פרטים

קטגוריה: מאמרים תורניים - הרב ש. ב. גנוט שליט"א

פורסם בשישי, 16 אוגוסט 2024 02:00

נכתב על ידי Super User

כניסות: 332

הלכות והליכות ל'בין הזמנים'

הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מראשי ישיבת 'משאת המלך' ומחבר הספר 'שלהי דקייטא'

"בין הזמנים" הגיע וקווי ה' מחליפים כח. עוסקים בתורה, נחים קמעה וגם מטיילים עם הילדים, מחליפים אויר ואוירה. אנו, כבני תורה, רוצים להעמיק בכל דבר ולדעת האם ישנו ענין תורתי- הלכתי כל שהוא לטייל ברחבי ארץ הקודש, להכירה ולתהות אחר נופיה ואתריה.

העולם נוהג "לצטט" בענין ש"כל המהלך ארבע אמות חדשות בארץ ישראל, הרי הוא בן עולם הבא", ולכן ישנם "המהדרים" בהליכה של עוד ועוד ארבע אמות חדשות ולא מוכרות בארצנו. אמנם שמעתי ממו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל שאין מאמר חז"ל כזה.

בגמרא בכתובות (קיא, א) נאמר ש"כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא", ולפיכך המצוה והענין הוא ללכת כל ארבע אמות בארצנו, גם מבית הכנסת הביתה, אל בית המדרש, הכולל או המרכז המסחרי, וזה למרות שצעדנו באותם המקומות אין ספור פעמים. מלבד זאת, משמעות דברי הרמב"ם (מלכים ה, יא), כפי שביאר הפאת השולחן (פ"א ס"ב בב"י סק"ב, וכ"ה במהרי"ט יו"ד כח, ועי' מנוחת אמת פ"ז ושלהי דקייטא ס"כ), הוא שלא רק הדר בארץ ישראל נחשב לבן מעלה, אלא גם מי שלא גר בא"י ורק הולך בה ארבע אמות, כבר זוכה הוא להיות מבני העולם הבא, אך אין ראיה שהמתגורר בארץ ישראל צריך ללכת בה עוד ועוד ארבע אמות. 

ואמנם מסופר על הגרי"ח זוננפלד זצ"ל שהלך בכל יום עוד ארבע אמות שלא הלך בהם מעולם, פעם לצד מזרח, עד שהרחיק וחזר והלך לצד מערב. גם הגרב"צ ידלר זצ"ל מספר בספרו 'בטוב ירושלים' כך: "אוהב ישראל וארץ ישראל בכל מאודו היה הגרי"ח זוננפלד, והוא לקח חלק פעיל בנסיעת הרבנים שסידרתי בשנת תרע"ד להתעוררות תשובה במושבים ובקיבוצים. זכורני שבעת נסיעת הרבנים היה יורד מזמן לזמן מהעגלה והולך רגלי, בעוד ששאר הרבנים המשיכו לנסוע, ונימוקו עימו, שהליכה ברגליו על אדמת הקודש חביבה עליו". הרי לנו שהגרי"ח זצ"ל החשיב את ההליכה בארה"ק כחיבוב מצוה.

ה'בן איש חי' (בשו"ת תורה לשמה סתי"ח) נשאל האם ישנו ענין ללכת למרחקים כדי לאכול מפירות ארץ ישראל. הוא משיב שמדברי הגמרא בעירובין "מפורש שהיו הולכים רבי יוחנן וסיעת מרחמוהי, מאה רבנן, ממקום למקום, כדי לאכול פירות מתוקים וטובים, וכל הליכתם בשביל זה. ובודאי הם היו מכוונים בזה בשביל חיבוב ארץ ישראל לאכול מפירות המתוקים וחשובים שלה וכוונתם לשם שמים. והנה ודאי כולם היו חסידים וקדושים. נמצא שהוא משנת חסידים ואין בזה פקפוק. ולכן מאחר שגם אתה השואל כוונתך לשם שמים, בשביל חיבוב ארץ ישראל ולהודות לה' על הארץ ופירותיה הטובים, לך אכול בשמחה, והכל הולך אחר כונת הלב". (וראו במג"א רמח, טו ומשנ"ב שם סקכ"ח, שישנה מצוה ללכת ולטייל בארץ ישראל, למרות שישוב לאחר הליכתו לחו"ל). ויש להוסיף (עי' שלהי דקייטא ס"כ. וכ"כ בס' מנוחת אמת, שם) שהרי כתב הריטב"א (גיטין ב, א) שמלבד קדושת א"י וישוב א"י, ישנו דין חביבות א"י, וכפי שמצינו (כתובות קיא) שהתנאים והאמוראים נישקו את אדמת ואבני ארץ ישראל, ואם כן היוצאים ביומי דפגרי לפוש ולאגור כוחות ומתמוגגים לשם שמים על חביבות ארץ הקודש, ארץ חמדה טובה ורחבה, יש בכך מעלה.

ושאלתי את מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל האם כשהיהודי בכל מקרה מטייל כעת, לצורך בריאות גופו ונפשו, האם ישנה מעלה שיכוין במהלך טיולו בארץ ישראל לשם חביבות ארץ ישראל והודאה להקב"ה בראיית פלאי ארץ חמדה ורחבה. השיב לי הגר"ח זצ"ל במכתב שאין ענין וצורך לכוין כך, כי צריך לכוין לשם מצות ישוב ארץ ישראל בכניסתו לארץ או בתחילת עומדו על דעתו ויודע שנמצא בארץ הקודש, ואין ענין לכוין לשם מצוה זו בכל הליכה או סיור באתריה, עריה והריה.

WX

התבוננות בפלאי הבריאה: מרן הגר"ש ואזנר זצ"ל (שו"ת שבט הלוי ח"ה קע"ג) מחשיב, לגבי טיול בסביבות ארץ ישראל, כצורך "לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב"ה". ואכן, כשיוצאים עם הילדים לסייר ולטייל, עלינו להתבונן בפלאי הבריאה ולהיזכר בדברי הרמב"ם (יסוה"ת ב, ב), הכותב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול". וידוע שבעל ה'לקט יושר' העיד על רבו, רבינו בעל 'תרומת הדשן', שהלך בשבת כברת ארץ, כדי לראות זוג אריות שהובאו לעירו. גם הגאון החיד"א (בס' מדבר קדמות ובס' מעגל טוב) מתאר כך את ביקורו בגן החיות בלונדון: "ואני הצעיר ראיתי במגדל לונדריס בלונדון חיות משונות מבהילות ותקיפות כמעט יותר מאריות וקשורות במשא כבלי ברזל, ושם ראיתי נשר יפה מאד ואמרו שהיה לו מאה שנה וכך כתוב בספריהם. גם ראיתי חתול שנולד מלביאה וחתול, והוא צורת חתול יפה מאד, אך יש לו גבורת האריה, והוא קשור בכמה כבלי ברזל במקום חושך וערפל חתולתו, ועוד שם כמה מיני חיות מאמריקה".  הרי לנו שגדולי תורה ראו לנכון לטרוח ולראות את פלאי הבריאה, זאת מלבד הענין לברך על מקומות שכאלו את הברכות הנצרכות להם, כמו "עושה מעשה בראשית" או ברכת "משנה הבריות".

WX

הידור מצוה ברכישת מזגן: הגמרא בסוף מסכת כתובות (קיב, א- ב) מספרת על חיבוב ארץ ישראל המופלא של האמוראים הקדושים, שהיו מתקנים את דרכי הארץ, מתפלשים בעפרה ומנשקים את אדמתה. הגמרא מספרת ש'רב אמי ורב אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא',  ומסביר רש"י: "כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן עומדין משם לישב בצל, ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל". הר"י מיגאש מסביר שבימי השרב עברו האמוראים לשבת במקום בה נשבה רוח קרירה, כדי להנות מאוירה הנעים של ארצנו הקדושה ולשמוח בישובה.

לכאורה, כך שטחתי בעבר לפני מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל, כאשר חם לנו בארץ ישראל בימי הקיץ והשרב ואנו מפעילים את המזגן, או כשקר לנו בחורף ואנו לובשים מעיל או מדליקים תנור, כדאי לנו לכוין שאנו עושים כך כדי שיהיה לנו טוב ונעים בארץ ישראל, ובכך נקיים ענף ממצות ישוב ארץ ישראל. ולכאורה, בבואנו לרכוש מזגן לחימום בחורף ולקירור בקיץ, יש בכך ענין של הידור במצות ישוב ארץ ישראל. השיב מרן זצ"ל שאפשר ואכן יש בזה הידור במצות ישוב ארץ ישראל.

WX

מדוע הרי האלפים אינם בארץ ישראל: אלו שנוסעים לחו"ל לצרכי מצוה או לצרכי בריאות ופרנסה, מספרים על יופיים המפעים של מקומות רבים בארצות העמים. מדוע נפלאות הבריאה ופלאי העולם, ההרים הגבוהים, הנחלים והרי האלפים המושלגים, מצויים דוקא בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל?

כך שאלתי את מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל, והצעתי לפניו כתשובה את הרעיון הבא: חז"ל (פסחים ח, ב) אומרים: "מִפְּנֵי מָה אֵין פֵּרוֹת גִּנּוֹסַר בִּירוּשָׁלַיִם? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים: "אִלְמָלֵא לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לֶאֱכֹל פֵּרוֹת גִּנּוֹסַר בִּירוּשָׁלַיִם – דַּיֵּנוּ", נִמְצֵאת עֲלִיָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי: מִפְּנֵי מָה אֵין חַמֵּי טְבֶרְיָא בִּירוּשָׁלַיִם? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים: "אִלְמָלֵא לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לִרְחֹץ בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא – דַּיֵּנוּ", וְנִמְצֵאת עֲלִיָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ". ויתכן שזאת הסיבה שגם ארץ ישראל אינה משופעת בפלאי עולם, כדי שלא יעלו ויגורו בארץ ישראל כדי להנות מיופיה המיוחד, הריה ונופיה, אלא שיעלו ויתיישבו בה רק לשם מצות ישוב ארץ ישראל.

מרן הגר"ח זצ"ל הסכים לתשובה זו ואמר שהיא נכונה.

WX

קביעות עיתים לתורה- שעה או דף גמרא?: במשך ה'זמן' קשה לבן ישיבה 'לקבוע עיתים לתורה', כי הרי כל עיתותיו הם בתורה. חוץ מתפילה, אכילה ושינה, לומד הוא כל היום. אך ב'בין הזמנים' רוצה הוא לקבוע לו עת מיוחד ללימוד. והסתפק הוא האם הקביעות היא לקבוע מספר שעות ללימוד או אולי לקבוע ללמוד מספר דפי גמרא, וכדומה. אם יקבע זמן להספק לימודים מסוים, לפעמים יארך לימודו זמן רב ולפעמים זמן קצר יותר, תלוי כמובן בקושי הדף ובהירותו ללומד. מה משני סוגי האפשרויות נחשב ל'קביעות עיתים לתורה'? השיב על כך מו"ר הגר"ח קניבסקי זצ"ל ששתי האפשרויות טובות ושניהן בכלל 'קביעות עיתים לתורה'.

WX

צידה לדרך: לפעמים אנו רואים תמונות של אדמורי"ם, היוצאים לדרך כל שהיא או העולים על מטוס או נמצאים בשדה התעופה, והם אוחזים בידיהם את נרתיק הטלית והתפילין. ואכן, זוהי הלכה פסוקה ב"משנה ברורה" (סימן ק"י) הכותב שנכון לכל ירא שמים שיקח עימו לדרך טלית ותפילין, אפילו אם נוסע למקום קרוב ובדעתו לשוב עוד היום, מחשש שמא יקרה מקרה והוא יאלץ להישאר רחוק מהטלית והתפילין שלו, ועד שישאיל תפילין מאחרים יעבור לו זמן קריאת שמע ותפילה, ולפעמים קשר התפילין של האדם שממנו השאיל תפילין, אינן מתאימים למידת ראשו.

בספר "מליצי אש" כותב בשם המהר"ל מפראג שהמלאכים המלווים את האדם בדרכו לשמרו נבראים ממצוות הציצית והתפילין, ולכן ראוי שנצא לדרך עם הטלית והתפילין.

בעולם הישיבות מכירים את הבחור החברמ'ן, שנוסע לקברי צדיקים בטרמפים, בלי שיש לו אגורה שחוקה בכיסו, בתקוה ש"אני כבר אסתדר"..., אך לא, אותו בחור חברמ'ן לא למד כנראה את דברי התלמוד הירושלמי (יומא פ"ד ה"א), האומר שטוב לאדם לצאת לדרך עם ממון המספיק לו לצרכיו, ולכן כדאי מאד שלפני שאנו יוצאים לדרך, ניקח איתנו כסף מזומן, שיספיק לנו לכל הוצאות הדרך, כסף לתחבורה או לדלק, כסף לסנדוויץ', לשתיה ועוגה או כל דבר שנצטרך לעצמנו בדרך. רש"י בספר האורה כותב שראוי לקחת עימנו לדרך גם כלי כשר לנטילת ידים.

ה"שפתי חכמים" (דברים כא, יג) כותב שמנהג העולם להלבש בדרכים עם בגדים בזויים, כדי שלא יתלכלכו הבגדים הנאים. ואולם תלמידי חכמים צריכים להקפיד שלא לצאת לדרך בלבוש בזוי ולא נאה, משום חילול ה' (אהלך באמיתך). ה"מדרש פנחס" (שכתב הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זצ"ל) כותב על פי סוד, שאדם גדול לא יסע לבדו, אלא יצרף איתו איש רך בשנים.

ה"יסוד ושורש העבודה" כותב שאדם שיצא לדרך ולפתע נזכר ששכח דבר חשוב כמו הדרכון או כרטיס הנסיעה, הארנק או מסמכים נחוצים וכדומה, ושב הוא על עקביו וחזר לקחתו, באופן שלא הוצרך לחזור מרחק גדול, עליו לתת על כך שבח והודאה לה' יתברך ולומר כך: "יוצרי ובוראי, אני נותן לך הודיה על שהזכרתני על דבר שכחה זו מיד ולא הצרכתני בטרחה יתירה לחזור על דבר זה באמצע הדרך".

WX

אמירה לנכרי לצורך הדלקת מזגן: התוספות (שבת קכב, א ד"ה ואם. שהקשו מהו ההבדל בין המשנה בשבת קכא, א הקובעת שאין צורך למנוע נכרי הבא מעצמו לכבות דליקה בבית הישראל, מפני שהגוי אדעתא דנפשיה קעביד, לבין דין המשנה בשבת קכב, א, שכשנכרי הדליק נר לצורך ישראל, אסור להשתמש לאורו. וכתבו וז"ל: "ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו", עכ"ל) ייסדו לנו יסוד מרכזי בהלכות מלאכת נכרי בשבת, שכשהנכרי עושה מלאכה בשבת שיש בה הנאה חיובית להישראל, כמו הדלקת נר, אסור להנות ממנה, אך כשהגוי עושה מלאכה שאין בה הנאה חיובית, כמו כיבוי שריפה, אנו אומרים שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד, ומותר להינות מהחפצים שניצלו מהשריפה, כתוצאה מכיבויו של הנכרי. זאת ועוד נפסק בהלכה שכשנכרי עושה בעבורנו מלאכה האסורה, עלינו למחות בו ולמונעו מלעשותה, ובודאי שאסור לנו לקרוא לו לבוא ולעשותה, אף לא בדרך רמז. ומצינו כו"כ דעות וסתירות בזה בד' המשנ"ב, ועי' בס' חוט שני סי' רע"ו ובס' אורחות שבת ח"ב פכ"ג ובח"ג בסי' בסוה"ס שיישבו הדברים.

והעולה מהדברים, להנוגע לעניינו, הוא שכאשר הגוי מגיע ובא בכדי לעשות בעבורנו מלאכה שיש בה רק תוספת הנאה, יתכן ובמקום הצורך אין צורך למחות בו על כך. אך כשהמלאכה שעושה בעבורנו יש בה הנאה חדשה, שלא היתה לנו עד כה, אזי לא רק שאסור לנו לצוותו או לרמוז לו לעשותה בעבורנו, אלא אף אנו צריכים למחות בו.

והנה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' מז) כתב בבירור שהנאת המזגן אינה חשובה רק ל'תוספת הנאה', אלא להנאה חדשה, שלא היתה בחדר קודם לכן, ואם נכרי בא להדליק בעבורנו מזגן, עלינו למחות בו. ואלו דברי האגר"מ: "בדבר כשנעשה יום חם מאד בשבת אם מותר לספר להנכרי שהוא חם מאד בחדר זה כדי שהנכרי שרוצה בטובתו יפתח את מזגן האויר (עירקאנדישענער) בעצמו, כמו שמותר לומר לנכרי שהנר אינו מאיר יפה כדי שהנכרי הרוצה בטובתו יסיר הפחם שבראש הנר, כדאיתא במ"ב סימן ש"ז ס"ק ע"ו, ומסיק דאין לאסור מטעם שנהנה ממלאכה שעשה הנכרי בשבילו, משום דאין זה הנאה כל כך, דגם מקודם היה יכול ע"פ הדחק לקרות לאורו, דהרי גם הכא אפשר לו לישב בשעת הדחק גם כשהוא חם. פשוט וברור שאסור, דהא בכל הנאה ממעשה הנכרי אפשר לו גם בלא זה, אף כשמבשל עבורו, דודאי יכול להיות גם בלא אכילת דבר שבישל בעדו, וכן יכול האדם להיות איזה שעות בחדר קר ומ"מ היה אסור אי לאו דהכל חולים אצל צנה, והטעם דעכ"פ הא הנאה זו דאכילת דבר המבושל והנאת החמום הא לא היה לו אף בשעת הדחק אי לאו מלאכת הנכרי בשבת עבורו שזה אסור, וכמו כן הנאה זו דלא יסבול החום, הרי לא יהיה לו אף בשעת הדחק הנאה זו, שלכן אסור. ול"ד לקריאה שדבר זה דקריאה היה יכול גם בלא מלאכת הנכרי אף שהיה בדוחק ובקושי, שלכן נמצא שלא היה לו כלום ממעשה הנכרי בתועלת הקריאה שהיה להישראל", עכ"ל. וכעי"ז מצינו במשנ"ב (סי' שכ"ז  סקט"ז)  לגבי צחצוח נעליים, שכתב וז"ל: "ולצחצח המנעלים ע"י המרוח שחור [שקורין וויקסין] כתב בספר תפארת ישראל דאם עשה אפילו ע"י א"י אסור עד לערב בכדי שיעשו". ולכאו' אדם יכול לילך עם נעליים לא מצוחצחות ובכ"ז המשנ"ב מחשיבו להנאה מושלמת, עי' אורחות שבת פכ"ג הערה לו, ואכמ"ל.

ואמנם כאשר החום גדול והמזגן נצרך למאד, כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' כג) שבמקום צער גדול כחום היום מאד, יש להקל לפתוח המאורר ע"י עכו"ם, ודימה את דין 'הכל חולים אצל צינה' ל'הכל חולים אצל חום', וכ"כ בח"ה סי' ע"ה ובשו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' קל"ט. ואף שבס' אורחות שבת לא הכריעו בדבר (עי"ש בפכ"ג הערה נח), מ"מ כן מורים מורי הצדק בזמנינו שניתן לקרוא לנכרי לצורך הדלקת מזגן כשחם ביותר, ובפרט בבית כנסת, בו הדלקת המזגן היא צורך מצוה לתועלת המתפללים והלומדים. ומרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה שבשבת חמה מאד, מותר לומר לנכרי להדליק מזגן במקום ציבורי ובבית פרטי, אם יש שם אדם הצריך ביותר להמזגן.

ובס' ברית עולם (אמירה לנכרי סי' ו') כתב שכשהמזגן דולק ומזג האויר השתנה ונעשה קר, והאויר הקר של המזגן עלול להזיק, שמותר לרמוז לנכרי לכבותו. והנה הדברים ברורים המה, מפני שההנאה שמכיבוי המזגן אינה הנאה חיובית אקטיבית, אלא הנאה מהעדר המיזוג, ובזה מותר לרמוז לנכרי בדרך של סיפור ("קר מאד בבית בגלל המזגן").

WX

נטילת ידים בים: אחד מהדברים הצריכים נטילת ידים היא  הנגיעה בגופו, בו יש מילמולי זיעה, כמובא בשו"ע ומשנה ברורה סימן ד'. ואמנם הנוגע בגופו הרחוץ ממי הים באמצע אכילתו, כתב הכף החיים (סי' ד' ס"ק פ"ח) שאינו צריך ליטול את ידיו שוב, מפני שאין חשש שנגע במקום מלמולי זיעה, שהרי גופו רחוץ הוא כעת חיה. ובשו"ת כפי אהרן (ומוזכר גם בשד"ח), דכיון שכל עיקר הטעם שצריך נטילה הוא משום מלמולי זיעה, אם כן אםבא כל גופו במים ורחץ והסיר משם מלמולי זיעה, תו ליכא קפידא אם נוגעים ידיו בבשרו, ובזה מבאר גם דברי הט"ז והש"ך ביו"ד סי' ר' ודברי השו"ע או"ח ע"ד ג', עי"ש. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' ו. ואולם שמעתי ממו"ר הגר"ח קניבסקי זצ"ל שעליו ליטול את ידיו שוב, מפני שלא פלוג רבנן.

WX

ברכת ציצית לאחר רחצה בים: הרמ"א (סי' ח' סי"ד) כתב שנראה שאין מברכין על הציצית כאשר פשטה ודעתו להחזירה ולהתעטף ורק בשהה כתב המשנ"ב שראוי לברך, ובביה"ל הביא מנהג רבנן קשישאי שבירושלים תובב"א נהגו לברך על הציצית כשיוצאים מבית המרחץ ונדחק ליישב המנהג שלא לברך. ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן ל"ב) הביא בשם מרן החזו"א זצ"ל שאפילו אם פשט את הטלית גדול לשעה, אינו מברך עליה שוב. וכתב: ולא שמענו  השיעור בזה לדעת החזו"א.וכתב שבימינו דאכשר דרא והטלית קטן כשיעור וראויה לברכה כטלית גדול, אם שהה אפילו כשעה, נקרא "שהה" וראוי לברך, אך לא נהגו כן. ואמנם הנוהג לברך לאחר שהיה ארוכה בים, יש לו על מי לסמוך.

ואמנם שמעתי מהגרב"צ פלמן זצ"ל שהגראי"ל שטינמן זצ"ל העיד בפניו שמרן החזו"א זצ"ל פשט את טליתו אחר תפילת מוסף ביום הכיפורים והתעטף בה שוב לאחר שעתיים וחצי ולא בירך עליה, מספק שמא לא חשוב עדיין לזמן מרובה שצריך לברך כשפושט את טליתו כדי להשיבה.

ובספר מנוחת אמת (להגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א, פרק טו) כתב שאם שהה בים מספר שעות בלא ציצית, עליו לברך עליה כשלובשה שוב. ועי' בספרי שלהי דקייטא סימן פ"א.

חלוק מגבת בים ובבריכה: כתוב המשנה ברורה (קנח, מה): "כתב המג"א בשם התשב"ץ: לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה ועיין בפמ"ג שמסתפק אם דוקא חלוקו או כל בגדיו במשמע", עכ"ל. ומרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל הסתפק בפני האם המתנגב בחלוק- מגבת הוא גם "קשה לשכחה", כיוון שישנם כאלו שהולכים בו כמו "חצי בגד", ביציאתם מהבריכה והים וכדו', או שנחשב הוא למגבת, וצ"ע. ואמנם האמת היא שכבר דנו בדברי התשב"ץ (עיין בנפש חיה, להגר"ר מרגליות, סי' ב, ובס' מאסף לכל המחנות סי' ב' סק"ד) האם הקפידא היא דוקא במי נטילה טמאים או בכל מים, ועיין בזה בשו"ת רבבות אפרים ח"א סי' קכ"ו ובס' שמירת הגוף והנפש סי' נ"ז.

WX

אבידה ומציאה בים: שכח מגבת בים וכשהגיע שוב לאותו המקום כעבור זמן, מצא באותו המקום מגבת כמו שלו, כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' י"ז) שהמיקום אינו נחשב לסימן, וכבב"מ כג,ב.   אך בספר פתחי חושן (פ"ג סי"ח)כתב שבמקרה זה יכול הוא לקחתו, כיון שגם חבירו לא יוכל להוציאו ממנו, כיון שאין לו סימן בדיוק כמוהו. וממו"ר הגר"ח קניבסקי זצ"ל שמעתי שכאשר יש לו אומדנה חזקה שאכן מדובר בחפץ שלו, יכול לקחתו. וב"משפט האבידה" כתב שאם החליף בשפת הים את בגדו עם בגדי אחרים,יכול להשתמש בו, אך במקביל גם יכריז עליו. אך אם נראה לו בבירור שחבירו לא לקח במקביל את הבגד שלו, אין להשתמש בבגד ויכריז עליו, דרך מדורי "השבת אבידה" בעיתון, כאשר בדרך כלל כל אדם שנאבד לו דבר מה, בודק שם.

WX

מציאת חפץ פחות ערך: מו"ר הגר"ח קניבסקי זצ"ל הורה שכשמוצא חפץ פחות ערך, כגון צעצוע ים פשוט או גלגל ים פשוט הנמכר במספר שקלים בודדים, והמאבד לא יטרח ויגיע לקחתו ממנו אם יכריז עליו, שאינו חייב להרימו כדי ללכת ולהחזירו בעצמו. שהרי התורה אמרה "והיה עמך עד דרוש אחיך אותו" [דברים כב,ב] ואין חיוב על המוצא להוליכו בעצמו אל בית המאבד.

WX

אין לשיזוף יסוד ברפואה: סב כלתי הגאון רבי בנימין יהושע זילבר זצ"ל נשאל האם מותר להשתזף בים ולשכב על החוף רק עם בגד הים. הוא משיב שככל שהדבר נוגע לבריאות הגוף, ודאי שהדבר מותר, אך לדעתו, אין בשיזוף שום הוספה בבריאות.וה"מנחת יצחק" אוסר להשתזף בשבת, כשכוונת המשתזף לייפות את עורו, ובוודאי שאסור אם כוונתו לרפואה, מלבד החשש שמא ימרח את עצמו במשחת שיזוף, שאסור למורחה בשבת.

WX

בני תורה עם בגדי טיולים: הגאון רבי בצלאל שטרן זצ"ל, בעל שו"ת "בצל החכמה" מזהיר לתלמידי חכמים ובני תורה, שלא יצאו לטיולים עם בגדי טיולים בזויים, כמובא בגמרא שגנאי לתלמיד חכם לצאת בבגדים בזויים ובנעליים מטולאות. ומרן החזון איש זצ"ל כתב: "אנו משתדלים על הנקיון וההידור כראוי לעושי מצווה"... כל יהודי חרדי, ובפרט בימים טרופים אלו, אמור לשמש שגריר נאמן לתורה ומצוותיה, עד שהבריות יאמרו:'מה נאים מעשיו! אשרי רבו שלימדו תורה!'

WX

נהג אוטובוס מחלל שבת: כתבו חז"ל בכמה מקומות שאין לצאת לדרך עם אדם רשע, "פן תספו בכל חטאתם". ומה עם נהג אוטובוס מחלל שבת, המוגדר ע"פ הלכה כרשע?- אמר לי מו"ר מרן הגר"ח קנייבסקי זיע"א שמותר לנסוע איתו, משום שנהג אינו חלק מהנוסעים, אלא רק האדם שמשמש ומוביל אותם לדרכם. ואמנם אין להתפלל ליד הנהג הרשע, כמובא ב"ספר חסידים" שלא להתפלל ליד אדם רשע, כיוון שהשכינה מתרחקת ממנו ומעלים את עיניו מהמתפלל ליד רשע, אוי לרשע ואוי לשכנו.

WX

לחם מחילוני שלא נטל ידיים: כידוע, אסור לגעת במזון לפני שנטלנו ידיים בבוקר 6 פעמים (או 8 פעמים, לפי מנהג הגר"א  ז"ל). ומה נעשה עם הלחם והמאפים בחנות המקומית במקום הנופש, כשאנו יודעים שהחנווני החילוני נגע בהם בבוקר, בלי נטילת ידיים?

בשו"ת קרן לדוד מיקל בכך, כאשר אנו מסופקים האם החנווני נגע באוכל ויש לנו ספק נוסף שמא האיש היה ער בלילה ויש לו רק "ספק רוח רעה" (כבשו"ע ד' ד'). והגר"מ שטרנבוך שליט"א מיקל בעניין, לפי דברי הרמ"א הכותב שכלי נטלה אינו מעכב לעניין רוח רעה, ומכיוון שכל אדם נורמלי רוחץ ידיים בבוקר והמים זורמים על ידיו זמן- מה, אזי יש להקל, וכך סבר גם מרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל.

WX

ברכת הגומל בטיסה בשמי הארץ: בקובץ "תל תלפיות" שיצא לאור בשנת תרצ"ד הכריע הכותב הנכבד שהטסים מעיר לעיר אינם מברכים "ברכת הגומל", אך הגרי"י וויס זצ"ל בשו"ת "מנחת יצחק" כותב: "אבל כגון שנוסעים כעת באווירון ממדינה למדינה הקרובות והרחוקות דרך ימים ומדברות, לא כתב כלום. וביותר שכעת כבר נשתנה הדבר למעליותא מחמת גודל הטכנולוגיה שאין סכנה לאווירון כמו אז, שבוודאי יש לעיין אם לברך, וכמדומה לי שהעולם נהגו לברך, שסוברים שלא גרע מיורדי הים והולכי מדבריות".

ואמנם ה'אגרות משה', מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, מורה לברך הגומל גם בטיסה ממקום למקום (ואין בדבריו התייחסות ברורה על טיסה בשמי הארץ, אם כי לפי טעמיו שם נראה שגם בטיסה זו צריך לברך), ואילו מרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל הורה שבטיסה בשמי הארץ, בה אינו טס מעל ים או מדבר, לא צריך לברך "הגומל".

WX

אכילה בטיול ובעמידה: חז"ל במסכת קידושין אומרים שהאוכל בשוק דומה לכלב, ויש אומרים שהוא פסול לעדות בגלל זילזולו בעצמו. ואמנם הגר"מ גרוס שליט"א מכריע (בספרו מנוחת אמת) שמותר לאכול בגנים ובאתרים, כיון שרגילים לאכול שם והדבר אינו דומה לאכילה בשוק. חז"ל במסכת גיטין אוסרים לאכול או לשתות בעמידה. אך מורי  מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל כתב לי שהמנהג להקל לאכול ממתקים וכדומה בטיולים. וכן מובא בשם מרן הגרי"ש אלישיב, שהאוכל בדרכים באוטובוס אינו נחשב כהאוכל בשוק.

WX

תשלום על כניסה לים ושמורות טבע: הובא בס' שלהי דקייטא ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין להיכנס בלא תשלום לחופי רחצה, שמורות טבע וכדומה, שהאחראים דורשים כסף על הכניסה למקום. מפני שבדרך כלל הוציאו הם ממון על תיחזוק המקום ונקיונו. וכבר דשו ביה רבים שגם לרבים הסוברים שאין "דינא דמלכותא דינא" כלל וכלל בארץ ישראל, אסור לגנוב את האחראים לכך ולהיכנס בלא תשלום, משום חילול שם שמים ומשום שמרגיל עצמו ליטול מאחרים בלא רשות. ומרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל הקל בעניין משום גזל, ואוסר משום חילול ה'. וכן אמר לי מו"ר הגר"ח קניבסקי זצ"ל. ועיין בס' שלהי דקייטא סימן ל"ז בגדרי זכות המדינה על קרקעות שהשתלטו הם עליהם.

WX

יציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ: אחד הנידונים בספרי ההלכה הוא האם ניתן לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לצרכי תיור וטיול, כאשר היציאה היא עראית להפליא, לצורך מספר ימים בלבד. והאם יש הבדל בין יציאה למקומות שסביב לא"י. הנושא קשור לשאלה האם מותר לצאת מהארץ לצורך שהיה קצרה בת מספר ימים, על מנת לשוב במהרה לא"י, והיא נוגעת לשאלה היסודית האם איסור היציאה מארצנו הקדושה לחו"ל נאסרה משום "קדושת ארץ ישראל" או משום "ביטול המצוות התלויות בארץ".  וממרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל שמעתי שאוסר הוא בחריפות לצאת לטיולי חו"ל, וגם מתנגד ליציאה לנסיעה  לקברי צדיקים וכדו' בחוץ לארץ, והוא מסתמך על דברי ה'משנה ברורה' בהלכות חול המועד (סימן תקל"א סקי"ד) הכותב כך: " לטייל בעלמא דבכה"ג אסור לצאת מא"י לחו"ל" .

הגר"ש ואזנר זצ"ל בשו"ת 'שבט הלוי" (ח"ה סי' קע"ג) כתב להגרמ"מ שולזינגר זצ"ל, כך: "אשר שאל בקצור, אם אילת ואופירה חו"ל, על אופירה כמעט אין ספק שהוא חו"ל, וגם אילת יראה כן, ואשר שאל בענין הטיולים למקומות אלה אם הם חו"ל, ואם בכלל יש לאיסור זה משך זמן איסור, ואם עובר הגבול לשעה קלה, מדברי הרמב"ם פ"ה ממלכים ה"ט יראה ברור דעיקר האיסור הוא דוקא בדירת חו"ל וכלשון הגמ' כתובות ק"י ע"ב כל הדר בחו"ל, וזה לא התירו אלא אם חזק הרעב בא"י אבל לצאת ולחזור והוא שוכן בקביעות בא"י התירו במקום צורך אפילו סחורה, ומשמעותו אפילו אינו חסר לו לפרנסתו, והיינו משום דשרש האיסור רק בדירת קבע, והא דילפינן מדוד שאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' וילפינן מזה דאסור לדור ונקרא כעע"ז אע"פ שהי' רק לזמן היינו שחשב דוד שישאר שם לדור זמן רב תדע דישב שם יותר משנה עם נשיו ועבדיו כמבואר שמואל א' כ"ז. אבל בדעתו לחזור אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול ע"פ סברא לא נקרא צורך, ומכ"מ אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב"ה יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה, ועיין בבלי וירושלמי ריש פ"ג דמו"ק", עכ"ל.

יצויין כי הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל שאל את הגר"ש ואזנר זצ"ל בענין זה, לאחר שידידו, מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל, העיר לו במכתב מדוע תנועת צא"י אירגנה באותם הימים (לאחר מלחמת תשכ"ז) טיולים לאילת ואופירה, והלא אסור לצאת מא"י לחו"ל, ופילפלו שניהם בדבר מד' המהרי"ט בסוף כתובות, דמשמע לכאו' מדבריו דגם לדבר הרשות שרי לצאת מא"י ע"מ לחזור. (כן סיפר לי מו"ר הגרש"מ זצ"ל, וע"ע בס' פניני משמר הלוי משאת המלך).

ויש לציין בזה דברי השלטי הגבורים פ"ג דשבועות, שכתב : "ועוד דהא ליכא מצוה כלל (בביאה מועטת) דאין מצוה ללכת לארץ ישראל ע"מ לשוב ואפי' למ"ד דהאידנא מצוה ללכת לא"י היינו דוקא ע"מ לדור אבל ההליכה ע"מ לצאת אין בה מצוה דכי היכי דהיציאה ע"מ לשוב אינה עבירה,  כך ההליכה ע"מ לשוב אינה  מצוה,  דעיקר ההליכה והיציאה תלוי בדירה, וכן יש בספר תשב"ץ בשם מהר"ם ז"ל, ומילתא דמסתבר הוא דמה מצוה יכולה להיות בהולך ע"מ לשוב, מי בקש זאת מידו רמוס חצריו, וכיון דאין כאן נחת רוח לפניו יתברך, נראה דמצי שפיר מתשיל עלה וכו', עכ"ל. (עי' בתשב"ץ קטן בסי' תקנ"ט, שכתב: "ובלבד שיוכל להתפרנס שם דכל דסליק אדעתא למידר, כדאיתא בהאיש מקדש", ובזה מביא ראיה שההולך לא"י לזמן אינה מצוה).

וכ"כ בשו"ת שדה הארץ (אהע"ז סו"ס י"א): "דאין איסור לאו דלא תוסיפו לראות עוד ליושבי מצרים, כיון דאין דעתם להשתקע שם, ואף כי יושבים אבות על בנים שלשים וגם רביעים כו', כ"ש וק"ו בנ"ד דאין כאן איסור כלל ומותר לצאת לוייארא"ס וכו', עכ"ל.  ועי' בס' אמרי יושר סי"א ובספרי הקט שלהי דקייטא סי' יט ובס' נחלת ה'.

WX

יציאה מא"י  לחו"ל לצורך השתטחות על קברי צדיקים: כתב  הברכי יוסף (או"ח סימן תקס"ח (י'): הנודר לילך על קברי הצדיקים וכו'. אף אם יושב בארץ ישראל ונפשו אותה להשתטח על קברי הצדיקים בח"ל, או יושב ירושלם ורוצה ללכת על קברי צדיקי שבארץ ישראל, שרי לילך אדעתא לחזור. מהר"ם מזרחי בספר פרי הארץ ח"ג כ"י סי' ו' מי"ד. וכ"כ השערי תשובה סימן תקסח סק"כ, וז"ל: עיין בה"ט ועיין בר"י בשם פרי הארץ ח"ג כתב שאף אם יושב בא"י ונפשו איות' להשתטח על קברי הצדיקים בח"ל או יושב בירושלים ורוצה ללכת על קברי הצדיקים שבא"י שרי לילך אדעתא לחזור, עי"ש.

ובשו"ת פרי הארץ (חיו"ד סי' ז') כתב בסו"ד: זאת תורת העולה לנ"ד בענין לצאת מא"י לחו"ל לזיארה כל שהוא לחזור שרי הגם דליכא סרך מצוה דלא גרע מסחורה דשרי לצאת לחו"ל ע"מ לחזור (ה"נ דכוותה) והגם דלדעת התוס' לא התירו אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולדעת השאילתות לכל דבר מצוה דוקא ולא לדבר הרשות היינו דווקא לענין טומאת כהן דלא הותר אלא בדבר מצוה ותו לא, אבל לענין לצאת מא"י לחו"ל דהותר לסחורה כדיליף מהירושלמי מק"ו מינה נפקא גם לנ"ד דשרי לצאת מא"י לחו"ל לזיארה ע"מ לחזור דעדיף טפי מסחורה".

והנה לדברי המג"א והמשנ"ב (בהלכות חוה"מ סי' תקל"א ובהלכות שבת בדין יציאה ג' ימים קודם השבת, סי' רמ"ח) ודאי דשרי לצאת לקברי צדיקים, דלא גרע מלראות פני חבירו שהתירו לצאת לחו"ל לצורך זה. ועי' בזה בס' שלהי דקייטא סי' י"ט ובס' נחלת ה' (בעניני מצות ישוב ארץ ישראל, לידידי הרה"ג רבי בנימין ליאון שליט"א).

• הרב שמואל ברוך גנוט
• בין הזמנים

• קודם
• הבא