תורת הבית

פרק יא.

בו ידובר עוד הרבה עניינים בעבודת ד'

עוד נכלל בפסוק הזה עניין נשגב והוא כמו כשמבקש איזה סחורה לקנות כדי להרויח כסף הוא מתבונן היטב אם יהיה לו ריוח או הפסד חס וחלילה, וכן אם היה לו הספד מתבונן היטב את הסיבה שהביאה לזה אולי יוכל לתקן ההספד ועל כל פנים כדי לידע איך להשמר מזה מכאן ולהבא, כן הוא בענייני עבודת ד' יתברך יתבונן היטב בכל פעולה אם הוא מצד יצר הטוב או יצר הרע, ואם היצר רימהו יתבונן היטב איך לתקן את הדבר בתשובה ועל כל פנים על להבא שלא להניח לרמותו עוד. עוד ידוע שבענייני הכסף שומר אדם את כספו שמירה יתירה שלא יאבד ממנו, כן הוא נמי בענייני עבודת ה' יתברך מעט סחורה שיש לו תורתו ומצוותיו צריך לשמור שמירה יתירה שלא יאבד ממנו. וכידוע שאם לא ישמור אדם את פיו מדברים אסורים (היינו מלשון הרע ורכילות ושארי דיבורים אסורים) ואין מעצור לרוחו תמיד, ירד תורתו ומצוותיו לטמיון ששורה עליהם רוח הטומאה ואין שוות כלום כמו שכתבו הספרים הקדושים. ועיין בשמירת הלשון שער הזכירה פרק ז'. (ועיין במה שכתב הגר"א במשלי י"ג פסוק ג' ופושק שפתיו מחיתה לו, והעתקתי לשונו ^[1] למטה) ועל כן צריך להיות ממש כמו שומר. ואמרתי לנפשי שזה כוונת הכתוב מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ולכאורה היה לו להכתוב לומר לא ידבר בלשונו רע ובשפתיו לא ידבר מרמה. אלא כמו שמי שיש לו כרם, אפילו אם יודיע לכמה אנשים שמבקשם שלא יבואו לכרמו, לא יועיל מאומה כל זמן שלא יעמיד שומר מיוחד על זה שצופה ומביט שלא יבואו גנבים לכרמו. כן הוא ממש בענייני הדיבור כל זמן שאינו עושה עצמו כמו שומר ממש להשגיח תמיד על עצמו, דהיינו על פתחי פיו, לא יועיל מאומה. וזהו שכתוב נצור לשונך וגו' וכתוב עוד שומר פיו ולשונו וגו' הכל על הכוונה הזאת שלא יהיה לו היסח הדעת בעת שהוא פותח פיו לדבר עם אנשים. ודע עוד דשם בקשה מונח על שני עניינים אחד על שם דרישה אחר איזה דבר, כעניין שנאמר בשאול שהלך לבקש את האתונות שנאבדו, וגם לשום רצון ותשוקה על איזה דבר, כעניין שנאמר אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' וגו'. ולפי זה הכתוב שאמר אם תבקשנה ככסף וגו' פשוט דצריך האדם להיות לו תשוקה ורצון (ביגערין) לתורה ויראה כמו לכסף. ועל כן כמו בענייני הכסף אם מצא חן בעיני המלך והרשהו לכנוס לאוצרו יום אחד ולוקח שם מה שירצה מן הכסף ושאר דברים הנחמדים בודאי יעמוד שם מן הבוקר עד הערב ללקט שם ולא יתרפה מזה אף רגע אחד. כן הדבר אם יש לו פנאי ללמוד איזה שעות גם באמצע היום (מלבד הקביעות עתים שיש לו אחר התפילות), שעל דברי תורה אמר הכתוב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, בוודאי מחויב לעשות כן. וזהו שכתוב בתורה ודברת בם בשבתך בביתך וגו'. עוד כלול בזה הכתוב כמו בכסף אם הצליח וזכה בגורל מאה אלף רו"כ מה גדלה שמחתו מזה, כן ממש צריך להיות שמח וטוב לו כאשר זיכהו ד' לסיים איזה מסכת או איזה משנה. וידוע מה דאיתא בזוהר הקדוש מאן דירית מסכתא חדא ירית עלמא חדא. וכהאי גוונא לעניין יראת ד' אם זיכהו ד' יתברך להתבונן ברוממותו יתברך ועל ידי זה ניתוסף בו אהבת ד' ויראתו צריך לשמוח מזה כמוצא שלל רב. ובהיפך חס וחלילה, אם הלך אצלו כמה ימים בלא תורה צריך להתעצב על זה כמו מי שנאבד ממנו רב כסף מכיסו. וכל זה נכלל בפסוק הזה אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ד' ודעת אלקים תמצא, ורצונו לומר אם יהיה לך תשוקה וחפץ ליראה ותורה ממש כמו מי שיש לו אהבה לכסף להתעצב בהפסדו ולשמוח בהשגתו, אז יזכך ד' להבין איך לירא את ד' וייתן לך בינה להבין תורה שהוא דעת אלקים. והנה יש עוד לדבר הרבה בענייני המשל של בקשת הכסף אבל אני לקצר באתי ואען ואומר בדרך כלל כמו בענייני החשבון יש בחינה על כל חשבון שעושה הוא בצדק או לא, כן הוא בענייני עבודת ד' יתברך יש בחינה בכל העניין שהוא רוצה לידע במעשיו אם הם מיושרים או לא ייקח תיכף את הפסוק הזה לבחינה אם הסוחרים מתנהגים כן בענייני כספם או לא, אם מתנהגים ברפיון ועצלות כמותו או לא. ואם הוא מרגיש שיש בו זריזות כמוהם אשרי חלקו, ואם לא עליו להוסיף אומץ. ומצאתי בכתוב עוד בחינה אחרת על האדם שלא יטעה אותו היצר לומר שהוא ירא אלוקים ואוהב תורה, דהיינו שידוע הדבר שאדם אוהב באמת טבעו לדבר תמיד אודות זה. ועל כן יתבונן בנפשו אודות מה שהוא מדבר תמיד אם בענייני עולם או בענייני תורה ומצוות (והדיבור בעניין זה כלול הרבה פרטים ואין כאן מקומו). וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום מה אהבתי תורתיך כל היום היא שיחתי. ורצונו לומר מה גדלה אהבתי להתורה, שאף שאני מלך והיה צריך להיות רוב דיבורי וכן בקשותי בענייני מלוכה שאצליח בה אף על פי כן ידוע לפניך שכל זה אין נחשב לי [כמו שידוע שאמר דוד אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי וגו' וכן כל הפסוקים בתמניא אפי הוא הכל בקשות על תורה ומצוות] וכל היום רק היא שיחתי:

יגדיל תורה ויאדיר