מסופר על רבי יעקב ישראל קניבסקי הסטייפלר זצ"ל: פעם בשבת קודש אחת לאחר תפילת מנחה, יצא מישיבת "בית מאיר" לעבר ביתו בליווי תלמיד חכם. לפתע החל לרדת גשם זועף, והתלמיד חכם שלידו שאלו האם מותר לרוץ בשבת במקרה כזה? השיב לו רבינו: כשיוצאים מבית הכנסת אסור לרוץ, והמשיכו ללכת. לאחר כמה פסיעות שאלו שוב האם כעת כבר מותר לרוץ? השיב לו רבינו בחיוך: לא כדאי לרוץ בשבת. ומעידים תלמידי הישיבה שהביטו עליהם כל זמן הליכתם, בהתפעלות איך שהולכים בגשם השוטף, מבלי למהר הליכתם כלל.
סיפר רבי יהודה קרביץ שבצעירותו בהיותו בישיבה בראדין בצילו של הסבא קדישא רבינו החפץ חיים, עברה שמועה לא טובה בעיירה, על שאוטובוס נהוג בידי יהודי יעבור בכביש הראשי ליד ראדין בעיצומה של שבת המלכה. ה"חפץ חיים" הזדעזע מכך, ודיבר לבני הישיבה בחריפות רבה במחאה על רמיסת קדושת השבת, ומתוך דבריו נכנס ללבו של רבי יהודה משפט נורא, יסוד בכוחות הנפש והלכתא רבתא לשבתא, החפץ חיים דיבר בכאב, ואמר בדבריו: "הם מקררים אותי!" בידעו שיהיה חילול השבת בסמוך אליו, חושש היה הסבא קדישא לנפשו שמא תפגם בראיית ושמיעת חילול שבת.
לימים לאחר המלחמה הנוראה כשהגיע רבי יהודה ואחיו רבי שאול לארץ הקודש, נכנס רבי יהודה להגרי"ז מבריסק זצ"ל להמלך עמו על דבר הצורך בהעברת דירתו של רבי שאול מתל-אביב לבני-ברק ונמוקו עמו - בשביל חינוך ילדים, ראיית חילולי השבת ושאר ביזוי כל דבר שבקדושה לעיניהם הרכות של הילדים בעיר תל אביב.
הרב מבריסק כששמע את נימוקיהם השיב בגערה המהולה בתוכחה: לילדים אתם דואגים?! וכי אנחנו על עצמנו כבר בטוחים אנו?!, וכי לנו לא יזיק ראיית חילול שבת?!"
... כשמוע רבי יהודה את דברים הללו מפיו של הרב מבריסק, פתח וסיפר לו את המעשה הנ"ל מה"חפץ חיים", והרב מבריסק האזין בקשב רב וקרא בהתפעלות: אתם שומעים, אתם שומעים, החפץ חיים מרגיש שהוא עלול להתקרר, ואנחנו לעצמו בטוחים?! כך הרגישו קדושי עליון אלו ואנן מה נענה אחריהם.