- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם בשישי, 04 פברואר 2022 07:47
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 352
מקור הסיפור: חידודון, קול ברמה, מובא באתר המחדש
איש מבין המתפללים בציון הבבא-סאלי זצוק”ל בנתיבות לא ידע את הסיפור המדהים, המפעים, העומד מאחורי חתן בר המצווה שעלה לתורה וחגג את כניסתו לעול מצוות במניין מצומצם ביום חמישי האחרון.
משה (שם בדוי) נער בר המצווה נולד בכפר ערבי עוין כבן לאם יהודייה ואב ערבי. הוא גודל וחונך כמוסלמי אבל בגיל שש חלם לראשונה על אדם זקן שנגלה בחלומו ואומר לו “אמא שלך יהודייה וגם אתה יהודי”.
הילד התעורר בבהלה וסיפר לאימו על החלום המוזר אולם זו הרגיעה אותו ודרבנה אותו לשכוח מהחלום. אם חשבו שהחלום היה אירוע בודד ונשכח, התפלאו הילד ואימו כשהחלום חזר על עצמו שוב ושוב. “אתה בן לעם היהודי, תעזוב את הכפר ותחזור הביתה”, אמר האיש שנגלה בחלומות.
בלית ברירה, גילתה האם לבנה כי היא יהודייה ולכן גם הוא יהודי אבל לא עשתה דבר כדי לצאת מהכפר הערבי. למרות הסבל הרב שעברה, לא מצאה בעצמה את הכוח לעזוב הכול ולפתוח בחיים חדשים. גם את נשות המחלקה להצלה מטמיעה ביד לאחים שהציעו מידי פעם את עזרתם, היא דחתה. “אני לא בנויה להתחיל הכול מהתחלה”, אמרה בעקשנות מאובנת.
בשעת לילה מאוחרת, באחד מימי חול המועד פסח של לפני שלוש שנים חלמה אימו של משה על אביה המנוח שאומר לה: “קומי ביתי היקרה. קומי עכשיו וצאי. זה לא המקום שלך”. בחלומה ניסתה האישה להתווכח עם אביה, אבל כשהתעוררה הבינה שלא מדובר בחלום שגרתי. זו הייתה הפעם הראשונה בה חייגה ליד לאחים וביקשה לברוח מיידית מהכפר. היא ניצלה את עבודתו של בעלה בלילות במשמרת בתחנת דלק כדי להכין מיידית את חפציה ולחכות לחילוץ, שהתרחש תכף ומיד – שעתיים לאחר שיחת הטלפון שלה אל מוקד החירום.
ביד לאחים מיהרו לשכן את האם ובנה בדירת מסתור מאובזרת ובטוחה באזור באר שבע, ואחרי מספר ימי התאוששות החל מסע השיקום הארוך לפתיחת דף חדש בחייהם. למשה, שדיבר עברית בסיסית בלבד, הוצמד חונך מיוחד שלמד עמו מדי יום והכין אותו לקראת כניסתו לבית ספר יהודי בתחילת שנת הלימודים הבאה, חודשים אחדים לאחר מכן.
באחד מימי חופשת הקיץ נסעו האם ובנה לנתיבות לצורך סידורים. בעודו מביט מהחלון הצביע משה על תמונה שניבטה מאחד החלונות ופרץ בבכי, בקוראו בקול לא לו: “אמא, זה האיש שבא אליי שוב ושוב בחלום”. כשהבחינה בתמונה, פרצה גם אימו בבכי ואמרה: “זה הצדיק הבבא סאלי. עכשיו אני מאמינה לך”.
לאחר שנרגעו, ביקש הילד ללכת ולהודות לצדיק, אבל למגינת ליבו סיפרה האם שהוא נפטר שנים רבות לפני רבות. רק לאחר שיצאו מהעיר התברר להם כי הצדיק קבור בעיר, והם הבטיחו לעצמם להגיע ולהודות לו בהזדמנות קרובה.
משה השתלב בחברה והפך לילד אהוב. לפני כחצי שנה כששמע את אימו מתכננת עם אנשי יד לאחים את בר המצווה שלו, קפץ כנשוך נחש. “בר המצווה שלי תהיה רק במקום אחד – בבית הכנסת שבציון הבבא סאלי”, אמר.
מאיר רושל, החונך של משה מטעם יד לאחים נרתם לעניין והבטיח להוציא את התוכנית אל הפועל, אך למרבה הפלא בזאת לא הסתיים הקשר המפעים בין הצדיק לנער. מספר מאיר: “ביום הנחת התפילין הצלחנו אחרי מאמצים בדרך לא דרך לקחת את משה לבית הרבנית סימי, אשת הבבא סאלי, לחדרו של הבבא סאלי, שבו היה מתייחד עם קונו, לומד, מתפלל ומקבל קהל. לא ידעתי את הכתובת המדויקת מלבד העובדה שמדובר ברחוב בן גוריון והחלטנו לצאת לדרך ולברר במקום.
“כשהגענו לרחוב, עוד לפני שהספקתי לשאול מישהו, אמר לי משה לעצור את הרכב ליד בית מסוים. ‘פה זה ביתו של הצדיק’ אמר. חשבתי שהוא טועה. שאלתי עוברת אורח והיא אמרה שאכן זה ביתו של הבבא סאלי. אני מסתכל ואומר: ‘וואו’, זה בדיוק המקום שהילד אמר לי. זה משהוא ממש מיוחד במינו. זה עניין שמיימי. איך זה שילד שגדל בכפר ערבי, שלא ידע שהוא יהודי, שלא ידע על היהדות, זכה שיגיע אליו צדיק כזה גדול שיפציר בו לחזור לעם ישראל ויביא אותו עד אליו, לביתו? זהו כוחו של הבבא סאלי”.
ביום חמישי האחרון נחוגה בר המצווה בטקס צנוע ומרגש שבו נכחו גם פעילי יד לאחים. מאיר מעיד: “ב”ה שזכינו להכניסו לעול מצוות בתופים ובמחולות ושופרות, ובנוסף הגיע קלידן עם פייטן מרוקאי והשמחה הייתה רבה. בערב שבת פרשת יתרו, הפרשה שבה קראנו על מתן תורה ועל הפיכתנו לעמו של הקב”ה, זכינו לחיבור של נשמה יהודית אובדת למקור חוצבה”.
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם בשישי, 21 ינואר 2022 10:41
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 405
סיפר הרב יצחק אלחנן גיברלטר זצ"ל בזכרונותיו:
הסיפור דלהלן התרחש עם אבי בעת היותו בחור ישיבה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הסיפור מחיש את זהירותו והקפדתו על טהרת ההשקפה, והלקח שלמדתי ממנו בא לידי ביטוי כעבור שנים ארוכות, כפי שיסופר.
באותה תקופה הוציאה ממשלת הצאר צו הדורש מיהודים באזורים נרחבים לעזוב את מקום מגוריהם ולעבור לעומק רוסיה. טענתם של הרוסים היתה כי היהודים מדברים באידיש הדומה לשפה הגרמנית, וכך הם יכולים לשמש כמרגלים וכאנשי מודיעין של הצבא הגרמני.
כך גלתה ישיבת סלבודקה לתוככי רוסיה יחד עם ישיבות נוספות ותושביהן של עיירות שלמות. היתה זו טרגדיה עבור העם היהודי בליטא. הערבות ההדדית וגמילות החסד של היהודים הוכיחה את עצמה, ובכל מקום זכו הגולים לסיוע ולתמיכה – אך עדיין היתה זו גלות קשה ביותר. הגולים יכלו לקחת עימם אך ורק תרמיל גב אחד, וכך צעדו רגלית למרכז רוסיה.
אבא ניסה להסתתר בעיירות בליטא שלא חלה עליהן גזירת הגירוש. הוא מצא את הפספורט של אחיו הבכור שנמלט לאמריקה בתור נער צעיר, וכך ברח ממקום למקום. בהגיעו לוילנה התיידד אבא עם בחור מישיבת סלבודקה, והם הפכו לחברים בלב ובנפש כאחים ממש.
יום אחד סיפר החבר לאבא שהוא השתתף בהרצאתו של היסטוריון הנחשב לדתי בשם יעבץ. הוא הוסיף וציטט באוזניו רעיון היסטורי כלשהו שנאמר בהרצאה, ולפי דעתו של אבא הרעיון נגד את דעת חכמינו. בעיניו של אבא, אדם שיכול להשמיע רעיון שסותר את דעת חכמים הוא מין ואפיקורס, ואסור לדבר איתו. אבא ניתק מיד את כל קשריו עם אותו בחור, ולא הועילו כל תחנוניו והבטחותיו שלא ילך יותר להרצאות של יעבץ.
אבא היה אדם סבלני וטוב לב, אך כשהגיעו הדברים לאמונה בחכמי התורה – הקפיד על קוצו של יוד בכל תוקף. כך למדתי מאבא לברוח מאנשים, אפילו הקרובים ביותר, אם הם אומרים מילה שמשתמע ממנה סתירה לדברי חכמים.
בין קבוצת הבחורים שלנו שהגיעו לאחר השואה מאיטליה היה בחור אחד, מיוצאי הונגריה, שהיה עילוי גדול ומתמיד עצום וישב ולמד לבדו יומם ולילה. קינאתי בהתמדה, בהבנה ובידיעות המקיפות שלו, וחשבתי בלבי שאם ימשיך כך יגדל לאחד מגדולי ישראל. ניסיתי להשפיע עליו לבוא ללמוד איתי בישיבת חברון, אך הוא אמר לי שבהונגריה נהגו לשלב תורה עם דרך ארץ, והוא מחפש מקום בו יוכל ללמוד רק חצי יום, כדי שבשאר הזמן יוכל ללמוד מקצוע.
ניסיתי בכל כוחי להניא אותו מתוכניתו, אולם נכשלתי במאמציי. הוא מצא את מקומו בישיבת 'באר-הגולה' בשכונת סנהדריה בירושלים, שהחליטה לקבל אותו בתנאים שלו בתקווה שבמשך הזמן הוא יימשך ללימוד התורה בלבד ויגדל לשם ולתפארת.
אך לא כך היה. במקביל ללימודיו בישיבה הוא החל ללמוד נגרות, אולם מקצוע זה לא סיפק אותו כלל. הוא שמע שבאוניברסיטה בירושלים ישנם ספרי קדמונים שעדיין לא הודפסו ואין להם עותק בשום מקום. הוא התחיל לבקר באוצר הספרים העתיק ומצא בכך סיפוק.
פעם אחת צד את עינו הכיתוב ״קתדרה לתלמוד״. הוא צחק בליבו – מה כבר אנשי האוניברסיטה מבינים בתלמוד, הם מתיימרים לתת הבנה ודרך לימוד בגמרא ובמפרשיה?! הוא החליט להיכנס לשמוע הרצאה בגמרא. בתחילה הוא צחק וגיחך, אך לאט לאט הוא נמשך פנימה ברצותו לבחון עד היכן מגיעה ידיעתם של המרצים.
ראש הקתדרה היה פרופ' פרנקל, יהודי גרמני שומר מצוות בתכלית כנוסח גרמניה. הוא לימד באוניברסיטה גם ביקורת המקרא, שסותרת בעצם את הלימוד שלנו, ואח״כ היה סותר את הביקורת בביקורת נגדית. כך החל המשבר של אותו בחור. את הביקורת הוא קיבל, אולם את סתירת הביקורת – לא קיבל. יהודי גרמניה יכלו ללמוד גמרא ותנ״ך עם ביקורת המקרא ועם ביקורת נגדית ולהישאר חרדים ויראי שמים, אך סגנון זה של לימוד לא התאים לאחרים.
פרופ' פרנקל חשב לתומו שהבחור ימשיך להיות ירא שמים. הוא ראה את הכישרונות הנדירים שלו, ומכיוון שכבר היה קרוב לגיל הפנסיה ורצה לפרוש ממשרתו, הציע לבחור לקבל ממנו הכשרה ולרשת את המשרה. הבחור ההונגרי אפילו לא למד בבית ספר עממי, והתנאים לקבלת המשרה היו שנת לימודים באוניברסיטה, עמידה בבחינות של בית ספר עממי ותיכון, וכמה שנות לימודים אצל פרופ' פרנקל. לאחר קבלת התואר הוא יכהן כמרצה, ואח״כ יתמנה לראש הקתדרה לתלמוד.
הבחור קיבל את ההצעה, ובקלות רבה נבחן והשיג ציונים גבוהים ביותר. הוא הצטיין מאד בלימודיו, אך ירד מהדרך ופרק עול.
לאחר כשנתיים שמעתי מחברי שהיו עימי בקיבוץ באיטליה ובמחנה בקפריסין, שהעילוי הגדול התפקר בצורה איומה והגיע עד כדי חילול שבת. שמעתי זאת בשבת, ולאחר התפילה והסעודה החלטתי ללכת לבקרו בדירתו שבקטמון. מצאתיו במצב איום ונורא, והוא אמר לי: ״יצחק יקירי, לא תוכל להשפיע עלי. אני כבר בצד השני״.
התחלתי לשוחח עימו ושאלתיו: 'כיצד יתכן שבחור מתמיד כמוך, שהיה שקוד על תלמודו יומם ולילה, יהפוך לפורק עול? תמיד קינאתי בלימוד שלך והייתי בטוח שתצא אחד מגדולי הדור!'
תשובתו היתה: ״אני קינאתי בך. פעם אחת שמעתי אותך אומר את הפסוק בהבדלה: 'ליהודים היתה אורה ושמחה… כן תהיה לנו' – בכוונה עצומה, וקינאתי בך מאד באמונה ובביטחון שלך בה'. גם התפילה והלימוד שלך עוררו את קנאתי״.
ראיתי שאיני יכול להשפיע עליו וחזרתי שבור ורצוץ לישיבה. כפי שלמדתי מאבא, ניתקתי את הקשר בינינו. ידעתי שליבו מורעל וחששתי לשוחח עימו.
לאחר כמה שנים, בשעת חצות של מוצאי שבת, ישבתי ולמדתי עם חברותא בהיכל הישיבה. לפתע אני רואה את הבחור שהתפקר נכנס לישיבה ונעמד לצידי. לא רציתי להסתכל עליו או לדבר עם רשע כמותו והמשכתי ללמוד, אך הוא לא זז ממני.
לאחר שעה שאלתי אותו ברוגזה: מה אתה רוצה ממני?
והוא ענה: ״ברצוני ללמוד אתך עכשיו גמרא״.
אמרתי לו: אפיקורס שכמוך, קודם כל עליך לקיים מצוות ולשמור שבת, אחר כך תבוא ללמוד איתי גמרא.
ואז הוא סיפר לי סיפור נורא: הסבא שלו, שנשרף באושוויץ, בא אליו בחלום בשלושת הלילות האחרונים ואמר לו: "שבעים נכדים הקרבתי במזבח באושוויץ על קידוש השם, ואתה – הנכד השבעים ואחד – ניצלת. דע לך שאין לי מנוחה ממך בעולם העליון. או שתחזור לקיום התורה והמצוות, או שאני לוקח אותך אלי".
בליל שבת הוא נתן לו התראה אחרונה ואמר: "לא אבוא אליך פעם נוספת. עליך לשוב בתשובה שלמה, ואם לאו – אקח אותך אלי".
הוא פחד ללכת לישון ורצה לחזור בתשובה. הוא תכנן ללמוד עימי גמרא וכך לחזור בתשובה, אך אני אמרתי לו: לפני שאתה רוצה ללמוד איתי גמרא עליך לחזור בתשובה שלמה. עלה לארון הקודש, פתח אותו והוצא את ספר תורה. החזק אותו בידיך והבטח שאתה מקבל על עצמך מעתה ואילך לקיים את התורה כולה עם כל פרטיה ודקדוקיה, ואני והחברותא שלי נהיה העדים שלך.
הוא עשה כעצתי, ולאחר מכן סיכמנו שמחר בבוקר הוא יבוא שוב לישיבה ונפרדנו בשמחה. ביום ראשון הוא אכן הופיע בישיבה ואני הכנסתי אותו לחדרי. הבנתי שאין בכוחי להשפיע עליו לשכוח את כל לימודי הכפירה שלמד, ועל כן פעלתי בדרך אחרת. בישיבה היו כמה בחורים יוצאי גרמניה בעלי תואר אקדמאי בפילוסופיה, שלמדו ביקורת המקרא וביקורת נגדית ונותרו יראים ושלמים. הכנסתי אותם לחדר, ובמשך כשש שעות ללא הפסקה התנהל ביניהם ובין הבחור ויכוח עז. הם מוטטו את כל טענותיו אחת לאחת, והתיאוריות הכפרניות שלו קרסו כמו קרח שהופך למים.
לאחר מכן התחלתי ללמוד עימו, והוא הפך לבעל תשובה שומר מצוות בתכלית. הוא אמנם לא הגיע לאן שיכול היה להגיע עם כשרונותיו הנדירים, אך לכל הפחות שמר על קלה כבחמורה. הוא התחתן עם בת רב מאמריקה, ואני התחתנתי ועברתי מירושלים. מאז לא היה לי עמו כל קשר.
(גיליון יאיר נזרו)
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם בשלישי, 09 נובמבר 2021 01:46
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 541
סיפור ידוע, שרבו בו הגרסאות, הוא סיפורו של הילד שידע את כל התורה כולה, כשהוא ילד קטן, ובלי שלמד דבר, עד התערבותו של האדמור שלו, שהחזירו להיות ילד ככל הילדים.
בעלון הפופולארי ‘לקראת שבת מלכתא’ מסופר הסיפור המקורי, כפי שסיפר אותו ילד, שהיום הוא יהודי מבוגר בלי עין הרע, לגאב"ד חסידים, רבי אשר אנשיל כץ שליט"א, בעדותו מאותם הימים.
וכך מספר רבי אשר אנשיל כץ שליט"א:
חורף שנת תשי”ד, והעולם היהודי כולו רועש וגועש כמרקחה. ילד פלא מעיר הקודש ירושלים הפך לשיחת היום בכל שיח יהודי. הכל שחו אודות אותו ‘יניק שהמלאך שכח לסטרו על פיו וכתוצאה מכך לא שכח מאומה מכל התורה כולה’ ‘ילד התורה’.
התרחשות הסיפור הוא בן זמנינו, אך עדיין רבו בו הגירסאות. אי לכך אביא את הגירסא ששמעתי מבעל העובדה בכבודו ובעצמו, האי ניהו ידידי וידיד בית אבא הרה”ח ר’ ישראל משה מאנדל שליט”א מנתניה. וכך מגולל הוא בעצמו את פרטי המעשה המבהיל:
היה זה כשנכנסתי ללמוד בתלמוד תורה אצל המלמד ר’ ישראל פולאטשעק ז”ל בכיתה א’, ישבתי ככל חברי בכתת הלימוד, ואני כבן ארבע שנים. באחד מן הימים לימד המלמד כדרכו את פסוקי הפרשה פסוק ועוד פסוק, והנה הוא מבחין בהתפלאות כי שפתי נעות ואני ממשיך בעל פה את הפסוק הבא, הוא אומר פסוק א’ ואני ב’ הוא ממשיך ללמד את פסוק ב’ ואני קורא את פסוק ג’, זאת בעוד שאפילו עדיין איני יודע קרא וכתוב. הדבר הפליאו, אך הוא נטה להסיק מכך שאבי משקיע בי זמן רב ומשנן עמי את חומר הלימוד לפני כן, וכך בא אני לתלמוד-תורה ‘ותלמודי בידי’.
אך משהמשיכה התופעה גם בפסוק של נ”ך שציטט אותו מלמד בהקשר לפרשה, נעצר המלמד בתדהמה. הוא עצר לרגע וניסה להעמידני בכור המבחן, הוא מזכיר פסוק בדניאל, ואני בתומי ממשיך את הפסוק שלאחריו… המלמד ממשיך ומביא מקורות מדברי חז”ל, הוא מקריא רישא של משנה, ואני ממשיך ואומר את הסיפא, הוא מצטט מדרש ואני מסיים אותו, הוא מזכיר גמרא ואני קורא, כביכול, את השורה הבאה… ככה המשיך לבחון אותי גם במשניות כלים, וראה זה פלא, גם את זו ידעתי בע”פ.
בשרו נעשה חידודין חידודין…
המלמד שנבהל כהוגן מה’גילוי’ הלך להזעיק את המנהל לבחון אותי מקרוב, וגם אותו “לא אכזבתי”, הוא אמר תוספתא, ואני המשכתי, הוא מקריא מבבלי ומירושלמי מהוריות ומעוקצין, ואני, ועודני רק ילד בן ארבע, ממשיך כזקן וכרגיל ודיבורי קולח מזן אל זן, כך גם בסוגיות הקשות שבמסכת חולין, ברש”י ובתוספות. ממש התגשמות מופלאה של דברי חז”ל ‘אם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד’…
הפלא התעצם כאשר המנהל שאל אותי ועבר לדבר עמי בענייני חול, דוגמת חישוב בחשבון, או בעניינא דעלמא הייתי כאִלֵּם ממש, לא ידעתי ולא הבנתי מימיני לשמאלי לא מיניה ולא מקצתה ממה שהוא אמר. רק כששב המנהל והזכיר קטע זוהר, כבר הייתי שוב “בבית”, הקטע הובא בלשון הארמי ונקרא על ידי כתיקונו, בלא לחסר אות אחת.
מובן שלשמועה כזו נולדה באחת כנפיים, ועד מהרה נעשה ארץ ישראל והגולה כמרקחה, ומקצה הארץ והעולם נהרו לחזות בפלא הגדול הזה. לא אחד ולא שניים נראו כשבאמתחתם ספרים מספרים שונים עומדים בחצר הת”ת אורבים וממתינים לי, ל’ילד הפלא’. משרק פגשו בי הרעיפו עלי חזלי”ם מכל מקום ופינה, ואני בלא להתבלבל ובלא מחשבה המשכתי את מאמרם ז”ל בבקיאות מופלאה כבקי מופלג בכל מכמני התורה. לא השמיטו ממני דבר, בחנו אותי בהכל, תרגום יונתן, טור שו”ע ונושאי כליהם, ועוד ועוד, חלקם דברי חז”ל נדירים ולא ידועים, ואת הכל המשכתי להקריא כאילו והספר פתוח לפני, וכאילו ואני יודע לקרוא בו…
כמובן, שאת הדברים שהרציתי בשטף ובשצף, רובם ככולם כלל לא הבנתי, הייתי ילד צעיר עם רמת הבנה ככל ילדי גילי. אך לצטט יכולתי גם יכולתי.
בין ה’בוחנים’ היו גם גדולי ישראל. דוגמת הגאון הגדול ר’ פנחס אפשטיין ראב”ד ‘העדה החרדית’ בירושלים, שאתא ובא לחקור מקרוב אחר הדבר ולתהות על קנקני. וכן בעל ‘להורות נתן’ רבי נתן גשטטנער זצ”ל ועוד רבים. גם גאוני ארה”ב ששהו באותה תקופה בארץ הקודש באו מקרוב לחזות במראה הגדול הזה, וביניהם: הגאון רבי אהרן קוטלר ר”י לעקווד והגאון רבי דוד שפרבר אב”ד בראשוב. הגאון רבי אלימלך אשכנזי אב”ד מלבורן בחן אותי משניות מסכת מנחות והתפעל עד מאוד. וכאן היה תורי להפתיע את בעל העובדא דבר שהוא בעצמו לא ידע, מה ששמעתי מאבי זצ”ל שגם אביו הגאון מסאמבאטעלי זצ”ל היה אז בארץ וגם הוא היה בין הרבנים שבחנו אותו – והוא בחן אותו בספר ‘אור החיים הקדוש’ וידע הכל אות באות, לפום ריהטא.
ממשיך הרב מאנדל שליט”א לתאר באוזני את סדר ההשתלשלות: אבי ז”ל היה חסיד בעלזא, ודבר הפרסום אודותיי היו לצנינים בעיניו בחששו מאוד לשלומי מחמת עינא בישא וכדומה. משכך, נכנס אל הקודש פנימה אל כ”ק אדמו”ר ציס”ע מהר”א מבעלזא זיעוכי”א, ושפך את לבו. הרבי הרגיעו והורה להביא את הילד לפניו לביתו בתל אביב ביום כ”ב אדר בשעה מסוימת שאין בה אנשים, ואכן ביום ובשעה המיועדת באנו אל הקודש אבי ואני, הרבי הורה להעמידני צמוד אליו ממש והורה להביא גמרא מסכת ברכות, הרבי פתח את המסכת במשנה השנייה דף ט: ‘מאימתי קורין את שמע בשחרית’ והורה לי להתחיל לומר, תיכף התחלתי לרוץ ולומר בע”פ את המשנה ככתבו וכלשונו, הרבי היה אחוז בשערפי קדשו מהורהר עד מאוד, עד שפתאום ננער ואמר לי ‘שוין שוין, געניג געניג’ [די די, מספיק] וברך אותי. אח”כ הורה לאבי להשגיח עלי שלא לתת לאיש לבחון אותי כלל ולא לדבר על עניין זה יותר. ואכן, תוך תקופה קצרה שכחתי את התורה הישנה וחזרתי להיות ככל הילדים, (וראה עוד בספ’ בקודש פנימה ח”ב עמ’ שפ”ח עדות מפעימה מאת המשב”ק רבי יצחק לאנדו על כך, והוסיף שם שיום קודם שלח הרבי שיריים לילד עם המשב”ק ר’ אברהם חיים גרינפלד ז”ל, ולמחרת אחרי שבחן אותו במסכת ברכות ואמר לו ‘שוין שוין, געניג’ הוסיף ונתן לו מטבע לשמירה. ע”כ. אנוכי לא שמעתי מפיו הוספות אלו, אך ראה הערה להלן שייתכן שמשום הוראת הרבי החסיר את הפרטים הללו).
[ומדי דברי בו בסיפור זה, אפריך בתוקף את השמועות סביב סיפור זה המתארים כי הרבי זצוק”ל סטר לו ליניק כדרך המלאך וכך נשתכח לימודו, או עוד הוראות שונות ומשונות. לא היו דברים מעולם! באוזני שמעתי מבעל העובדא שלא היה ולא נברא לא מיניה ולא מקצתיה, הרבי רק אמר ‘די, מספיק’ והתופעה נגנזה. ואליבא דאמת, הן צדיק גדול ממלאך, ומה שהמלאך יכול לעשות רק ע”י סטירת לחי יכול הצדיק לפעול במאמר פיו דהרי צדיק גוזר והקב”ה מקיים].
להלן שתי מקורות בכתובים אודות יחס גדולי ישראל בתקופה ההיא למקרה זה.
מרן הסטייפלער בעל ‘קהלות יעקב’ זצ”ל מציין בספרו (‘חיי עולם’ סוף פרק י”ב עמוד כ), וז”ל: ‘ופה בארץ נתפרסם בשנת תשט”ו [כנראה טעות סופר וצ”ל תשי”ד] בילד פלא בן ד’ שנים שהיה יודע על פה בש”ס וראשונים ז”ל ובכל מקום שנשאל אע”פ שלא למד עדיין מעולם, דברים שלא שמעתן אוזנו בגלגול זה כלל’. ע”כ.
ומקור נוסף: המשגיח מרן רבי יחזקאל לווינשטיין זצ”ל כתב במכתב להרה”ג רבי לייב באקש זצ”ל (ראש ישיבה בדטרויט-ארה”ב. נדפס בספ’ ודיברת בם תשס”ד) שרצה לאמת אם נכון הדבר אודות ילד זה, וממשיך לשאול ולהציע שאם אכן אמת ונכון הדבר בישראל, היה מן הצורך והנכון לשלוח ילד זה לרחבי העולם להודיע ולפרסם כי משה אמת ותורתו אמת, ובכך להשריש האמונה בפי כל, לידע ולהודיע ‘שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבינו עליו השלום’.
וכך משיב לו ר’ יחזקאל: ‘העובדה – אמת היא, ובתי וחתני הרב ראובן גינזבורג גרים סמוך שתי דירות לאותה משפחה, ובתי ראתה את הדבר וסיפרה לי אודותיו, וכבר חשבתי בעצמי ללכת לראות זה הפלא, אמנם חזרתי בי, ואף שהילד גר לא הרחק ממני. כי הרי שמעתי אודות הדבר מבתי, ומאמין אני לה’.
[ואגב, מן הראוי להאריך ולציין המשך המכתב – גם זה תורה וללימוד הוא צריך, והא לך לשונו, דברים כדרבונות: ‘ומה שעלתה על לבי לראות בעצמי, וודאי עצת היצר היא להרוס כל יסוד אמונתנו שנבנית על ‘אבותינו ספרו לנו’ אלא כל דבר הנשמע לנו מאדם נאמן בר סמכא – די לנו להאמין בו. ואם אעיז פני לומר שאני מסתפק בזה ששמעתי מבתי, ומבקש אני לבדוק ולראות בעצמי אם אמת הוא, הרי יווכח מזה שהאמונה עדיין אינה ברורה אצלי באופן מוחלט. וא”כ ההולכים לדרוש ראיות לאמת קבלתנו הרי הוא כהרמת ראש בעזות מצח נגד מסורת אבותינו, והרי הוא כאילו חושש על המשך הדורות מאבותינו שקבלו את התורה לומר שאולי טיפשים היו ורימו אותם לקבל דבר כזה ח”ו, ואנו נהיה חכמים ונבדוק ונראה אם יש בה ממש. ולכן עצם הרעיון לילך לראות במו עיני מוזר לי, ולפיכך מנעתי עצמי מללכת’].
עד כאן המעשה – הממחיש לנו באור הבהיר ‘אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו’. ומכאן להערה והארה: הרב מאנדל שליט”א לא רצה ונמנע מלכתחילה לאמת ולפרסם מעשה זו, וזאת לפי פקודת הרה”ק מבעלזא זצ”ל בזמנו שביקש מאביו שלא ידברו מזה כלל וכלל ולא לעשות שום פירסום, ולכן לאורך כל השנים הטיל איפוא מנעול ובריח על דבר הסיפור, והשתדלו להשכיח את מעשה הדברים, וכ”ש לא לספר או לאשר דברים כהוויתן (וזהו סיבת ריבוי הגירסאות של הסיפור, אף שמדובר בעובדא בן קיימא שהתרחש בימינו אלה). אך, לאחר שהפצרתי בו רבות ואמרתי לו שיש בסיפור הלז חיזוק לאנשים שפלי ערך כמוני, שבוודאי ימצאו בסיפור זה חיזוק גדול בדבר אמיתות התורה, הואיל בטובו והסכים לספר לי הדברים, חלק מהם מזכרונו מתקופה זו, והחלק החסר לו שמע מפי אביו. ואף הציג בפני והוציא לי מאמתחתו כתבים ומכתבים של גדולי ישראל שאישרו לנכון הסיפור ובחלקם אף מופיע בתוכם המסכת והספרים אשר בחנו אותו ויודעם בע”פ. שעה ארוכה ישבתי עמו ועברתי על כתבי היד של אותם מכתבים נדירים ביותר.
וכאן המקום לברכו בברכת כהן, בשם כל ישראל, שבשכר זיכוי הרבים, יזכה לאריכות ימים ושנים טובים בנעימים מתוך אנפא נהירין עילאין, אמן
ה’חכמה’ היא העמל, לא הידיעה!
כשנעיין במקצת במעשה רב זה נוכל להעיר, לכאורה, מה טעם התאמץ הרה”ק מבעלזא זי”ע שישתכח ממנו תלמודו, והלא כל מגמתנו היא לדעת את התורה כולה ולא לשכוח ממנה מאומה, וכשיש לפנינו מי שהגיע לדרגה זו, יש לבטלו?! למה?
ובעצם, תמיהה זו אינה רק על מלאך ה’ מבעלזא, אלא אותה קושיה יש לנו לשאול גם על אותו מלאך במעי אמו הסוטר על פי התינוק בכדי שישכח, מה ראה על ככה, אדרבה, יידעו כל עם ישראל משעת לידתם ועד שעת פטירתם את כל התורה כולה, והרי זהו, לכאורה, התכלית.
אך, התשובה לזה, היא האמורה לעיל גבי יעקב שביקש לצאת: ‘יגיעה בתורה, אף במעט, שווה יותר מידיעת כל התורה כולה, כשהיא באה ללא יגיעה’.
וכך בזכות פעולת המלאכים להשכיח את תורתנו זוכים אנו ל’תורה שלמדתי באף’ למעלות רמות בתורה, הבאים דייקא על ידי יגיעה, עמל, התעצמות והתחזקות, בעסק התורה הקדושה.
*מתוך העלון ‘לקראת שבת מלכתא’ לפרשת תולדות של ארגון דרשו
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם בשלישי, 31 אוגוסט 2021 03:24
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 490
ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!!!
***שמעתי אתמול את הסיפור מגב' גולד, ופרסמתי ברשותה, תוך שינוי פרטים מזהים***
ביום בהיר אחד נפלה על בני הזוג גולד הבשורה הקשה: הבן האהוב שלהם, החמוד שלהם, אפי, עזב את הדרך. התחבר לחברים לא טובים ומצא את מקומו ברחוב.
ההורים היו שבורים. מאיפה זה בא? והרי אנחנו כל כך השתדלנו, כל כך חינכנו, כל כך הלכנו בתלם!
הם פנו והתייעצו עם מומחים לחינוך, קראו והתעמקו בכל ספרי החינוך, באנגלית ובעברית. ניסו את כל השיטות הקיימות - ולשוא. אפי עזב את הבית, הלך לגור עם חברים. הבן היקיר שלהם, ילד השעשועים, מסתובב ברחובות, במקומות לא ברורים, במקומות של סיכון....
באיזשהו שלב הם הבינו שאין ברירה, ועליהם להמשיך את שגרת חייהם. הרב גולד המשיך בלימוד התורה בהתמדה, בולע דפי גמרא שרק בהם הוא מוצא נחמה, מנסה בחוש ההומור האמריקאי הטיפוסי שלו להסתיר את הכאב. אישתו המשיכה בעבודתה, מוסיפה עוד שעות, אולי דרך העבודה המאומצת תהיה לה הקלה. ובבית, המשיכו בני הזוג גולד להשקיע בחינוך יתר ילדיהם - כל ילד הוא נשמה יקרה, כל ילד הוא חלק אלוק ממעל: אבל איפה אפי? איפה הילד הטוב שלהם, העדין, שמסתובב עכשיו ברחוב? מה קרה לו? ולמה זה קרה??
החור הכואב נותר פעור. בכל סעודת שבת היתה הרבנית גולד עורכת שולחן שבת עבור כל בני הבית וגם עבור אפי - אך מקומו נותר ריק. הצלחת שלו נותרה נקיה. הכסא שלו נותר קר. אפי חסר.
איפה אפי? איפה הוא מסתובב? מה עובר עליו?
פה ושם הם קיבלו דרישות שלום מרוחקות, אבל אפי לא הגיע.
ויום אחד, אחרי ארבע שנות ניתוק, ראתה גב' גולד מודעת פרסומת: ארגון ערכים מציע: סמינר להורים לנועה מתמודד.
משהו בלב של גב' גולד החל לרעוד: אולי מפה תצמח התקווה?
היא הראתה את המודעה לבעלה, והוא הניף ידו בביטול: "אנחנו כבר יודעים כל מה שהם יגידו", אמר בביטול, קראנו את כל הספרים שיש. חבל על הכסף!"
גב' גולד ניסתה וניסתה - והוא בשלו. סתם בזבוז זמן. כבר ניסינו הכל!
אבל זה נופש בתנאי בית מלון!" ניסתה גב' גולד כמוצא אחרון. תבוא, יש בריכה, יש אוכל טוב, ואל תיכנס לשום הרצאה, רק תבוא!
להצעה הזו הסכים הרב גולד. ארזו חצי בית, וכמובן גם ארזו את הגמרא בה הוא אוחז. הגיעו אל מקום הנופש, חמישי-שישי-שבת במלון יוקרתי עם מיטב מרצי ערכים.
היה משהו מעודד ומחזק סמינר הזה: כל כך הרבה משפחות, כל כך יפות, כל כך מסודרות, כל כך הולכות בתלם - וכולם בהתמודדות משותפת מול ילדים שנשאבו לואקום שמעבר לגדר.
והנה: הפלא ופלא: רואה גב' גולד שבעלה דווקא כן נכנס לכל ההרצאות, מקשיב, ובולע כל מילה. מסתבר שלערכים יש מה לחדש אפילו עבורו!
בסוף הסמינר, נערך סימפוזיון, במהלכו סיפרו פעילי ערכים על כלל פעילותם, וביקשו את העזרה הכלכלית של המשפחות. מי שיעזור לנו, בירכו הפעילים, יראה נחת מכל יוצאי חלציו! מידה כנגד מידה לא בטלה: מי שעוזר לבניו של הקב"ה לחזור למקורותיהם, גם הקב"ה עוזר לו עם בניו שלו, לחזור אל התלם! עלות סמינר אחד היא שלוש עשרה אלף ש"ח. עזרו לנו לעזור לבניו של הקב"ה - והקב"ה יעזור לכם, וגם תראו ברכה והצלחה, וגם את ההשקעה תקבלו בחזרה כי הוצאות שבת ה' מחזיר, וגם אלו הוצאות שבת הן - כי בזכות ההרצאות האלו, בניו ובנותיו של הקב"ה חוזרים אל האור, אל הבית, ואל שמירת שבת קודש!
.כך אמרו פעילי ערכים, ופתאום, שומעת גב' גולד קול מוכר. בעלה, במבטא אמריקאי מתגלגל, מציעה לתרום עלות של סמינר.
מה? מאיפה? מה פתאום???
אחרי הסימפוזיון ניגשה גברת גולד ושאלה את בעלה: מה זה? מאיפה נשלם כל כך הרבה???
-קודם כל זה לא סמינר שלם, הרגיע אותה הרב גולד, השתתפתי חצי חצי עם חבר, ואנחנו צריכים לשלם ששת אלפים וחמש מאות ש"ח בלבד. וחוץ מזה מה את דואגת, הרי שמעת שזו השקעה משתלמת. הרי ה' מחזיר את ההוצאות! - - -
?על שמלה של חמש מאות ש"ח אני מתקמצנת, ופה מאיפה לנו ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!
אבל תראי את העבודה החשובה שהם עושים, מסביר לה הרב גולד.
נכון, ברור, אבל ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!
תראי, את בחרת להתחתן איתי כי ידעת שאני נורמאלי, אמר הרב גולד, אז תסמכי עלי שגם עכשיו אני נורמאלי.
נורמאלי או לא, היא הסכימה. הוראת הקבע נחתמה. ששת אלפים וחמש מאות ש"ח! חמש מאות ש"ח לחודש!!! במשך שלושה עשר חודשים.
חלפו שבועיים. היה זה ליל שבת. השולחן היה ערוך, וכרגיל, מקומו של אפי היה ערוך. הצלחת היה עמדה ריקה, מיותמת. כל הילדים ישבו איש במקומו, ועוד כסא אחד היה ערוך בשולחן, ערוך וממתין.
ואז פתאום אפי הגיע. פתאום הוא הגיע, משום מקום. פשוט דפק בדלת ונכנס. כאילו רק אתמול עזב. כאילו רק הלך לטיול ועכשיו חזר ממרחקים...
שערו היה פרוע. בגדיו מרושלים. הג'ינס שלו עם קרעים לכל האורך, וצפורניו ארוכות, מלוכלכות מגריז של אופנועים.
והוא התיישב, כך כמות שהוא, והחל לשיר את זמירת השבת: "י-ה אכסוף נועם שבת", הוא שר, מתמוגג, עם כל בני הבית.
ארבע שנים!
ופתאום הוא חזר הביתה. איך פתאום?
והרב גולד תופס לרגע את מבטה של אישתו, ובלי שאף אחד שומע, הוא מזכיר לה, בטון תיאטרלי-משהו, ובמבטא אמריקאי מתגלגל: "ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!."
בינגו.
אפי חזר הביתה לתמיד. חזר אל התלם. אבל הסיפור לא נגמר פה:
ביום ראשון, כשחזרה גב' גולד לעבודה, היא דיברה עם חברה שהראתה לה את תלוש המשכורת שלה, ופתאום גילתה שהיא לא מקבלת החזר נסיעות.
היא פנתה לברר זאת במחלקת הנהלת החשבונות, והאחראית בודקת במחשב ואומרת: נכון, את צודקת, איך לא שילמנו לך עד היום? מגיע לך החזר רטרואקטיבי של הוצאות נסיעה על כל השנים שאת עובדת אצלנו!
ובחודש הבא היא קיבלה את התוספת. התוספת נטו עבור הנסיעות היתה - - -
ששת אלפים וחמש מאות ש"ח.
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם ברביעי, 04 אוגוסט 2021 07:23
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 283
"אמא, שבת יותר כיף מבית מלון". המסע אל התשובה
סיפור חיים שפורסם בערוץ הידברות
"איזה כיף, הגיעה שבת קודש!".
שוב ריחמתי עליו... הדתי החמוד הזה.
מנסה לשכנע את עצמו בזה שהוא הולך להתענג על כל האיסורים הקרובים לבוא .אולי מנסה שלא להיראות מסכן לידי... אולי לנחם את עצמו, ביודעו שאני הולך לחגוג בסוף השבוע לאחר כל השבוע הקשה, והוא הולך פשוט לא לראות טלוויזיה, לא לדבר עם אף אחד, לא לגעת בפלאפון ולא חלילה וחס לצאת וקצת לנקות את הראש עם חברים.
ככה מעל שנה, נפרדים בחמישי לשלום אחרי שבוע עבודה מפרך. אני מפנטז על וודקה עם רדבול. והוא ״אךךך, כמה כיף, הגיעה השבת״, שוב מנסה לצאת ״מסודר בחיים״.
עלי אספר, שכמעט תמיד הקפדתי ללכת לבית הכנסת בכניסת השבת, אפילו לסליחות מדי פעם בחודש אלול. אבל לשמור שבת? להתנתק מהעולם? להתכנס לעצמי ולהיעלם לכולם? עד כאן...
במשך שנים, מסורת שהחלה מגיל 15 - ימי חמישי, שישי ומוצ"ש זה זמן מסיבה, מסתובבים עם החברים, שותים ו"חיים את החיים". הרי יש לי כבר מספיק איסורים ביום יום, תנו לי לחיות .
אהיה כן - בשיא תקופת ה"נהנתנות" הרגשתי שטוב לי - אני נהנה ו"עושה חיים".
אך אהיה כן גם לצד השני ואספר על 2 דברים שהפריעו לי. הראשון, זה לראות את אמא שלי מצטערת שאני מאיץ בה אחרי שטרחה כל כך - "קדימה, תגישי ובואו לאכול, מחכים לי".
הייתי מרגיש סוג של צביטה בלב, ולעתים אף הייתי אומר לעצמי - מעניין איך ארגיש כשאתבגר, וככה ילדי יאמרו לי. אבל נו... יש זמן עד אז, כרגע מחכים לי לחגיגה הקבועה .
הדבר השני הוא שתמיד נלחמתי במחשבות. אומרים שמוח האדם חושב כ-60 אלף מחשבות ביום, ככה שמעתי... לרוב הן לא אופטימיות במיוחד, אתם יודעים למה אני מתכוון .
כך המשכתי במשך שנים. שישי, מתלבש יפה, לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה, אוכל (היו שקראו לזה קידוש, אצלנו זה פשוט היה לאכול), מחליף את הבגדים ומתלבש בהתאם, והיידה, יוצאים .
ערב אחד עשיתי שוב את ההליכה מבית הכנסת לכיוון הבית. שמחתי מהתפילה והרגשתי מחובר לבורא עולם. פתאום התחילו לזלוג דמעות, לא כמו בסרטים, אבל הלחי קצת נרטבה .
הרגשתי מקודש ורצוי לפני אלוקים, הרגשתי ששימחתי אותו, והתחושה הייתה טובה מאוד ואף מרגשת. כאב לי שבעוד כמה רגעים אחזור לעיסוקי, אחזור לשיחות שלא נענו מהנייד שלא היה זמין למשך שעה ואתכנן את זמן היציאה .
כ-3 שנים מאוחר יותר החלטתי לעשות קצת יותר עבור מי שברא אותי ודואג לי לכל מחסורי. החלטתי לעשן קצת פחות בשבת. לפעמים ישנה הסיגריה שמדליקים עם כוס הוודקה ?לא תמיד באמת יש חשק, לפעמים זה סתם הרגל. כשהרגשתי שמדובר בהרגל, דחיתי אותו ב-10 דקות, רבע שעה, ואז הדלקתי את הסיגריה. ככה חסכתי סיגריה אחת בשבת. לפעמים קצת יותר .
)שנים אחר כך שמעתי שהרב קנייבסקי אמר שאפילו אם אדם מעשן בשבת ולא יכול להפסיק, לפחות לא יכבה את הסיגריה וייתן לה לכבות מעצמה, כדי לחסוך באיסור כיבוי. כל חיסכון בעבירה הוא מבורך).
קצת אחר כך, בהמשך לצמצום העישון, הייתי יורד כמה קומות ברגל במקום במעלית. נכון... בסיום המדרגות חיכתה לי מונית שעליה עליתי, אבל כל דבר קטן משמח את אלוקים, אז למה לא ?
בערב שבת נוסף, ישבתי עם מי שתהיה אשתי לאחר חגיגת יום הולדת לחבר טוב, ומהפה נפלט לי: "תשמעי, נהניתי היום, באמת שכן, אבל אני מרגיש שרע לי, אני לא עושה מה שצריך לעשות".
מובן שהיא לא כל כך הבינה מדברי למה התכוונתי, אז הסברתי ש"כרגע זה לא אפשרי, אבל יום אחד אני רוצה לשמור שבת".
פה אקצר ורק אומר שבקושי שמעתי ממנה בימים הבאים. היא לא כל כך הבינה מה קרה לי ומה עובר עלי ומאיפה הנחתתי עליה את זה. אוסיף ואומר רק שהבהרתי והבטחתי שלא משנה מה תחליט, אני לא אכפה עליה דבר.
כשנתיים לאחר מכן, אני יושב בבית הכנסת .
הזמן: תפילת שחרית של ראש השנה .
ברקע כאיש אחד כ-200 יהודים שרים "עת שערי רצון להיפתח ..."
אם אנסה לתאר לכם איך הרגשתי, את הצמרמורת שעברה בגוף, את האושר העילאי, את הרגש הכי חזק שאולי הרגשתי בחיי - פשוט אשקר. זה לא ניתן לתיאור .
דבר אחד אני חייב לומר לכם - תחושה אחת עלתה על כולם. ר-ח-מ-י-ם !
רחמים על מי שלא יודע מה זה לשמור שבת, מי שלא מתפלל בבית הכנסת ולא מכיר את חגי ישראל כמו שצריך, מי שחושב שהדתיים הם "מסכנים" שלא יודעים איך לחיות את החיים .
כאב לי גם על עצמי, על כך שכל כך הרבה שנים לא ידעתי מה ההרגשה, של לשמור שבת, של לשמור מצוות, של בית כנסת כשאומרים "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" כשמוליכים את ספר התורה לתיבה, ובאמת להרגיש חלק מהאושר הזה.
אני באמת מחזיק בה, אני באמת הולך לפיה. צעד-צעד, כל פעם עוד קצת, משמח את הבורא - אך יותר מכל משמח את עצמי. אבל יודעים מה? זה רק גרם לי להעריך יותר את מה שיש לי כרגע .
כתבתי לכם על המחשבות? מחשבות תמיד רצות, וממשיכות לרוץ, אבל תופתעו - הם גם מכבדות את השבת ושומרות על "6 ימי עבודה" גם אצלי בראש, מכבדות ולא מפריעות למי ששומר עליה, על השבת .
בשבת אין טלפונים, אין טלוויזיה, אין שום דבר. זה אני, המשפחה ובורא עולם. הראש לא מתרוצץ. קשה להסביר עד כמה אני מצליח להיות רגוע ושמח, והכי חשוב - חי... אבל באמת חי .
אשתי שומרת שבת יחד איתי ועם הילדים שלנו. ההורים שלי, שלקח להם שנתיים לקבל את זה והתנגדו בכל תוקף, היום מארחים אותנו, והאוכל מוגש מהפלטה החשמלית לצלחת.
המסיבות והיציאות? כבר לא מדברות אלי. אל תקראו ותחשבו ש"כן כן... הוא מגזים ומנסה לתאר את הכל ורוד". פשוט תנסו באמת, כי "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו".
אותי כבר מרגשים דברים אחרים. אותי מרגש בורא עולם וכל הטוב שמגיע עמו. אותי מרגשים השבת והחגים, ששום דבר לא מתערבב מלבד המשפחה, חברים טובים והקדוש ברוך הוא .
להגיד לכם מה הכי ריגש אותי ?
לפני חצי שנה יצאתי לחופשה של 4 ימים מהעבודה. נסעתי עם המשפחה למלון בארץ באמצע השבוע. היה פשוט תענוג .
כשחזרנו הביתה, הילד שלי בן 4 אמר לאשתי - "אמא, שבת יותר כיף ממלון". תחשבו לבד מה התחושה שעברה בי .
"פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".
תודה, אבא, אני אוהב אותך .
תודה
