הפסוק בשיר השירים אומר "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי". וקשה למה לדמות את הרעיה לסוס פרעה, בעוד שידוע לנו סופם הטראגי של סוסי פרעה. (אומנם, לפי פרש"י אין קושיה כלל, שכן הוא מפרש "דימיתיך" מלשון השתקה, לדום. כשבאו סוסי פרעה ה' השתיק את רעייתו ואמר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון").

הפשט הוא שסוסי מצרים היו מהמושבחים ביותר בעולם, ולכן נצטווה המלך לא להרבות לו סוסים, ויש להניח כי סוסי פרעה הם מהמובחרים שבמובחרים. אך עוד י"ל כי המיוחד בסוסי פרעה הוא ש"סוס ורוכבו רמה בים", גם בשעות הקשות לא נפרדו הסוס והרוכב, וכך רואה הדוד את רעייתו במהלך של "וארסתיך לי לעולם", כבת זוגתו לפעילות הרמונית בימים טובים ובימים קשים.

 

והעצה לכך היא מעבר ל"אהבה ואחווה ושלום ורעות". כי ישנם שתי כנפיים הנצרכות כדי לעוף ואין די באחת. ושתי הכנפיים הם האהבה מחד, והיראה מאידך. תפקיד היראה האמיתית היא לדאוג תמיד שהאהבה לא תתקלקל, כבן העושה הכל לשמח את אביו וירא שלו לאכזבו. יש לטפח את האהבה ולשמור עליה. לא לקבל אותה כמציאותית מובנת מאליה. וכמעשה שהיה. שהרב היונגער רבי, ר' אשר השני מסטולין, שאל את אחד מהחסידים, פרץ שמו, האם הוא ירא ממנו. ומחמת שהיו החסידים אוהבים מאוד את רבם ודבוקים בו באהבת נפש לא ענה החסיד. ושאלו שוב הרבי "האם אתה ירא ממני?", ושוב החסיד שותק. לבסוף שואל הרבי בפעם השלישית בתמיהה גדולה: "אינך ירא ממני כלום?!". ועתה השיב החסיד: "אני ירא שלא תתקלקל האהבה". נתן לו הרבי סטירת לחי, וצעק עליו "שיגעץ, הלא זוהי היראה האמיתית!".

נאחל לחתן ולכלה לזכות בשני הכנפים של רעים אהובים בימים טובים ובימים קשים, היראים שלא תתקלקל האהבה.