בפרשת שמות צאצאי יעקב משפחת ישראל סבא
נעשה לעם ישראל. מי שקרא לנו לראשונה בשם "עם" היה דווקא פרעה באומרו "הנה
עם בני ישראל רב ועצום ממנו".
אור החיים הקדוש מסביר [1] כי חששם של המצרים נבע מהיות בני ישראל מיוחדים לעצמם ומלוכדים במסירות
נפש אחד למען רעהו, תכונה שהעצימה את כוחם המלחמתי. יחידה מובחרת הפועלת יחד
במסירות הדדית, יכולה לגבור גם על אויב שיש לו עדיפות מספרית. "עם
ישראל" היה "רב" אף שהמצרים היו רבים ממנו, לפי שיש לישראל עוצמה
מיוחדת ומלכדת: "עצום ממנו".
דוגמא ומופת למסירות הנפש של עם ישראל
במצרים למען אחיהם ניתן לראות גם בהתנהגותן של שפרה ופועה המסכנות את עצמן, מסרבות
לפקודת פרעה ומחיות את הילדים. "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו
ממצרים".
מהפסוק "וירא איש מצרי מכה איש
עברי מאחיו" מדייק החתם סופר [2] "כי המצרי לא הכה את ישראל כלל [3] ... אלא הכה איש עברי ע"י אחד מאחיו שציוה לישראל זה שיכה את
זה". כלומר המצרי לא הכה בעצמו אלא ציווה לישראל שיכה את אחיו. ומשה הרג את
המצרי, לא משום ההכאה של המוכה [4]
"אלא משום צערו של המכה, כי ידע משה בנפשו כמה מהשיעור הצער יהיה לזה הישראל
שיהיה מוכרח להכות את אחיו ישראל, והיה משער בנפשו כי זה הצער והסבלנות קשיא ליה
יותר ממאה מלקיות על כן הרג
את המצרי". ומשה ידע כי בדין והלכה הרג את המצרי וה' יושיעהו, ולכן באומץ
ליבו ובטחונו בה' לא ברח מפני פרעה כלל.
אך ביום השני משה יוצא "וירא אנשים
עברים נצים - וממעשיהם וגם מתשובתם של
אותם הרשעים הבין משה רבנו ע"ה כי יש בישראל אנשים השמחים אלי גיל כשיבוא
לידם להכות חבריהם", ואז חשש משה "אולי גם השוטר המכה אתמול על פי צוואת
המצרי גם כן לא נצטער כלל על ככה, ונמצא שהרג המצרי שלא כדין, על כן כשנשמע אחר כך
הדבר אל פרעה ירא משה לנפשו שלא ימלט מידו, על כן ברח".
ויהי רצון שנזכה לחוש בצער אחינו ולשמוח
בשמחתם, לפעול במסירות נפש של עם "רב ועצום", ללכת בדרכי הנשים הצדקניות
ולזכות לגאולה "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות".
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
[1]
פירוש כי באמצעות היותם עם אחד ומיוחד הגם שיהיו מעטים בערך שאר האומות יחשבו
לרבים ועצומים מהם לצד שהם כל אחד נותן נפשו על אחיו, וזה ידוע ליודעי ערך מלחמה.
[2]
החתם סופר על התורה, שנת תקס"ב.
[3]
כי הנוגש לא היה מכה רק השוטר היה מכה בצוואת הנוגש והשוטר היה ישראל (שם)
[4]
ולא היה משפט מות למצרי בשביל ההכאה שסתר לועו של ישראל, כיון שהוא לא הכה רק ציוה
להכות (שם)