בחיי האדם יש והוא חייב להכריע האם לאור הקשיים פנימיים וחיצוניים העומדים לפניו הוא חדל ממאמציו ומשנה את יעדיו, או ממשיך למרות הכל. כאן מובא ניסיון לפרוס את צדדי הספק.
ט' תמוז
תשנ"ג
הלהעשות אם להעזב?[1]
שלש שנים
נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה
בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים והלכה כבית הלל[2].
גם במציאות של גישות שונות, אשר
שתיהן אמיתיות צודקות וישרות, יש צורך בהכרעה.
הגישה הראשונה טוענת לכו ונלכה... ונחדש[3]. גם במניעות הבאות מצד דאיהו לא חזי מזליה חזי[4],
מצד תחושת בטן אינסטינקטיבית, אפשר לטפל ולבחון לאורך זמן בסבלנות שעל ידה משיג האדם יותר ויותר מכל עזות שבעולם[5].
ואסור ליראת השמים ולרצון האדם
לפעול לשם שמים להיות גורם למיעוט השתדלותו להתגבר על המכשולים העומדים בדרכיו שכן
כיון שהוא חופשי בפעולותיו ויכול ע"י חריצותו
להשתלם בעצמו בכל ענייניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידיים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו.
וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כי אם במה שאין ידו משגת להשתדל בעצמו[6]. וכן כתב באם הבנים שמחה וכ"כ הרשב"א בתשובה
(סימן תי"ט) וכפירוש המדרש (פרשת פקודי) על הפסוק "אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" – שאין הכונה
שהאדם לא יעשה כלל אלא יסמוך על השי"ת שהוא לבדו יבנה, אלא הכונה, שבעת שהאדם עושה ועמל, לא יסמוך על מעשיו לחוד – שאז שוא עמלו בוניו בו – אלא יסמוך על הסיוע משמים שיסייעוהו[7].
ואין לתת להרגשה של "מי
אנכי?!"[8]
להרפות את ידינו שכן טיפשות היא להתבטל מן הלימוד, או
מכל דבר טוב… מפני חשש תערובת גאווה [9].
ואע"פ שהמצב נראה קשה
והסיכויים קלושים יש לזכור שאין ליהודי להתייאש משום
דבר, בין בענייני הגוף… בין בענייני הנפש… כי אין ייאוש כלל אצל איש יהודי
והשי"ת יכול לעזור בכל עניין, וכן בניין האומה הישראלית היה אחר הייאוש הגמור
דאברהם ושרה זקנים ומי מילל לאברהם הניקה וגו'… באמת
מאת ד' היתה זאת שיהיה בניין האומה דווקא אחר
ייאוש גמור… כי זה כל האדם הישראלי להאמין שאין להתייאש כלל…[10]
הגישה השניה
יודעת לטעון שתוחלת ממושכה מחלה לב – המייחל לדבר מה
והיא נמשכת ומתאחרת לבוא היא לו לכאב לב[11]. ולפיכך יש להסתגל למצב החדש, ולכוון
את המחשבות לאפיק הלימוד שכן פסק הנשר הגדול אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהן...[12] הלימוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב ובנחת [13] ואי אפשר ללמוד תורה אם יהיו לו דאגות אחרות
בליבו [14].
וכן ראינו בדברי ר' יונה[15].
וכן כתב זאת החכם מכל אדם "דאגה בלב איש ישׁחנה ודבר
טוב ישמחנה" . ופרש"י דאגה בלב איש ישיחנה – ישיחנה מדעתו, ודבר טוב ישמחנה –
יעסוק בתורה והיא תשמח את הדאגה ותצילנו ממנה. ופשוט הוא שמילתא דלא רמיה עליה דאינש, לאו אדעתיה[16].
ולפי גישה זו יש לעזוב את העניין
הקודם ולראותו מתרחק כמשל המובא בסוף ירושלמי ברכות א"ר שמעון בן
לקיש במגילת חסידים מצאתי כתוב תעזביני יום יומיים אעזבך – לשנים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין ופגעו זה בזה
בחדא משכנא, לא הספיקו לפרוש
זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל, נמצא רחוקים זה מזה שני מילין. ואשה שהייתה יושבת וממתנת לאיש, כל זמן שהיה בדעתו להינשא לה
הייתה יושבת וממתנת לו, כיוון שהפליג דעתו ממנה היא הולכת ונשאת לאחר[17].
ויהי רצון שנזכה לסיעתא דשמיא כך שנדע תמיד להתבונן ולהכריע נכון בכל דבר הלהעשות אם להעזב.
[1] מסילת ישרים פרק ב.
ניתן לראות באתר: http://www.shechem.org/torah/mesyesh/h2.htm
[2] עירובין יג:
[3] שמואל א י"א, יד
[4] מגילה ג.
[5] עץ החיים ע"ז
[6] עין אי"ה, ברכות פרק א, פסקה ק"א
[7] עמ' קע"ו
[8] שמות ב, י"א
[9] מדות הראי"ה, גאוה, כ"ג
[10] דברי
סופרים, סעיף ט"ז, לר' צדוק הכהן מלובלין
[11] משלי י"ג, יב – ופירוש
מצודות שם
[12] הלכות תלמוד תורה ג, י"ב
[13] אגרת הגר"א
[14] פירוש הגר"א משלי ו, ח
[15] פירוש ר' יונה למסכת אבות א, ה: כי מחשבת התורה לא תיכון
כנגד עיניו בעוד לבו פונה אל האשה ולא לשיחתה, כי הן
שתי מחשבות שאין הלב סובלתן כאחד
[16] שבועות מא:
[17] ניתן לראות באתר: http://www.snunit.k12.il/snunit/kodesh/yer/brcu068a.html