הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מספר בספרו מלכים אומנייך: מעשה באשה מקשה לילד, שהיתה בסכנה גדולה. בעלה התייפח בבכי לפני ה"חפץ חיים" זצ"ל, וביקש שיעורר רחמים וחסד לפני כסא הכבוד. אמר ה"חפץ חיים" לרבנים שישבו לפניו, רבותי: צריך שמישהו שיש לו זכות של שבת, שיאציל וישפיע מזכות זו לטובת היולדת. מיד אמר הבעל: רבי, אני מקבל עלי לעשות גדולות ונצורות למען השבת. השיב לו הסבא קדישא, כעת לא מועיל קבלה לעתיד, כעת צריך זכות על מעשה שכבר נעשה. נענה אחד הרבנים ואמר: השפעתי פעם על בעל חנות שיסגרנה בשבת, ובזכות זה תוושע האשה ותלד במהרה ובנקל. אמר לו ה"חפץ חיים", זכות זו אכן יכולה לעזור ליולדת. וכך הוי, והאשה ילדה לשלום.
מסיים הרב זילברשטיין וכותב, שכמדומה שההסבר בזה הוא, שמלכותא דארעא היא כעין מלכותא דרקיעא, והנה, כשאדם חייב ממון למלכות, והשופטים שלחו שוטרים להוציא חיובו לפועל, לא יועיל לו כעת אם יחתום על שטרות, הוא צריך לתת כעת אך ורק ממון במזומן, וכך הדבר בעניננו. אשרי האדם הצובר זכויות למען השבת, שיעמדו לזכותו בכל עת ובכל שעה.
שעת דמדומי החמה ביום השבת אחר הצהרים, נקראת בספרים הקדושים בשם שעת רעוא דרעוין, שעה שבו עולים הרצונות הטהורים לשמים, כך מתאר ר' רפאל וסרמן בתולדותיו של אביו הגדול רבי יהודה לייב חסמן זצ"ל, וזה לשונו: אזכרה ימי שבת קודש בבית אחרי סעודה שלישית, כשהיה נוהג לומר בעל פה מזמור "אשרי תמימי דרך" בניגון המסורתי. איך היו פסוקי הנצח הללו, פסוקי הרחמים והנוחם, צקון הלחש של היחיד הבודד והאובד בעניו, איך היו פסוקים אלו מתנגנים ומרחפים בחלל החדר באפלולית השקיעה. "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי", "לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי". לעולם לא ישכחו פסוקי תהילים אלו שנאמרו כמעט בלחש, בעין דומעת ובנפש נכספת. לעולם לא ימושו מהזכרון רגעי טוהר אלה.
