בסוכות קראנו, מי במניין ומי שלא אסתייע לו לקרוא במניין, את ספר קהלת. ומלמדנו שלמה המלך ע"ה "טובה חכמה מכלי קרב, וחוטא אחד יאבד...^[1]". ונלע"ד לאמר ע"ד הדרש שמדובר גם כאן^[2] ב"מֵם" ה"מתוך" – טובה חכמה הנלמדת מכלי הקרב. מצאנו דימויים שונים לכלי קרב "חגור חרבך על ירך גיבור הודך והדרך^[3]" – ההוא בדברי תורה הוא דכתיב (כמדומני שבת ס.^[4]) ומבואר בנצי"ב באריכות פרשת בא עניין דימוי תורה שבכתב לחרב מרתיעה בתערה ותורה שבע"פ לחרב שלופה, עיי"ש.

כמו כן, מצאנו את הביטוי "יכנסו בעלי תריסין" (ברכות כח.) ועיין עין-אי"ה שם, דמלחמתה של תורה היא מלחמת מגן על הדעה שנמצאת תואמת לאמת – ותלמידי החכמים הם צבא ההגנה לישראל ממש.

"כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים^[5]", אופיים של החצים והארטילריה בכלל נבחן גם מצד הנזק שגורם "חץ שחוט לשונם". "ללמד בני יהודה קשת הלוא היא כתובה על ספר הישר^[6]", "ידך בעורף אויביך^[7]". דוד המלך מייעל את הצבא בנשקים שהוכיחו את עצמם (ביד האויב) והכל מתוך הבסיס של "ספר הישר", מתוך תורת ד' ובדרכי האבות הישרים. ומתוך כל האמור לעי"ל ננסה ללמוד משהו מכלי הקרב שעליו אנו נמצאים – הטנק. כלי רכב שהוא גם מיטה (עכשיו הבנתי את גבורת אחד המלכים אשר "מיטתו ערש ברזל". לנו לפחות יש שקי שינה), גם בית כנסת, מסתור, ספרייה ניידת, מחסן, סדנת עבודה וכו' וכו'.

 

ובדומה לדרשה על הפסוק "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ד' היא תתהלל^[8]" הדורשת במה תהלל אשה יראת ד'? בחן וביופי, כך גם י"ל "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ד' אלקינו נזכיר... ואנחנו קמנו ונתעודד^[9]" – ברכב ובסוסים, בהפעלת כל המערכות המיומנות והמקצועיות, מתוך הכרה שכל הכוח מאת הקב"ה המחיה את הכל בכל רגע ורגע. והטנק בהיותו אתר עבודת ד' בפעלתנות ובשינה, בעשה ובל"ת, ב"אש" וב"חדל", ב"קדימה מהר" וב"אחורה מהר", בתפילה ובלימוד בחיזוק ובגירוז וכו', ממנו נלמד "חכמה טובה" של בכל דרכיך דעהו^[10] "בשבתך בביתך (בעמדת המתנה) ובלכתך בדרך^[11] (הסתערות, נסיעות וכו')" , במציאות של קודש קודשים המרומם סוס ורוכבו, רכב וסוסים עד שעל מסילות הסוס נגלה "קודש לד'".

 

אך יש להיזהר בלימוד זה מבגדי עשו, החי על חרבו, שלבש בחיר האבות^[12]. וכל פספוס, כל חוטא, יאבד הרבה מאוד מהשלמתו בדעות ובמעשים.

 

ואם נחזור למשפט נוסף של דוד נעים זמירות ישראל, עדינו העצני^[13], נוכל להוסיף נקודה נוספת. "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה^[14]" – וכי מה מקום להוסיף, לאחר הספד על גיבורים קדושים, הספד על כלי מלחמה אבודים (על אף חשיבות המשקיות והמחסור בכלי מלחמה בתקופתו, הגברת חימוש האויב וכו'). אפשר לומר ש"זו ואצ"ל זו, קתני". ואפשר לומר שיש כאן הספד על גיבורים, ומעבר לכך, על לוחמים שאין הגבורה אצלם רק תואר חיצוני, אלא שהם גופם כלי קרב שכל כולם נתונים ככלים להופעת מלחמות ד'^[15] וגדולה התמיהה על נפילתם שכן "כל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את ד' בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העוה"ב שנאמר כי עשה יעשה ד' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ד' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ד' אלקיך" (רמב"ם הלכות מלכים פ"ז טו).

 

חותם פה בתא הנהג

גברא חד ביהודאי

 

 

יגדיל תורה ויאדיר