פרשת ויקרא -
כוונת הקורבנות
ידועה הטענה כנגד קיום מצוות כי "העיקר הכוונה",
"אני דתי בלב", ומכוח טענה זו יש המזלזלים בקיום מעשה המצוות שכן המעשים
נתפשים כשוליים וזניחים לעומת טהרת הלב.
אומנם העיקר הוא כוונת הלב ו"רחמנא ליבא בעי"[1] , "שאין הכל הולך אלא
אחר כוונת הלב שנאמר (תהילים י) תכין לבם תקשיב אזנך ואומר (משלי כג) תנה בני
לבך לי ועיניך דרכי תצרנה וגו'"[2].
"נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת העוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח
ניחוח, ללמד, שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים"[3]. ו"טוב מעט... בכונה, מהרבות בלא כונה"[4].
ובפרקי אבות (ב, ט): אָמַר לָהֶם (רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו),
צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי
אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי
יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי
אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.
ומבאר המהר"ל[5]
ור' אלעזר בן ערך אמר לב טוב, פירוש שירגיל האדם עצמו שיהיה בעל לב טוב, לפי שהוא
שורש האדם שיהיה בעל לב טוב, לפי שהוא שורש האדם. כי הלב הוא שורש האדם שממנו כל
הכחות הן כחות הנפש הן כחות הגוף, שהלב על ידו התבונה ועל ידו החיים בא לכלל
האיברים, כי הלב הוא שורש לכחות הנפשיות הן כחות הנפש הן כחות הגוף, לכולם הלב הוא
התחלה ושורש. וכבר התבאר למעלה כי מדת ר' אלעזר כמעיין המתגבר, אשר המעיין יש לו
שורש ומקור נובע ולכך אמר ר' אלעזר לב טוב כי בוודאי הלב הוא שורש והתחלה לכל האדם
והכל מתפשט ממנו כמו שיתפשט המעיין שהוא מתגבר ועולה מן המקור והשורש שיש לו.
לכן איננו מתרגשים מהמון מעשים חסרי לב, ואנו צריכים להיזהר
מלפעול בלא לב כמצוות אנשים מלומדה. אך עם כל זה איננו מפקירים את עולם המעשה. יש
סכנה בהרגל ובקיבעון, אך יש גם ברכה בשמירה על קביעות וסדר תוך כדי התגברות
כמעיין. הידיעה כי התפילה ללא כוונה היא תועבה[6],
לא צריכה לגרום לנו לזלזל בתפילה אלא אדרבה לעורר אותה לשמוע לתורה, שתיתן משמעות
לכל עבודת ה' שלנו.
אנו חיים בגוף, בעולם המעשה, ובעולם זה באים המחשבות לידי
ביטוי במעשים. בכח המעשים לעורר את הלבבות, כפי שכתב בחובת הלבבות: "אחרי
המעשים ימשכו הלבבות". וכן, המעשים ממשים, משלימים ומשמרים את הרעיונות ואת
כוונות הלב.
רעיון זה מובא במי השילוח בפרשת ויקרא: אל פתח אהל מועד
יקריב אותו לרצונו לפני ה' – היינו אם יש לאדם רצון ומחשבה טובה הוא מיד לפני ה',
אכן זהו מצד המחשבה, אבל מצד הגוף שהאדם הוא מורכב בגוף שחפץ בהסתרה ובקל יוכל
לשכוח רצון הטוב, לכן העצה היא להביא את הרצון והמחשבה לידי מעשה, כדי שיתקיים
אצלו. וזה היה כוונת הקרבן שפועל על ידי פעולה, אף שעיקר הוא כוונת הלב כי
רחמנא ליבא בעי, אכן הפעולה היא גומרת הרצון. כי מצד הדעה של האדם בקל הוא
יכול להכניע עצמו לפני השי"ת, אך שיוקבע זאת גם בהגוף שגם יורגל לעבוד את
השי"ת צריך לזה מעשה ופעולה ומזה יוקבע בהגוף, וזה הפעולה הוא גמר המחשבה,
וזה יקריב אותו לרצונו לפני ה'.
(וע"ע בתניא,
ליקוטי אמרים, פרק ל"ח שביאר מדוע אם קרא ק"ש או בירך במחשבתו ובלבו
בלבד בכל כח כוונתו לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרות, ואילו אם הוציא בשפתיו
ולא כיון לבו
יצא ידי חובתו בדיעבד ואין צריך לחזור, לבד מפסוק ראשון של ק"ש
וברכה ראשונה של תפלת שמונה עשרה).
בחור אל תהיה "דתי בלב", אתה לא רק לב, כבר אינך
מתגורר בעולם הנשמות, בא תהיה עובד ה' בכל לב ונפש עד שאף בכלי המעשה תבטא את
כוונת הלב, וכך גם תזקק ותשפר את זכות לבבך.
ואתה המורגל במעשיך, שים לבבך ואל תשקע בתהומות ההרגל
המתועב. והט אוזנך למה שכתב החסיד המקובל מוהר"ר מנחם די לונזאנו ז"ל
בספר שתי ידות וז"ל:
באמת אין בושה וכלימה בעולם יותר מזה
שיבוא אדם לפני בוראו לשאול מאתו שאלות ויעזוב לפיו וללשונו שיאמרו מעצמם מה
שהם רגילים לומר ועיניו צופות אנה ואנה בלבו במחשבותיו הולך חשכים ואין נוגה לו,
שנראה כמצחק ומתלוצץ בהשי"ת ח"ו. ולא עוד אלא שאומר בסוף "יהיו
לרצון אמרי פי והגיון לבי וכו'". ואולם מי יתן אלו-ה דבר ויפתח שפתיו עמו
ויאמר לו והלא הגיון לבך היה במוצאי ובמובאי משאך ומתנך, במקחך וממכרך, במאכלך ובמשתך,
ומה עשה לך פלוני ומה תדבר אל פלוני או הליצנות שאמר לך פלוני, עד שבהיותך מתפלל
לא היית יודע אם אתה מתפלל או קורא בספר איוב ואינך יודע אם אמרת כל ח"י
ברכות שבתפילה או אם אמרת מקצתן בלבד אלא שאתה סומך בזה על החזקה שליח עושה
שליחותו ולכן אתה בוטח על פיך ולשונך שבודאי אמרת כל מה שהם רגילים לומר
וכיון שמצאת את עצמך בעושה שלום מסתמא סירכיה נקט. ותפילה אשר כזאת איך תהיה
לרצון, כל אשר מום בו לא תקריבו כי לא לרצון יהיה. הכזה יהיה הגיון לב אבחריהו,
הקריבהו לפחתך הירצך או הישא פניך.
והנה יש אנשים שנראה להם שמצוות התפילה
תושלם להם בבואם לבית הכנסת ויעמדו על רגליהם ויאמרו מן ה' שפתי תפתח עד עושה
שלום, וכשעשו כל זה מיד נראה להם שקיימו מצוות התפילה שציוה האב
יתברך.
ואומנם עלינו לשבח לאדון הכל מקור כל
החכמה והתבונה והדעת אשר התחכם בתורתו הקדושה להוציא מלבם של אלו ולהצילנו מסברא זאת,
אלא שבעוונותינו טחו מראות עיננו. אבל איש שחננו ה'
דעת וחלק לו בבינה ישקיף ויתבונן איך התחכם הוא יתברך בבואו לצוותינו מצוות התפילה
ולא כתב "והתפללת אלי" או "תעתיר אלי" או "שאל ממני
ואתנה" וכיוצא בזה כמו שבקריאת שמע אמר "ודברת בם" ובתלמוד תורה
אמר "ולמדתם אותם את בניכם" אבל כשציוה על התפילה אמר "ולעובדו בכל
לבבכם" להודיענו שאינו מצווה במצווה זו על דברים אלא על כוונת הלב, ומי שיביא
לו כוונת הלב יקיים מצוותיו ומי שיביא לו דברים בלבד לא יקיים מצוותיו כי לעובדו
בכל לב שאל. ואילו היה אפשר להביא לו כוונת הלב בלא דברים הייתה מצוותו נעשית. למה
הדבר דומה, למלך שציווה לעבדיו שיעשו לו מטעמים כאשר אהב ויבוא לו ויאכל, כי
אע"פ שצריך לזה מלאכות רבות כמו בקיעת עצים ושאיבת מים, ושחיטת בהמות והפשט
וניתוח והצתת האור והסקת התנור ושפיתת הסיר והפרור לבשל מכל מקום אין מצוות המלך
וכוונתו אלא שיביאו לו מאכל לאכול. ואילו היה אפשר להביא לו המאכל בלא כל אלו
המלאכות היה נעשית מצוותו, כי מה חפצו בחטיבת עצים ושאיבת מים ושאר המלאכות נמבזה
ונמס. אבל אם לעת האוכל יבואו עבדי המלך לפניו ופרורים וקדרות בידם ויאמר להם המלך
"מי אלה", ויאמרו לו "אתה ציוויתנו לעשות לך מטעמים. הנה באלה
הכלים מבשלים אותם", הלא תבער בם כמו אש חמת המלך, ויאמר להם "וכי אני
ציוותי שתביאו לפני קדרות ופרורים". והנה כן הדבר הזה.
וזה שאמר הכתוב "ולא אותי קראת
יעקב, כי יגעת בי ישראל"[7].
אמר הוא יתברך "ולא אותי קראת יעקב", ולפי שהמון העולם יתמהו על דברים
אלו ויטענו לומר הלוא אנו לא שכחנו שם אלקינו ולא פירשנו כפינו לאל זר ח"ו.
ובתפילתנו ובקשתנו אנו אומרים אלקי יצחק ואלקי יעקב הא-ל הגדול הגיבור והנורא,
ועתה מי א-ל מבלעדי ה' ומי צור בלעדי אלקינו שיקרא באלוה, ואיך ולמה יאמר לנו
"ולא אותי קראת". לפיכך אמר "כי יגעת בי ישראל", כלומר מה
שאמרתי "ולא אותי קראת" אין כוונתי ורצוני לומר שאתה קורא לכמוש שקוץ
מואב או לזולתם מאלוהי העמים, אך אמרתי "לא אותי קראת" כי בנוהג שבעולם
מי שיש לו מדבר אל המלך מטהר ומחליף שמלותיו ולובש בגדיו החמודות ואחר כך מתבונן
היטב איך ידבר ושוקל בפלס דבריו ומסדרן עד שיהיו שגורים בפיו שלא יכשל בדיבורו.
ובהיכנסו לפניו עומד מרעיד ומדבר דבריו בנחת, ביישוב ולא בחיפזון, בכניעה, בשפלות,
בדברי פיוסים וקולו כעני מתחנן ולבבו איננו פונה לשום מחשבה בעולם. וכשאתה בא
לפניו, אין צריך לומר שאינך לובש בגדים נאים, אלא אפילו אותם שאתה רגיל ללבוש
בצאתך לשוק אינך מקפיד אם יהיו עליך או לא. ולא עוד אלא שלפעמים אתה מן השוק לביתך
ומסיר הכסות אשר עליך והצניף הטהור מעל ראשך ותשים הצניף הקטן הפחות על ראשך ועומד
ומתפלל כי תלאה ותגיע להתפלל בכסות שעליך ובמצנפת אשר על ראשך. ואתה עומד לפני
כעומד בשוק לפני הלצים ומדברים דברים בחיפזון גדול לסיים מהר ולפרוק המשא מעליך.
ואתה מביט ופונה כה וכה, קורץ בעיניך ומורה באצבעותיך, מביט מה עושה לך פלוני,
מאזין מה מדבר. וטורח גדול הוא עליך ויגיעה רבה להוציא כל מחשבותיך מלבך בעת
התפילה, וכדי שלא להטריח את עצמך בזה אתה מתפלל ולבך חורש מחשבות עד שאינך
יודע אם אתה מדבר עמי או אתה עומד בשוק. ואלו היית קורא אותי לא היית יגע להתפלל
בבגדיך החמודות ולא היה עליך לטורח ויגיעה להוציא מלבך כל מחשבותיך בשעת התפילה.
ועוד כי אני רואה כי מי שידבר עם המלך ישמח בלבו כי הוא הגיע למעלה גדולה, ואלו
היה יכול לדבר עמו בכל יום פעמים או שלוש או יותר ולהתחבר עמו כל היום
ולשכון בחצרותיו כל הימים היה עושה ברצונו הטוב וכל הון ביתו ייתן להשיג זה, כי
אין עליו לטורח ויגיעה אלא מנוחה ושמחה, וכשאתה מתפלל לפני אתה יגע לדבר אותו המעט
ואתה ממהר באמירתו. עד שמרוב המהירות אפילו המילות אינך מוציא מפיך היטב כדי לצאת
מלפני מהר וללכת עם חברך או לשאר חפציך, ולכן אמרתי שמי אתה מזכיר ואותי אינך
קורא, כי מי שקורא אל המלך אינו יגע. עכ"ל.
[1] סנהדרין קו:, אמר רבא …בשני
דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין וכי הוה מטי רב יהודה
אשה שכובשת ירק בקדירה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר הויות דרב ושמואל
קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא ורב יהודה שליף מסאני ואתא
מטרא ואנן צוחינן וליכא דמשגח בן אלא הקדוש ברוך הוא ליבא בעי דכתיב (שמואל טז, ז)
וה' יראה ללבב
[2] תוספתא ראש השנה ב, ה: התוקע ומתעסק והתוקע
ומתלמד והמלמד את בנו והמלמד את תלמידו אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא.
רועה שהרביץ את צאנו אחורי בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת ומי שהיה
ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא
אף על פי שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כוון לבו זה שכוון לבו יצא וזה שלא
כוון לבו לא יצא. שאין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב..."
[3] משנה
מנחות י"ג, י"א. וכתב בעל הטורים (ויקרא ב, א): ונפש כי תקריב קרבן מנחה
– אמר נפש במנחה לפי שבנפש היא באה, שהעני טורח בנפשו עד שהשיג להביאה ... והזכיר
לאהרן לומר שאף הכהן הגדול לא יבזה מנחת הדל. וכ"כ בספר העיקרים מאמר שלישי,
פרק כז: וכן כתב בספר העיקרים: כלל גדול יהיה בידך בעשיית המצוות, שהכל הולך
אחר כוונת הלב. כמו שאמרו רבותינו ז"ל: רחמנא ליבא בעי. ולפי זה יש מי שעושה מצוות
הרבה ואינן עולות לו כלום, או בשיעור שיספיקו להקנאת
השלמות האנושי, ולא לחלק ממנו שיהיה מורגש. ויש עושה מצווה אחת תספיק יותר
ממצוות הרבה, כפי כוונת העושה אותה לקנות חלק גדול מהשלמות.
[4] שולחן ערוך, אור החיים, א, ד
[5] דרך
החיים פרק ב, עמוד צה
[6] משלי
כח, ט: מסיר אוזנו משמוע תורה – גם תפילתו תועבה. ומבאר הגר"א שם, שזהו כמו
שכתוב (שמואל א, טו, כב)... שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים. וכל שכן (שטוב
לשמוע ולהקשיב לה') מתפלה שהיא במקום זבח.
[7] ישעיה
מג, כב - פסוק הכלול בהפטרת ויקרא
