- פרטים
-
קטגוריה: פרשת אחרי מות
-
פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 16:01
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 665
פרשת אחרי מות - מה גנוז בלב הכהן הגדול ?
מאת אהובה קליין.
פרשה זו מתארת באופן מפורט את עבודת הכהן הגדול ביום הקדוש ביותר בשנה - יום כיפורים . בתקופה שבית המקדש היה קיים . אך כזיכרון לאותה עבודת הקודש שבטלה עם חורבן הבית השני קבעו חז"ל : לקרוא את הפרק הפותח פרשה זו בין תפילת שחרית למוסף ביום הכיפורים.
וכך פותחת הפרשה באזהרה לכהן הגדול:
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה'אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל- הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל- הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, אֶל-הַקֹּדֶשׁ: בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת, וְאַיִל לְעֹלָה. כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי-בַד יִהְיוּ עַל-בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף; בִּגְדֵי-קֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם". [ויקרא ט"ז, א-ה]
השאלות הן:
א] מהי עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים?
ב] מהו הסוד הגנוז של הכהן הגדול?
ג] מהי האזהרה לכהן הגדול?
תשובות
עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים:
ביום הכיפורים היה מוטל על הכוהן הגדול:
א] לכפר על כל בני ישראל-ועל כל בני ביתו. "וכיפר בעדו ובעד כל ישראל"
ב] היה חייב לטהר את המקדש את המזבח ואת הכוהנים, כפי שנאמר: "ויכפר את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכוהנים ועל כל עם הקהל יכפר" [שם ט"ז, ל"ג]
ג] ביציאת הכוהן הגדול מקודש הקודשים היה נושא תפילה מיוחדת על עם ישראל. היות ועבודתו הייתה כרוכה במאמץ פיסי רב במיוחד, עבודתו התחילה כבר מחצות הלילה . כשיצא היה מתפלל תפילה אחת ארוכה ושנייה קצרה.
ד[ שלוש פעמים הקטיר קטורת על מזבח הזהב.
ה] שלוש פעמים היה מתוודה.
ו] ארבע פעמים היה נכנס לקודש הקודשים.
ז] חמש פעמים היה חייב להחליף את בגדיו, באופן הבא: היה פושט את שמונת בגדי הכהונה, ביניהם היו: "בגדי זהב", לבש ארבעה בגדי כהונה של כוהן הדיוט מבד לבן ולהפך וכל זה בהתאם לסוג הקורבן שהיה עליו להקריב באותו זמן, ולא השתמש בבגדי: "הזהב" לפי שאין להזכיר את מלאכת עגל הזהב במעמד חשוב זה.
הכוהן הגדול היה דומה למלאכי השרת- שהיו לבושים בדים, כפי שהדבר מופיע אצל :יחזקאל [פרק ט]
ח] חמש פעמים ירד וטבל את בשרו במים.
ט] עשר פעמים היה מקדש את ידיו ורגליו.
י ] עשר פעמים היה מזכיר את השם המפורש-בנעימה מאד מיוחדת.
י"א] חמישה עשר קורבנות היה מקריב , לא כולל את: "השעיר לעזאזל".
י"ב] 43 פעם היה מזה מדם הקורבנות, כאשר סיים את מלאכותיו בשלום- היו העם חוגגים לו יום טוב ,שרים פיוטים יפים המתארים את רוממות הרוח המיוחדת בעת צאתו מקודש הקודשים.
הסוד הגנוז בכהן הגדול.
הרב אביגדור הלוי נבנצל מסביר בספרו: "שיחות לספר ויקרא": כי רק הכהן הגדול – שיָרַשׁ את הכהונה מאהרון הזקן - הכהן הגדול הראשון -מסוגל לעסוק בעבודתו המיוחדת ביום הכיפורים- היות ויש לו את התכונה החשובה: אחדות עם הזולת ומעשיו יזקפו לטובת הכלל. ושורש העניין נעוץ בדברי משה אל ה':[כאשר משה סירב לקבל בתחילה את שליחותו]
"וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי":
אלוקים עונה לו: " וַיִּחַר- אַף ה' בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי--יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". [שמות ד, י"ד]
ויש להבין ממה חשש משה, טרם יתמנה למושיעם של ישראל ? הוא חשש שעצם התפקיד החשוב של ההנהגה שלו על ישראל- תפגע באהרון אחיו ,היות ואהרון היה נביאם של ישראל במצרים בתקופה של שמונים שנה- אהרון סבל את כאבם של ישראל ונאנק איתם יחדיו.
הוא היה גם מנחם את העם בנבואות נחמה של גאולה שבוא תבוא.
אמר משה: "עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר" [שמו"ר ג, ט"ז]
משה חושש מפני קנאת אהרון אחיו - לאחר ששב ממדיין וייטול את ההנהגה, מטעם זה אמר משה אל ה': "וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח".[שמות י"ד, י"ג] עדיף שההנהגה תישאר אצל אהרון הכהן הגדול, משה חשש שאהרון יצטער על כך שמשה ישמש מעכשיו למנהיג על עם ישראל " כי גאולת כל עם ישראל על חשבון צערו החבוי של יהודי אחד- אינה גאולה"!
אומנם ה' אינו חולק על טענת משה ,אך מגלה לו שהמציאות שונה , לאהרון יש לב מיוחד- לב מעל הטבע, לב על אנושי כלל- ישראלי! כמו שה' מבטיח למשה:
"ְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ".
ליבו של אהרון- גדוש אהבה לזולת- עד כדי כך ששמחת זולתו- היא גם שמחתו, כאילו אהרון מחובר בנימים נסתרים ללבו של כל אחד מתוך העם. ולכן שמחת משה- היא גם שמחת אהרון.
מה שמאפיין את אהרון: זוהי האחדות העליונה עם ישראל- הוא הדין גם לגבי תכונות הנפש של צאצאיו הכוהנים.
מכאן שאין פלא שווידויו מכפר גם על הכלל ,כאשר לעם צר בחטאיהם- זו גם צרתו האישית של הכהן ולכן הווידוי שלו- כמו הווידוי של החוטא עצמו.
אך יש לכהן הגדול גם חובות- שמטרתן לא לחלל את מתנת השמים הזורמת בנימיו, משום כך חל עליו איסור מוחלט להיטמא למתים, להינשא לגרושה- כי מרגע שנולד עד סוף ימיו- קדוש הוא לאלוקיו.
האזהרה לכהן הגדול:
ישנו ציווי לכהן הגדול- לא לבוא בכל עת אל הקודש כפי שהכתוב מציין: "וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ"
רש"י מסביר: היות וגילוי שכינת ה' נמצאת בקודש – יזהר שלא ירגיל עצמו לבוא לשם בכל עת !
על פי הספר "שיחות מוסר" של רבי חיים לייב שמואלביץ- הסבר מעניין: הוא מביא את דברי-החסיד יעבץ שכתב בפרושו לאבות [א, מ"ד] על הנאמר בספר יחזקאל [מ"ו, ט]:
"וּבְבוֹא עַם-הָאָרֶץ לִפְנֵי ה', בַּמּוֹעֲדִים, הַבָּא דֶּרֶךְ-שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֺת יֵצֵא דֶּרֶךְ-שַׁעַר נֶגֶב, וְהַבָּא דֶּרֶךְ-שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ-שַׁעַר צָפוֹנָה: לֹא יָשׁוּב, דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר-בָּא בוֹ--כִּי נִכְחוֹ, יצאו (יֵצֵא)". הקב"ה הקפיד שהאדם לא יראה אותו שער פעמיים ,שמא ישווה בעיניו לשער ביתו וקירות הבית לקירותיו וכו' וכך היה גם בחטא העגל- שהיה האהל בתוכם עד שמאסו בו ובקשו מאהרון שיעשה להם אלוהים, ומשה רבינו חש בזה ולכן נטה את האהל מחוץ למחנה הרחק מן המחנה.
מסתבר שהאויב הגדול ביותר של כל רגש קדושה- זה ההרגל- ההרגל עשוי לכבות את כל גחלי הקודש - עד שתדעך לגמרי, חלילה.
לכן אהרון הכהן- נכנס רק פעם אחת בשנה לקודש הקודשים : ביום הכיפורים.
עוד כותב החסיד יעבץ: אל יאמר אדם, שאיננו מעוניין לשמוע את דברי הרב בשיעור תורה – כי שמע רעיון זה פעמים רבות ,אלא עליו לשתות בצמא את דבריו- כאלו שלא שמע את הדברים לפני כן מעולם.
דוגמא מעניינת מצאנו ברדת המן במדבר, יום יום, ומתוך שבאו עם ישראל- לידי הרגל- בסופו של דבר מאסו בו, כפי שנאמר: "וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". [במדבר כ"א, ה]
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי הכהן הגדול, בהיותו צאצא לאהרון הכהן- טמון בו לב מיוחד- המחובר בנימים לכל אחד מישראל ולכן יש באפשרותו לברך וגם לכפר על חטאי כל אחד ואחד מישראל, מנגד ישנה אזהרה שלא יבוא בכל עת אל קודש הקודשים, שמא יבוא לידי הרגל וחס ושלום ולמאוס בקדושה. ויפים הם דברי דוד המלך האומר:
"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" [תהלים, כ"ז, ד]כוונתו בדבריו: כי כל יום שיתפלל בבית ה' זה יחשב לו כביקור מחדש ולא משהו מן ההרגל.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת אחרי מות
-
פורסם בשלישי, 20 אוקטובר 2020 18:55
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 445
פרשת אחרי מות – הקשר בין שני השעירים ליעקב ועשיו- כיצד?
מאמר מאת: אהובה קליין
הפרשה עוסקת בהטלת גורלות על שני השעירים - ביום הכיפורים:
"והקריב אהרון את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד- חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה" [ויקרא ט"ז, ט-י]
לגבי השעיר שגורלו נחרץ להישלח למדבר נאמר: "וסמך אהרון את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד—איש עיתי המדברה: ונשא השעיר עליו את כל—עוונותם אל—ארץ גזרה ושילח את השעיר במדבר: [שם ט"ז, כ"א-כ"ג]
השאלות הן:
א] למי נועדו שני השעירים?
ב] מי היה משלח את השעיר למדבר?
ב] באיזה אופן היה משתלח- ולשם מה?
התשובות
שני השעירים.
רבינו בחיי מסביר: שני השעירים היו לפני הטלת הגורלות ואחרי הטלת הגורלות- מתנה לה'. ההוכחה לכך: שהכתוב מציין: בשני השעירים את המילים: "לפני ה' " פירושו של דבר- שגם השעיר המשתלח לעזאזל היה נותנו לה', בעוד שהשעיר האחד היה נשחט- לפי שהכתוב מציין : "ועשהו חטאת" השעיר השני לא נשחט כלל, אלא משתלח על פני המדבר, מכאן שבנושא הקורבנות יש לכוון כלפי ה' ולכן שני השעירים היו מתנה לה'.
משום כך הטיל הכהן גורלות על השעירים מהטעם: "לפי שהדבר הנחלק על ידי גורל הוא החלק הבא מאת ה'- כפי שכתוב: "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו" וכך יוצא שהקב"ה הוא הבוחר את גורלות השעירים.
גם אונקלוס אומר :- גורל אחד לה'. ובמסכת יומא: אמרו רז"ל: שאם הכהן לא היה מטיל גורלות על השעירים- לא עשה כלום.
שילוח השעיר המדברה.
על פי רש"י: היה השעיר משתלח על ידי:" איש עיתי"- המוכן לכך מיום האתמול, רש"י מסתמך על- מסכת יומא דף מ"ו.
בתלמוד ירושלמי[ ו, ג]: יש הסבר דומה: "עתי"- שיהא עתיד- כלומר שיהא מוכן ומזומן- כפי שמצאנו במגילת אסתר,[ח, י"ג]: שם נאמר: "ולהיות היהודים עתידים ליום זה"
על פי תרגום יונתן: היו מכינים את השעיר המשתלח- זמן רב לפני יום הכיפורים על ידי :"איש עיתי" אך אין לכך אישור בספרות חז"ל.
הרשב"ם מפרש: "ביד איש עיתי"- הכוונה לאיש המכיר היטב וגם בקי במסלולים ומדבריות. ורגיל בכל פעם שנשלח למדבר.
הרד"ק [רבי דוד קמחי] מפרש: ב"ספר השורשים" : "איש עיתי"- הוא איש חכם היודע לעשות כל דבר בעתו.[על פי אסתר א', י"ג ודברי הימים א', י"ב, ל"ב]
במגילת אסתר נאמר: "ויאמר המלך לחכמים יודעי העיתים.."
ובדברי הימים-ב, נאמר: "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל.."
חז"ל במסכת יומא [ס"ו, ע"א] מדייקים מתוך ההתבוננות במילה "איש" כי: "איש עיתי" למעשה יכול להיות כל אדם מישראל המוליך את השעיר ל"עזאזל". כפי שנאמר במשנה שם[ו', ג']: "הכול כשרים להוליכו [כלומר- מן הדין גם הישראלים כשרים ולא רק הכוהנים- להוליך את השעיר לעזאזל]:אלא שעשו הכוהנים קבע ולא היו מניחים את ישראל להוליכו" ולכן המסקנה כי השעיר היה נשלח למדבר אך ורק על ידי הכהן.
אופן שילוח השעיר לעזאזל- והמטרה.
במסכת יומא נאמר:[ו', ד']:"מיקירי ירושלים היו מלווין אותו [ מחשובי העיר ירושלים היו מלווים בכל שנה את האדם שהוליך את השעיר למדבר] - עד סוכה הראשונה" [ הכוונה: לסוכה הראשונה מתוך עשר הסוכות שהוקמו לאורך המסלול של מוליך השעיר לעזאזל והסוכה הראשונה הייתה במרחק של אלפיים אמה מירושלים- שהוא "תחום שבת"- שיש היתר לעבור בו ביום הכיפורים]
רבי מרדכי יהודה לייב זק"ש [מחכמי ירושלים במאה הזאת]אומר: בעצם תמוה מאד להתבונן באותם אנשים מתוך עם ישראל- שהעדיפו ללוות את הכהן הלוקח עמו את השעיר למדבר –מחוץ לחומות ירושלים. ולא לשהות במקדש ולשאוב קדושה מהמעמד הנעלה של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים שם . אלא להנעים לכהן את הדרך וללוות אותו ואת השעיר, אין פלא ,אפוא, על כך שחז"ל מכנים את אותם אנשים בשם: "יקירי ירושלים" מכאן המסקנה: שמידת החסד בין אדם לחברו גדולה יותר מלהיות במחיצת הכהן ביום הכיפורים במקדש.
הרמב"ם [במורה נבוכים חלק ג', מ"ו] רואה בנושא השעיר המשתלח, פעולה של התעוררות ותשובה, כפי שאומר: "החטאים אינם משאות, שייעתקו מגב איש אחד לאחר, אבל אלה המעשים כולם משלים להביא מורא הנפש, עד שתתפעל לתשובה"
הרד"צ הופמן בספרו על חומש ויקרא, אומר: שכל מה שנאמר על עניין השעיר המשתלח למדבר- הוא עניין סמלי ומשל- שהחטאים חייבים להימחק מכל שטח של ישראל. והקב"ה נותן לחוטאים אפשרות לחזור בתשובה ולתקן את דרכיהם.
הכתב והקבלה אומר: כי הקהל הרואה שמעמיסים את כל החטאים על השעיר המשתלח ומפילים אותו מצוקים גבוהים - עד למטה באופן שמתרסק -מתרשם כמה תיעוב יש בעבודת האלילים המתבטאת בזבחים לשעירים, התוצאה היא: "ונשא עליו כל עוונותם" הזוהמה של העבודה הזרה עוזבת את נפשם והם מתחברים לה'.
גם הרמב"ן אומר: כי מטרת התורה להרחיק את עם ישראל מטומאת האלילות ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים.
"עקדת יצחק" מסביר: כי נושא השעיר לעזאזל מבטא את הזלזול בעבודת אלילים ושעירים. ומנגד חינוך העם לעבודת ה'.
מעניין כי ישנם מפרשים המוצאים קשר בין השעיר המשתלח לבין הר שעיר:
אברבנאל אומר: כי שני שעירי יום הכיפורים מגלמים למעשה את המאבק הנצחי בין יעקב לעשיו שנולדו כאחים תאומים ליצחק ולרבקה, אך נפרדו דרכיהם- יעקב לחיי עולם ועשיו - לדיראון עולם. וכל זה , בעוד שבאופן טבעי נועדו שני האחים לגדול ולהתחנך יחדיו. אלא שעל ידי ההשגחה העליונה נפל בחלקו של יעקב להיות עמו ונחלתו של הקב"ה ,ואילו השעיר השני- עשיו הורחק מנחלת ה' ונשלח לארץ תוהו ושממה ולכן כל התכלית של עבודת הכהן עם השעירים ביום הכיפורים היא: תפילה לה' שכך יגמר המאבק המתמשך בין השניים- יעקב ועשיו- ממש כמו פעולת השעירים- כך יצא לפועל גם בחיים עצמם . כאשר הכהן הגדול מתוודה על השעיר לעזאזל- מורה כי כל החטאים והפשעים הולמים את עשיו, ואילו בני יעקב מחובתם להיות נקיים מהחטאים – בתוקף עם נבחר.
ישנו עוד פירוש באברבנאל ובספר העקידה: כי כל הפעולה של השעירים ביום הכיפורים מסמלת את שני הכוחות: של הטוב והרע באדם שהושרשו בו מיום היוולדו- כמטרה לבחירה חופשית שבידו הגורל- לבחור מהי הדרך שלו ? האם דרך ה' שמשמעותה- :"ובחרת בחיים", או הדרך של העזאזל- חלילה.
לסיכום, לאור האמור לעיל, עבודת הכהן עם השעירים ביום הכיפורים, יש בה גם סמלים חינוכיים וגם תפילה לגורל טוב יותר לעם ישראל ומעניין הקשר בין שני השעירים לבין שני האחים –יעקב ועשיו .
יה"ר ונזכה במהרה לגאולה שלמה , לבניין בית המקדש השלישי ויתגשמו דברי הנבואה: "ועלו מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְיתָה לה' הַמְּלוּכָה. [עובדיה א, כ"א]
