פרטים

קטגוריה: מאמרים תורניים - הרב ש. ב. גנוט שליט"א

פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 16:21

נכתב על ידי Super User

כניסות: 578

הרב שמואל ברוך גנוט

מראשי ישיבת אור התורה

אלעד

פרסום מועדי הלוויות ברמקולים, מודעות ובקוי מידע טלפוניים

לע"נ סבתי מורתי האשה הצדקנית מרת אטה (בת הרה"ח יעקב צבי הי"ד) גנוט ע"ה

נלב"ע ער"ח אלול התשע"ז

ברחובות קריה בארצנו פורסם שישנו קו "גשר החיים", בו ניתן להתעדכן על נפטרים ומועדי הלויות וזמני "שבעה" ל"ע. והסתפקתי האם קו זה הוא בגדר "מוציא דיבה הוא כסיל", וכדלהלן:

א)    פסחים ג, ב: רב כהנא חלש, שדרוה רבנן לרבי יהושע בריה דרב אידי, אמרו ליה: זיל בדוק מאי דיניה. אתא אשכחיה דנח נפשיה. קרעיה ללבושיה, ואהדריה לקרעיה לאחוריה, ובכי ואתי. אמרו ליה: נח נפשיה? אמר להו: אנא לא קאמינא, (משלי י) "ומוציא דבה הוא כסיל". יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא, כי אתא אמרו ליה: חיטין נעשו יפות? אמר להם: שעורים נעשו יפות. אמרו ליה: צא ובשר לסוסים ולחמורים, דכתיב (מלכים א, ה) השערים והתבן לסוסים ולרכש. - מאי הוי ליה למימר? - אשתקד נעשו חיטין יפות. אי נמי: עדשים נעשו יפות. רב בר אחוה דרבי חייא ובר אחתיה. כי סליק להתם אמר ליה: אייבו קיים? אמר ליה: אימא קיימת, אמר ליה: אימא קיימת? אמר ליה: אייבו קיים.

ב)    לאור זאת כתב השו"ע יו"ד סימן תב: "מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה נאמר: "מוציא דבה הוא כסיל". ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה, כיון שאינו יודע. מיהו אם שואל עליו, אין לו לשקר ולומר: חי הוא, שנאמר "מדבר שקר תרחק". ומקור דינו הוא מד' המרדכי, שהביא ראיה לזה מהא דפסחים, וכתב: "אלמא שלא היה רוצה לומר לו כלום אילו לא היה שואלו ואפילו כששאלו לא השיב לו אלא ברמז בעלמא ועל זה נאמר מוציא דבה הוא כסיל", עכ"ל. וכתב הרמ"א: "ומ"מ בבנים זכרים נהגו להודיע, כדי שיאמרו קדיש; אבל בבנות, אין מנהג כלל להודיעם", עכ"ל. והט"ז כתב דיש לומר בלשון דמשתמע לתרי אפי דהיינו שאין מבואר בפירוש בדבריו שהוא מת אלא הלשון סובל לחיים ולמיתה, עי"ש.

ג)     והנה פוק חזי דכו"ע מפרסמים מודעות אבל, בו מודיעים על פטירת נפטרים. ומצינו בשו"ת חוות יאיר סי' ר"א שלדעתו אין "מוציא דיבה" אלא רק בדיבור ולא בכתיבה. ובשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (ח"א  יו"ד סימן רסג) מביא שב"מכתב עת איזראעליט" בשנת תרכ"ב, שעורכו היה הר"מ להמן ז"ל, הועלה פולמוס שלם, בו "הקשה אחד להמו"ל מדוע מודיע במכתב עתו שפלוני ופלוני במצדיקי עמינו שבקו חיים לכל חי, והלא אסור מטעם מוצא דבה כמבואר ביו"ד סוסי' ת"ב. והתנצל המו"ל ד"ר לעהמאן נ"י שמודיע רק דרך הספד, ובזה מותר". וכתב על כך רבי גרשון סג"ל ש"לדעתי נראה דאין שום מוציא דבה בכתב, דמוציא דבה הוא רק באמירה אבל לא בכתב שהרי הוא לא אמר רק ממילא נשמע, דלשון דבה הוא אמירה משורש דבב. וראי' לזה מהא דפסקינן בי"ד סי' ר"מ ס"ב וסי' רמ"ב סע' ט"ו דאסור לקרות אביו ורבו בשמם ומצינו כמה גדולים שהי' כותבין שם אביהם ושם רבם וכבר הקשו זאת על הרא"ש מהרש"ל ביש"ש קידושין סי' ס"ה ועל הטור בפ"ת יו"ד סי' ר"מ סק"ב, ע"כ מוכח דבכתב ליכא איסור וה"ה בנד"ד, ועיין גיטין פ"ז ע"ב לא חתם אינש בשמו דאביו, משמע אבל לכתוב שם אביו מותר והא ראיה שהרי העדים כותבין שם אביהם בחתימתם בגט". והגר"ע הילדסהיימר כתב על כך ש"לפי"ז יקשה בפסחים שם על ר' יהושע בריה דרב אידי ויוחנן חקוקאה ורב למה להם כל הנך טצדקי. היה להם לכתוב הבשורה בכתב". וכן הוכיחו האחרונים שלדעת המהרש"א בפסחים שם, יש "מוציא דיבה" גם בכתיבה, עי"ש. ובשו"ת שלמת יוסף (לבעל צפנת פענח סי' כא אות ב) הוכיח מכמה מקומות שבהודעה בכתב ליכא איסור. אמנם עיין בפת"ש (שם סק"א) שכתב בשם חמודי דניאל שאחד בא אצל אחיו בתוך ל' למיתת אחותם ולא היה רוצה שיתוודע אחיו מזה, שמותר ללבוש בגדי שבת בכדי שלא יצטרך להגיד לו. ומשמע שאם לובש בגדי אבילות חשיב כאומר בפה. וזה שלא כדברי המהרש"א שאם הקרע מאחוריו לא הוי כמוציא מפיו, עי"ש.

ד)    וכל זה הוא במודעות אבל, אך לכאו' בהכרזה ברמקול אין בזה היתר. ואולם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כתב בס' נשמת אברהם (עמוד רכו) שכל שיש בו צורך הנפטר, כגון שיבואו להלוויתו, מותר לפרסם ולהודיע שיבואו לכבודו. וכתב שבביה"ח צריכים להודיע למשפחה על פטירת החולה, כדי שיוכלו לטפל בו ובקבורתו ואין כל איסור בדבר. וכן בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (שם) כתב שאין מקום לשאלה בנידון זה, "דהא יקרא דחיי הוא בגדר כבוד הבריות ודוחה לאו של מוציא דבה אפי' בקום ועשה". ומדודי הגר"א קוקיס שליט"א שמעתי שאומרים בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל והגר"מ שטרנבוך שליט"א שאם אינו מכריז שפלוני נפטר, אלא על מקום ההלוויה והשבעה, אין בזה מוציא דבה הוא כסיל. ובשו"ת שלמת חיים (סי' רז): בהא דבעתונים מדפיסים ומפרסמים פטירתם של אנשים מפורסמים, אי עוברים בזה על מוציא דבה. תשובה: כנראה שאין בזה משום מוציא דבה, לאחר שכוונתם לצורך איזה דבר לעורר. עכ"ל.

ה)    ולכאו' ראיה לזה מדברי הארחות חיים (ח"ב עמוד תקעו), שכתב שטעם המנהג  ששופכים מים בשכונה בה המת נפטר, הוא כדי שידעו הכל שיש מת בשכונה ולא יהיו צריכים להודיע בפיהם, שאז יהיה המודיע בכלל "מוציא דבה הוא כסיל". וכ"כ עוד ראשונים. אנו למדים מכאן שהמנהג היה שהודיעו בשכונת המת שהוא נפטר, ע"י ששפכו מים. רק עשו כן בדרך רמיזה, בצורה עקיפה. ואולם הרמ"א התיר לספר רק לבנים משום קדיש, ולבנות לא התיר. ומשמע לכאו' שלא התירו לספר משום שהבנות יישבו שבעה וינהגו מנהגי אבלות כל השנה, וצ"ע. ועי' בשו"ע יו"ד סימן שנ"ז, שפסק: "אסור להלין המת, אלא אם כן הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין או מקוננות, או כדי שיבואו קרובים או להשמיע עיירות", עכ"ל. הרי בפירוש דמשמיעין על הנפטר בעיירות.

ו)       ויש לומר עוד, שבעצם השו"ע לא איירי כלל מענין הכרזה על הלוויה והשבעה, ולכאו' זה ודאי מותר, שהרי צריכים להשתתף המון רב, ולעיתים שישים ריבוא, בהלוויתו של כמעט כל יהודי. ואיך יבואו כולם אם לא ישמעו ע"ז? והרי מקור ההלכה בשו"ע היא ממעשה דרב חייא, שהיה שמועה רחוקה וזמן רב אחר הפטירה, כמובא בפסחים שם ובב"י ושו"ע שם סעיף ב', ואינו ענין לפרסום על הפטירה וההלוויה, שיש בו יקרא דמת ויקרא דחיי.

ז)      ויל"פ בזה מד' הש"ס בכתובות ק"ד, שאמרו שמי שיאמר שרבי יהודה הנשיא נפטר, יידקר בחרב. והעין יעקב כתב שם שהוא משום מוציא דיבה הוא כסיל. וכ"ה מפורש בקהלת רבה פ"ז. ואולם עי' במהרש"א ובעץ יוסף שם טעמים אחרים לזה, ואכ"מ כעת.

ח)    ובקו טלפון שבו מעדכנים על פטירת הנפטרים, זמני ההלוייה ומקום השבעה וזמניהם, דינו כדין מודעות אבל והכרזת רמקול. ואע"פ שבקווים אלו נשארות ההודעות גם לאחר שעברו זמני ההלוייה והשבעה, הנה המשמיע שהשמיע כן, עשה כך כהלכה, ומי ששומע את ההודעות לאחר מכן, אינו עובר באיסור, כי האיסור הוא למבשר הבשורה הרעה ולא לשומע. ואין חיוב לתולה מודעות אבל, לתלוש את המודעות לאחר ההלוויה והשבעה. ואע"פ שבודאי שלרבים שיאזינו בקביעות לקו שכזה בקביעות, אין להם שום תועלת, כי רוב הנפטרים אינם מוכרים להם, ואינם מתכוונים כלל לבוא להלוייה או לנחם את האבלים, ואין זה אלא סוג של יצר מציצנות ותאווה לחדשות, אפי' חדשות כאלו רח"ל. אך מבחינת עצם הקלטת חדשות על נפטרים בקו, יש בכך תועלת לאלו שאכן ישמעו ויכבדו את הנפטר, ואם לא הם, אזי חברא דחברא אית ליה ובד"כ תצמח מזה תועלת לנפטר או למשפחתו. והרי"ח אלבוים, גיסי הרי"צ שוגרמן והר"ג רבינוביץ' שליט"א טענו לי שאדרבה, בקו טלפון קיל טפי, כיון שהמקליט הודעה בקו, ואנשים מתקשרים אליו מיוזמתם, אין זה מוציא דיבה, דאיהו דרמי אנפשיה, וצ"ע למעשה.

ט)    וכעת חושבני שאדרבה, בנידו"ד קיל טפי ומטעמא אחרינא. דהנה י"ל דאכן אין איסור להיות כסיל, אלא שחז"ל הסבירו שאדם שמספר לאחרים בשורות רעות הוא בגדר כסיל, כי מי ביקש זאת ממנו לספר לאחרים בשורות רעות. וע"ז פסק השו"ע שאין חיוב לבשר לאבלים על פטירת קרובם. שיהיו שיסברו שאדרבה, מצוה להם לבשר לאבלים על פטירת קרוביהם, ומצוה לבשר לאחרים על הקשת הנראית כדי שיברכו ברכה, וע"ז אמרו חכמים שאין ענין לבשר בשורות רעות, ואם נאלץ לבשר, יענה ברמיזה וכדומה. וידידי הרה"ג רי"ח אלבוים שליטא טען שענין מוציא דיבה הוא כסיל, הוא חסרון ופגם בכבוד הבריות, בכך שמצער את השני בבשורות רעות, עכ"ד.

ואולם יתכן שקשה להגדיר זאת כאיסור ממשי של אונאת דברים, שהרי יש בכך תועלת מסוימת, ובפרט במקרים המובאים בפסחים שם, שנשאלו במפורש על מצב התבואה והאם הוריו חיים. אלא שחז"ל המליצו לאדם לא להיות זה שמבשר בשורות רעות כי גם אם מותר לספר זאת אך תמיד יזכרו שפלוני הוא זה שבישר את הבשורה הרעה ובכך ייחשב לכסיל. ואולם אם לאדם ישנו ענין לספר זאת, כדי להרויח ממון ע"י הפרסום בקו, או בכתיבת מאמר הספד בכתב עת וכדו', לכאו' קשה לקרוא לו כסיל, שסתם כך מבשר בשורות איוב ומה האינטרס שלו שיזכרוהו כמי שבישר בשורות רעות. אולם אם יש לו ענין בזה, וכנ"ל. א"א לקרותו כסיל, כי הוא הרי מתפרנס הוא מכך. ואף שניתן להמליץ עליו את ד' הש"ס בקידושין פ"ב ב' "אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בסם, ואוי לו מי שאומנותו בורסקי", מ"מ קשה לקרותו כסיל.

י)       ובנוסף טענו לי שקו טלפון זה מיועד לאנשים שבלא"ה שמעו כבר על פטירת פלוני רח"ל, והקו מסייע להם לבדיקת ועדכון זמן ההלוויה ומקום השבעה. וא"כ ודאי דכה"ג אינו בגדר "מוציא דיבה".

&&&&&

יהיו הדברים לע"נ סבתי מורתי היקרה מרת אטה גנוט ע"ה, שנפטרה בער"ח אלול התשע"ז. סבתי ע"ה נולדה לפני צ"ג שנים לאביה הרה"ח רבי יעקב צבי הרשקוביץ זצ"ל מסיגעט, והתחנכה על אדני התורה והחסידות, כשבני משפחתם היו תלמידי חכמים מופלגים, בקיאים בש"ס ובפוסקים. רק לאחרונה יצא לאור ספרה של זקנה, מגדולי תלמידי ה"כתב סופר" זיע"א, הגה"ח רבי יחיאל מיכל שטראהלי זצוק"ל, "אמונת אומן", בתוספת הערות ומו"מ מבנה הרה"ג רבי יעקב צבי גנוט שליט"א, מעוטר בהסכמותיהם של מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, מרן הגרי"ג אדלשטין שליט"א ולהבחל"ח מרן הגר"י אדלשטין זצ"ל.

בשואה הנוראה שתתה את כוס התרעלה, כשאביה הי"ד נרצח ע"י הגרמנים בשעה שניסה לקחת את תיק הטלית והתפילין שלו, שהגרמנים ערמו בערימה גבוהה. אמה ושתי אחיותיה נספו גם הן במחנות, והיא נותרה בחיים, יחד עם שתי אחיותיה ואחיה הגדול הרה"ח רבי אברהם חיים הרשקוביץ זצ"ל, שכיהן כיו"ר אגו"י בב"ב רבות בשנים. היא שהתה במחנה ההשמדה אושוויץ ובמחנות עבודה נוספים, כשבמהלך המלחמה עבדה במחנה כפייה בו ייצרו פצצות של הצבא הגרמני. בכל מהלך שהותה במחנות הקפידה שלא להתגעל במאכלות אסורות והקפידה על שמירת המצוות, כפי שספגה בבית הוריה. עם עלייתה באוניית מעפילים נלכדה האונייה ע"י הבריטים והיא הוגלתה לקפריסין.

בבואה לארץ ישראל נישאה לבעלה הרה"ח רבי יחיאל מיכאל גנוט זצ"ל, גבאי ביהמ"ד דחסידי ויזניץ' בפ"ת, ויחדיו הקימו בית של תורה וחסידות. בתחילה התגוררו ברחוב חלוצת הפרדסנות, וזקני פ"ת סיפרו שהמנוחה ע"ה היתה מהנשים הבודדות בכל האזור כולו שהלכה עם כיסוי ראש. בהמשך עברו להתגורר בסמיכות לישיבת אור ישראל לצעירים, כשכנים של ראש הישיבה הגר"י ניימן זצוק"ל.

באותם הימים היו רבים ששלחו את בניהם ללמוד מקצועות חול, אך הרב גנוט ועזרתו לחיים שלחו את ארבעת בניהם ללמוד בישיבות הקדושות ועמלו במסירות נפש למען עלייתם בתורה וביראה. בעלה ר' מיכאל הקים, יחד עם מספר ידידים, את ה"שטיבל" של חסידי ויז'ניץ בפ"ת, כשבעלה, שמונה לגבאי ביהמ"ד ע"י כ"ק האדמו"ר מויז'ניץ הישועות משה זצ"ל, מתפעל ומתחזק במסירות את ביהמ"ד והקים את כולל הבעלי בתים הפועל בו עד היום. עזרתו המנוחה ע"ה סייעה בעדו בכל עוז ואף טרחה להגיע במשך שנים רבות ולהתפלל בביהכנ"ס בכל שבת. כשכיהן הגאון רבי מנחם ארנסטר שליט"א כרב ביהמ"ד בפ"ת, אירגנה בביתה שיעור לנשים בקביעות, שנמסר ע"י הרבנית ארנסטר תליט"א.

הם עמדו בקשר איתן עם אדמור"י בית ויז'ניץ, כ"ק האמרי חיים זצוק"ל ואחיו המקור ברוך זצוק"ל, כ"ק הישועות משה זצוק"ל ויתר אדמור"י בית ויז'ניץ, שהעריכו וכיבדו אותם למאד. לאחר השואה סירב כ"ק האדמו"ר המקור ברוך זצ"ל לאכול מארוחות שבושלו ע"י נשים יהודיות, ורק כשהמנוחה ע"ה ואחותה ע"ה בישלו בעבורו ארוחות עבורו, סמך הרבי את ידו על כשרות מאכליהן ואכל מהן.

במסירות מעוררת השתאות גידלו דורות ישרים, כשהם מחדירים בכל צאצאיהם אמונה יוקדת בתורה ובחכמיה, ביראת שמים מיוחדת ובלהט חסידי יוקד. בשנים האחרונות עברו להתגורר בב"ב, כשהם מקרינים הוד על כל הסביבה. נכדותיה סיפרו על כך שבשעה שבעלה, בניה ונכדיה, היו הולכים להתפלל, היתה נעמדת בתפילה זכה לפני הקב"ה ומעתירה למען חינוך צאצאיה ושיגשוגם. הקפידה מאד שכל הילדים, אפילו הקטנטנים, לא יכניסו דבר מאכל לפיהם לפני שיברכו את ברכות השחר מתוך סידור.

מספרת נכדתה המחנכת א. שמידע תבלחט"א: "בימי החופשה מהלימודים, שהיתי רבות בביתם של סבא וסבתא. בסוף ה"זמן" בישיבות אמרה סבתא בחגיגיות רבה, מיד בשעת בוקר מוקדמת ש"היום יהודל'ה חוזר הביתה מהישיבה". היא הסתובבה בבית ועסקה בעבודותיה בדריכות גדולה, כשהיא שבה ואומרת שוב ושוב: "עוד מעט יהודל'ה חוזר מהישיבה"... ואז ציצל פעמון הדלת וסבתא, אמא של בנה יהודה, אצה רצה לדלת, חיבקה ונישקה בהתרגשות רבה את הבן המגיע מהישיבה. שניהם נכנסו למטבח, הוגשה תקרובת טעימה ועוגות מצויינות ויהודה, שחזר הביתה מהישיבה, התחיל לספר את חוויותיו מהישיבה. סבתא עמדה, מחזיקה בסקוץ'- ברייט בתוך הסיר, אך היא עמדה כך, מחזיקה בסיר, במשך חצי שעה, ולא מנקה אותו. היא פשוט הביטה ביהודל'ה שלה, ששב הביתה מהישיבה, וכולה קורנת. היא מביטה בו בעינים נוצצות וכולו התרגשות. הרי הבן חזר מהישיבה הקדושה, שם למד תורה בהתמדה כל ה"זמן"!".

בהלוויתה שיצאה מבית בנה הרה"ג רבי יצחק מאיר גנוט שליט"א, מרבני ישיבת אור ישראל לצעירים, ספד לה נרגשות הגר"י אולמן שליט"א, בנו של המרא דאתרא דקהילת משכנות יעקב בב"ב, שהעלה על נס את חלק ה"נשים במאי זכיין" של המנוחה ע"ה, שעם כל הקשיים והכאב הגדול על אובדן כמעט כל בני משפחתה בשואה, קמה כאריה מתוך העפר והקימה, יחד עם בעלה ז"ל, בית גדול לתורה. שכנה הגר"מ רבינוביץ שליט"א ראש ישיבת אור ישראל, דיבר בהספדו על הצניעות והאצילות המופלאה שלה ומסירותה לכל דבר שבקדושה. כ"ק האדמו"ר משאץ שליט"א ספד לה בהתרגשות וסיפר על מידותיה הנאצלות ועל הרוח החיה ויראת השמים שהכניס בעלה זצ"ל בכל באי ביהמ"ד דשאץ, עם בואם להתגורר בב"ב.

בבית החיים סגולה בפ"ת, שם נטמנה לצד בעלה, ספד לה בנה הבכור הרה"ג רבי יעקב צבי גנוט שליט"א, מרבני כולל חזו"א, שסיפר בהתרגשות על הבית הגדול ממנו הגיעה, בית המושתת על עסק התורה והמצוות, בית של תלמידי חכמים הבקיאים בנגלה ובנסתר. דקדוקיה התמידיים בקיום ההלכה, מסירותה העצומה לכשרות המאכלים ועמידתה האיתנה על שמירת כל מנהג ומנהג שראתה בבית הוריה. תפילותיה הזכות להצלחת צאצאיה בתורה ויר"ש ועזרתה הקבועה לכל אחד ואחד מהם בכל נושא וענין.

אני עני, נכדה הגדול, ספדתי לה בדמעות, ודיברתי  על האהבה העצומה, האיכפתיות והדאגה לכל בניה וצאצאיה הרבים, ערכי החינוך שהנחילה לכל משפחתה בנושאים רבים, הסבלנות, ההשקעה לכל אחד ואחת מנכדיה וניניה הרבים ובכך שהיוותה, יחד עם בעלה זצ"ל, כתף ומשענת תמידית, רוחנית וגשמית, לכל אחד מהם, כשהיא טופחת על קדקדם באהבה גדולה ואומרת להם גדל.

נכדה הרה"ג רבי יעקב גנוט שליט"א, נו"נ בישיבת פוניבז', ספד לה בהתרגשות והעלה על נס את מעלותיה הרוחניות הגדולות, ועל כך שלמרות שחזתה במחזות איומים במהלך השואה, דאגה להסתיר זאת ולספר תמיד רק את הדברים הטובים שחוותה. הוא סיפר על העדויות ששמע בעצמו מזקני המשפחות בפ"ת על מידת צניעותה והחינוך שהנחילה לכל נכד ונכדה כיצד מתפללים ואיך מברכים כשעומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. מידת הכנסת האורחים, החביבות המיוחדת שלה ודאגתה הכנה לכל אחד מצאצאיה.

הותירה אחריה את בניה הרה"ג רבי יעקב צבי שליט"א, הרה"ג רבי ברוך שליט"א, הרה"ג רבי יצחק מאיר שליט"א והרה"ג רבי יהודה שליט"א, נכדים ונינים, ההולכים בדרך התורה והמצוות, מרביצי תורה ודעת. יהי זכרה ברוך.

• קודם
• הבא