תורת הבית

פרק ה.

בו יבואר טעם מה שאמרו חז"ל שהקב"ה מצטער על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.

אמרו חז"ל (חגיגה דף ה'): תנו רבנן על ג' הקב"ה בוכה בכל יום על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק וכו'. היינו שהקב"ה שהוא היודע באמת אושר המגיע לנפש האדם מלימוד התורה [שזולתו יתברך לא ראה ולא ידע אותה שום עין בעולם עד תכליתו. לא מלאכים ולא נביאים, כמה שכתב עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. וכמו שאמרו חז"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא למחזיק תלמידי חכמים, אבל תלמידי חכמים עצמם עין לא ראתה וגו'] ורואה בכל שעה איך מוציא האדם שעותיו היקרים שיש בידו להביא בהם אוצר תורה, שהוא אושר נצחי לנפשו שאין ערך אליו מכל אושר ותענוג הנמצא בעולם והוא מבלה עתותיו היקרות בדברים שאין בהם יתרון לנפשו כלל [וכמו שכתוב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש] והקב"ה שהוא בבחינת אב לישראל, כמו שכתוב בנים אתם לה', הוא מצטער בוכה על אובדן אושר בניו החביבים אבידה נצחית שלא ימצאו אותה עד לעולם, שמקום קנית התורה רק בזה העולם הוא כידוע כי לא בשמים היא. והאיש הנלבב עליו להתבונן בזה בכל עת שבאותה שעה שהוא יושב בטל בחברת מריעים ושמחים יחד בסיפוריהם או קורא במכתב עתים וכיוצא בזה בסיפורים שאין נוגע כלל לעסקיו באותה שעה הקב"ה, שהוא יצר נשמתו והביאו לעולם הזה לטובתו, יושב ובוכה על איבוד זמנו שהיה לו אפשר לו אז לעסוק בתורה ולסגל לנפשו אוצרות של פנינים ואבנים טובות שיאירו לו לנצח בכבוד וגדולה והוא מחליף את כל זה בדברים שאינם יתרון כלל לנפשו ואדרבה מביא צרות על נפשו משחוק וליצנות ולשון הרע שהוא עתיד ליתן דין וחשבון על הכל וכנ"ל בפרק הקודם. והאיש המתבונן בזה היטב לא יערב לו כלל הנאה מחברת מריעות וקריאת דברים שאין דרוש לו, רק בכל עת ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו ישים ליבו אולי בידו לעסוק בתורה בזה השעה שהוא אושר וחייו לנצח^[1] .

וראה נא אחי עוד כמה צריך להוקיר כל שעה שלא להתבטל מלימוד התורה, דהנה אם היה מזדמן לאדם להציל נפש מישראל מלטבוע בנהר כמה שמח שמחה גדולה וכל ימי חייו היה זוכר אותו היום ואותה השעה שזכה להציל נפש מישראל ממוות. ואשר אומנם כן הוא באמת שאין ערך לגדולת המצווה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה שהמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. וכל שכן אם היה מזדמן לו להציל כמה נפשות היה שמחתו רב מאוד. ולהיפך, חס וחלילה, אם היה בכוחו להציל נפש מישראל ממוות ובעצלותו הניח לטבוע אותו בנהר או לשרף באש אין לשער גודל צערו לנצח כשיזכור שבעצלותו נאבדו נפשות. ועתה אחי ראה מה שאמרו חז"ל במגילה וביארו דאף שלמען הציל נפשות בודאי אנו מחויבין לבטל מתלמוד תורה ואף בשביל מצוה אחרת קטנה ורק שאי אפשר לעשות על ידי אחרים כי כן הוא רצון השם יתברך שתכלית תורה הוא קיומה ולכן רצונו יתברך שאם יגיע לו איזה מצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים יבטל תורתו בשביל קיומה. אבל באפשר המצווה לעשות על ידי אחרים גדולה היא התורה מכל המצוות, ואף בעניין פיקוח נפשות אם נזדמן לאחד להציל נפשות ולהשני לא נזדמן זה ורק עסק בתורה, וישאלו אותנו מי הפעיל יותר לכאורה, היו הכל משיבין כי המציל נפשות הגדיל לעשות. אבל חז"ל גילו לנו שאף שגדול מצוותה של פיקוח נפש מאוד, אבל זה שלא נזדמן לו מצווה זו רק עסק בתורה באותו הזמן לא נופל ממנו, ואדרבה, הוא הגדיל לעשות שגדול תלמוד תורה מהצלת נפשות. וראה נא אחי דלפי זה על שעה ושעה שהיה ביכולתך לעסוק בתורה ולא עסקת הרי הוא כאילו באו לפניך להציל נפשות ולא הצלת. ואף שאנחנו בעינינו הסתומות לא ידענו זאת, אבל חז"ל גילו לנו רז הזה עד כמה גדול הוא ערך לומד התורה, שאין דבר בעולם שקול אליה. ולכן הרבה דוד מלך ישראל בתפילות ותחנונים בכל תמני אפי שיזכה בלימוד התורה, והקב"ה הזהיר את יהושע באזהרה יתירה רק חזק וגו' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה כי אז תצליח את דרכך, והיינו בעת לכתו במלחמה. ולכן במלחמת יריחו שביטלו יום אחד מתורה, אף שהיה זמן מלחמה, נגלה אליו מלאך ה' להוכיחו על זה, כמבואר בקרא וכמו שאמרו חז"ל: עתה באתי, על של עתה באתי. ומבואר מזה שלא רק לעניין אושר נצחי כי אף לחיי הזמן ושמירה מאסון נוגע זה, כדכתיב כי אז תצליח ואז תשכיל.

יגדיל תורה ויאדיר