בס"ד
יום א', ח' טבת התשנ"ה לפ"ג
מוצב סלפית
"על זאת יתפלל אלך כל חסיד לעת מצוא – זו אשה" (גמ' ברכות, פרק
א'[1]).
החכם מכל אדם שואל ומקשה "אשת חיל מי ימצא?[2]". ואומנם קשה למצוא
מציאות הרחוקה ממִמְכר פנינים. ומדוע מציאות זו כה רחוקה? כי לא מדובר כאן על אחת
מיני רבות, "רבות בנות עשו חיל", כי אם על אשת חיל. אישיות המכילה בקרבה
את כל רסיסי החיל שבבנות רבות זכו להחזיק כל אחת ברסיס מרסיסיה. אישיות
שה"חיל" לגביה הוא תואר עצמי ולא פעולת עשייה חיצונית. דהיינו, שלא רק
שהיא עושה טוב אלא שכל כולה ביטוי לטוב, בדומה לתלמיד חכם שבתחילה קנה תורה, ומתוך
כך, אח"כ, עצמו תורה "ובתורתו יהגה יומם ולילה[3]".