

תשובות.

חשיבות השבת

על פי הכתוב בתורתנו -שמירת השבת- היא אות בין עם ישראל לאלוקים- לדורות כפי שנאמר:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:  כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם--לָדַעַת, כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת--כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.  שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַה'; כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם.  בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם:  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". [שמות  ל"א, י"ב- י"ז]

ה"חפץ חיים"- מסביר מסר זה על פי משל: למה הדבר דומה?- לאדם שהוא בעל חנות ועל הדלת ישנו שלט המתאר את סוג העסק, כגון: חיט, שען  וכ"ו.  כל עוד השלט קיים, כל הסביבה יודעת על מקום ועל טיבו של המקום, אך ברגע שהשלט הוסר מהדלת, מבינים כולם, כי האיש עזב את  העסק.

הנמשל: השבת היא האות, או השלט של היהודי המעיד עליו כי הוא קשור לתורה הקדושה, אך ברגע שהוא "מסיר" את השלט - המשמעות היא: שיום השבת נהיה אצלו כיום חול רגיל בשבוע - והוא מנותק למעשה מהתורה.

ידוע, כי מצוות שמירת השבת- היא אחת מעשרת הדיברות כמו שהתורה מתארת:"זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַה' אֱלֹקֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ".

ספר החינוך , מבהיר את הציווי:" משורשי מצוה זו, שנהיה פנויים מעסקנו לכבוד היום -כדי לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם- שהיא חבל שמושכת כל יסודי דת ונזכור  ביום אחד בכל שבוע ושבוע, שהעולם נברא בשישה ימים..."   היות וכאשר כל יהודי ישבות ביום השביעי  ויהיו אנשים  שישאלו: "על מה ולמה מנוחה זאת?, ויהיה המענה:  "כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם.."   יתחזק כל אחד באמונה אמיתית.." מכאן, שיהודי המקפיד בשמירת שבת מעיד על עצמו: שהוא מאמין בה'- כבורא עולם ומנהיגו.

ראוי   לציין :למרות שהעובדה שה' הוא בורא עולם ומנהיגו  ועיקרון זה  הינו בסיס לכל המצוות ,מעניין שהתורה  נותנת לכך דגש במצוות שמירת השבת דווקא.

ישנם טעמים נוספים לשמירת השבת:  "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ.  וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת". [דברים ה, י"ב- ט"ו]

מכאן: שיום השביעי תכליתו לשמש יום מנוחה לאדם בן חורין, לעבדים וגם לבעלי חיים. על פי הכתוב, כל יצור זקוק ליום מנוחה, את זאת לומדים אנו  "מדוגמתו האישית" של אלוקים כפי שנאמר: "..וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.."

בנוסף עלינו לזכור את נס יציאת מצרים :  עצם זכירת יציאת  מצרים מהווה סמל לאמונה  והשגחת ה' על ישראל.

רש"ר [רבי  שמשון רפאל הירש] סובר: כי עצם שמירת השבת - היא הזמנה לקדושה - הקב"ה בעצמו קדוש - לפי שנאמר: "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי" [ויקרא כ"ב, ל"ב]

ישנו דבר משותף לישראל ולשבת – ששניהם נקראים: "קֹדֶשׁ"  נאמר: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' " [ירמיהו ב, ג]

 ועל השבת נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם"

המהר"ל מבהיר: לכל דבר גשמי יש שישה צדדים: צפון, דרום, מזרח, מערב, מעלה ומטה.

המספר שבע: מסמל את המציאות שמעל העולם הגשמי -הוא מבטא את הממד הרוחני של החומר- זה התוכן הפנימי של העולם שבלעדיו אין קיום.

 ללא ממד זה - דומה העולם לגוף אדם ללא נשמה, על כן החומר נברא במשך שישה ימים ואילו היום השביעי  תפקידו לשלב את הרוחניות בחומר.

הדלקת נרות שבת.

על פי הרמב"ם [הלכות שבת פ"ה, ה]

"אחד אנשים ואחד נשים חייב להיות בבתיהם נר דלוק בשבת... שזה בכלל "עונג שבת" . נרות השבת מסמלים את קבלת השבת בבית.

חז"ל מסבירים: שנרות שבת הם בבחינת "עונג שבת"

א.    נרות שבת- משום  "שלום בית" בתלמוד [מסכת  שבת ל"ד] מביא את הפסוק: "וידעת כי שלום אהלך.."?

ב.     רבינו חננאל מסביר את המשמעות: "ואין שלום, אלא באור, שנאמר: "וירא אלוקים את האור כי טוב" כאשר אין אור בבית בשבת – הדבר יכול לגרום למריבות, אדם  עלול להיתקל בחפץ, שובר אותו או נפגע בעצמו - האור מונע מצבים לא נעימים.

ג.      נגד הכופרים בתורה שבעל פה [הצדוקים ויותר מאוחר הקראים] הטוענים שאסור ליהנות  מאש דלוקה בשבת גם אם הודלקה טרם כניסת שבת ,לכן הם נוהגים לאכול בחשכה במשך השבת ולאכול מאכלים קרים במשך כל השבת.

הרמב"ם סבור: כי הנשים מצוות  יותר מהגברים להדליק את הנרות- כי לאחר שהאישה הכינה את הבית לכבוד שבת ,היא גם זו שמדליקה את הנרות.

חכמים סוברים: "לפי שהאדם הוא נרו של הקב"ה שנאמר: "נר ה' נשמת אדם" [משלי כ, כ"ז] באה חוה וכיבתה אותו [היא הביאה את המוות לעולם על ידי אוכלה את הפרי מעץ הדעת]תינתן לה מצוות הנר, כדי שיתכפר לה על הנר שכבתה" [תנחומא  נח, א]

מצווה זו מסמלת את האישה כעקרת הבית אשר מעצבת את דמותה של השבת ושל כל משפחתה.

נאמר בילקוט שמעוני[במדבר, ח]: "וכבוד השבת נרותיה הן כבודה, "אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון" שנאמר "והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה ,אלא בכבודי אני מאיר לכם שנאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם, האומות עתידים להיות מהלכים לאורכם ,שנאמר והלכו גוים לאורך..."

לסיכום, לאור האמור לעיל:  השבת  נוצרת בתוכה ברכה רבה -לפי שהיא משמשת אות בין עם ישראל לקב"ה ומרמזת על האור העתיד להתגלות בגאולה.

פרשת אמור. מה גנוז בציווי הבאת העומר לכהן?

פרטים

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם ברביעי, 21 אוקטובר 2020 16:33

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1397

פרשת אמור. מה גנוז בציווי הבאת העומר לכהן?

מאת: אהובה קליין.

הפרשה עוסקת באבל ושמחה, אולם אנו נעסוק כאן בהבאת העומר - לכהן.

כך מתארת התורה מצווה זו:  "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כִּי- תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן.  וְהֵנִיף אֶת- הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן.  וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת- הָעֹמֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, לַיהוָה.  וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַיהוָה--רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן, רְבִיעִת הַהִין.  וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם".  [ויקרא כ"ג ,י'- ט"ו]

 השאלות הן:

א] מהי מהות מצוות הבאת העומר לכהן?

ב] מה גנוז בהבאת העומר למקדש?

תשובות.

הבאת העומר לכהן.

רש"י מסביר: שהתבואה הזו תהיה ראשונה לקציר.[על פי מסכת מנחות ע"א]  עומר-הוא עשירית האיפה.

הרב שמשון רפאל הירש מבהיר: נאמר: "לא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ" [מסכת מנחות פ"ד] מכאן ניתן ללמוד, כי כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל ונהנה מעצמאות לאומית ומחירות ,כאשר קוצרים את היבול, כנאמר:   "וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ"—היבול נעשה שייך לעם ישראל ואז הם מצווים להביא  עומר מהקציר הראשון ,הכמות חייבת להיות במינון המספיק לאדם ביום אחד. כמות זאת יש להביא לכהן המייצג את עם ישראל במקדש.

 האיכר צריך להבין כי מה שהצמיחה הארץ והשמש הבשילה אינו של  עם ישראל, "אלא הוא גדל למען  התורה  של  מקדש ה' ויש להשתמש בו כדי לקיים את מטרות התורה"  ועומר זה חייב להיות:" רֵאשִׁית קְצִירְכֶם".

הקציר מתייחס רק לאותם גידולי קרקע שנחשבים לקציר העיקרי של הארץ והאומה, הכוונה לחמשת מיני דגן שמכינים מהם לחם: חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל, ושיפון. במשנה מתואר מעמד הקציר לפי ההלכה בזמן בית המקדש השני:

"שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחבר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור.

כל העיירות הסמוכות לשם (למקום הקצירה) מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.

כיון שחשכה, אומר להם: בא השמש? אומרים הין. בא השמש? אומרים הין.

מגל זו? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין.

בשבת אומר להם: שבת זו? אומרים הין. שבת זו? אומרים הין.

אקצור? והם אומרים לו קצור! אקצור? והם אומרים לו קצור!

שלוש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים, הין הין הין.

כל כך למה? מפני הבייתוסים, שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב".[משנה מנחות י ג]

הטעם הגנוז בהקרבת העומר?

דעת הרמב"ם , למרות שהוא מביא הסברים רבים על הקורבנות הוא טוען:      "וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן " - כלומר  ישנן מצוות שאין  אנו יכולים בוודאות לדעת מה מטרתם  ומצוות אלה נחשבות לחוקים- ואכן הקרבת העומר מהקציר הראשון בארץ ישראל- הייתה נהוגה רק מזמן הכניסה לארץ .

לפי  ספר החינוך – הבאת העומר  מיועדת להביע תודה לקב"ה על כך שמידי שנה בשנה נותן בחסדו תבואה – למחיה.

הדבר נעשה דווקא ביום השני של חג הפסח כדי שלא נערבב שמחה בשמחה, כי היום הראשון נועד לזכר יציאת מצרים-הנס הגדול- יציאה מעבדות לחירות.

דעתו של רבי משה אלשיך [חי בצרפת במאה ה-16] :

מטרת המצווה-למנוע גאווה אצל האדם- כי בעת שהוא מצוי בשפע כלכלי ,ישנו חשש-שמא יבוא לידי מחשבה- כי הכול בזכות עצמו ,כמו שנאמר: "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה"

לכן יש להחדיר לתודעה: כי לה' הארץ ומלואה, לפיכך בעת הבאת העומר אל הכהן, הוא מניף את העומר לפני ה' למעלה ולמטה, ולכל ארבעת רוחות השמים- כדי לסמל שהכול מעת ה' השולט על כל העולם.

ה"משך חוכמה" אומר: כי מצווה זו מטרתה לחנך את העם למען לא ישימו את הדגש רק על החיים הגשמיים ורדיפה אחר ממון ועושר, אלא גם על החיים הרוחניים-היינו האמונה בקב"ה וקיום המצוות.

על פי דברי חז"ל- בתקופה  בה בני ישראל היו נודדים במדבר -אלוקים סיפק להם  מזון-  מן השמים, כפי שהכתוב מתאר:  "וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא--כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה-הוּא; וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵיהֶם, הוּא הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה.  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ:  עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם--אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ.  וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּלְקְטוּ, הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט.  וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר--וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר:  אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ". [שמות ט"ז, ט"ז]

על פי מקור זה: מתברר  כי היו מבני ישראל שלקטו יתר על המידה את המן והיו שלקטו מעט, אך כאשר הגיעו לביתם ומדדו בעומר, איש, איש מה שלקטו- התגלה שזה שהרבה ללקוט ,לא היה לו יותר מהמידה של עומר לגולגולת אשר באוהלו ואילו זה שלקט מעט מידי- לא החסיר דבר מעומר לגולגולת וזה היה נס גלוי.

לזכר אותו מזון בכמות של "עומר לגולגולת"- כאשר עם ישראל הגיעו לארץ נצטוו להביא עומר שעורים- כקורבן הודיה לה' על השגחתו עליהם במדבר ,בכך העם הביע  בתפילתו - את המשך השגחת הבורא בהווה ובעתיד.

לעניות דעתי, מצווה זו נועדה: בנוסף להביע תודה לקב"ה על כך שמסייע לכל יהודי - בהצלחת היבול , דואג למזונו היום - יומי ומספק לו גם פרנסה.

הבעת שמחה על כך שבתום ימי עמל ועבודת האדמה -  סוף, סוף ישנו  תוצר מבורך ואין הדבר מובן מאליו.

כמו שאומר דוד המלך:

"הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה--    בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.

 הָלוֹךְ יֵלֵךְ, וּבָכֹה --    נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע:

בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה --    נֹשֵׂא, אֲלֻמֹּתָיו". [ תהלים קכ"ו, ה- ו]

ועוד נאמר:

"אַשְׁרֵי, כָּל-יְרֵא יְהוָה --    הַהֹלֵךְ, בִּדְרָכָיו.

  יְגִיעַ כַּפֶּיךָ, כִּי תֹאכֵל;     אַשְׁרֶיךָ, וְטוֹב לָךְ.    [תהלים קכ"ח]

כל קיום מצווה  גורם לשמחה, כמו שאומר שלמה המלך:  "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב, שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם" [משלי ט"ו, ל]

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק כי: מצוות  הבאת העומר  מראשית הקציר בזמן שעם ישראל נמצא בארצו - מהווה הבעת תודה לקב"ה על כל מה שסיפק לעמו במדבר וגם בקשה להמשך ההשגחה בהווה ובעתיד- לסיפוק צרכי העם בארצו, מעבר לכך יש להיזהר ממידת הגאווה הגורמת לשכחת חסדי ה'  בזמן שהיבול- גורם לאדם שמחה ונחת מעמל כפיו. 

יהי רצון  שנקיים את  ציווי ה' לעד: "וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל:  לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.  [דברים ח, י"ח]