תורת הבית

פרק ד.

יבואר בו עוד סיבת רפיון הלימוד בבית

עוד יש ארבעה שגורמין רפיון גדול ללימוד התורה וסימנו מ"ר הע"ת.

א. שאומר מ"ותר, דהיינו שמה שיושב בטל בביתו כל היום אינו מחשב לעוון כלל.

ב. ר"גיל, דהיינו שנעשה רגיל בעניין זה כמה שנים וקשה לו לשבר הרגלו.

ג. ה"פקר, דהיינו שרואה שדבר זה הוא הפקר לכל מכיריו ורעיו ואפילו לבעלי תורה.

ד. שמבלה זמנו בקריאת העת"ונים. ואבארם אחת לאחת.

והנה לעניין סיבה ראשונה כבר ביארנו בריש פרק א' שמחויב האדם ללמוד תמיד בכל עת שהוא פנוי מעסקיו. ועיין באורח חיים סימן מ"ו דקיימא לן שם לעניין ברכת התורה דאינו מחויב לברך רק פעם אחת בבוקר ואפילו אם הולך לעסקיו כמה שעות אין צריך לחזור ולברך כשלומד בצהרים. ואינו דומה לתפילין דקיימא לן דאם רוצה ללבשם בצהרים צריך לחזור ולברך, משום דבודאי הווי היסח הדעת בינתיים. דכאן לעניין לימוד התורה אינו שייך היסח הדעת דכל שעתא ושעתא מכיוון שנפנה מעסקיו חיובו עליה. עיין שם. וממילא כשמפנה אז ליבו לבטלה הרי יש עליו עוון דביטול תורה. וידוע מה שאמרו חז"ל דכשם ששכר לימוד תורה גדול מכל המצוות, כך עונש ביטולה גדול מכל העוונות.

ועל דבר הסיבה השנייה גם כן איני צריך להאריך, דמי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהיה ריחו נודף. ולעד זה ניקח נא דמיון מאחד ששכר כרם גדול על עשר שנים והוציא על זה עשרה אלפים זהובים. אך אותו האיש היה עצלן בטבעו ועבר חמש שנים ולא הסתכל על הכרם להשקותו ולעדרו ולטעת אותו שורק כראוי. וממילא עלה כולו קמשונים וחרולים. והנה עבר עליו אחד מאוהביו וראהו כשהוא דואג על כרמו ועל פירותיו. אמר לו מה יועילו לך דאגותיך, התחזק בחמש השנים האחרונות להנהיג אותו כראוי, אולי ייתן ד' הצלחה באלו שנים האחרונות ויעלה ריווח הרבה. כן הדבר בעניינינו, הלא כרם ד' בית ישראל המה ונתן ד' כח באדם שיתווסף בכל יום ^[1] בנטיעות יפות ומהודרות עד למעלה. ומפני מיעוט עיונו על עצמו צמחו בו בכמה שנים שעברו קמשונים וחרולים הרבה. על כל פנים יש לו ליזהר בשנים הנותרות על כרמו לעקלו ולסקלו [היינו לשמור את עצמו בכל יום מן חטא ועוון, שהם קוצים וברקנים ממש לנפשו] ולהוסיף בו בכל יום נטיעות יפות [היינו להרבות דיבוריו בתורה]. ויתקיים עליו מאמר הכתוב נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, אבל לא להיפך שתחת שלא השגיח על כרמו בתחילת שנותיו יאבד גם שנים הנותרות לו.

ועתה נדבר לעניין סיבה השלישית שהוא רואה שדבר זה הוא הפקר לכמה אנשים, על כן רפוי בידו גם כן. אתמהא, וכי אם יראה שכמה אנשים אוכלים ואינם מברכים המוציא וברכת המזון יעלה על דעתו שגם הוא לא יברך המוציא וברכת המזון. בוודאי יחשוב בנפשו מה לי ולהם, אני צריך לקיים מה שכתב ד' יתברך בתורתו והם יעשו בעולם הזה מה שיעשו ולבסוף יהיה חשבון על הכל. כן ממש הדבר הזה כי לא יתבטל ח"ו דברי ה' יתברך ע"י אנשים חלושי הדעת המתפתים מיצרם ועצלים ללמוד תורה. וכבר אמר הכתוב כל האדם חציר וגו' יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם. ולבד זה הוא גם כן שטות גדול אם אחד ילד בדרך עם אנשים ויבהיק לנגד עיניו בארץ אבנים טובות ומרגליות האם יתעצל לקחתם בשביל שחביריו אינם לוקחים אותם. הלא אם יתפרסם דבר זה לעיני הבריות לשוטה יחשב בעיני הכל. וכן בעניינינו גם כן, הלא כל איש ישראל יודע ומאמין מה שאמר הכתוב יקרה היא מפנינים וגו' ונאמר הנחמדים מזהב ומפז רב, ואיך מאבד פנינים הללו בידיו בשביל חבריו הפתיים.

ועתה נדבר אודות סיבה רביעית שהיא בשביל קריאת עיתונים וכיוצא בזה. לא מיבעי אם מעורב בם דברי ליצנות וכל שן אם מעורב בו דיברי מינות בוודאי אסור לקרותו, כמבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן ש"ז סעיף ט"ו. והקובע עצמו לזה הוא ככל הקורא בספרים החיצונים, המבואר עונשו הגדול בסנהדרין בפרק חלק. אלא אפילו אין בו תערובת מינות וליצנות כלל רק דברים בעלמא, מה נשנע בצרפת ואיינגלאנד וכדומה, גם כן הנותן נפשו לזה ומבטל על ידי זה מדברי תורה הוא בכלל המחליף אבנים טובות של כמה אלפים רו"כ על שטרות (שיגנאלצעס) ונודע לו שהם שטרות מזויפין והוכרח לבערם מן העולם ונשאר עני ואביון והוא נוהם על נפשו איך לא נתן לבו על זה בשעת קנייתו. וככה ממש בעניינינו שנוטל ימיו ושעותיו הקצובין לו מאת ה' יתברך בחסדו הגדול להטיבו באחריתו ע"י לימוד התורה וקיום מצוותיה [וכמו שאמר הכתוב ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים] וקונה בימיו ושעותיו שטרות המזויפות אלו. דהיינו כשישאלוהו לעתיד לבוא קרית או שנית, יאמר אין קריתי ושניתי ושילשתי בכל יום כל העיתונים. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, מה יענה ליום התוכחה. ^[2] והנה באמת צריך האדם להתבונן תמיד שעיקר מושב הנפש שלו היה תמיד בעולם העליון. וכידוע שהנשמות נבראו בעת תחילת הבריאה (וכפירוש רש"י ביבמות דף ס"ג דיבור המתחיל גוף. ואח"כ מצאתי כן במדרש) ומושבם אצל כסא הכבוד ששם הוא משכן נשמות ישראל, ורק שבא כאן לגור לגור על זמן מועט בעולם העשיה כדי לסחור תורה ומעשים טובים ואחר כך יחזור ויעלה אל האלקים למקומו. והנה אחד נוסע למדינה אחרת על הירידין הגדולים למכור או לקנות סחורה יקרה שאינו מצוי במדינתנו. ואם יבוא אחד לו בעת תוקף המסחר ויאמר לו הבט נא וקרא בעתונים שהבאתי לך ותהנה מהם,הלא יגער בו ויאמר לו לך מעמדי. כל רגע ורגע שאתה עומד לנגדי אתה מפסידני. האם לא ידעת שנסעתי מביתי כמה מאות פרסאות לנוד בארץ נכריה ולבוא לירידין אלו הגדולים כדי להחיות נפשות ביתי כל השנה. ועתה אתה אומר לי שאטריד נפשי בעתונים הללו. הנמשל מובן מאליו. הנפש מושבו למעלה מצרור החיים בבחינת תושב כדכתיב גר וכו' תושב ככל אבותי. אך כדי שלא יהנה תמיד בחנם מנהמא דכסופא הורד פה לארץ על זמן מועט לגור שם (והוא עתה רק בחינת גר בארץ נכריה) כדי לסחור תורה ומעשים טובים כנ"ל. והיצר מסיתו ליתן חלק מזמן חייו על העיתונים וכיוצא באלו מדברים כאלו שאינם רק לבלות הזמן. צריך לגעור בו ולומר לו האם לא ידעת כי הורדתי כמה מאות אלפים פרסאות ממקום מושבי (היינו מעולם הבריאה לעולם היצירה ומשם לעולם הגלגולים ומשם לעולם העשיה ומשם לארץ) על זמן מועט פה כדי לסחור פה סחורה אשר על ידה ייטיב לי לנצח ואתה מטרידני בהבלים כאלו, מה אשיב שולחי דבר כי אשוב ריקם אל ביתי. ובזה נבין מה שאמר הכתוב אצל משה רבנו עליו השלום ויקרא שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם השני קרא אליעזר כי אלקי אבי בעזרי וגו'. ולכאורה היה לו לקרות שם הראשון אליעזר על הנס, ועוד מה תועלת במה שאמר גר הייתי וגו'. אכן לפי דברנו יומתק מאד, לפי שבא ליתרו ועדיין יתרו לא נתגייר. ובודאי עדיין לא היו מעשיו טהורים כלל מדאמר אחר כך עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלקים, מכלל דמעיקרא קודם שבירר לו משה רבנו עליו השלום לא ידע. והיה מתיירא משה שלא ילמוד ממעשיו, ולכן קרא שם בנו גרשם כי גר הייתי, לקבוע בנפשו כי פה בארץ הוא רק בבחינת גר בארץ נכריה ועתיד לשוב למקורו בצרור החיים ששם הוא בבחינת תושב ככל אבותיו, כדכתיב גר אנכי בארץ תושב ככל אבותי. ועל כן צריך אני ליזהר מאוד במעשי.

יגדיל תורה ויאדיר