רקע עובדתי
בפרק זה נתאר את תהליך הפולחן כפי שהוא מתרחש בשנים תשע"ט תש"פ כאשר חוקי היהדות נרמסים במקום הכי קדוש ליהדות, והשוטרים והשופטים עומדים מנגד,
ומאבטחי הקרן למורשת הכותל מגנים עליהן במקום להפסיק אותן! והעיר ירושלים נבוכה.
תיאור הפולחן של נשות הקבוצה נכון לשנת תשע"ט-תשפ"א
מדי ראש חודש, בד"כ ביום א' לחודש, נשות הקבוצה מגיעות במיניבוס קטן בערך בשעה 6:45 אל שער הכניסה אל הכותל. המיניבוס יוצא מחניון גן הפעמון. רובן ירושלמיות וחלקן
מגיעות מאזור מודיעין ואפילו מאזור המרכז. כמה מהנשים מגיעות עוד קודם אל הרחבה ומארגנות לעצמן מקום, והאחרות מגיעות עם המיניבוס.
בהמשך מגיעות עוד כמה נשים מהקבוצה באופן עצמאי. לפעמים גם מגיעות חניכות של תנועת הנוער הקונסרבטיבית "נועם" להצטרף לפולחן ולפעמים מגיעות גם בנות מכינה קדם צבאית, ולפעמים
מצטרפות קבוצות של תיירות מקהילות רפורמיות מארה"ב. רובן מגיעות בלבוש לא צנוע.
אחת הנשים אחראית על הבאת הסידורים המזויפים שלהן בתוך תיק גדול, שבמעבר הכניסה מרשים להן להכניס. אחר כך רוב הנשים שמות על עצמן טליתות, חלקן
גם מניחות תפילין, והן מתחילות לשיר בקולי קולות, כאשר השיר האהוב עליהן ביותר הוא "עוזי וזמרת קה ויהי לי לישועה" עם שם ה'.
הפולחן מתחיל בשירים של "פסוקי דזמרא", ברכות קריאת שמע, ושרות ורוקדות תוך כדי. אח"כ אומרות קריאת שמע. כל התפילה נערכת עם חזנית – עם מדונה -
וכוללת אמירת קדיש, קדושה, וברכו, והן מדברות תוך כדי זה וגם צוחקות. מדי פעם מגיעה אישה ומתחילה למחות בהן והן צוחקות ונהנות מכל רגע.
כשהן מתחילות שמונה עשרה, הן אומרות של 3 הברכות הראשונות בקול, כולל קדושה, ואומרות נוסח מזויף על פי החלק התחתון בצילום המצורף:
ויש לציין שגם אותן נשים שקוראות לעצמן "אורתודוכסיות" אומרות בקול רם את הנוסח המזויף. "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, אלקי שרה אלקי רבקה אלקי רחל ואלקי לאה..... וזוכר חסדי אבות ואמהות.... ברוך אתה ה' מגן אברהם ושרה". .
את המשך הברכות הן אמורות לכאורה לומר בלחש אך רובן כלל לא אומרות את ההמשך
ולמעשה רק בודדות אומרות את המשך הנוסח של שמונה עשרה שבלחש.
ב"סידורים" שלהן, בתפילת שמונה עשרה, המילה "ואשי ישראל" נוטרלה, ראו כאן:
m
שאלתי כמה וכמה מהן והן ענו לי במפורש שהן אינן מאמינות בבניין בית המקדש ובעבודת הקורבנות. .
בהמשך הן שרות ביחד את "עושה שלום במרומיו" וחוזרות שוב ושוב על אותן מילים "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" – שאמור להיות חלק משמונה עשרה.
לאחר מכן הן שרות את ההלל. .
כשהן מגיעות אל "עוזי וזמרת קה" הן מרימות את הסידורים למעלה בהילוך איטי להתרסה כחלק מהפולחן וחוזרות על המילים שוב ושוב תוך כדי מחיאת כפיים והרמת הידיים למעלה עם הסידורים המזויפים. כשיש להן ספר תורה, הן מרימות אותו מהשרפרף הנמוך בו הוא היה מצוי, ומתחילות "לבנות אותו" תוך כדי דיבורים ושירים וקלות ראש.
כמעט כולן למעט אחת משתמשות בסידורים המזויפים. כשניסיתי לחלק להן סידורים (משומשים ואחר כך חדשים), מעטות מאוד סירבו לקחת, ורק אחת בשם תהילה הראתה לי שהיא באה עם סידור משלה ואינה משתמשת בסידורים המזויפים. כל האחרות שראיתי, כולל אלו שלקחו ממני את הסידורים האמיתיים, המשיכו להתפלל מאלו המזויפים. וכאשר מעירים להן הן לועגות. .
בהמשך הן אומרות שוב קדיש מזויף "ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל ואמרו א-מן" וגם מדברות תוך כדי הקדיש המזויף של עצמן. . כאשר מנסים להשתיק אותן כדי לשמוע את קריאת התורה המרכזית, הן מתעלמות.
אחר כך יש להן נוסח של "ברכה לנשות הכותל" שהן אומרות. וכל זה תוך כדי הפרעה לקריאת התורה המרכזית.
אחר כך יוכי בד"כ אומרת כמה מילים של הסתה נגד רב הכותל ונגד המתפללות וכשאין להן ספר תורה, היא אומרת דברי הסתה ומצהירה ש"בחודש הבא אנחנו כן מכניסות ספר תורה".
אח"כ הן עושות "הוצאת ספר תורה סמלית" ומרימות את הקלף שבידן. (או את ספר התורה כשהן מצליחות להביא אותו).
הן מרימות את אחת הטליתות, אחת מוזמנת לעלות לתורה ואומרת את "ברכו" ואת הברכה המלאה "אשר בחר בנו וכו'" עם שם ומלכות. אחר כך הן קוראות – לפעמים אחת קוראת ולפעמים הן קוראות ביחד או מסיימות ביחד את הקריאה ולועגות תוך כדי זה . ואחרי הקריאה ה"עולה" אומרת את הברכה "ברוך אשר נתן לנו תורת אמת... נותן התורה" עם שם ומלכות ולפעמים הרבה מצטרפות אליה ואומרות חצי ברכות "ברוך אתה ה' נותן התורה" עם שם המלכות ואחר כך הן אומרות נוסח "מי שבירך". וגם אומרות "שהחיינו" כשמישהי "עולה" פעם ראשונה ו"מי שבירך" לעולות, וגם "מי שבירך לחולים ולחולות".
אחר כך הן עושות את ה"הכנסת ספר התורה" עם שירים, ואח"כ עוברות ל"מוסף מזויף". בהתחלה הלל, ואח"כ מוסף, שבו הברכה לא כוללת את התפילה על חידוש עבודת הקורבנות:
וכשדיברתי על כך עם ע. ה. יו"ר הארגון, בר"ח תמוז תשע"ט, היא אמרה לי ש"קורבנות זה מגעיל, זה לחתוך בשר" עפרא לפומיא, וש"השכינה אמרה לה כביכול שהיא לא רוצה קורבנות".
אחר כך הן שוב אומרות "קדיש" ואחר כך "עלינו לשבח" בקול .
יש לציין שאין שום מניין של גברים באזור – יש להן כמה תומכים שעומדים מרחוק באזור המעורב, לא בתווך שמיעה של מה שקורה בפולחן שלהן.
בסוף התפילה הן אומרות "קדיש אבלות", תוך כדי גב לכותל.
בר"ח אלול חילקו שופרות לכל המעוניינת לתקוע. כאשר ע. ה. מוסיפה "זאת ההזדמנות. לא יתנו לכן בבית כנסת אחר". ואח"כ הן נעמדו כולן עם גב לכותל והתחילו לתקוע והאחרות מצלמות וצוחקות.
בסוף הן שרות "התקווה" עם גב לכותל. ואחר כך מאחלות "חודש טוב" ומזכירות לכולן לצאת ביחד ומנהלות דיונים ביניהן.
ביציאה הן מתאספות ביחד לצאת ביחד תוך כדי שירת "עוזי וזמרת קה ויהי לי....". כאשר יש להן ספר תורה, יו"ר ע. ה. יוצאת ראשונה כשהיא מחזיקה בו. הן יוצאות בשיירה אחת, כאשר ענת דואגת שיצאו ביחד, ומאבטחי הקרן למורשת הכותל שומרים עליהם, ומעבר לגדר מיוחדת עומדים בדרך כלל בחורים ומוחים נגד הפולחן הפוגעני והן שרות ולועגות ונהנות מכל רגע. ביציאה מעזרת הנשים מצטרפים הרבה צלמים והרבה רפורמים לצעדה והולכים כולם ביחד, כמובן תוך אי שמירת נגיעה, וקבוצת מאבטחים ושוטרים שומרים עליהן עד שהן עולות בחזרה להסעה שלהן ונעלמות מהשטח עד הפרובוקציה החודשית הבאה.
מניעי המשתתפות בפולחן זה
הנשים השותפות בפולחן מתחלקות לכמה קבוצות עיקריות:
א. רבות מהן: נשים אנטי ציוניות, ו/או אנטי דתיות ו/או אנטי יהודיות שהקימו את הארגון במטרה לפגוע בדתיים ו/או במטרה להתנגח במדינת ישראל ולהכפיש את שמה בעולם.
ב. בנות ונשים רפורמיות וקונסרבטיביות: ובעיקר בנות "מפלגת נועם" הקונסרבטיבית, שחצי מהתקצוב שלה הוא על ידי מדינת ישראל, ובנוסף חברים וחברות מ"תגלית", שוב, (כנראה) במימון מדינת ישראל, ומדי פעם קבוצות של תיירות רפורמיות מקהילות בארה"ב.
ג. כמה מתוכן ומאלו שמצטרפות אליהן הן נשים "פמיניסטיות" תמימות שמצטרפות מתוך אי ידיעת ההלכה.
רוב מוחלט של הנשים אינן שומרות שבת, אינן מתפללות ביום יום פרט לתפילות ראש חודש, וחלקן אף לא מאמינות באלקים בכלל. רובן המכריע גדלו בבתים רפורמיים, קונסרבטיביים או חילוניים.
פירוט ההשתייכות הדתית של חברות הקבוצה:
קבוצה א': נשים אנטי ציוניות ו/או אנטי דתיות:
יו"ר הארגון ע. ה.: רפורמית, מנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה, לשעבר חברת מועצת עירית ירושלים מטעם מרצ.
ע. ה. גאה בכך שהיא נלחמת נגד קדושת השבת: .
"....ואם אנשים לא יכולים בשבת לנסוע לים או לגן החיות, זה צריך תיקון וזה בר תיקון. פעם בעיר הזאת הקולנועים היו סגורים בשבת. אני הייתי מהמובילים שפתחו את הקולנועים. פתחנו את המסעדות, גן החיות פתוח, המוזיאון פתוח, יש תרבות בשבת, אבל כדי להגיע אליה צריך כלי תחבורה. אסור לשתוק.... צריך לפעול ואפשר את הדבר הזה לנצח).
אנטי ציוניות:
ע. ה., יו"ר המרכז הרפורמי לדת ומדינה, ויו"ר נשות הכותל, השתתפה בטקס הדלקת משואות של תנועת השמאל הרדיקלית "יש גבול" הקוראת ל"הפסקת הכיבוש" ותומכת בסרבנות. ע. ה. הוגדרה שם כ"פעילה נגד הפלית מיעוטים". [2]
המרכז הרפורמי, שבראשו עומדת יו"ר 'נשות הכותל', ע. ה., עתר לבג"צ יחד עם חמישה ארגוני דה לגיטימציה ו- BDS נוספים, מארגוני הקרן החדשה לישראל, לביטול החוק נגד החרמות על ישראל. העתירה נדחתה.
בעבר, היתה ענת שותפה פעילה בארגון "נשים בשחור" שפעל בעד לגיטימציה לארגון הרצחני אש"ף, ואף התגאתה בכך שהפיצה את דגל אש"ף באופן שעוקף את החוק. [3].
באותה כתבה [3] ענת מצהירה מה היא מרגישה כלפי הכותל: " בקירות אני תמיד מחפשת סדקים. יש קבוצה שלמה של צמחייה שגדלה בתוך סדקים. אף אחד לא מטפח אותה, אבל היא שם והיא נותנת לקיר את האופי שלו. הכותל ייראה לך כמו סתם חלק מחומת ירושלים בלי הצלפים או השיכרון הזהוב שגדלים בתוכו. נאחזים בסלע, מחפשים מזון, נהנים ממי הגשמים, ובסוף מפרקים את הקיר. זו רפרזנטציה סימבולית למאבק שלנו. כל נפילה של קיר מתחילה בסדק. וסדקים מרתקים אותי. אבל אני בוחרת את הקירות בקפידה."
בסרטון מר"ח אלול תשע"ט, אני שואלת את יו"ר הארגון, ע. ה., "למי את מתפללת", ושואלת שוב ושוב והיא לא מסוגלת לענות. וזה אומר הכל.
בנוסף, ע. ה. גם נלחמת למען ההתבוללות, נלחמת נגד ארגון להב"ה ונגד משרד הפנים ונגד הבדיקה מי יהודי, ואף הצהירה בעצמה כך: " מתווה הכותל מדבר על כך שיש יותר מדרך אחת לספק שירותי דת בכותל. יישום המתווה יקדם את היום שבו תהיה יותר מדרך אחת להתחתן ולהתגרש בישראל, יותר מדרך אחת להיקבר, לשמור שבת, כשרות וכו'. הכותל טומן בתוכו את היסוד העמוק של יחסי דת ומדינה, ויש אפשרות לקדם דרכו פלורליזם דתי עבור כל מדינת ישראל." [4].
בתיה קאלוש: חברת ההנהלה, משמשת כרכזת תכניות של 'קרן מוריה', ובכך מסייעת בהעברת תקציבים לארגונים השותפים לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל כמו: 'עדאלה', 'עיר עמים', 'יש דין' ו'מוסאווה'. בנוסף קאלוש משמשת כיועצת של הארגון 'סיכוי', החתום על ,הצהרת חיפה,, הקוראת לביטול קיומה של מדינת ישראל. תומכת בהתנגדות אלימה, ומאשימה את ישראל במניפולציה של זיכרון השואה לצורך מטרות פוליטיות. קאלוש פעילה גם בארגון השמאל "נשות ווטש" הקורא לחרם על ישראל. [2].
קבוצה ב': רפורמיות וקונסרבטיביות:
ל. ז. : לשעבר מנכ"לית נשות הכותל, פעילה חברת הנהלת התנועה ליהדות מתקדמת – התנועה הרפורמית - ויו"ר המכינה של התנועה ביפו. שימשה בעבר כמנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה. [6]
ת. ג.: גדלה בבית קונסרבטיבי ברחובות, היתה חברה בקהילת "עדת שלום עמנואל" הקונסרבטיבית שברחובות, ועובדת בהנהלת תנועת הנוער הקונסרבטיבית "נעם" בישראל. משמשת לעתים קרובות כ"חזנית" בפולחן. [6]
ל.א.: תושבת רחובות, גדלה בארה"ב בתנועה הקונסרבטיבית, ומאז עלייתה לארץ בשנת 11002 , פעילה בקהילות מסורתיות בארץ. כיום חברה בוועד קהילה עדת שלום-עמנואל ברחובות. [6].
ס. ר. : גדלה בפריז בקהילה הרפורמית MJLF. למדה במכון שכטר. גרה בירושלים. עובדת בעיריית ירושלים במחלקה לקשרי חוץ וחילופי נוער וצעירים. [6].
ר. כ. י.: גדלה במשפחה אורתודוכסית ולמדה בבית יעקב שבמונטריאול. יו"ר הקהילה המסורתית במעלה אדומים. אוהבת להגניב ספרי תורה בדרכים מאוד מפוקפקות (להתפרץ לעזרת גברים וכדו') כדי לקרוא מהם. מאוד תוקפנית ואגרסיבית נגד המתפללות המאמינות. (בר"ח טבת תש"פ כמעט הפילה אותי. *).
ס. ס. : רבה רפורמית, הקימה ארגון שמעודד אימוץ ילדים לא יהודים על ידי משפחות רפורמיות.
ד. ש.: אחת החזניות המרכזיות, יו"ר "הבית הפתוח" לירושלים, שמארגן את מצעדי התועבה. לומדת לימודי רבנות בהיברו יוניון גולג' (גולג' הרפורמי) ועושה "סטאז" בארגוני "שבתות מוסיקליות" (פולחנים בשבת עם כלי נגינה) בקהילות רפורמיות.
ד. פ.: חברה בקהילה המסורתית "שלהבת המכבים" במודיעין. כן מאמינה בקדושת הכותל (וזה יוצא דופן אצלן). היא דוגמה קלאסית של "תינוק שנשבה".
ב. ר. ר.: עלתה לארץ מארה"ב, מתוך "ציונות". לא כ"כ דוברת עברית. עוד לפני עלייתה נלחמה נגד היהדות האורתודוכסית. היא קונסרבטיבית, ועל פי דבריה, היא נלחמת נגד שמירת קדושת הנישואין, הגירושין והגיור, ואף נגד תקציבי ישיבות [7]. לטענתה "הכותל הוא רק היבט אחד של אפליה יהודית ליברלית בישראל. נישואין וגירושין נשלטים גם על ידי הרבנות. הגיור נשלט על ידי הרבנות החרדית....", "יש יותר מסתם דרך אחת להיות יהודיה.....".
ר. ב. : גרה במודיעין, חברה בקהילה הרפורמית יזמ"ה. חברת הנהלת התנועה הרפורמית וחברת ועדת היגוי בשותפות מודיעין-רוצ'סטר. [6]
קבוצה ג': פמיניסטיות מרקע גבולי קונסרבטיבי-אורתודוכסי:
י. ר.: מנכ"לית הארגון. צעירה בת 30, נשואה, ממשפחה אורתודוכסית מצפת. מצהירה במאמר איתה שהיא מניחה תפילין כל יום למעט שבת [8]. מצהירה שלטענתה "בבית המקדש לא יהיו קורבנות בעלי חיים" ו"חשוב לי לשמור מצוות חוץ מנושאי הצניעות שהם לא אישיו מבחינתי". מובילה בבגדים פרוצים במיוחד גם בכותל, ואיש לא אומר לה דבר. בהקלטה מסרטון מר"ח כסליו, רואים שאף היא אומרת תפילת שמונה עשרה מזויפת עם "ברכת אבות" מזויפת.
ד. ג. : גרה במושב נוה ירק באזור השרון. בת לניצול שואה. אחות של ראש עירית פתח תקוה רמי גרינברג. למדה בעבר – לא ברור באיזה שלב – בחב"ד ומרגישה אורתודוכסית וקשורה לחב"ד. בהקלטה מסרטון מר"ח כסליו רואים שאומרת תפילת שמונה עשרה מזויפת עם "ברכת אבות" מזויפת.
עו"ד ר. ש.: יועצת משפטית של ארגון קולך, עו"ד במרכז הרפורמי לדת ומדינה, במאמרה במעריב לקראת תשעה באב תשע"ט סיפרה על חוויותיה כנערה בכותל, והצהירה שלדעתה אין שום צורך בבית המקדש חס וחלילה, וש" אין כל צורך בעבודה פולחנית". [5]
א. א.: מורה לספרות ומחנכת בתיכון המסורתי בירושלים. חברת ארגון 'קולך'. חברת קהילת 'שירה חדשה'. גדלה ברובע היהודי. והיא סבורה על ע. ה. ש"מדובר באשה יראת שמיים צדיקה ואשת חסד". (כך היא כתבה לי).
אציין שוב שכל הנשים שנתקלתי בהן בקבוצה, כולל כל אלו שמגדירות את עצמן כ"אורתודוכסיות", ולמעט אישה אחת בשם תהילה שהראתה לי שהיא מתפללת מסידור משלה כל יתר התפללו בסידור המזויף המזויף של הקבוצה, וגם בהסרטות, כלל הנשים, כולל אלו שמגדירות את עצמן כביכול "אורתודוכסיות", מתפללות מתוך הסידור המזויף, ואומרות בקולי קולות את הנוסח המזויף. וכשבאתי לחלק להן סידורים אמיתיים, רובן המכריע סירבו לקחת. (וגם אלו שלקחו, המשיכו להתפלל מהסידור המזויף).
אציין גם שמדי פעם מופיעות "אורחות", חלקן אף אורתודוכסיות, שמצטרפות אף הן לתפילה בסידור המזויף, וכנראה כלל אינן מודעות למשמעות האסורה של מעשיהן. (נ"מ לעניין "לפני עיוור לא תיתן מכשול").
אציין עוד, שכל מי שדיברתי איתה על כך מתוך חברות הקבוצה, הצהירה שהיא לא מחכה לבניין בית המקדש, ובנוסח התפילה המזויף שלהן, שהן מתעקשות להתפלל ממנו, נוסח התפילה על חידוש עבודת הקורבנות נמחק – אז מה יש להן לחפש בשריד בית המקדש שמנהג המקום שלו הוא תפילה על חידוש עבודת הקורבנות?
אציין גם שבאתר הפייסבוק הרשמי של הקבוצה [228], הן כתבו את ההצהרה הבאה, שמשמעותה היא שכלל אין הן מאמינות בקדושת הכותל. דבר שהופך את כל ה"מאבק" שלהן למשהו בלתי מוסרי מדרגה ראשונה. ולחוסר תום לב.
רקע הלכתי
הגדרת "יראת שמים"
לאור העובדה שלפעמים הן טוענות שהן פועלות מתוך "יראת שמים", עד כמה שהדבר אבסורדי,
אבל ההגדרה של יראת ה' מופיעה במצוות יראת ה' בספר החינוך [9]:
"להיות יראת ה' על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר שנירא ביאת עונשו ולא יהיה לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר (דברים י, כ): "אֶת ה' אֱלֹקיךָ תִּירָא". וחלק מיראת ה' הוא: "שלא יזכר שמו לבטלה".
"ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכל מין האדם. וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עברה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה." כלומר יראת ה' משמעותה פחד ובריחה מעבירות, ובפרט מנשיאת שם ה' לשוא כפי שתואר למעלה.
ולכן, אם הקבוצה חפצה להתחזק ביראת שמים, אדרבה:
א. שהקבוצה תחזור להתפלל מנוסח הסידור היהודי, ובלי ניסוח של ברכות "מקוריות" שאינן מגיעות מחז"ל, ותוקנו על ידי מי שאין סמכותו לתקן ברכות אלו, ומהוות נשיאת שם ה' לשוא ועבירה על מצוות עשה של יראת ה' כפי שהבאנו לעיל.
כי את נוסח הברכות תיקנו חז"ל על פי סודות עמוקים, ואין רשות לאף אדם בימינו להמציא נוסחי ברכות משלו.
כפי שכתב הרמב"ם בהלכות קריאת שמע:
".... כללו של דבר - כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - ברי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע…" [10]
ובהלכות ברכות:
"ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תיקנום ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה. וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - אינו אלא טועה. [11]
ב. שהתפילה שהקבוצה מקיימת תתנהל על פי כללי ההלכה, עם תפילת שמו"ע בלחש כפי שתיקנה חנה הנביאה, ובלי אמירת נוסחים שאסור לומר אותם בלי מניין, (קדיש [12,13], קדושה [14], וברכו [15]), כי אמירת נוסחים אלו שלא על פי האופן עבורם תוקנו, כמוה כלקיחת תרופה שלא על פי המרשם שהיא נוסחה עבורו, ומהווה נשיאת שם ה' לשוא, ועבירה על מצוות יראת שמים.
הערה: נשים פטורות ממניין, כי יש להן תפקידים לא פחות חשובים, ולכן אין גם אופציה לעשות "מניין נשים" לצורך אמירת נוסחים אלו, אין צורך לעשות זאת, ואין גם אפשרות לעשות זאת, לפי שום דעה בהלכה.
וגם כאן נמדדת יראת אלקים, במקומות שאותם אמנם יכולים אנו להסביר לעצמנו בשכל (על פי הפשט, תפקידים אחרים של הנשים, ועל פי הסוד, השורש הרוחני מאוד של נשמתן, שהוא מעל הזמן) אך ההגיון הראשוני שלנו היה אולי פועל אחרת, וזה בדיוק כמו שיראת האלקים של אברהם אבינו נמדדה בעקידת יצחק: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". במקום שמנוגד היה להגיון הראשוני שלו, הוא כפף את הבנתו לרצון האלקים, וכך אנו, מתפקידנו לחפוף את ההבנה וההגיון הראשוניים שלנו לרצונו של האלקים, כפי שבא לידי ביטוי בתורה שבכתב ובתורה שבעל פי ובדברי הנביאים וחכמי ישראל לדורותיהם.
ולסיכום פרק זה, נביא את סוף שער יראת שמים מהספר אורחות צדיקים [16], כפי ששוחזר מכתב יד קדום ונמצא בויקיפדיה:
בֶּאֱמֶת יֵשׁ יְכֹלֶת בְּיַד הָאָדָם
לְהִתְפַּחֵד וְלִירֹא מִן ה'.
תְּחִלַּת הַיִּרְאָה לְהִזָּהֵר
מִכׇּל מַה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזְהִיר עָלָיו,
וּלְתַקֵּן כׇּל הַמַּעֲשִׂים עַל פִּי הַתּוֹרָה,
וּלְקַיֵּם כׇּל דִּבְרֵי חֲכָמִים,
וּלְהִתְנַהֵג בִּקְדוּשָׁה וּבְטׇהֳרָה.
וְכׇל מַעֲשָׂיו יַעֲשֶׂה לְשֵׁם הָאֵל בִּלְבַד.
וְלֹא יִקָּרֵא יְרֵא ה'
זוּלָתִי הָאִישׁ הַמְּדַקְדֵּק בַּמִּצְוֹת,
לְקַיֵּם כׇּל דָּבָר (ו)קָטוֹן וְדָבָר גָּדוֹל,
וְלִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קִיּוּם הַמִּצְוֹת.
אֲבָל מִי שֶׁלֹּא יָחוּשׁ לְדִבְרֵי חֲכָמִים,
וְיֹאמַר מִי יוּכַל לְקַיֵּם הַכֹּל,
הוּא רָחוֹק מְאֹד מִן הַיִּרְאָה הַטְּהוֹרָה.
וְהָרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב אֶל אוֹר הַיִּרְאָה
יִרְדּוֹף אַחַר מַעֲשִׂים טוֹבִים.
וְיַקְטִין עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת כׇּל מַעֲשֶׂה:
אֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר כְּמוֹ שְׁטוּת בְּעֵינֵי הָעוֹלָם,
וַדַּאי לִפְנֵי ה' הוּא גָּדוֹל.
הַלֹּא מָצִינוּ בְּהִלֵּל הַזָּקֵן
שֶׁהָיָה רָץ לִפְנֵי עָנִי כְּמוֹ עֶבֶד (כתובות ס"ז ע"ב).
וְיִהְיֶה הָאָדָם שָׁלֵם בְּמַעֲשָׂיו, שָׁלֵם בְּיִרְאָה.
וּכְשֶׁהוּא זוֹכֵר אֶת ה', יִתְרַעֲדוּ כׇּל אֵיבָרָיו
מֵרוֹב מוֹרָא אֲשֶׁר הוּא יָרֵא מִפָּנָיו.
[א] וְאָז הוּא רָאוּי לֵידַע סוֹד עֶלְיוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה,יד): "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם."
[ב] וְרָאוּי לְבָבוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טו,ד): "וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד."
[ג] הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמז,יא): "רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו."
[ד] וְרוֹאֶה עֲלֵיהֶם בְּאַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג,יח): "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו."
[ה] וְנוֹתֵן לוֹ מָזוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיא,ה): "טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו."
[ו] וּמַסְפִּיק כׇּל צׇרְכָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לד,י): "כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו", וְנוֹתֵן לָהֶם כׇּל טוֹב לְכׇל עוֹשֵׂהוּ (ע"פ פסוק הבא ותהלים קיא,י).
[ז] וּמוֹרֶה לָהֶם הַדֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה,יב): "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר."
[ח] וְהַמַּלְאָךְ מְלַוֶּה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לד,ח): "חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם."
[ט] וְעוֹשֶׂה לָהֶם נֵס, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס,ו): "נָתַתָּ לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס."
[י] וְעוֹשֶׂה לָהֶם יְשׁוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פה,י): "קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ."
[יא] וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג,יג): "רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו."
[יב] וְחַסְדּוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג,יא): "גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו."
[יג] וְיִתֵּן לָהֶם טוֹבָה גְדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לא,כ): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ, פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ."
ולאור כל המקורות הנ"ל, ועל פי ההגדרה היהודית של "יראת שמים" ברור שעצם העובדה שאישה מחליטה להצטרף לקבוצה כזו ולהשתתף בפולחניה, כבר מוכיחה שאישה זו אינה יראת שמיים, ולכן כל חברות הקבוצה אינן יראות שמים בגלל עצם השתתפותן בקבוצה זו. וכמובן שנאחל לכולן לחזור בתשובה בעזרת השם בקרוב.
חומרת שם ה' לבטלה
כפי שנראה בהמשך, נוסח הפולחן של נשות הקבוצה עובר פעמים רבות על ההלכה, ועל כן הוא נחשב אמירת שם ה' לבטלה. סיכום על איסור הזכרת שם שמים לבטלה פורסם על ידי בית מדרש גבעת אסף [17].
אמירת שם שמים לבטלה אסורה, והנוהג כן חייב נידוי: הגמרא במסכת נדרים ז' ע"ב [18] פוסקת שמי ששומע את חברו מזכיר שם שמיים לבטלה, חייב לנדות אותו, מאחר ובכל מקום בו מזכירים שם שמיים לבטלה מצויה עניות. דבר זה נלמד מהפסוק: "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". וממילא משמע, שאם מזכירים שם שמים במקום שאין רשות להזכיר, תחול חלילה היפך הברכה.
הגמרא בברכות ל"ג ע"ב [19] מביאה ברייתא מפי רבי יוחנן וריש לקיש, לפיה כל המברך ברכה שאינה צריכה צריכה (כלומר, מברך ברכה שאינו חייב לברך אותה) עובר משום 'לא תשא'.
ונחלקו רבותינו הראשונים בביאור דברי הגמרא [20]. לדעת הרמב"ם ועוד ראשונים, איסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, וכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה והוא אינו חייב באותה ברכה, עובר על איסור "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא":
בהלכות שבועות [21] כתב הרמב"ם "ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה, אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור, ואף על פי שלא נשבע. שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה".
וכן בהלכות ברכות [22] כתב הרמב"ם "כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן". הרי פסק שהמברך ברכה שאינה צריכה, דהיינו שנושא שם שמיים לבטלה, הוא כנשבע לשוא, ובנשבע לשוא האיסור הוא איסור לא תעשה, המפורש בעשרת הדברות "לֹא תִּשָא אֶת שֵם ה' אֱלֹקיךָ לַשָוְא".
וכן סבר בעל השאילתות [23] שאיסור הזכרת שם שמיים לבטלה הוא לאו הנלמד מהפסוק 'לא תשא'. וז"ל "שאילתא דאסר להון לדבית ישראל לאישתבועי בשיקרא בשמא דקב"ה וכל מאן דמשתבע בשיקרא בשמא דקב"ה לית ליה מחילה לעולם דכתיב לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא וגו' ולא מיבעיא אישתבועי בשיקרא אלא אפילו אפוקי שם שמים לבטלה אסור, מדאפקיה קרא לא תשא ולא כתיב ולא תשבע, דאפילו אדכורי שם שמיים לבטלה".
וכן סבר הרמב"ן בפירושו לתורה ללאו של "לא תישא את שם ה' לשוא [24] כתב "וסדר זו המצוה אחר אזהרת ע"ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך (ויקרא יט יב). וכמו שהחמיר בעבודה זרה, וכתב העונש כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי לא ינקה אותו".
והאבן עזרא כתב על איסור של "לא תישא את שם ה' לשוא" בזו הלשון: "ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו" [25]
וכך כתב גם רבנו בחיי: "והזכיר לשון לא תישא ולא אמר לא תשבע, לפי שהוא כולל עוד שלא ישא אדם על שפתיו השם לחינם, כלשו וזה נקרא בלשון רז"ל מוציא שם שמים לבטלה". [26]
בשאילתות דרב אחאי [27] כתוב שכל הנשבע בשקר בשם ה' אין לו מחילה לעולם, משום לא תישא את שם ה' לשוא, וגם האומר שם שמים לבטלה אסור מהטעם שכתוב "לא תישא" ולא כתוב "לא תשבע", ומכאן שאסור אפילו להוציא שם שמים לבטלה. .
ובכלי יקר [28] כתב לבאר מפני מה עונשו של המוציא שם שמיים לבטלה חמור וז"ל, "ואם כן בדין נזדעזע כל
העולם בשעה שאמר לא תשא כי כולם נוגעים בדבר העונש, וטעמו של דבר מבואר בלשון לא תשא שהוא לשון הגבהה כי דבר זה דומה לנושא האילן ומגביהו
שודאי כל הענפים מזדעזעים עם האילן... כך הנשבע בשמו יתברך יען כי כל הנמצאים תלוין בשמו יתברך והנושא את שמו יתברך כאילו נשא והגביה כל הענפים
הנשואים עמו ודבוקים בו דהיינו כל נמצאי מעלה ומטה, ואם כן דין הוא שכולם מזדעזעים ושיהיה ... נוגע בכולם ולפיכך נאמר כאן כי לא ינקה ה'.
לשון כי הוא כמו נתינת טעם וכאילו הוא מילתא דפסיקא שאי אפשר לנקותו כי לא ניתן למחילה כלל, והוא הדבר אשר דיברנו בשם ה' כי אין הקדוש ברוך הוא
מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו, ולפיכך זה שנגע בגוף האילן הקדוש וגרם פורענות לכל הענפים דרי מעלה עם
דרי מטה איך ימחול לו הקדוש ברוך הוא, והנמצאים שקיבלו ... בעבורו איפה הם שיכול לפייסם וכי יוכל לילך מקצה השמים ועד קצהו ומתהום ארעא
עד רום רקיע לפייס את כל הנמצאים שבעליונים ובתחתונים שהרי נגע בכולם, לכך נאמר כי לא ינקה ה' אין הדבר ביד הקדוש ברוך הוא למחול עוון זה כי לא ניתן למחילה כלל.
ואין להאריך יותר בחומר השבועה ובחומר המזכיר שם שמים לבטלה כי זה ידוע ומפורסם. ואורך גלות זה יוכיח כי יספיק עוון זה לבד לאורך גלות החל הזה מצד ההרגל
המצוי על לשוננו כי שם שמים שגור בפה כל איש מישראל לא יזדעזע ולא יפחד בזכירתו, ועל כל עבירות שבין אדם לחבירו יש דין למטה ובעוון פלילי זה לית דין ולית דיין".
ומרן השלחן ערוך [29] פוסק כדעת הרמב"ם [22], שכל המברך ברכה שאינה צריכה, עובר על איסור חמור של נשיאת שם שמים לשוא. נמצא אם כן להלכה, שכל מי שמברך ברכה שהוא אינו מחוייב בה, עובר על איסור תורה, משום "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", ואסור לענות אחריו אמן.
לעומתם, יש מהראשונים הסוברים שהאיסור לומר ברכה שאינה צריכה הוא איסור מדרבנן שמסתמך על "לא תישא את שם ה' לשוא". התוספות [30] הוכיחו שהפסוק לא תשא, הוא אסמכתא והאיסור נובע מהפסוק "את ה' אלוקיך תירא" , וכך כתבו "דההיא דרשה דרבנן דהא אמר בפרק מי שמתו (ברכות כא א) ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא ולא אסרינן מספק משום לא תשא ומוציא שם שמים לבטלה דאסרינן בפ"ק דתמורה מדכתיב את ה' אלהיך תירא הני".
וכך גם סובר בעל ספר החינוך, [31] בזו הלשון: "וצריך האדם להזהר מאד מהזכיר ברכה לבטלה, שיש בדבר עונש חמור שמזכיר שם שמים המקודש שלא לצורך, וחכמים סמכו הדבר ללאו דלא תשא את שם ה' אלקיך לשוא."
בנוסף, באזכרת שם ה' לבטלה עוברים על מצוות עשה של יראת ה', כן כותב הרמב"ם על אזכור שם ה' לבטלה, שהדבר אסור משום את ה' אלקיך תירא: [32] "ואם תאמר אי זה עון בזה, נאמר שהוא עזב היראה כי מיראת השם שלא יזכר שמו לבטלה". וכן הסמ"ג [33] והיראים [34] וספר החינוך [9] סברו שאיסור הוצאת שם שמיים לבטלה הוא אזהרת עשה, כי מיראת ה' שלא יזכר שמו לבטלה.
והמשנה ברורה [35] מסכם ואומר, שאם מזכיר את שם ה’ ללא צורך וללא ברכה, לכל הדעות יעבור בכך על איסור תורה של “את ה’ אלקיך תירא", שהיא אזהרה למוציא שם שמים לבטלה כדאיתא בתמורה דף ד' כי זהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כי אם בדרך שבח והודאה מה שמחויב אבל לא לבטלה.
והקיצור שולחן ערוך [36] אף הוא מסכם לגבי איסור הוצאת שם שמים לבטלה, שכל המוציא שם שמים לבטלה, עובר על מצוַת עשה, דכתיב: "את ה' אלקיך תירא", וכתיב: "אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא". וזהו מכלל היראה, שלא להזכיר שמו הגדול כי אם בדרך שבח וברכה במה שהוא מחוייב, או בדרך לימוד. ויירא ויזדעזעו איבריו בשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שמו; אבל לא להוציאו חס ושלום לבטלה.
ובספר "וזאת הברכה" [37] מחדדים את האבחנה בין האיסור להזכיר את שם ה' יתברך לבטלה, גם בלא ברכה, משום "את ה' אלקיך תירא", לבין האיסור לברך ברכה לבטלה – ברכה שאינה צריכה כלל, שעל פי כמה ראשונים האיסור הוא מדרבנן, אך יש אומרים שהוא איסור תורה ועובר משום "לא תישא", אבל לכל הדעות ברכה לבטלה היא איסור חמור עד מאוד, כיון שהחכמים הסמיכו איסור זה אל הלאו החמור של "לא תישא".
לסיכום: המזכירים שם שמים ללא צורך עוברים לכל הדעות בהלכה עבירה על מצוות עשה של "את ה' אלקיך תירא". והאומרים את שם ה' בתוך נוסח ברכה שהיא לבטלה, ואינה מוציאה אותם ידי חובת ברכה כלשהו, עוברים על ההלכה לכל הדעות בהלכה.
ואמנם, לדעת הרמב"ם, הרמב"ן, השו"ע, בעל השאילתות, הכלי יקר, ופוסקים רבים נוספים, מדובר על איסור דאוריתא של "לא תישא את שם ה'... לשוא" מעשרת הדיברות, ולדעת התוספות, הסמ"ג, והיראים, וספר החינוך, הם עוברים על איסור מדרבנן, שחז"ל הסמיכוהו ללאו של "לא תישא את שם ה' לשוא" כאסמכתא. אבל לכל הדעות, המברכים ברכה לבטלה, והאומרים את שם ה' שלא לצורך, עוברים על ההלכה. וגם העונים אחריהם אמן, עוברים על ההלכה לכל הדעות.
ולכן ידוע הכלל של "ספק ברכות להקל": אף במקום שיש ספק אם לברך או לא, ההלכה היא ספק ברכות להקל, פרט לברכה שהיא מדאוריתא, והמברך מחמת הספק עושה איסור, שהרי הוא נכנס בספק של עוון נשיאת שם שמים לשוא. [20].
סעיפים הלכתיים בפולחן של חברות הקבוצה
בפרק זה ניכנס לפרטים של הפולחן של חברות הקבוצה, והאיסורים ההלכתיים שבפולחן זה.
שינויים בנוסח התפילה
שינויים בנוסח התפילה
כפי שפורט למעלה, חברות הקבוצה שינו חלקים רבים בנוסח התפילה, ובפרט שינו את נוסח ברכת אבות בשמונה עשרה, כולל את חתימת הברכה: "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, אלקי שרה אלקי רבקה אלקי רחל ואלקי לאה..... וזוכר חסדי אבות ואמהות.... ברוך אתה ה' מגן אברהם ושרה". וכן שינו את נוסח ברכת מוסף והורידו ממנה את התפילה על עבודת הקורבנות:
"בית חדש בציון תכין, ובראשי חדשים נשמח שם כולנו".
"והביאנו לציון עירך ברנה, ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ששם עשו אבותינו לפניך את קרבנותיהם, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ואת מוסף יום ראש החדש הזה, עשו והקריבו לפניך..."
ולדמן [38] במאמרו מפרט את הדעות השונות בהלכה לגבי "המשנה ממטבע שטבעו חכמים".
אמרו חז"ל: "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות " [39]. ופירשו שם שכוונת חכמים, שכל הרוצה לדקדק במצוות - עליו להקפיד לברך כראוי את ברכות הנהנין. בקיאות והתמצאות בכל פרטי הדינים של הברכות אינם דבר של מה בכך, ולא בכדי שיבחו רבנן את רב הונא בר רב זביד על שהיה "בקי בברכות" [40].
הרמב"ם בהלכות קריאת שמע [41] כותב כך:
"ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תיקנום, ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם. מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום. מקום שהתקינו שלא לפתוח, אינו רשאי לפתוח, ומקום שהתקינו לפתוח, אינו רשאי שלא לפתוח. כללו של דבר - כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - ברי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע…"
ובהלכות ברכות כותב הרמב"ם: [42] "ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תיקנום ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה. וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות – אינו אלא טועה. וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות - אינה ברכה, אא"כ היתה סמוכה לחברתה, וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתיקנו חכמים, ואם שינה את המטבע - הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול - יצא".
יש מחלוקת בין ה"כסף משנה" [43] לבין הגר"א [44] בהבנת ההבדל בין הפסיקות בשתי המקומות. הכסף משנה פירש את דברי הרמב"ם באופן שהאדם לא יצא ידי חובתו אם שינה את הנוסח בפתיחה או בחתימה של הברכה, והגר"א סבר שהרמב"ם שינה את דעתו בפסיקה בהלכות ברכות, ועל פי פסיקה זו, רק אם שינה ואמר באופן השונה ממה שתיקנו חכמים, לא יצא ידי חובתו.
אך לכל הדעות, המשנה את הפתיחה או החתימה של הברכה כך שיהיו שונים במהותם מהאופן שאותו תיקנו חכמים, לא יצא ידי חובתו.
והלכה למעשה, פוסק השולחן ערוך סימן קפ"ז סעיפים ג-ד, שהמחסיר מילים מרכזיות בברכה, לא יצא ויחזור ויברך [45].
ומסביר האדמו"ר הזקן: [46] "כל המשנה ממטבע שטבעו לא יצא י״ח ומחזירין אותו ועיקר המטבע המעכב בברכת הזן היא פתיחת הברכה וחתימתה לבד... ואם חיסר אחד מכל אלה שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה או שלא הזכיר ברית או תורה בברכת הארץ או מלכות בית דוד בבונה ידושלים, לא יצא ידי חובתו ומחזירים אותו לראש ברהמ"ז .... הואיל ושינה המטבע שטבעו הנביאים.... "
והחיי אדם [47] כותב כך: כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואסור לשנות או להוסיף או לגרוע". הוא מפרט שבדיעבד אם שינה מאמצע ברכה, יצא, כל שלא שינה את מטבע הברכה. אבל אם שינה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, לא יצא.
לסיכום:
א. לכל הדעות אסור לשנות את נוסח הברכות ממטבע הברכות שתיקנו עזרא ובית דינו ושמופיע בתלמוד.
ב. לכל הדעות, מי ששינה מהנוסח, אם שינה את פתיחת וחתימת הברכה, לא יצא ידי חובה, וגם אם שינה והחסיר ממהות הברכה, לא יצא ידי חובה.
ג. ולכן נוסח הסידור של קבוצה זו הוא אסור, בגלל השינויים שנעשו בו.
ד. ובנוסף, מאחר שהפתיחה והחתימה של ברכת אבות שונו, ושהמהות של הברכה האמצעית במוסף שונתה ועבודת המקדש הושמטה ממנה, לכן גם בדיעבד, המתפללות ממנו לא יוצאות ידי חובה.
קבוצות תפילה של נשים
דומה שהבלבול הרב שחל בנושא של פולחן נשות הכותל, חל בגלל חוסר הבהירות בשאלה האם קבוצות תפילה של נשים הן מותרות או אסורות, בעלות משמעות או חסרות משמעות, תופעה חיובית או שלילית. אציין שכפי שפורט למעלה, בנושא של נשות הכותל אין זה הנושא כלל! אלא הנושא הוא החדרת מנהגים לא יהודיים וכפירה ועבודה זרה לשריד בית מקדשנו. ואף על פי כן, אשתדל להתייחס גם לנושא של תפילות נשים, וקבוצות נשים, ויתר השאלות שהתערבבו בנושא הזה, עד כמה שידי מגעת.
ואפריד במסגרת סיכום זה בין כמה וכמה עניינים שונים שמשום מה התערבבו להם יחד אצל הרבה מהדנים בעניין.
תפילות של נשים באופן כללי
באופן כללי, תפילות של נשים הן רצויות וחשובות מאוד. המשנה במסכת ברכות [48] פוסקת שנשים חייבות בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון.
ומסביר רבנו יונה את הסיבה: "ואע"פ שהתפלה יש לה זמן קבוע, אפילו הכי, כיוון שאמרו: הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו - כמצווה שאין הזמן גרמא דיינינן לה, ולפיכך נשים חייבות. אי נמי, מפני שהיא רחמים" [49].
יש דעה שהחיוב מדאוריתא של תפילה הוא חיוב שאינו תלוי בזמן, משום "ולעובדו בכל לבבכם". וכך פסק הרמב"ם [50], ועל פי חיוב זה, מספיקה תפילה של אדם במלים שלו, ואין לה זמן קבוע מן התורה, ולכן נשים חייבות בתפילה, כיוון שאין לה זמן קבוע. "אלא חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו".
ואילו לדעת רש"י, חיוב תפילה הוא מדרבנן, ולפי דעה זו, פוסק המשנה ברורה [51] שהמשנה מחייבת נשים בתפילה כפי שקבעו חז"ל, ולכן הן מחויבות בתפילת שמונה עשרה בשחרית ובמנחה, אבל תפילת ערבית, שלגביה קובעת הגמרא שהיא רשות, הנשים לא קיבלו עליהם אותה כחובה, ולכן אינן חייבות להתפלל תפילת עמידה של ערבית. ולדעת ערוך השולחן [52] נשים חייבות גם בערבית.
בחיבורו של הרב חיים נבון [53] על חיוב נשים בתפילה, הוא מסכם את הדעות השונות בהלכה בנושא תפילה, מדברי הראשונים ועד פסיקת ימינו.
הלכה למעשה, נשים חייבות בברכות השחר ובברכות התורה, ונכון שיתפללו גם את פסוקי דזמרא ואת קריאת שמע, ואת תפילת שמונה עשרה של שחרית ושל מנחה. ואמנם נשים אינן חייבות בקריאת שמע, שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.
יש לשים לב שלגבי ברכות פסוקי דזמרא וברכות התורה, על פי פסיקת הרב עובדיה יוסף, נשים אינן מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, ולכן אינן מברכות בשם ומלכות את ברכות פסוקי דזמרא ואת ברכות קריאת שמע, אלא אומרות אותם ללא שם ומלכות [54]. כמו כן, נשים פטורות מתפילת מוסף
כל מקום נשים שטרודות בטיפול בילדיהן, רשאיות לכתחילה לצאת בברכות השחר וברכות התורה [55]. וכן העיד רבי אריה ליב בנו של רבי ישראל מאיר בעל 'החפץ-חיים' [56], שאימו כמעט שלא התפללה בשנים שהילדים היו תחת ידיה, ואמרה לו כי אביו אמר לה שהיא פטורה מהתפילה מפני שהיא עוסקת בגידול ילדיה.
על כל פנים, יש לציין שנשים חייבות בברכות הנהנין ובפרט בברכת המזון שהיא חיוב מדאורייתא. וזאת מכיוון שברכות אלו אינן תלויות בזמן.
תפילות של נשים בעזרת נשים בבית הכנסת.
אמנם נשים פטורות ממניין, מפני שכן עניין התפילות בבית הכנסת תלוי בזמן, ונשים פטואות ממצוות עשה שהזמן גרמן. אומנם ברור שאשה שתתפלל במניין ובבית הכנסת יש לה בזה זכות, שתתפלל במקום מקודש שהשכינה שורה בו. ואף תזכה לענות אמן על קדיש וחזרת הש"ץ, ותאמר קדושה ומודים, ותשמע ברכת כהנים, ופשוט שהמתפללת בעזרת נשים יש לה מעלה של תפילה בבית הכנסת [57]. ואמנם, במהלך הדורות, כבר בתקופת חז"ל ידוע הסיפור על אישה מבוגרת שהשכימה כל בוקר לתפילה [58], וכן ידוע הסיפור על אישה שהיתה הולכת לבית הכנסת המרוחק יותר מביתה כדי להרוויח שכר פסיעות, [59] וגם בדורות האחרונים תמיד היו נשים שהיו מקפידות להתפלל במניין בבית הכנסת.
לדוגמה בספר בית אמי, [60] מתארת הרבנית צביון תחי' את העובדה שאימה, הרבנית קניבסקי ע"ה, היתה מקפידה על שלוש תפילות ביום במניין, כולל שחרית בנץ החמה, מנחה וערבית, ולא היתה נוטלת ידיים לסעודה בשעת הערב לפני שהתפללה ערבית במניין. התפילה היחידה שהרבנית קניבסקי ע"ה לא היתה מתפללת במנין, היתה תפילת מנחה של ערב שבת, בגלל לחץ הזמן וכדי להספיק להתארגן כראוי לקראת שבת קודש.
יחד עם כל זה, חשוב לציין שנשים אינן משלימות מניין, כפי שיפורט בהמשך.
קבוצות תפילה של בנות/נשים שמתפללות ביחד את התפילות המקובלות
קבוצות תפילה של בנות או נשים, שאומרות ביחד תהילים, ומתפללות ביחד תפילות ותחינות שונות: קבוצות כאלו מקובלות ואהובות ורצויות בכל הציבור ואף בציבור החרדי ביותר.
בספר "בית אמי" [60] , שכתבה הרבנית צביון לזכר אמה הרבנית קנייבסקי ע"ה, היא מספרת על המנהג בעזרת הנשים בבית כנסת לדרמן, בית הכנסת של הרב קנייבסקי שליט"א, שבו קבוצת הנשים המתפללות בעזרת הנשים אומרות כל אחת בתור שלה את ברכות השחר הקול, ויתר הנשים עונות לה "אמן",
והיא מביאה את מכתבה של גברת רובין, מלורנס, ניו-יורק, שבעקבות התרשמותה מקבוצת האמן של נשות בית הכנסת לדרמן, וההילה האופפת אותן, הקימה היא עצמה "קבוצת אמן" בשם "אוהל שרה" בעיר מגוריה, לורנס, ניו יורק. גב' רובין מתארת במכתבה איך בכל בוקר מברכות נשות הקבוצה את ברכות התורה, אומרות פרקי תהילים, ולאחר מכן מברכות את ברכות השחר. הן מתפללות בצוותא, ולאחר מכן יכולות להשתתף במגוון שיעורים ופעילויות בנושאים שונים. כמו כן מספרת גברת רובין על כך שבראש חודש חשוון תשע"ב, בתוך השלושים לפטירת הרבנית, נאספה קבוצת הנשים הזו למעמד מיוחד של הפרשת חלה עם קהל נשים גדול לעילוי נשמת הרבנית, ובכל יום שישי הן מקיימות את מצוות הפרשת החלה בשמחה ובאחדות, לזכרה של הרבנית שהיוותה להן דוגמה וסמל.
כמו כן, נהוג שאישה שאירע לה נס, אומרת ברכת "נשמת קול חי" (ללא חתימת הברכה) ברוב עם, כאשר רוב עם יכול גם להיות קהל של עשרה נשים, ופעמים רבות במקומות הקדושים נאספת קבוצה של עשרה נשים או יותר לאמירת "נשמת קול חי" משותפת.
בנוסף, בכל בתי הספר לבנות, מקובלת התפילה המשותפת של הבנות, תפילת הלל בשירה של בנות הכיתה או בנות בית הספר, קבלות שבת משותפות, ועוד תפילות משותפות שבוודאי מתאימות למסורת ישראל מאז שירת מרים הנביאה, דבורה הנביאה וכל הנשים הצדקניות בעם ישראל.
אמירת קדיש, על ידי נשים בנוכחות מניין של גברים.
מסתבר שאמירת קדיש יתומה על ידי נשים במניין של גברים אינה אסורה, ובדורות עברו היו מקרים של נשים שבאו ואמרו קדיש על קרוביהן [61], ואף מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל מתיר זאת בתנאים מסוימים, כאשר מתאספים מנין אנשים בבית לאמירת דברי תורה, או לאחר קריאת תהלים באיזה מקום שיהיה, אך לא באולם המרכזי של בית הכנסת [62]. ולגבי אמירת קדיש על ידי אישה בבית הכנסת עצמו, יש מחלוקת גדולה בקרב רבני הזרם המודרן-אורתודוכסי. יש הסוברים שהדבר יגרום אחר כך למדרון חלקלק כמו אצל הרפורמים [63] ויש הגורמים שדוקא ההיתר על כך יאפשר לקרב בנות שבלעדי מתן האפשרות הזו עלולות לצאת החוצה לזרמים היוצאים [64] ואין הכרעה אחידה בנושא.
לעומת זאת, בבית הכנסת עצמו, הלכה למעשה, אישה לא תהיה חזנית, ואף לא דרשנית בבית הכנסת, וכמובן לא שליחת ציבור וגם לא קוראת בתורה או עולה לתורה וגם לא תברך "ברכת כהנות". הסיבות העיקריות הן:
(א) העובדה שהאישה אינה מחויבת בתפילות הקבועות לפי חלק מהדעות, ואף אינה מחויבת בקריאה בתורה, ולכן אין היא יכולה להוציא את הגברים, המחויבים בכך, ידי חובה (רמב"ם [65], שו"ע [66], קיצור שולחן ערוך [67]).
(ב) משום צניעות וחשש להרהורי עבירה אם האישה תעמוד לפני התיבה [68].
(ג) לגבי קריאה בתורה, מובא בתלמוד במסכת מגילה שאישה לא תקרא משום כבוד ציבור. [69], וכך נפסק בהלכה בשו"ע [70] וברמב"ם [71].
(ד) מנהג ישראל דין הוא ומה שנהגו במהלך כל שנות ההסטוריה, אין שום סיבה לשנות רק בגלל אופנות עונתיות כאלו ואחרות. [72,73]. ואופי האדם וטבעו לא השתנו עם כל המודרניזציה, וכבוד הציבור יכול להתפרש בהרבה דרכים שרלבנטיות גם לימינו אנו ומשום כבוד הציבור לא נפרש עוד.
ואמנם, יש ברכה אחת שמקובל שאישה אומרת אותה בפני מניין גברים וגם בבית הכנסת, והיא תפילת הגומל, שגם הנשים חייבות בה, שהכל חייבים להודות לה' על הטוב אשר גמלם, וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל [74], וכן פסק רבי משה פיינשטיין [75]) ועוד מגדולי אחרוני הפוסקים. לסקירה כללית בנושא ברכת הגומל לנשים ראו מאמרו של הרב חנוך גולדברג [76].
אמירת קדיש, קדושה וברכו על ידי נשים בקבוצה של נשים בלבד
כפי שפירטנו למעלה, אמירת תפילות על ידי קבוצות של נשים היא מעשה שבכל יום. אבל אסור לומר בקבוצות אלו דברים שבקדושה: קדיש, קדושה, ברכת כהנים, וגם אין לעלות לתורה ללא מניין.
פירוט:
אמרו חז"ל במסכת מגילה [77] "כל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה", שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומפסוקים אחרים למדו ש'עדה' היא בת עשרה אנשים לפחות, כמו עדת המרגלים, והכוונה לגברים שהגיעו לגיל מצוות.
וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך [78], שאין אומרים קדיש בפחות מעשה זכרים בני חורים גדולים, וכן הדין לקדושה וברכו שאין נאמרין בפחות מעשרה. ובסעיף ד' מפורט שאישה אינה מצטרפת למניין.
ולגבי ברכת כהנים, נפסק להלכה בשולחן ערוך [79] שאין נשיאת כפיים בפחות מעשרה, ומפרט המשנה ברורה שדינו בכל דבר כמו שמבואר בסימן נ"ה לעניין קדיש.
ואמירת קדיש ללא מניין, אמנם אין בה אמירת שם ה', אך היא אסורה על פי ההלכה, כיוון שאמירת קדיש שאינה משיגה את ייעודה לקדש שם שמים ברבים, יש בה זלזול בקדיש. [80] ובספר מנוחה וקדושה לתלמיד הגר”ח מוואלוזין [81] כתב שקדיש לבטלה הוא כמו ברכה לבטלה.
בעיה נוספת היא שהקבוצה אומרת ברכות אבות, גבורות וקדושת ה', יחד עם נוסח הקדושה, בקול רם, ואחר כך ממשיכות שמונה עשרה של לחש. ואז יש בכך שתי בעיות:
א. יש לומר ברכת שמונה עשרה בלחש, כפי שנלמד מתפילת חנה, שאסור להגביה קולו בתפילה. וכפי שנפסק בגמרא: "המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר" [82], ומסביר רש"י, "כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש", וכך נפסק להלכה [83].
ב. למעשה, הן לא יוצאות ידי חובת שמונה עשרה הואיל וה"קדושה" שהן אומרות אין לה משמעות של "קדושה", לכן נראה שמדובר בהפסק באמצע שמונה עשרה, והדבר אסור, ושהרי אפילו על "קדושה" במניין, אסור לאדם שנמצא באמצע שמונה עשרה לענות.
ולהלכה, כאשר קורה הפסק באמצע תפילת שמונה עשרה, צריך המתפלל לחזור לראש הברכה ובשלוש ברכות ראשונות לראש התפילה אחרי הפסק כזה, ראו בשו"ע ק"ד סעיף ה' [84]: "בכל מקום שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לאו חוזר לתחלת הברכה שפסק בה ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש ואם באחרונות חוזר לרצה".
ולכן במקרה שלפנינו שהן מבצעות הפסק בברכת קדושת ה', יש עליהן לחזור לראש התפילה, יוצא שתפילתן אינה מוציאה אותן ידי חובת שמונה עשרה גם מסיבה זו, ולכן, שוב, הדבר מהווה אוסף של ברכות לבטלה ועבירה על "לא תישא את שם ה' לשוא" או דברי חכמים שסמכו זאת על "לא תישא את שם ה' לשוא".
לגבי קריאה בתורה: במשנה במסכת מגילה [85] נאמר "אין קורין בתורה בפחות מעשרה גדולים", וכך גם נפסק בטור ושלחן ערוך [86].
ובנוסף לכל הנ"ל יש גם לציין שעל פי הרמב"ם [87] שאסור לענות אמן אחר ברכה של אפיקורוס או כותי או ברכה אדם ששינה ממטבע הברכה, ואסור לענות אמן על ברכה שאינה צריכה, וכן פסק מרן בשו"ע [88], והעונה הרי הוא כמברך ברכה לבטלה, ולכן כל המשתתפות בפולחן נשות הכותל, שעונות אמן אחר הברכות הללו שמהוות איסור הוצאת שם שמים לבטלה, עוברות על איסור זה של עניית אמן בניגוד להלכה.
לסיכום, לאור העובדה שהפולחן של קבוצת "נשות הכותל" כולל אמירת קדישים, אמירת קדושה, ואמירת ברכות העליה לתורה כולן, וכל זה ללא מניין, היא מנוגדת להלכה לכל הדעות.
פירוט האיסורים, בנוסף לאיסור של זיוף תוכן התפילה שפורט למעלה:
(א) אמירת קדיש ללא מניין אסורה על פי ההלכה, מהווה זלזול בקדיש ולכן מהווה חילול ה'.
(ב) אמירת ברכו ללא מניין כוללת בתוכה אמירת שם ה' לבטלה, ולכן מהווה עבירה על מצוות עשה של יראת ה' לכל הדעות, כמפורט למעלה.
(ג) אמירת ברכות התורה ללא מניין ואמירת ברכת כהנים ללא מניין אסורה על פי ההלכה, ומהווה עבירה על "לא תישא את שם ה' לשוא", או עבירה על דברי חכמים שתיקנו את הברכות והסמיכו את איסור אמירתן שלא לצורך ללאו של "לא תישא את שם ה' לשוא", כמפורט למעלה.
(ד) עניית אמן על קדיש כזה ללא מניין היא אסורה על פי ההלכה,
(ה) אמירת שלוש ברכות ראשונות של שמונה עשרה בקול רם, נחשבת מנהג של "קטני אמונה" ואף "נביאי שקר".
(ו) אמירת נוסח "קדושה" באמצע שמונה עשרה, שמהווה במקרה שלפנינו הפסק, הואיל ומדובר בתפילה ביחידות, ולכן עליהן לחזור לראש התפילה כפי שנפסק בשו"ע, ולכן אינן יוצאות ידי חובה שהרי היה עליהן לחזור לראש התפילה.
ולכן, הלכה למעשה, גם בהיבט זה, של אמירת דברים שבקדושה ללא מניין, ישנו איסור חמור על פי כל הדעות בהלכה, בגלל ההיבטים שפורטו למעלה.
ספר תורה: החזקתו, הקריאה בו, וברכות של עליה לתורה
ראשית כל, מן הראוי לציין שבכלל יש בעיה לטלטל ספר תורה ממקום למקום, בגלל הזלזול בכבוד התורה. וגם בשביל קריאה במניין, יש בעיה להעביר אותו אלא אם כן מעבירים מסיבות מיוחדות ובתנאים מיוחדים. כגון הבאת ספר תורה לבית האבל אפשרית אם יקראו בו שלוש פעמים בבית האבל מותר כי אז נחשב הדבר כקביעת מקום חדש לס"ת, ויש שאמרו שאם מכינים לס"ת מקום מכובד כמו ארון קודש נייד ומכובד מותר להביא ס"ת לבית האבל.
גם לציין שעצם ההבאה של ספר תורה מארון הקודש אל עזרת הנשים, מהווה העברת ספר התורה מחדר לחדר מבית הכנסת, אינה פשוטה כלל, כפי שמובא בכף החיים [89] בשם הזוהר הקדוש, וכפי בשו"ת שכתב הבני-בנים [90] שאין לטלטל ס"ת לעזרת הנשים, שלא לצורך קריאת התורה של הגברים המחויבים בכך.
ולכן גם במקרה שלפנינו, זו בעיה חמורה להעביר את ספר התורה מארון הקודש אל עזרת הנשים, וזה גם חמור מאוד להביא את ספר התורה ה"פרטי" שלהן מהבית לעזרת הנשים שלא בכבוד הראוי לו, והמתירים להעביר ספר תורה ממקום למקום מתירים זאת בתוך ארון קודש, או עם מניין גברים, או להביאו לצורך שלוש קריאות בתורה על פי ההלכה.
ואם נדבר על ספר התורה הפרטי של נשות הקבוצה, אמנם, מעיר הרב יהושע פפר [91], שהמנהג הרווח הוא שלא ליישם את ההלכות הנ”ל על ספר תורה פרטי, אלא רק על ספר תורה ציבורי בבית כנסת, וכפי שמביא את דברי הציץ אליעזר [92], אך הציץ אליעזר בדבריו עוסק בספר תורה פרטי שנכתב מלכתחילה בשביל האדם הפרטי ללמוד בתורה, וכאן לדברי נשות הקבוצה, ספר התורה שלהן, ש"מוברח" לכותל מדי חודש מחדש, נכתב לפני כמאתיים שנה למטרת הציבור ורק הועבר לידיהן (ראו באתר באנגלית של חברות הקבוצה [93], שספר התורה שנמצא בידיהן, ומכונה על ידיהן "רודי", הגיע מאירופה לארה"ב ע"י זוג ניצולי שואה, שתרמו אותו למרכז הציבורי הרפורמי " בני ישראל" בסקרמנטו, ואחרי פטירת הבעלים של הספר, המרכז הרפורמי העביר אותו לידי נשות הקבוצה. אך לטענתן מדובר בספר בן 201 שנה כך שלא ידוע מה מקורו ולאיזו מטרה נכתב, ולכל הדעות, אין המדובר בספר תורה פרטי שנכתב עבורן לצורך לימוד, אלא בספר תורה בן מאתיים שנה שהגיע לידיהן, שלדבריהן הוא נבדק ע"י סופר סתם אורתודוכסי ונמצא כשר, ולא ברור מה היתה מטרת כתיבתו הראשונית), ואז לכאורה אסור בכלל לאפשר להעביר אותו ממקום למקום שלא בכבוד הראוי לספר תורה של הציבור וכפי שתואר למעלה.
וכאן כלל לא נכנסנו לאופן ההעברה של הספר על ידי נשים אלו, שאינן מהססות להטמין את ספר התורה שלהן בתוך השרותים [94], בתוך פח האשפה, בתוך הבגדים [95] וכדו', ולשחק איתו כדורגל (ר"ח שבט תש"פ), דבר שהוא בזיון חמור ואיסור חמור ביותר.
ולגבי העליה לתורה והקריאה בתורה על ידי נשים. כפי שפורט למעלה, נפסק בחז"ל ונפסק להלכה שנשים לא תעלינה לתורה ולא תקראנה בתורה במניין של גברים.
ומצד שני, כדי לעלות לתורה (לומר את ברכות התורה) נדרש מניין, אבל קבוצת נשים אינה מהווה מניין, כפי שפורט למעלה, ולכן גם אסור לאישה לעלות לתורה בנוכחות קבוצת נשים.
ולכן מנהגן של "נשות הקבוצה", שנוהגות לומר את ברכות התורה ללא מניין, הוא מנהג אסור על פי ההלכה, ומהווה חילול ספר התורה וחילול הכותל וחילול ה' בו זמנית.
ואמנם, מותר לאישה להחזיק את ספר התורה, וכך כותב הרמב"ם: "כל הטמאין ואפילו נדות ואפילו כותי מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה" [96], וכך פסק השו"ע [97]. והרמ"א מציין [98]: "יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר" אך גם הוא מסתייג מכך באומרו כי "וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר", והרב מרדכי אליהו זצ"ל פסק לאסור אפילו הסתכלות בספר תורה בימי ראייתה וכתב כך: "ולכל הדעות מן הראוי שלא תסתכל בספר תורה כשמגביהים אותו ולא תיגע בכותל המערבי בזמן שהדמים מצויים בה, ולא משום איסור אלא כדי לנהוג כבוד בתורה ובמקדש" [99].
ולכן, אם מדברים על מציאות אוטופית, כפי שמתארת רבקה לוביץ [100] בתגובתה למאמרו של פרופ' שוחטמן [101], שבה נשים מוציאות ספר תורה וקוראות בו אך בלי לומר "ברכו" ובלי לומר את "ברכות התורה" (שאמורות להאמר עם "ברכות השחר" אך לא עם הוצאת ספר התורה), וכפי שכותבת זאת רבקה לוביץ: " והרי בתפילתן של הנשים הן אינן אומרות דברים שבקדושה, אלא מתפללות תפילת יחיד. אין נשים אלו מבקשות להקרא "מניין", אלא "קבוצת תפילה"",
גם אז ובתנאים אלו, רוב מוחלט של הפוסקים אוסרים הלכה למעשה קריאה בספר התורה על ידי נשים, כולל הרי"ד סולוביצ'יק וכפי שמובא בשמו [102]: "נוהג זה הוא בניגוד לדעת כל הפוסקים המוסמכים בני זמננו. מורי ורבי, הרי"ד סולובייצ'יק אמר לי, שהוא נגד עליות כאלו, ומעולם לא אמר לאף רב שהן מותרות." וכן שלל זאת הר"מ פיינשטיין, על פי מכתבו של נכדו הרב טנדלר, כפי שהובא במאמרו של פרופ' שוחטמן: "סבי חש, שבאופן מעשי, האפשרות שקבוצת נשים ... שתמלא אחר הקריטריונים הפילוסופיים הארוכים הנזכרים בתשובתו הנדפסת, היא רחוקה ביותר. לפיכך, אם לדבר באופן מציאותי, הוא אינו ממליץ, או למעשה משלים, עם הייסוד של קבוצת תפילה של נשים."
וכן הר"א שפירא והרב מרדכי אליהו, שללו זאת באופן מוחלט. וכפי שכתב הרב הראשי לישראל הרב אברהם שפירא זצ"ל במכתב שהובא במאמר הנ"ל [101] לגבי קבוצת תפילה לנשים, בזו הלשון: קיצור הדברים: "מבחינת הדין כל הדברים הנ"ל, גם לבישת ציצית לנשים, וגם עריכת מנין לנשים לדברים שבקדושה, הם בניגוד להלכה ובניגוד למנהג, ולא מקובלים בישראל. ויש כאן רק מעשה שטן להרבות מחלוקת ולעורר קטרוגים על ישראל. ומרוב פשיטותם של הדברים, אין יותר להאריך בזה."
וכן הרב הראשי לישראל הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל כתב במכתבו שמובא במאמר הנ"ל [101] בזו הלשון: "אנו מצווים ומוזהרים לא לשנות שום מנהג, ובפרט במנהגי תפילה וביה"כנ; ובפרט אם משנה המנהגים או מחדשם, כוונתו להעביר על הדת ועל המנהג. על זה אמרה הגמרא (סנהדרין ע"ד [103]): בשעת גזירה אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ואמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו ערקתא דמסאנא (ועיין שם לרש"י ותוספות). וכן נפסקה ההלכה ברמב"ם [104] ומרן בשו"ע [105].
ולפיכך אסור לעשות שום שינוי בסדרי התפילה המקובלת מדורי דורות בכותל המערבי, שהוא שריד בית מקדשנו ותפארתנו, מלבד שהוא התקדש בקדושה נוספת של מקום תפילת כל פה. שום אומה ולשון לא פגמו במקום המקודש להם, אפילו שמנהגיהם הם בקום ועשה כחליצת נעלים וכו'. אנו, שרוצים להמשיך במנהגי אבותינו המקודשים, יבואו מבני ישראל לבטל מנהג זה?! היה לא תהיה - זו פגיעה בכל הנשים הצדקניות מדורי דורות, פגיעה בנשים הבאות יום יום להתפלל, ופגיעה בתורת ישראל." עד כאן לשונו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל, ועד כאן מדברי המאמר של פרופ' שוחטמן ומתוך תגובתו [106] למאמר של רבקה לוביץ.
ולגבי ריקוד עם ספר תורה בשמחת תורה: הדבר לא היה מקובל במסורת הדורות, ואמנם יש רבנים בודדים שמתירים זאת, בתנאי שכבוד ספר התורה נשמר ובתנאי שהנשים לבושות בצניעות [107], וכפי שמסכם הרב נחום רבינוביץ [108]: "אין איסור לנשים לרקוד עם ספר תורה, בתנאי שנוהגות בו כבוד כראוי. אבל מצד שני אין לשנות מנהג של הקהילה בלי הסכמת רוב הציבור. ברוב הקהילות לא נהגו הנשים לרקוד עם ספר תורה בשמחת תורה, ואם רוצים לשנות את המנהג צריך לשאול את דעת הציבור. כמובן שאם יש רב בקהילה, אין לעשות שום דבר בלי הסכמתו."
ומצד שני רוב הפוסקים אוסרים ריקודי נשים עם ספר התורה בשמחת תורה, משום החשש על קדושת ספר התורה, ומשום החשש מהוצאתו מבית הכנסת אל מקום אחר (עזרת הנשים), וגם משום שהדבר הזה לא היה נהוג במהלך הדורות, וגם משום החשש הממשי של נסיון לאמץ מנהגים זרים, וכך נוהגים ברוב מוחלט של בתי הכנסת היהודיים, שריקודי ההקפות נעשים על ידי הגברים בעזרת הגברים בלבד. וראו גם את תשובתו של שוחטמן [101] בנושא. וכך גם הרב יצחק יוסף שליט"א, [109] כתב על כך בחריפות רבה: "צא וראה מה קרה לאיזה "רבנים", מיעוט שבמיעוט, שפרצו גדרות התורה ומסרו ספר-תורה לנשים לרקוד עמו בשמחת תורה, שהוא התקרבות אל הרפורמים."
ולסיכום של כל נושא זה, של קריאת נשים בספר התורה בלי ברכה, ושל ריקודי נשים עם ספר התורה בשמחת תורה: דברים אלו נאסרו בדורנו על ידי רוב מוחלט של פוסקי הדור, וגם אם יש בודדים שמתירים קריאה בלי ברכה, או ריקודי נשים עם ספר תורה, בתנאים מאוד מסוימים ואף אוטופיים, הרי רוב פוסקי הדור ופוסקי הדורות אוסרים מנהגים אלו כפי שפורט למעלה.
אך אם נחזור לנושא של סוגיית "נשות הכותל" בה עסקינן: לכל הדעות ולכל המנהגים וגם על פי דעת הפוסקים המקלים ביותר, השימוש בספר התורה לשם ביזויו, לשם אמירת ברכות לבטלה, והחזקתו על ידי נשים שאינן לבושות בצניעות, וקריאת טקסטים מתוך ספר התורה על ידי נשים שכופרות בטקסים אלו, מהווה חילול של ספר התורה. ראוי גם לציין שנשים אלו גם קוראות בספר מתוך צחוק ולעג, ושיש להן "מסורת" של ביזוי ספר התורה, הכנסתו לשרותים, הכנסתו לפח האשפה, החזקתו שלא בצניעות והחזקתו שלא בדרך של כבוד (כמתועד בצילומים מפולחניהן). ולכן, מתן האפשרות לנשים אלו להכניס ספר תורה לצורך הטקסים שלהם, משמעותה גרימה ישירה וודאית לחילול ספר התורה באמצעות שימוש בו בצורה שאסורה על פי ההלכה על פי הדעות של כל הפוסקים לאורך כל הדורות.
שירת נשים בקול רם בבית כנסת ובפרט בכותל
ראשית, נציין שבכל בית ספר לבנות או אולפנה או תיכון או סמינר, בנות בית הספר שרות, רוקדות, ואף אומרות הלל בשירה ובזמרה. ואף על פי כן, בבית הכנסת נהגו בכל הדורות להימנע מכך, ועל אחת כמה וכמה שבכותל, שקדוש בודאי לפחות כמו בית כנסת ואף יותר, מכח היותו קיר של הר הבית, ראוי לשמור על קדושתו ולא לשיר בקול רם.
וגם ידוע שהראי"ה קוק [110] כתב בחריפות רבה נגד שירת נשים בבתי הכנסת, בזו הלשון:
"והנה כאשר כל הדברים הללו מגיעים בענין החיוב של הבדלת עזרת הנשים מעזרת האנשים במקום מקדש מעט, ק"ו הדברים שאנו חייבים לגדור את הפרצה של השמעת קול זמר ושיר של אשה בבית הכנסת, ותערובות הקול הוא בודאי יותר חמור, שהרי קול זמר באשה ערוה, ואסור לשמע קול זמר אשה בשעת קריאת שמע כמבואר בשו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ג [111].... וכשמשוררות נשים בענין סדר של תפילה הוי זמרי נשי ועני גברי, דגרע מפריצותא בעלמא והוי כאש בנעורת כדאמרי' בסוטה מ"ח א'. ובמקום קדוש צריכים יותר להתרחק מכל דבר המביא לידי עבירה, או הרהור, שבמקום שהקדושה מתגברת מתגבר לעומת זה גם היצר הרע... והנה כבר ביארנו, שאלה הדברים של איסור התערבות אנשים ונשים בביהכ"נ, ואיסור קול נשים בשיר וזמר, הם איסורים חמורים של תורה, וחלילה לשום אדם מישראל להמנות בין עבריינים, ולהיות נטפל לעדה כזאת הפורצת את גדרי - הקודש הללו, ואיסור גמור מעיקר הדין להכנס ולהתפלל בבתי כנסיות כאלו. וכאשר כבר בררו זה, וגם גזרו בכל חומר גדולי עולם בדורות שלפנינו. ואפילו אם היו הדברים הללו אסורים רק מפני מנהג אבותינו בלבד, כמו שיש טועים בזה ואומרים שהם רק דברים של מנהג, הנה גם אז היו הדברים חמורים מאד, ומנהגי אבות הם הם גופי תורה, ואמרו ע"ז בגמ' פסחים נ' ע"ב כבר קבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך... על כן תקותי חזקה, שכל אחינו החרדים לדבר ד' ישמעו לקול הרבנים הגאונים חברי אגודת הרבנים האורתודוקסים, ויזהרו במנהגי אבותינו הקדושים ובכל חומר האיסורים בעניני קדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות, ויבנו את בתי הכנסיות בדרך הבנין שהיו בונים אבותינו נוחי נפש ז"ל מדור דורים, בהבדלה בין עזרת אנשים לעזרת נשים, ולא ישמע בהם קול זמר של אשה, והיה מחנינו קדוש, ובזכות זה נזכה כולנו יחד לעלות לציון ברינה ושמחת עולם, ולראות בשמחת גויינו ובבנין בית מקדשנו, במהרה בימינו אמן."
עד כאן דברי הראי"ה קוק זצ"ל, כפי שהובאו על ידי הרב שמואל גנוט שליט"א [112].
וכן המרא דאתרא הראשון של הכותל המערבי עם שחרורו, הרב גץ זצ"ל, הקפיד מאוד על העניין שלא תהיה שירת נשים בכותל, והקפיד על קבוצת "נשות הכותל" שלא ישירו בקול, כפי שכתוב ביומנו במספר מקומות, לדוגמה ביומנו מפרשת תזריע תשמ"ט.
ואמנם, יש המקלים ומתירים בשעת הדחק שירת שירי קודש וזמירות שבת, באופן שאי אפשר לזהות מי שר. ראו שו"ת שרידי אש [113], שאמנם ציין שלרוב הדעות הדבר אסור, אך התיר זאת בשעת הדחק וכדי לשמור על הנוער מהתבוללות, ובהתבסס על דעתו של הרמ"א [114], שכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשים שמים, מותר, וכך התירו רבני גרמניה הרב הילדסהיימר והרב שמשון רפאל הירש, בתקופת מלחמתם נגד הרפורמים באשכנז, שירת זמירות בצוותא במשפחה, כדי להגן מפני המגמות הרפורמיות, ולכן פסק בעל השרידי אש, שכיוון שהמזמרים זמירות קודש מתכוונים לשם שמים, כדי לעורר רגשות דתיים אצל הבנות ולטעת בלבם חיבה לקודשי ישראל, יש לסמוך על המקלים. והוא מפרט גם שאין כאן איסור גמור ורק יש כאן מנהג חסידות ומידת צניעות, ולכן בעל השרידי אש מתיר את הדבר בארץ צרפת, שכבר הגיע מצב היהדות עד משבר, ולכן הדבר נחוץ כדי להציל את בנות צרפת כדי שלא תשתכח חלילה תורה מישראל.
וראו גם בספר פניני הלכה [115], ובתשובת הרב עובדיה יוסף זצ"ל כרב ראשי בנוגע לשירת נשים בפנימיות שפוסק כך להלכה [116]. וכך העיד מרן הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א לגבי שירת זמירות בצוותא: "בביתו של מרן אאמו"ר נהוג כל השנים שכל המשפחה משוררים בליל שבת וביומו יחד עם הגיסים וכל האחים, ואמר להם מרן, שכיוון שהבת לא משוררת 'סולו', אלא קולה נבלע עם קולות כולם, אין בזה איסור, אף שקולה נשמע גם כן, והיינו בקול שאינו גובר, אלא רגיל, אך לא בטון גבוה" עכ"ל. (כיוצא בזה כתב בילקוט יוסף שבת חלק א' כרך ג' עמ' שס"ח עד שע"ג). והרב אליעזר מלמד אף מתיר שירת נשים מעזרת הנשים בבית הכנסת , כאשר אין רואים אותן ולא ניכר קולה של אחת מהן. [117]
לסיכום: באופן כללי יש מקום להיזהר משירת נשים בנוכחות גברים, גם כשמדובר בשירי קודש ובזמירות. שירת "סולו" של אישה שאינה קרובת משפחה מדרגה ראשונה אסורה בכל מקרה, ושירה של קבוצה, כגון שירת זמירות, בחיק המשפחה המצומצמת, בדרך כלל מותרת (ולא נכנסתי לסוגיה של שירת אישה נדה בפני בעלה שגם כאן הובאו בהלכה מספר דעות). ולגבי שירת זמירות קודש של קבוצה בנוכחות זרים שאינם קרובי משפחה, רוב הפוסקים אוסרים זאת, אבל יש הנוהגים להסתמך על בעל השרידי אש ולהקל ולהתיר במקרה הצורך וכדי לחזק את רגשי הקודש של הבנות ולהצילן מהתבוללות.
ונחזור לדיון שלנו. הרי איננו עוסקים בקבוצה של בנות אולפנה או קבוצה שחוגגת בתמימות בר מצווה בכותל וכולם שרים ביחד, שבמקרים כאלו ראינו שיש מי שמיקל, אלא אנו עוסקים כאן בקבוצת "נשות הכותל": הרי אין הן מקפידות על שירה בקבוצה, כמו בשירת זמירות שבת, אלא להיפך, מקפידות הן על שירת "סולו" לצורך התרסה, ובהרבה קטעי תפילה יש חזנית אחת ששרה בקולי קולות, ואף עם מכשיר הגברה (מדונה) לחזנית זו, וזה לכל הדעות אסור. וגם, כפי שפירטנו לעיל, אין מטרת שירתן של חברות הקבוצה להביא לקירוב ליהדות אלא להיפך, מגמתן באה להרחיק ולהילחם נגד הקדושה, וראשי המשתתפות בקבוצה זו פעילות גם בגרימת חילולי שבת, ובגרימת נישואין וגירושין המנוגדים להלכה (ראו דבריה כאן [4])) בהנהגת מצעדי תועבה (אחת החזניות הראשיות, דנה שרון, היתה יו"ר הבית הפתוח בירושלים, ואף מגיעה אל הכותל עם תיק עם סמל הקשת שהוא סמל העבודה זרה שלהם ), ובעידוד התבוללות (רוב המשתתפות בקבוצה הן פעילות בולטות בארגונים הרפורמיים והקונסרבטיביים, שכידוע "מחקו" אצלם את האיסור על התבוללות). ולכן, גם אם לא היו שרות "סולו", יסוד ההיתר של בעל השרידי אש ושל גדולי רבני אשכנז אינו קיים אצלן.
טלית ותפילין על ידי נשים, ומצוות עשה שהזמן גרמן באופן כללי
הנושא הזה הפך להיות "הסמל המסחרי" של נשות הקבוצה, ונחלק את הדיון לשלושה חלקים: קיום מצוות עשה שהזמן גרמן על ידי נשים באופן כללי, התעטפות בטלית על ידי נשים, הנחת תפילין על ידי נשים, והמשמעות של נשים ספציפיות שנהגו לקיים מצוות אלו בעבר, לעומת המשמעות בהווה.
קיום מצוות עשה שהזמן גרמן על ידי נשים, וברכה על מצוות אלו
במסכת קידושין ל"ג ע"ב - ל"ד ע"ה [118], כתוב כך: ת"ר איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא סוכה ולולב שופר וציצית ותפילין ... ומצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות".
והתוספות (שם) מסבירים שתפילין נחשבת מצוות עשה שהזמן גרמא שהרי אין נוהגים להניח תפילין בשבתות וביום טוב, וציצית נחשבת מצוות עשה שהזמן גרמא מכיוון שבלילה אין צורך להניח ציצית.
הרמב"ן [119] מביא את שיטת רבנו תם שנשים מברכות על קיום מצוות עשה שהזמן גרמן, למרות שפטורות מלקיים אותן. והוא מפריד בין אדם שעושה דבר שאינו מהווה מצווה, ונקרא הדיוט, והוא כמוסיף על התורה, לבין אדם שעושה מצווה מהתורה כתקנה אף על פי שלא נצטווה בה, כגון נשים, ומקבל עליה שכר, שכל דרכיה דרכי נועם. ולכן מצוות אלו שנשים פטורות מהן, הן רשאיות לקיים ואף לברך, וכך דעת רבנו תם.
החיד"א [120] ביאר את יסוד החילוק של הרמב"ן בין הפטור מהמצוה ובין מי שכלל לא נתחייב בה. מי שהיה מחוייב במצוה ונפטר מהחובה לקיימה, והוא בכל זאת רוצה לקיים את מה שפטרוהו, נקרא הדיוט, כי שוב אין בעשייתו מעשה מצווה כלל, אולם כשמדובר במצוה שלא נצטווה בה, כגון נשים במצוות עשה שהזמן גרמן, חשובה עשייתו כמעשה מצווה. וראו עוד בהרחבה על הנושא במאמרו של הרב צבי רייזמן [121].
וכך כותב הרב אליעזר מלמד שליט"א: [122] "אישה שרוצה להתנדב ולקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, יש לה שכר על כך אלא שאינו כשכר האיש. וכפי שאמר רבי חנינא: "גדול מצוּוה ועושה ממי שאינו מצוּוה ועושה" [123]. ובאר הריטב"א שטעם הדבר, כי מי שמצוווה לקיים מצווה, השטן מקטרגו ויצר הרע מתאמץ יותר להפריעו, ולכן שכרו מרובה יותר, וכפי שאמרו "לפום צערא אגרא" [124].
אלא שנחלקו הראשונים, האם נשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן.
לדעת הרמב"ם [125], רש"י, ועוד ראשונים, אסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, שהרי אומרים בברכה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", והיאך תאמר "וצוונו" כאשר לא נצטוותה, ויש בכך ברכה לבטלה.
ובהגהות מיימוניות [126] מביא שרש"י היה אוסר לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא אבל רבינו תם פסק שנשים יכולות לברך על כל מצוות עשה שהזמן גרמא, ומביא שכך גם דעתו של השר מקוצי שנשים יכולות לברך על מצוות אלו.
בעל ה'שולחן-ערוך' [127] לגבי תקיעת שופר, פסק כמו הרמב"ם, שנשים פטורות מתקיעה, ואף יכולות לתקוע, אך אינן מברכות ואין מברכים עבורם. וכן המנהג הרווח אצל רוב בני עדות המזרח. וכך פסק הלכה למעשה, מרן הרב עובדיה יוסף [128] שעל פי מנהג הספרדים, נשים לא תברכנה על מצוות עשה שהזמן גרמן גם אם הן מקיימות אותן. וכן פסק גם הרב מרדכי אליהו, בספר דרכי הלכה, [129] שאישה לא תברך וכן לא יברכו בשבילה על תקיעת שופר, אלא אם כן התוקע עצמו עדין לא יצא ידי חובה, ואם מביאה תוקע לביתה, שיתקע לה בלי ברכה.
לעומת זאת, רבנו תם, שסבר שאיסור ברכה לבטלה אינו מהתורה אלא מדרבנן, התיר לנשים לברך כשרוצות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי מצוות אלו שייכות במידה מסוימת גם להן, עובדה שיש להן שכר על קיומן. ולגבי נוסח הברכה, אין חשש, מפני שאין אומרים בברכה "וצווני" אלא "וצוונו", היינו את כלל ישראל, והאשה חלק מכלל ישראל, ולכן היא יכולה לשבח ולהודות לה' על הקדושה שקידש את ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במצווה הזו.
וכן פסק הרמ"א [130], שהמנהג שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, ועל כן נוהגות לברך לעצמן על תקיעת השופר. וכך פסק גם המהרש"ל [131] שהמנהג הוא שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן. וכן כתב הכף החיים, [132], שהתיר לנשים לברך על הלולב כיוון שמדובר במנהג קדום. ובספר שו"ת מן השמים [133], ששאל בחלום על מנהג הנשים לברך על הלולב ועל תקיעת שופר האם יש עבירה בדבר ואם הוי ברכה לבטלה, והשיבו לו, שיש לנשים חלק במצוות אלו ולכן אם באו לברך בלולב ושופר הרשות בידם. ובעקבות דברי שו"ת מן השמים גם החיד"א התיר לנשים לברך על הלולב [134], וכפי שכתב בספרו, שבעקבות דברי השו"ת מן השמים, נהג לומר לנשים שיברכו על הלולב, כפי שהיה המנהג הקדום בירושלים.
הלכה למעשה, רוב הנשים הספרדיות, נוהגות כמנהג הרמב"ם והשו"ע ואינן מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, ואילו הנשים האשכנזיות רובן ככולן נוהגות כמנהג בעלי התוספות והרמ"א ומברכות על מצוות אלו. אם כי יש לציין שהאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג בשו"ת דברי יציב [135] הביא מקורות למחות בנשים המברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, ומביא את דברי בעל הדברי חיים זי"ע, שאמר שאשה שלא תברך על אתרוג ולא תשב בסוכה, הוא מבטיח לה בנים הגונים.
ולגבי עצם הקיום של מצוות אלו, יש לציין שאת רוב מצוות עשה שהזמן גרמן, נשים נוהגות היום לקיים, למרות שאינן מחויבות לכך, ופרט למצבים של אילוצים מיוחדים, כגון: שופר, סוכה, לולב, שמיעת פרשת זכור, ועוד, ויש גם מצוות עשה שהן חייבות בהן הואיל והיו באותו נס, כגון: ליל הסדר, אכילת מצה, אמירת הלל בליל הסדר, הדלקת חנוכיה, שמיעת מגילת אסתר, ועוד. יש גם את מצוות ספירת העומר, שעל פי ההלכה לנשים לקיים, עם כי על פי הקבלה אין לנשים לספור ספירת העומר [136].
עד כאן דיון כללי לגבי מצוות עשה שהזמן גרמן, מאילו מצוות נשים פטורות ובאיזו מצוות הן חייבות, והאם הן רשאיות לקיים את המצוות שהן פטורות מהם, והאם הן רשאיות לברך על מצוות אלו, וכעת נרצה להתמקד במצוות ציצית/טלית ובמצוות תפילין.
לגבי ציצית וטלית
משתמע מדברי הרמב"ם שאין איסור לאישה שמעוניינת בכך להתעטף בטלית: וכך כותב הרמב"ם [137]: "ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה", והוא משווה בין מצווה זו לשאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן.
והראב"ד [138], מוסיף שיש לנשים גם רשות לברך על קיום מצוות אלו.
וכותב בעל ספר החינוך [139] שנוהגת מצוה זו בזכרים, בכל מקום ובכל זמן, אבל לא בנקבות. ואם רצו הנקבות להתעטף מתעטפות בלא ברכה כדעת קצת המפרשים, וקצתם אמרו אפילו בברכה.
לסיכום, בכל המקורות עד כאן, מצאנו שנשים פטורות מהתעטפות בציצית, אך רשאיות להתעטף בה, כמו שהן רשאיות לקיים שאר מצוות עשה שהזמן גרמן, ויש מחלוקת אם הן רשאיות לברך על הציצית או לא.
והשולחן ערוך [140] כותב: נשים ועבדים פטורים מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, אך אין הוא מציין שיש למנוע זאת. אם כי יש לציין שכפי שכתבנו למעלה, לדעת השולחן ערוך והרמב"ם, אישה שמקיימת מצווה שהיא פטורה ממנה לא תברך על מצווה זו.
ובספר מהרי"ל החדשות [141] מביא המהרי"ל את הטעם לכך שנשים פטורות ממצוות ציצית, משום שמצווה זו מטרתה לזכור את כל מצוות ה', ולנשים אין תרי"ג מצוות ולכן פטורות ממצווה זו, והוא כותב אף בחריפות שהלובשות ציצית "נראה דאינו אלא מן המתמיהין ויוהרא חשיבנא להו ומקרו הדיוטות".
וכך פסק הרמ"א בהגהתו [142] שאמנם, נשים ועבדים אם רוצים יכולים להתעטף ולברך על הציצית, הרשות בידם כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא, אך מחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית הואיל ואינו חובת גברא [143], כלומר, אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית, כי חייבים בה רק אם יש בגד של ארבע כנפות.
וכף החיים [144] מביא על דברי הרמ"א שיש חשש איסור משום לא יהיה כלי גבר על אישה, ומביא את דברי האר"י ז"ל בשער הכוונות שאין הנשים שייכות במצוה זו [145].
וכך פסק גם שולחן ערוך הרב [147] שמותר לנשים אף לברך על הציצית כדין כל מצוות עשה שהזמן גרמה, אך הוא פוסק שלא יתעטפו בציצית משום שהדבר מחזי כיוהרא, כיוון שגם גברים אינם מתחייבים בציצית אלא אם כן ילבשו בגד של ארבע כנפות.
וכך פסק גם ערוך-השלחן [148], שזו לשונו: "... ולפי זה גם בציצית לכאורה יכולות להתעטף ולברך. אבל באמת לא שמענו זה, ואין מניחין אותן ללבוש טלית וכל שכן לברך. ואינו דומה לשופר וסוכה ולולב, דהוי פעם אחת בשנה והמצוה כרגע, אבל ציצית מצוותה כל השנה, ולא נאה לנשים. ועוד, דכל המצוות הם חובה לאנשים, ולכן יכולות גם הן לעשות כן, אבל ציצית אינו חובה ... ואיך נניח לנשים לעשותה."
וכך כותב הבן איש חי [149] כי במצוות של ספירת העומר, ציצית ותפילין, אין הנשים רשאיות לקיים אותם בתורת נדבה כשאר מצוות עשה שהזמן גרמן, כי במצוות אלו אם יעשום הנשים נחשב בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו וכו', וכל שכן דאין רשאין לברך עליהם, עכ"ל. וכך פוסק הרב שאול ישראלי [150] הלכה למעשה, ש"אין נשים מתעטפות בציצית ולא מניחות תפילין".
וכפי שכותב רבי מנשה ישראל רייזמן [151] כשהאשה נוטלת לולב ואתרוג הדס וערבה מקיימת מצוה כאינה מצווה ועושה, כי היא נוטלת חפץ של מצוה, ואילו היה ציצית חובת טלית, היה זה חפץ של מצוה, היה כך הדין לגבי ציצית, אך כיון דמסקינן דציצית חובת גברא בלבד, א"כ הרי היא כמי שנוטלת אתרוג בחנוכה
ולגבי איסור לבוש כלי גבר, יש לציין שהרבה פוסקים אוסרים על אישה להתעטף בציצית משום "לא יהיה כלי גבר על אישה" (דברים כ"ב ה) [152] שהוא איסור דאוריתא, וכפי שמפרש תרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק זה [153]: "לָא יִהְיֶה גּוּלְיַין דְּצִיצִית וּתְפִילִין דְּהִינוּן תִּקּוּנֵי גְבַר עַל אִיתָּא ", וכך פסק להלכה הלבוש [154].
והלבוש [154] כותב על כך שנשים פטורות ממצווה זו, ואם רוצים להתעטף הרשות בידן, ויש אומרים אפילו להתעטף ולברך הרשות בידן, כמו בקיום שאר מצוות עשה שהזמן גרמא, ויש אומרים שלא יברכו אלא שהרשות בידן להתעטף, אבל מכל מקום מיחזרי כשטות ויוהרא אם עושות כן, הואיל ואינו אלא חובת גברא (חובה שמוטלת על האיש שאמור להניח את הטלית).
ומוסיף הלבוש וכותב, שאף על פי שבשאר מצוות עשה שהזמן גרמא, כגון סוכה ולולב, נהגו שעושין ומברכין, מה שנהגו נהגו, ומה שלא נהגו לא נהגו, ובציצית לא שכיח שנהגו, רק אחת מאלף כגון מיכל בת שאול וכיוצא בה, ולכן לא יתעטפו בציצית. וכן טעם הציצית שונה משאר מצוות עשה שהזמן גרמן, והוא חובת גברא, ולכן התורה חייבה בציצית רק את שמלה של איש. ולכן איך תחייב האישה את עצמה בדבר שיש בו נדנוד עבירה דהיינו לבישת שמלת גבר.
והוא מתרץ לגבי מיכל, שהיתה בת מלך ואשת מלך, ואז אין בה את החשש שאישה שמלבשת שמלת גבר כדי שלא יכירו אותה ותחטא, אצל מיכל שהיא בת מלך ואשת מלך והכל מכירים אותה אין את החשש הנ"ל. אבל אישה שעושה כך ולובשת טלית למרות שזהו בגד של איש, הרי זו יוהרא יתירה, שאותה אישה שמתעטפת בטלית מראה לכולם שהיא אינה נחשדת בחטא.
כלומר, הלבוש משלב שלוש טעמים לכך שאישה לא תתעטף בציצית: (א) אין הדבר נהוג. (ב) הטלית היא לבוש גבר. (ג) אישה שבכל זאת לובשת את הטלית, כאילו היא אומרת שבה אין לחשוד שמטרתה לחטוא, ואז יש בכך משום יוהרא.
וזו הסיבה שהביא להלכה הרי"ד סולוביציק בנושא זה [155]: בכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים נוהגות לקיימן, חוץ מציצית ותפילין, מהנימוק של "לא יהיה כלי גבר על אשה", כיוון שהטלית והתפילין נחשבים כלבוש.
לגבי הטעם של "מחזי כיוהרא", מפרט פרופ' שוחטמן [101] את פירוש היסוד הזה, על פי הכתב בספר מצוות השלום (ב,ד) (הובאו דבריו ע"י פרופ' יהודה לוי, [156] שיש בכך משום (א) צד גסות הרוח וגאוה; (ב) זלזול באחרים; (ג) מפריד את עצמו מן הצבור, שהוא מראה שהוא נוהג מנהג בעל מדרגה ומזלזל במדרגתם של אחרים; (ד) חוסר דרך ארץ, בכך שמשנה ממנהג הבריות.
בהמשך לכל דברי הפוסקים, מציין רבי משה פיינשטיין [157] שבאופן עקרוני ניתן לאפשר לאישה ללבוש ארבע כנפות שאינן לבוש גבר, ולהטיל בהן ציצית. לדבריו, כשם שנשים רשאיות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, ולברך עליהן, כך גם לענין מצוות ציצית - "שייך לאשה שתרצה ללבוש בגד שיהיה בצורה אחרת מבגדי אנשים, אבל יהיה בד' כנפות ולהטיל בו ציצית ולקיים מצוה זו". ורבי משה פיינשטיין מוסיף לכך סייג: "אבל פשוט שהוא רק בחשקה נפשה לקיים מצוות אף כשלא נצטותה." והוא מסייג, שאם כוונתה מצד תרעומת על התורה, " אין זה מעשה מצוה כלל אלא אדרבה מעשה איסור, שהאיסור דכפירה שחושבת דשייך שיהיה איזה חלוף בדיני התורה היא עושית גם במעשה שחמיר".
ואמנם כך מעידה על עצמה מנכ"לית הקבוצה, יוכי רפפורט, במאמרה "למה לא סופרים אותי" [158]: " פעם הייתי שואלת את עצמי "מה רע בי שבגללו לא סופרים אותי למניין? התפילה הרי חשובה לי מאוד.... מה בכל זה הופך אותי לסוג ב' בכל הנוגע להשלמת מניין? מאז נכנסו לי עוד הרבה רעיונות לראש. למשל, תפילה עם טלית והנחת תפילין כל יום..." ומדבריה עולה בצורה ברורה נימת ההתרסה: מה רע בי? וכו'..... מה הופך אותי לסוג ב'.... וכו', ולדבריה, מסיבה זו החלה להתפלל עם טלית ותפילין. מתוך מחשבה חלילה "לשנות את ההלכה", כפי שאמרה בע"פ בכותל בראש חודש טבת תש"פ: " כל חודש אנחנו נמשיך לעשות מאמצים להכניס לפה ספר תורה עד שגם את זה אנחנו ננצח. פעם זה היה בלתי חוקי לשיר פה פה, והיום זה חוקי. פעם לקחו לנו את התפילין בכניסה והיום זה חוקי."
וכן מתוך כתבה איתה בישראל היום [8] אמרה יוכי כך: "צריך לעשות שינויים ביחס לנשים, לספור אותי למניין למשל, אבל חשוב לי לשמור מצוות. חוץ מנושאי הצניעות שהם לא אישיו מבחינתי. גדרות שהקימו לפני אלפיים שנה כדי שהגבר לא יתפתה? אני לא מגדירה את זה כמצווה. להגדיר את השיער שלי כערווה, את המרפק, את הקול?" כלומר, מטרתה והאג'נדה שלה היא לעבור שוב ושוב על ההלכה ועל החוק מתוך מטרה לנסות חלילה לשנות את החוק.
ובאותה כתבה בישראל היום [8] היא אומרת "אם אני לא מרוויחה את היהדות שלי, את החוויה - איזו יהדות יש לי? בלי טעם, בלי ריח, בלי רגש". כלומר, מעשיה באים מתוך התרסה ומחשבה כביכול לשנות את ההלכה ואת החוק, בדיוק כמו שכתב רבי משה פינשטיין, עוד לפני שהיא נולדה, ואף הוא אסר באופן מוחלט התעטפות בטלית והנחת תפילין שבאות מתוך מניעים אלו.
בנוסף, אבקש להעלות נקודה נוספת שיש לקחת בחשבון. כאשר מדובר על ציצית בבגד של אישה, כגון הטליתות של נשות הקבוצה שהן מיוחדות לנשים, הלבוש יאמר שטליתות אלו כלל אינן מחויבות בציצית ואז לכאורה הברכה על טליתות אלו היא ברכה לבטלה, כמו לברך על ציצית כאשר מטילים אותה על בגד שאינו עם ארבע כנפות, וכמו לברך על הדלקת נרות חנוכה בפורים.
ואמנם, רבי משה פיינשטיין סבר שניתן לקיים מצוות ציצית על ארבע כנפות שאינן מיוחדות להיות לבוש של אנשים, אך אם נדייק בדבריו, הוא לא כתב שהאישה תלבש טלית שמיוחדת לנשים, אלא דיבר על טלית שאינה מיוחדת לאנשים. וגם לדעתו, שאם המניעים הן התרסה ורצון לשנות אל ההלכה, אזי אין מדובר במצווה אלא בעבירה, ושוב, חל איסור לברך על הציצית במצב כזה כיוון שאין מדובר במצוה במצב כזה. ואז שוב, הברכה על הציצית מהווה ברכה לבטלה.
וגם מי שירצה להתעלם מהפוסקים האחרונים ולהסתמך על כך שהרמב"ם והשו"ע לא ציינו במפורש איסור על הדבר, אינו יכול להתעלם מכך שהרמב"ם והשו"ע באופן כללי לא התירו לאישה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, ולכן על פי שיטתם, אישה שמתעטפת בציצית ומברכת על כך, הברכה מהווה ברכה לבטלה.
לסיכום, מובאות בפוסקים ארבע סיבות להורות לנשים לא ללבוש ציצית: (א) מטרת הציצית להזכיר את תרי"ג מצוות, ונשים אינן חייבות בכולם. (ב) מדובר בלבוש שנהוג על ידי גברים ולכן הדבר נחשב כלבישת כלי גבר. (ג) מחזי כיוהרא. (ד) בימינו, הנוהגות כן עושות כך מצד תרעומת על התורה ואזי מדובר באיסור ולא במצווה.
ולכן מי שלובשת ציצית, עלולה לעבור על עברה במקום לקיים מצווה, ואז הברכה שלה היא ברכה לבטלה, והיא מסתמכת על הרמב"ם והשו"ע שלא אסרו זאת במפורש, הרי הם אסרו עליה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, ושוב, ברכתה לבטלה גם על פי דעות אלו. ועל החומרה של ברכה לבטלה פירטנו למעלה.
במאמרים של הרבנים אריה ודב פרימר [159], מובא שבאמצע שנות השבעים פנתה אחת מהתפללות בביהכ"ס ישראל הצעיר, ברוקלין, מסצ'וסטס, אל רב בית הכנסת, הרב יהודה קלמר, וביקשה ללבוש טלית במהלך התפילה. הרב תיאר לה את הסתייגויותיו, והיא פנתה אל הגרי"ד סולובייצ'יק בשאלה זו. הרב סולובייצ'יק השיב לה שלאור החידוש והמקוריות של הפעולה, עליה להתבצע בהדרגה. הוא הציע לה ללבוש בגד של ארבע כנפות בלי ציציות במשך שלושה חודשים ואז לחזור אליו. לאחר שלושה חודשים היא חזרה ואמרה שזו הייתה החוויה הכי מרגשת בחייה. אמר לה הרב סולובייצ'יק: "במשך שלושה חודשים לבשת בגד ללא שום ערך דתי או הלכתי, א"כ זה מגלה שההרגשה שלך באה ממקור שהוא מחוץ למצווה", ולא נתן לה את הסכמתו ללבוש טלית.
הנחת תפילין על ידי נשים
לגבי הנחת תפילין, בגמרא [160] כתוב: תנא הוא דתניא מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים. והתוספות שם [161] מביא שבפסיקתא [162] דר' חזקיה בשם ר' אבהו אמרו אשתו של יונה הושבה מיכל בת כושי מיחו בה חכמים. והם מפרשים שלדעת מי שאוסר זאת, האיסור הוא משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר.
המהר"ם מרוטנבורג בהגהות מיימוניות [163] כותב שמצא בשם גדול שהסיבה שמוחים בנשים המניחות תפילין היא ששיער באישה ערוה, אך במצוות עשה שאין בהן נדנוד עבירה, כגון סוכה ולולב וכיוצא בו, למרות שהתורה פטרה את הנשים, לא מוחין בהן מלקיימן. ובאותו מקור מביא ההגהות מיימוניות "והשר מקוצי כתב גם כן כדברי רבינו תם שנשים יכולות לברך אלולב ואתפילין וכיוצא בהן וכן כתב רבי שמחה גבי תקיעת שופר שהאשה התוקעת לעצמה יש לה לברך ואין מוחין בידן ע"כ". כלומר לדבריו אין מוחים על עצם הברכה, אך יש לחשוש מעצם הנחת התפילין בגלל החשש של השיער באישה.
והרשב"א [164] כותב שהשאלה אם מברכים על מצוות עשה שהזמן גרמן היא מחלוקת הראשונים, והוא מסכים אם כך שמי שאומר שאם רצו עושות כל מצוות עשה ומברכות, ממעשה דמיכל בת שאול שהיתה מנחת תפילין דלא מיחו בידה, אלא כרצון חכמים עשתה, ומן הסתם כיוון שהיתה מניחה היתה היתה מברכת.
ולהלכה, נפסק בשו"ע [165]: "נשים ועבדים פטורים מתפילין, מפני שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא, והרמ"א מעיר על כך שאם הנשים רוצין להחמיר על עצמן, מוחין בידם (כל בו). והסביר המגן אברהם [166] טעם זה שיש צורך בגוף נקי ונשים אינן זריזות בכך, ואם היו חייבות בכך לא היו פטורות בשל כך.
וכן כתב המהרש"ל [167] שבימינו ראוי למחות בנשים להניח תפילין אפילו בלא ברכה, והוא מביא את הכלבו בשם הר"ם שאם רצו הנשים להניח תפילין אין שומעין להן מפני שאינן יודעות לשמור את עצמן בנקיות. והמהרש"ל כותב שלא מיחו במיכל לפי שהיתה צדקת גמורה והיתה אשת מלך וגם לא היה לה ולד והיתה יכולה לשמור עצמה בנקיות, מה שאין כן בשאר נשים.
טעם נוסף מופיע בתרגום יונתן בן עוזיאל, כפי שפורט לעיל, משום "לא יהיה כלי גבר על אישה" [152] שהוא איסור דאוריתא, ועל פי תרגום יונתן [153]: "לָא יִהְיֶה גּוּלְיַין דְּצִיצִית וּתְפִילִין דְּהִינוּן תִּקּוּנֵי גְבַר עַל אִיתָּא ".
ועל פי דברים אלו, כתב החיד"א בספרו 'ברכי יוסף' [168] דלכאורה ישנו לאו בהלבשת תפילין לנשים, והוא ממה שנאמר [דברים כב, ה]: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה' אלקיך כל עשה אלה", ועל פי תרגום יונתן שם, והוא כותב שלפי זה, מיכל בת שאול מיחו בה חכמים, כפי שכתבו התוספות בשם הפסיקתא.
ובשלטי הגבורים בראש השנה [169] בשם ריא"ז, שאסור לנשים להניח תפילין אפילו בלא ברכה מפני שנראה כדרך החיצונים שעוברים על דברי חכמים ואינן רוצים לדרוש המקראות כמותן.
הלכה למעשה, פוסק הרב שאול ישראלי, ש"אין נשים מתעטפות בציצית ולא מניחות תפילין", אף על פי ששאר מצוות עשה שהזמן גרמן מותר להן לקיימן (ראה מאמרו: נשים בקיום מצוות [170]), וכן הם דבריו המפורשים של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק בעניין זה [171]: בכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים נוהגות לקיימן, חוץ מציצית ותפילין. והחילוק הוא על פי התרגום יונתן על הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה", דבכל מצוות בעינן רק מעשה, וכאן הוי המצוה ללבוש לבוש מיוחד. דאף תפילין לבוש הם, דמקבלים טומאה כדין בגד.
גם הרב משה מייזלמן קובע בספרו [172] בצורה חד-משמעית, שאין לנשים לקיים מצוה זו.
ובילקוט יוסף [173] כותב שאשה, יש אומרים דכיון שאינה מניחה תפילין, ואף מוחין בידה שלא תניח תפילין גם אם רצונה בכך, נועלת וקושרת של ימין תחלה. וי"א שגם אשה צריכה לקשור מנעל שמאל תחלה.
ומאידך, כותב הרב אליעזר מלמד [174].
שהמניחות תפילין בצנעה, כשמטרתן באמת לקיים מצווה ולא להתרסה, יש להן על מי לסמוך ואין למחות בהן.
לסיכום, הלכה למעשה נשים אינן נוהגות להניח תפילין הואיל והיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ממנה, ונדרשת זהירות רבה בהנחתה ולכן מי שפטור, מוטב לו להמנע מכך. בנוסף, העובדה שנדרש גוף נקי לשם קיום מצווה זו עלולה לגרום למבוכה רבה לנשים שתרצנה להניח. בנוסף, תפילין נחשבת ככלי גבר ולכן פוסקים רבים אוסרים זאת. לדעת הרבה פוסקים, יש למחות בנשים המניחות תפילין, אם כי על פי התלמוד הבבלי, לא מיחו במיכל שהניחה תפילין, ויש דעה שכן מיחו בה. וכן בימינו לדעת רוב הפוסקים אין לנשים להניח תפילין, ויש האומרים שהמניחה בצנעא ולשם שמים אין למחות בה.
אך גם לפי הדעה שאין למחות במניחה בצנעא ולשם שמים, כמובן שהנחת התפילין דורשת גוף נקי, שהרי זו הסיבה המקורית בגללה פסקו להלכה שנשים לא יניחו תפילין. וכאן יש בידינו עדות של בראיון בישראל היום [8]. שם המראיינת את אחת הבכירות בנשות הכותל: "אוקיי, כמה פעמים בחודש את מניחה תפילין?" והיא עונה: "כמה ימים יש בחודש למעט שבת?" משמע, אין היא נזהרת להניח תפילין דווקא בגוף נקי... (מדובר באישה בת 30, נשואה, אם לילדה קטנה). ובאופן כזה, שוב, לכאורה מדובר בעבירה ולא במצווה, ואז הברכה מהווה ברכה לבטלה.
וגם בנוגע למצוות תפילין, נימוקו של רבי משה פיינשטיין שהובא לעיל בקשר לציצית, תקף גם בנושא זה [157]: "מכיון שאינו לכוונה זו אלא מצד תרעמותה על השי"ת ועל תורתו אין זה מעשה מצוה כלל אלא אדרבה מעשה איסור שהאיסור דכפירה שחושבת דשייך שיהיה איזה חלוף בדיני התורה היא עושית גם במעשה שחמיר". וכפי שכתב שלטי הגיבורים על כך שמדובר בדרך של החיצונים שעוברים על דברי חכמים. ועל כל זה יש להוסיף גם את הנושא של צניעות, שהמניחות את התפילין בפרהסיה בכותל חושפות את זרוען, הרבה פעמים עד למעלה, ומצטלמות כך, והתמונות מופצות ברחבי העולם, וכך מצווה שאמורה היתה לשמור על הקדושה, הופכת להיות דבר שגורם לחוסר צניעות ולחוסר נקיות. והואיל וכוונתן אמנם מגיעה מכפירה ותרעומת, לכן על פי פסיקת רבי משה פיינשטיין מדובר במעשה שאינו מצווה אלא אדרבה מעשה איסור, ואז הברכה עליו מהווה, שוב, ברכה לבטלה.
נשים בעבר שהתעטפו בטלית והניחו תפילין, לעומת נשים בהווה
אמנם, ידוע שבמהלך ההסטוריה היו נשים שהתעטפו בטלית ואף הניחו תפילין.
בגמרא [160] כתוב: תנא הוא דתניא מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים. ומנין שגם לבשה ציצית? וביאר האליהו זוטא דכיון שהניחה תפילין, מסתמא היתה לובשת גם ציצית.
והתוספות [161] מביא שבפסיקתא [162] דר' חזקיה בשם ר' אבהו אמרו אשתו של יונה הושבה מיכל בת כושי מיחו בה חכמים.
וכן איתא בירושלמי [175]: "מיכל בת כושי היתה לובשת תפילין ואשתו של יונה היתה עולה לרגלים ולא מיחו בידיה חכמים, ר' חזקיה בשם ר' אבהו אשתו של יונה הושבה מיכל בת כושי מיחו בידיה חכמים".
השפת אמת [176] מתרץ שדעת הברייתא הסוברת שלא מיחו בה חכמים היא, שמצות תפילין היא מצות עשה שאין הזמן גרמא, כי גם לילה ושבת זמן תפילין, ומאחר שכן הוא, אין בה משום 'כלי גבר', כי גם נשים חייבות בה. ולפי זה דעת ה'תרגום יונתן' היא, שמצות תפילין היא מצות עשה שהזמן גרמא - כי לילה או שבת לאו זמן תפילין, ואז נחשב תפילין לכלי גבר.
ואילו לדעת הסוברים שתפילין היא מצוות עשה שהזמן גרמן, לכאורה התפילין מהווים כלי גבר ואז איך הניחה אותם מיכל בת שאול.
הלבוש [177] מתרץ שהאיסור של לבוש שמלת גבר הוא כשלובשת את השמלה לצורך חטא ולכן מיכל בת שאול לא נחשדה בכך, שהיתה בת מלך ואשת דוד המלך ולא היה שייך הטעם שרוצה שלא יכירו אותה כדי לחטוא. אך לעומתה, אישה רגילה שמחייבת את עצמה בציצית, יש בכך יוהרא יתירה, שמראה לכל שהיא אינה נחשדת.
והאליהו זוטא [178] סבר שהאיסור הוא "דדוקא בלובשת משום עידוי וקישוט שייך איסור דלובשת שמלת גבר", ולשיטה זו, בציצית ובתפילין לשם מצוה, אין לבישה לשם עידוי וקישוט, ולכן לדעתו אין הציצית והתפילין נכללים בכלל איסור זה של לא ילבש. וכן כתב הט"ז על לשון השו"ע [179] "לא תעדה אשה עדי האיש", וכתב הט"ז: "משמע דרך עידוי וקישוט אסור, אבל אם עושה כן מפני החמה או צינה או גשמים אין איסור.
וכן כתב המהר"ם שיק [180] שמיכל בת שאול הניחה תפילין, ולא חששה משום איסור "לא יהיה כלי גבר על אשה", משום שלא לבשתה את התפילין לשם נוי וקישוט, וכפי שכתב האליהו זוטא.
והסביר הבן איש חי בספרו בן יהוידע [181]. שמיכל בגלל מצבה הערירי שלא היה לה ילדים כפי שכתוב בספר שמואל בפרק ו פסוק כג ,רצתה מאוד להיות במצב שהיא מקיימת מצווה תמידית . והרי ללמוד תורה לא היה לה פנאי כ"כ אז היא בחרה בתפילין כתחליף ללימוד תורה .ועוד מסביר שם הרב בשם האר"י הקדוש שמצוות תפילין יקרה כ"כ שיש לה יכולת להוריד שפע של קדושה על האדם ולפתוח לו מזל טוב למצוות פריה ורביה. ולכן אף על פי שלא כך ההלכה ואין אישה מניחה תפילין בכ"ז לא מיחו בה חכמים מפני צערה שלא היה לה ילדים .
ומביא הרה"ג ר' מנשה ישראל רייזמאן שליט"א [182] בשם הבית ישראל, סיבה מצד הקבלה, שמיכל בת שאול לבשה טלית וציצית משום שהיתה בסוד נפש דדכורא, ולכן שייכת למצוות ציצית ותפילין מצד שורש נשמתה. וכן סיבה מצד הנסיונות שהיתה צריכה לעמוד בהם, משום שהיתה בביתו של פלטי בן ליש ולכן נזקקה לשמירה עליונה להינצל מן החטא, ולכן לבשה ציצית ותפילין כדי להינצל מיצר הרע. וכמו שמובא בגמרא מנחות דף מ"ב "כל מי שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא".
מובא בספר מהרי"ל החדשות [183] שהיתה בעירו מאינץ אישה שלבשה ציצית ולא מחה בה, וכששאלו בו מפני מה אינו מוחה, השיב: שמא אינה מקשבת לי, ועל כהאי גוונא אמרו (שבת קמ"ח, ב): מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. כלומר, לדעתו הדבר אסור אך הוא לא מוחה בה מכיוון שלא תקשיב לכך.
וכן סופר כי פאצוניא אשתו הראשונה של רבי חיים בן עטר היתה מתעטפת בטלית ולובשת תפילין כמיכל בת מלך הראשון לישראל. ורבי יעקב משה טולידאנו העלה את השאלה ההלכתית ואיך אם כן רב וגדול כבעל האור החיים לא מיחה באשתו על זה.
וכן ידוע סיפורה של הבתולה מלודמיר, חנה רחל ווערבערמאכער מהמאה התשע עשרה, פעם אחת כשהיתה חולה מאוד התעוררה ואמרה לאביה: אבא, זה עתה הייתי בבית דין של מעלה ונתנו לי נשמה חדשה נשמה גדולה ורוממה’. לאחר החלמתה היא התחילה להתנהג כגבר ,היא הניחה תפילין התעטפה בטלית ובילתה את כל ימיה בתפילה ובתלמוד תורה.
לסיכום, אמנם יש מקרים יוצאי דופן שבהם נשים צדקניות לאורך ההסטוריה הניחו תפילין, אולם כמעט תמיד היתה זו אישה בודדה שהניחה בצנעה בגלל נסיבות מיוחדות, כגון מיכל בת שאול שנזקקה לזהירות מיוחדת, או הבתולה מלודמיר שקיבלה נשמה של גבר. ופרט למקור אחד, של השר מקוצי, שנראה שבתקופתו (תקופת בעלי התוספות) יתכן והיו נשים להניח תפילין ולא מחו בהן, נראה שלא נהגו נשים כמנהג להניח תפילין, אם מכיוון שהתפילין מהוות כלי גבר, ואם מכיוון שמדובר במצווה שדורשת נקיות.
אך בימינו למרבה הצער הפכו ההתעטפות בטלית והנחת התפילין על ידי נשים, שהיתה סימן לדבקות מיוחדת בה', ולפרישות מחיי העולם הזה, ונהגו בה רק נשים נדירות שהיה ברור שלא יחטאו, והנה בדורות האחרונים הפכו מנהגים נדירים אלו ל"סמל מסחרי" של מי שמעוניין דווקא לפגוע בכל מורשת ישראל, לפגוע בהלכות הבסיסיות ביותר, ("יותר מדרך אחת להתחתן/להתגרש/להיקבר/לשמור שבת וכו'" [4]) ולהשתמש בטלית ובתפילין דווקא למטרה של עירבוביה, של העדר צניעות, ושל חטא – כלומר, בדיוק למטרה שבגללה אסרה התורה לאישה ללבוש כלי גבר.
ולכן נראה שכמו שבתקופת האבות, הקרבת קרבנות על במות היתה רצויה ואחר כך נאסרה כי השתמשו בה לעבודה זרה, כך הנחת תפילין על ידי נשים, שבעבר היתה נהוגה על ידי יחידות סגולה, הפכה היום לצערנו לסמל של מרידה במסורת ישראל, לכן היא נאסרה.
וכך סיכם את הנושא הגאון הרב הרשל שכטר את השאלה האקטואלית של טלית ותפילין על ידי נשים בתקופתנו זו [184]:
".....והנה חדשים מקרוב באו והנהיגו הנהגה מחודשת שהנשים יחבשו כיפות או טלית ותפילין בשעת תפילת שחרית, ולא הציעו שאלה בזה לפני גדולי ההוראה של זמננו, כנראה על פי הסברא של כי כל העדה כולם קדושים, כעין טענת קרח ועדתו, אף שאולי אין זה כונתם, דהיינו (–כפרש“י שמה ע“פ המדרש) שכולם השתתפו במעמד הר סיני. וממילא– כל אחד רשאי לפסוק הלכה כפי הבנתו שלו וכפי הרגשותיו,...... והתפלאתי לראות היאך שאנשים בעלי שכל מפלפלים פלפול של הבל בקשר לנדון נשים אם רשאות להתנדב (בתורת אינה מצווה ועושה) לקיים מצות תפילין, והראו פנים לכאן ולכאן, ודנו כאילו היינו חיים בתקופת התנ“ך (שהביאו ממיכל בת שאול), או בתקופת התנאים (שנחלקו התנאים אם נשים סומכות רשות), או בזמן הראשונים (שפלפלו לגבי בנותיו של רש“י).
אכן בעו“ה חיים אנחנו -בשנת תשע“ד- בתקופת מרד המינים נגד התושבע“פ כשהנהגה זו – עטיפת טלית והנחת תפילין מצויה אך ורק אצל הקונסרבטיבים, שכל הגישה שלהם להלכה מבוססת על היסוד שאכן מותר ואף חיוב יש לשנות מדרכי המסורה ע“פ רצונם וניהוגם של ה “עמא דבר” כל עוד שיש להם איזה “מקור” לדבר, ודוקא נקודה זו היא היא ההבדל בינם לבין האורטודוקסים. ויש כאן מלחמת אחים של מערכה מול מערכה, שהללו, הממשיכים במסורת אבותיהם שבידיהם, ואומרים שאבותינו לא שיקרו לנו, וגם אני מאמין באמונה שלמה, ככל הדורות הקודמים, שמשה קיבל תורה מסיני; והללו צועקים בקול ואומרים שאנחנו לבד המומחים האמתיים על אמיתות ההיסטוריה, וטוענים בהחלט שמשה לא קיבל תורה מסיני וכו‘ וכו‘, וחלק גדול מעמדתם ושיטתם הוא טענת “קרח אבינו“- שכל העדה כולם קדושים, וכאמור.
ונראה שרק הסומא שאין לו עינים לראות, לא יכיר מה שנמצא לפניו ממש “תחת האף שלו“, שהנהגה זו היא הנהגת הקונסרבטיבים, ועלול להביא לידי עוד הנהגות נגד המסורה ולהתרשלות כללית בענייני פסק והוראה. וידוע מה שהעיר הגרי“ז על גדלות אביו הגר“ח סאלאוויטשיק, שהי‘ לו כח הבנה וכח החדירה שכזה, שהי‘ יכול להגיד מראש– שאם יחליטו היום ללכת בכיוון זה, שכך וכך יהי‘ בעוד ששים שנה, ואם יחליטו ללכת בכיוון האחר, שכו“כ יצא לבסוף לאחר ששים שנה, אבל (הפטיר הגרי“ז) לי אין את כח החדירה הזה– לידע מה יהי‘ לבסוף– לאחר ששים שנה. ולאחר ששהה קצת הוסיף לומר, שאכן כמדומה לי שכן יש לי מעלה, שלכה“פ אני יכול להכיר מה שישנו כבר לפני כעת– “תחת האף שלי.”
ודבר פשוט הוא שכמו שהקפידו חכמי המסורה שלא להרשות לנהוג אפילו כחומרת הצדוקים, והקפידו בדוקא לטמא את הכהן השורף את הפרה ולהטבילו, כדי שתעשה הפרה בדוקא ע“י טבולי יום, כן בנד“ד ממש, דפסקי הלכה אינם נאמרים “מתוך חלל ריק“, אלא מתוך ההקשר (קאנטעקס“ט) של אותו הדור, ובדורנו אנו, כל התנאים וכל הראשונים וכל האחרונים יסכימו שהנהגה זו אסורה היא בהחלט, אע“פ שהיא לחומרא יתירה, שלא לחקות את המינים, עי‘ משנה סוף פ“ב דחולין (דף מא.).
ונראה דד“ז הוא בבחינת ערקתא דמסאנא, דרבנו ז“ל אמר שערקתא דמסאנא גדרו– כל הנהגה שהיא שהפכה להיות סמל להריסת הדת, אפילו אם “ע“פ הלכה” היא מותרת, זה גופא (שנהפך לסמל להריסת הדת), גורם לכך שיהי אסור.
וכך התבטא רבנו בשעתו (בקשר לפרשת “מי הוא יהודי” שפתח בן–גוריון), דאין הבדל בדבר בין אם האנס הוא נכרי כאנטיוכס הרשע או יהודי כבן–גוריון, עדיין דין אותה הנהגה כערקתא דמסאנא ויהרג ואל יעבור. (וביטוי זה לענין אנס יהודי, מקורו בשו“ת אבנ“ז או“ח סי‘ תקל“ז [185], ועי‘ ס‘ נפש הרב עמ‘ רל“ג [186].)
וכזה ידוע בשם רבנו, שכשהתחילו הקונסרבטיבים להכניס טקס בת מצוה לבנות באמצע התפילה– דוגמת הבר מצוה לבנים, הצהיר בזה רבנו שהרבנים האורטודוקסים אסורים בהחלט לעשות כמותם, שזה בבחינת ערקתא דמסאנא, ודינו שיהרג ואל יעבור.." ע"כ.
ובענייננו, בהקשר של "נשות הכותל", שרובן רפורמיות או קונסרבטיביות, ולפעמים גם נשים מתוכן שמחללות שבת ופועלות לפריצת חומות השבת, בכל זאת מתעטפות בטלית ומניחות תפילין, ורובן ככולן חושבות שעל ידי הנחת התפילין הן כביכול משנות את התורה "פעם היה אסור היום מותר" כדבריהן, ברור שחששות אלו חזקים ביותר, היות שהתופעה הזו של טלית ותפילין לנשים הפכה להיות ל"סמל מסחרי" של נשים אלו, וסמל מסחרי של נסיונות להרוס את חומות היהדות דרך סמלי היהדות עצמן, וכפי שהתבטאה יו"ר הארגון במאמר שלה [4]:
"מתווה הכותל מדבר על כך שיש יותר מדרך אחת לספק שירותי דת בכותל. יישום המתווה יקדם את היום שבו תהיה יותר מדרך אחת להתחתן ולהתגרש בישראל, יותר מדרך אחת להיקבר, לשמור שבת, כשרות וכו'. הכותל טומן בתוכו את היסוד העמוק של יחסי דת ומדינה, ויש אפשרות לקדם דרכו פלורליזם דתי עבור כל מדינת ישראל".
כלומר, הנהגה זו של טלית ותפילין לנשים, הפכה בעוונותינו הרבים בדורנו להיות סמל להריסת הדת, ולכן אף אם בעבר היו נשים בודדות שמסיבות מיוחדות עשו כן, הרי היום לאור המציאות שנוצרה, כל גדולי ישראל אסור זו.
נרות חנוכה על ידי נשים
מובא בגמרא במסכת שבת [187]: "אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס". שאשה מוציאה את בעלה ידי חובה אם הוא אינו שב לביתו.
וכן פוסק גם השלחן ערוך [188]: "אשה מדלקת נר חנוכה, שאף היא חייבת בה" ומוסיף המגן אברהם (שם ד') שאשה יכולה אף להדליק עבור כל בני ביתה ולהוציאם ידי חובה.
אף על פי שנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, מכל מקום כשבעל הבית מדליק נרות חנוכה בבית, אין אשתו ובנותיו מדליקות נרות בפני עצמן, ואפילו למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, מכל מקום אשתו ובנותיו אינן מדליקות בפני עצמן.
וכן פסק המשנה ברורה [189], שאשה נשואה אינה כלולה בהידור של נר לכל אחד ואחד כיוון שאשתו כגופו ולכן אינה מדליקה נרות.
החתם סופר [190] כותב שמאחר ועיקר המצווה הוא להדליק נרות "על פתח ביתו מבחוץ" ומאחר ו"כל כבודה בת מלך פנימה", לכן נשים בדרך כלל אינן מדליקות בפני עצמן.
אך אם האשה נמצאת לבדה בביתה, כגון אשה שאינה נשואה עדיין, או שאין בעלה נמצא בבית בשעת ההדלקה, תדליק האשה נרות חנוכה, ודינה כדין האיש. [191]
אם הבעל אינו עתיד לחזור לביתו באותו הלילה, תדליק עבורו אשתו בשעת ההדלקה ותוציא אותו ידי חובה, כמבואר בביאור הלכה תרע"ה ד"ה "אשה מדלקת". במקרה זה טוב שידליק גם בעלה ללא ברכה, וישמע ברכות ממישהו אחר אם יכול [192].
ובנוסף, מי שלן בבית מלון לרגל עסקיו, ואשתו מדלקת עליו בביתו, אינו רשאי לכוין בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בהדלקת נרות החנוכה שמדליקה עליו אשתו בביתם, ולהדליק עם ברכה בחדרו במלון, מפני שחובת נר חנוכה הוא חובת איש וביתו, ואינו חובת גברא בלבד, ועל כרחו יוצא ידי חובתו במה שאשתו מדלקת עליו.
כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאם אדם יודע כי הוא עתיד לחזור לביתו באותו לילה בשעה מאוחרת, עדיף שימנה את אשתו שתדליק הנרות בזמן הראוי להדלקת נרות לכתחילה, דהיינו כרבע שעה לאחר שקיעת החמה, מאשר שידליק בעצמו בשעה מאוחרת. ואף על פי שבכל המצוות אנו אומרים "מצוה בו יותר מבשלוחו", מכל מקום כאן עדיף שימנה את אשתו להדליק נרות, משום שעל ידה מתקיימת המצוה בזמן הראוי לה כתקנת חז"ל. ומלבד זה יש לומר, שכשהאשה מדליקה נרות במקום בעלה, לא נחשב הדבר שאינו מקיים המצוה בעצמו, משום שאשתו כגופו, ואם כן כשמדליקה האשה נרות הרי הוא כאילו הדליק בעצמו. [191]
ומכל מקום למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק נרות חנוכה, אם נמצא הבעל במקום שיכול להדליק, טוב שידליק בעצמו בלא ברכה, ואשתו תדליק בביתו בברכה, ואם יכול הבעל, טוב שישמע ברכות ההדלקה מאדם אחר.
וכאשר הבעל יודע שיגיע מאוחר לביתו, ולכן הוא מורה לאשתו שתברך ותדליק במקומו, הרי שהוא יוצא ידי חובת ההדלקה והברכות בהדלקה של אשתו. אולם אם אירע שכבר בלילה הראשון של חנוכה הדליקה האשה את הנרות עבור הבעל, נמצא שהיא מברכת גם ברכת "שהחיינו" על ההדלקה בלילה הראשון. והבעל, עדיין לא בירך שהחיינו. ועל כן ביום השני כאשר יבא הוא לביתו, יהיה עליו להדליק נרות ולהוסיף לברך ברכת שהחיינו על הדלקה, שהרי זו ההדלקה הראשונה עבורו.
יחד עם כל זה, למרות שמצוות ההדלקה היא "נר איש וביתו", נהגו להדליק נרות חנוכה גם בבית הכנסת משום פרסומי ניסא.
וכך כתב הריב"ש [193]: "המנהג הזה, להדליק בבהכ"נ, מנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא, כיון שאין אנחנו יכולין לקיים המצוה כתקנה כל אחד בביתו, שהיא להניחה על פתח ביתו מבחוץ... וכיון שעת', שיד האומות תקפה עלינו, ואין אנו יכולין לקיים המצוה כתקנה, ומדליק כל אחד בפתח ביתו מבפנים, ואין כאן פרסומי ניסא כי אם לבני ביתו לבד, לזה הנהיגו להדליק בבהכ"נ לקיים פרסומי ניסא. ואע"פ שאין מברכין על המנהג, זהו במנהג קל, כמו מנהג של ערבה, שאינו אלא חבטא בעלמא, אבל בזה, שהוא לפרסם הנס בבהכ"נ ברבים, מברכין עליו. כמו שנהגו לברך על ההלל של ר"ח, ואע"פ שאינו אלא מנהג, ואין בזה משו' ברכה לבטלה כלל; וכדעת ר"ת ז"ל. ומ"מ, באותה הדלקה של בהכ"נ, אין אדם יוצא בה, וצריך לחזור ולהדליק כל א' בביתו, דמצות חנוכה נר איש וביתו."
ולמרות שבדרך כלל בשולחן ערוך נפסק שאין מברכים על המנהג, בקשר להדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת גם שולחן ערוך פסק שיש לברך, משום שיש בכך מצווה של פרסום הנס [194] וזה לשונו: "...ובבית הכנסת מניחו בכותל דרום ומדליקין ומברכין משום פרסומי ניסא."
ומוסיף הרמ"א על כך: ואין אדם יוצא ידי חובתו בנרות של בית הכנסת וצריך לחזור ולהדליק בביתו. שאף שמדליק ומברך, אינו יוצא ידי חובה בהדלקה זו אלא חוזר ומדליק בברכה בבית.
ומפרט מרן הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א [195] שדין הדלקת נרות חנוכה בבית כנסת תקף גם בכותל המערבי, משום פרסומי ניסא, אך אין יוצאים ידי חובה בהדלקה זו.
ולהלכה, כותב הילקוט יוסף [195] שאף המדליק בברכות בבית הכנסת, חוזר ומדליק בביתו, שמצות חנוכה נר איש וביתו. [196]. וחוזר ומברך את כל שלשת הברכות לפני הדלקתו, כדי להוציא את בני ביתו ידי חובתם. ואם הוא גר לבד בביתו, והדליק נרות חנוכה בבית הכנסת במעמד הצבור בלילה הראשון ובירך שלשת הברכות, כשמדליק בביתו לא יברך אלא ברכת להדליק נר חנוכה בלבד, ולא יחזור לברך בביתו שעשה נסים ושהחיינו, מפני שכבר בירך ברכות שעשה נסים ושהחיינו, ויצא ידי חובה. אלא אם כן בא להוציא ידי חובה את אשתו ובני ביתו.
לסיכום, אמנם נשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, ואף יכולות להוציא ידי חובה אנשים אחרים, ואף מדליקות נרות חנוכה בפועל אם הן גרות לבד או אם הן מדליקות במקום הבעל כשהוא אינו נמצא. ואף על פי כן, המנהג להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת הוא לא משום "נר איש וביתו" אלא משום "פרסומי ניסא", ואינו מוציא ידי חובה את השומעים,
ולכאורה, אם האישה תדליק במעמדים אלו, מתעוררים כל הדיונים של הצניעות, וכל כבודה בת מלך פנימה, וכבוד הציבור, וכל הדיונים שמובאים לעיל בנוגע לברכות ולתפילות הנאמרות על ידי אישה במניין או בבית הכנסת. ועל פי דברי החתם סופר, שאישה בדרך כלל לא תדליק נרות חנוכה (אלא אם כן היא גרה לבד או בעלה לא נמצא) משום כל כבודה בת מלך פנימה, ברור שנימוק זה תקף עוד יותר במקום כמו בית כנסת או ברחבת הכותל המערבי.
ובנוסף יש לציין שהסיבה שמתירים להדליק נר חנוכה בברכה בבית הכנסת למרות שאין המדובר ב"נר איש וביתו", היא מכיוון שזהו המנהג שהיה נהוג בתפוצות ישראל, אך הדלקה על ידי אישה בבית הכנסת או בעזרת הנשים אינה המנהג המקובל, ולכן לכאורה יש כאן ספק של ברכה לבטלה. וכך פסק להלכה הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א, שנשים לא תדלקנה בברכה בכותל המערבי. (ראה שיעורו של מרן לפרשת וישלח תש"פ).
קריאת מגילה על ידי אישה
אמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס" [197,198].
ולכן נשים חייבות בקריאת מגילה בערב ובבוקר. ופירש רש"י, שאף על הנשים גזר המן להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים, ומביא התוספות [199] בשם הרשב"ם, שעיקר הנס היה על ידן בפורים על ידי אסתר בחנוכה על ידי יהודית בפסח שבזכות צדקניות שבאותו הדור נגאלו.
אך לפי התוספתא [1100] נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן.
ובעל הלכות גדולות בהלכות מגילה [200] מכריע שנשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת מגילה אלא שחייבים במשמע, כיוון שהכל היו בספק להשמיד להרוג ולאבד. ולכן הכל חייבים במשמע מגילה. ומביא שרבי יהושע בן לוי היה מכניס את כל אנשי ביתו וקורא לפניהם מגילת אסתר, ורבי יונה אבוה דרבי מונא היה מתכוין לקרות אותה לפני הנשים שבביתו שהכל היו בספקא, הכל חייבין במשמע, אחד האנשים ואחד העבדים ואחד הקטנים.
ואמנם רש"י סבור שהחיוב של נשים הוא כמו של האנשים ומוציאות ידי חיובה גם את האנשים [201]: לאתויי נשים - שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם.
אבל כתבו התוספות שם, על פי דעת ההלכות גדולות, שאשה מוציאה מינה אבל לא אנשים: "דסלקא דעתך דלא יועיל קריאתן אפילו להוציא הנשים, קמ"ל דהכל חייבין בשמיעה עבדים נשים וקטנים."
להלכה פסק הרמב"ם [202] "והכל חייבים בקריאתה - אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכין את הקטנים לקרותה." והוא לא חילק בין אנשים לנשים מבחינת היקף וסוג החיוב.
וכן פסק השו"ע [203] "הכל חייבים בקריאתה: אנשים ונשים, וגרים ועבדים משוחררים. ומחנכים את הקטנים לקרותה." ואינו מפריד בין חיוב האנשים והנשים. ועל השאלה האם נשים מוציאות אנשים השו"ע כותב בסעיף ג': " אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו, והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה... יש אומרים שהנשים אינם מוציאות את האנשים."
ומפרט המשנה ברורה: [204] "דשאני מגילה דהוי כמו קריאת התורה ופסולה מפני כבוד הצבור ולכן אפילו ליחיד אינה מוציאה משום לא פלוג וגם דאפשר דאשה אינה חייבת בקריאה רק לשמוע וכדלקמיה ומקרי שאינה מחוייבת בדבר לגבי איש אבל אשה מוציאה את חברתה:".
ובהמשך בס"ק ח' כותב המשנה ברורה: "עיין במ"א שמצדד דלא תקרא לעצמה כלל רק תשמע מהאנשים. וכ"ז ביש לה ממי לשמוע אבל אם אין לה מי שיקרא לפניה תקרא היא לעצמה במגילה כשרה ומברכת אקב"ו לשמוע מקרא מגילה".
וב"שער הציון" אות ט"ו [205] מפרט הח"ח "אבל לנשים רבות, אין האישה מוציאן, דזילא בהו מילתא".
בעקבות המחלוקת לגבי סוג החיוב של נשים במגילה, יש גם מחלוקת לגבי הברכות על הקריאה לנשים [206]. לדעת הבן איש חי [207] נשים לא יברכו לעצמן וגם הקורא לא יברך אלא אם הוא עדיין לא שמע את הקריאה [208]. לדעת השו"ע תברך "על מקרא מגילה", ולדעת המשנה ברורה יברכו "לשמוע מקרא מגילה". הרב עובדיה יוסף והגר"א פוסקים בנושא זה כמו השו"ע, ואילו הרב אלישיב, ורוב הפוסקים האשכנזים פוסקים כדעת המשנ"ב. ואיש שקורא את המגילה לנשים והוא עצמו יצא כבר ידי חובה, יכול לברך את שלוש הברכות שלפני הקריאה ולהוציא את השומעות ידי חובתן. אולם עדיף שאחת הנשים תברך בעצמה ותוציא את חברותיה בברכות, וכך המנהג למעשה. בסיום הקריאה, לדעת הרב עובדיה יוסף אחת הנשים תברך ״הרב את ריבנו״, ולדעת הגרש״ז אויערבך לא תברך, משום שאין לומר ברכה זו ללא מניין גברים. [206]. וכותב הרב אליעזר מלמד [209] שהטוב ביותר, לשמוע את המגילה בבית הכנסת עם הגברים, שברוב עם הדרת מלך.
ולגבי הנושא הנדון, של הוצאת אחרים לידי חובה, ראינו שיש מחלוקת בדבר. לכל הדעות אישה חייבת בשמיעת מגילה, ולכל הדעות המנהג המקובל הוא שנשים תשמענה את המגילה, או בבית הכנסת, או בקריאה מיוחדת בביתן. בנוסף, לכל הדעות אישה יכולה לקרוא לעצמה ולהוציא ידי חובה גם את חברותיה (אם כי יש מי שכותב שלא תקרא לנשים רבות), ובנוסף, לדעת הרמב"ם והשו"ע אישה יכולה גם להוציא ידי חובה אנשים. וכך אמנם פוסק הרב עובדיה יוסף, שבדיעבד אישה יכולה להוציא אנשים ידי חובה כשאין מי שיקרא.
וכך כותב בילקוט יוסף [210] שהכל חייבים בקריאת מגילה, ונשים שאינן יכולות לבוא לבית הכנסת לשמוע מגילה מהשליח ציבור או שאינן יכולות לשמוע אותה היטב מפי הקורא בבית הכנסת, חייבות לשמוע את קריאתה מפי אדם הבקיא בקריאתה, ובפרט מביא הילקוט יוסף שבישוב קטן שאין שם איש שיודע לקרוא את המגילה כהלכה, ויש שם אשה שיודעת לקרוא המגילה, יכולים להתאסף באחד הבתים והאשה תעמוד בצד בצניעות, ותקרא להם המגילה בטעמיה. [211].
וכן כותב בילקוט יוסף [212]: יש אומרים שאף על פי שהנשים חייבות במקרא מגילה, אינן מוציאות את האנשים ידי חובתם. וכן מנהג האשכנזים.... ויש אומרים שהנשים יכולות להוציא את האנשים ידי חובה, וכן דעת מרן השלחן ערוך. וכן עיקר למנהג הספרדים...
ומכל מקום נכון לחוש לדעת המחמירים דלכתחלה לא תוציא האשה את האיש ידי חובה אלא אם כן בשעת הדחק... ובדיעבד מיהא השומע קריאתה מאשה בודאי שיצא ידי חובתו, ואין צריך לחזור ולקרותה. עד כאן דברי הילקוט יוסף.
וראוי להדגיש שגם לדעת הפוסקים שאישה יכולה להוציא אנשים ידי חובה, הרי זה רק בדיעבד וכשאין ברירה אחרת, וכפי שהובא לעיל מדברי הילקוט יוסף.
ולכן, בעקבות מנהג שרצו לתקן כנסת בשוהם, שבו הוחלט כי בקריאת מגילה בבית הכנסת המרכזי תחליף אישה את החזן באמצע קריאת המגילה, כתב הרב עובדיה יוסף זצ"ל את המכתב הבא: [213]:
"הנני להודיע דעת תורה, כי אין ראוי לעשות כן וכל ההיתר שאשה תקרא את המגילה להוציא את הרבים ידי חובה הוא רק לנשים, או במקום שאין שם איש אשר יוכל להוציא את הרבים ידי חובתם, שזהו שעת הדחק, ואין זו חסידות, אלא שכך צריך לנהוג על פי ההלכה, וכך מנהג היראים מאז ומתמיד."
לדיון מורחב על חיוב נשים במגילה ראו בילקוט יוסף [212], וכן [214], וכן במאמר של הרב אריאל פיקאר בתחומין. [215]
ולסיכום, אישה חייבת בשמיעת מגילה. יש הסוברים שחיובה כחיובם של האנשים ויש הסוברים שחיובה לשמוע מגילה ולא לקרוא מגילה. ולכן הלכה למעשה אישה יכולה לשמוע מגילה בבית הכנסת או לשמוע מגילה בביתה כאשר קוראים לה, או אף לקרוא מגילה לעצמה ואף לחברותיה, ובדיעבד יכולה אף להוציא אנשים ידי חובה אם היא יודעת לקרוא ואין אף איש שיודע לקרוא.
על כל פנים, לגבי נשות הקבוצה, יש לציין שאם הן רוצות לצאת ידי חובה, כמו שהן מקפידות שהמגילה תהיה כתובה ע"י סופר סת"ם אורתודוכסי ירא שמים, כך עליהן להקפיד שהקריאה והברכה יהיו על ידי קורא/ת אורתודוכסי/ת ירא/ת שמים, כלומר, שאינו/ה משתתפת בפולחן שלהן, וכפי שיפורט בהמשך.
היבטים הלכתיים נוספים לגבי קבוצת "נשות הכותל"
"מכל הזרמים"
על פי הצהרתן, נשות הקבוצה הן נשים "מכל הזרמים - אורתודוכסיות, קונסרבטיביות ורפורמיות". בספר ילקוט יוסף-דיני הכותל המערבי וזכר לחורבן [216] מביא הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א סקירה מקיפה של ההתייחסות ההלכתית לרפורמים ולקונסרבטיבים ולשותפות עימהם.
בפרט הוא מביא את דברי בעל מחנה חיים [217] שהמליץ על בתי כנסת שלהם דברי רבי טרפון [218] שאם יבואו לידיו ספרי מינים, שורף אני אותם עם האזכרות שבהם." וכיו"ב פסק הרמב"ם [219] אפיקורס ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת ה', ולכן מצוה לשורפו, כדי שלא להניח שם לאפיקרוסים, ולא למעשיהם, ע"כ.
וכתב בשו"ת חכם צבי [220] שהעושים ביד רמה בשאט נפש ופורקים מעליהם עול מצוות, אפילו מצווה אחת קלה, אין להם חלק לעולם הבא, ולא יתכן שיעלו לקרוא בתורה.
ומרן הרב עובדיה יוסף זיע"א [221] כתב, שידוע שמנהיגיהם ורבניהם השחיתו, התעיבו, וחיללו כל קודש, והתירו נישואי תערובת בפרהסיה, בטקס משותף של רבאי רפורמי וכומר ביחד.
ובפרי תואר [222] כתב, שקצת מבני עמנו שבערי אירופא שאומרים בפירוש שאינם מאמינים בדרשות חז"ל, אלא במילתא דמסתברא להו, שהרי הם כגויים לכל דבריהם, ואין מזמנים עליהם. וכל שכן ברפורמים והקונסרווטיבים שיצאו כתות כתות ועשו שינויים בתפילה ובבנין ביה"כנ ופרצו רוב מצוות וכו' ועליהם נאמר שר"י [223].
ובשו"ת אג"מ [224] כתב שאין להניח לרב רפורמי לברך ברכה אחת מברכות הנישואין תחת החופה, או בסעודות ז' ברכות, ואם בירך אין ברכתו כלום, ואין לענות אמן אחר ברכתו, שהרי הוא כופר ואצלו הברכה היא כדברים בעלמא.
ועוד כתב בשו"ת אג"מ [225] שפשוט וברור שאסור להתחבר עמהם ואין לך קלקול יותר גדול מזה, שכל ישראל קיבלו עליהם רק תורה אחת מן השמים ע"י משה רבינו, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פי, ומי שאינו מאמין בזה ולא בחז"ל שקיבלו איש מפי איש ממשה רבינו, שהם כל הדברים שנכתבו בגמרא בבלי וירושלמי, וביארו אותם רבותינו הגאונים והפוסקים, איננו שייך לאמונתנו הקדושה והטהורה, וא"כ לא שייך שיהיה לנו איזה קשר עמהם.
וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר [226] שבדורות הקודמים כבר גזרו מאתיים רבנים, שאף עם יפצירו לשלום, לא נאבה ולא נשמע להם, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, כמובא בשו"ת מהר"ם שיק [א"ח ס' שו] שכן קיבל מבעל חתם סופר להרחיק מהם ומהמונים כל מה דאפשר, ושלא להיות באגודה אחת עמהם.
והגרצ"פ פראנק כתב במכתבו [227]: כבר בראשית הקיץ תשט"ז יצא פס"ד לאסור איסור להשתתף עם הריפורמים בחו"ל באיזה אופן שהוא...ונחוץ הוא לסדר אסיפת רבנים גדולה... להכריז עליהם שלא יבואו בקהל ה' עד עולם, כי המפלצת הזאת גרועה היא מכל סוגי החילוניים למיניהם ובפעולותיהם הנם מכניסים אנדרלמוסיא בעולם ומגבירים כח הסט"א רח"ל".
עד כאן ציטוט דברי הילקוט יוסף.
ולאור דברים אלו של מרן הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א, השותפות עם נשים אלו בטקס של תפילה, היא עצמה אסורה, וגם אין לענות אמן אחר ברכותיהן ואין להשתתף בתפילותיהן.
ואמנם מבחינה מעשית אי אפשר לשרוף את הסידורים שלהן, למרות שמדובר בסידורים מזויפים שמבוססים על כפירה בבניין בית המקדש, משום שהדבר אסור על פי חוק וגורם לחילול ה'. אך לכאורה אולי ניתן למנוע את הכנסתם של סידורים אלו, ולומר לנשים אלו לפחות להשתמש בסידורים הרגילים, ובכך למנוע לפחות חלק מהחילול ה' שנעשה על ידן בהנפת הסידורים המזויפים כלפי מעלה כחלק מהפולחן שלהן, ומי יודע, אולי המאור שבסידורים אלו יחזירן למוטב?
מינות
בלי קשר ל"כותרות" של חברות הקבוצה (רפורמיות, קונסרבטיביות, אורתודוכסיות וכו'), בדקתי באופן אישי אצל רוב הקבועות שבהן, וכל מי שבדקתי נחשדת במינות.
חלקן בוודאות כלל לא מאמין באלקים. שאלתי אחת מהן למי היא מתפללת, ושאלתי שוב ושוב, והיא לא ענתה. ואותה אישה גם פעילה בגרימת חילולי שבת ר"ל בירושלים, בפתיחת מסעדות בשבת ובמלחמה על תחבורה ציבורית בשבת. גם נשים אחרות מהקבוצה פעילות בארגונים כמו "הבית הפתוח" (מצעדי התועבה), תחבורה ציבורית בשבת, וכן בפעילות ניהולית בדרגים שונים אצל הרפורמים והקונסרבטיבים.
שאלתי הרבה בהן וקראתי הרבה חומרים שהן כתבו, ולא מצאתי אחת מהדומיננטיות שבינהן שמאמינה בבניין בית המקדש כפי שמקובל מדורי דורות. רובן אומרות שכלל אין הן מחכות לבניין בית המקדש (מוקלט). בר"ח אדר ב' אחת המנהלות שלהן שאלה אותי אם אני רוצה לעשות "ברביקיו". בר"ח תמוז אמרה לי מנהלת אחרת ש"קורבנות זה מגעיל" ר"ל, ואף לעגה לי ואמרה ש"השכינה אמרה לי שהיא לא רוצה קורבנות" ר"ל. (לא פירטתי מי זו, אולי חזרה בינתיים בתשובה) אבל כל מי ששאלתי אמרה שאין היא מחכה לעבודת המקדש. והיחידה שטענה שהיא כן מאמינה בבניין בית המקדש היתה המנכ"לית יוכי רפפורט-זירלר, שטוענת שהיא אורתודוכסית, אבל גם היא טענה "כטבעונית, אני מאמינה שבבית המקדש השלישי לא יהיו קורבנות בעלי חיים". [8].
עד היום לא הבנתי איך כל זה מסתדר עם האובססיביות שלהן לקרוא מהתורה דווקא על קורבן ראש חודש כאשר הן מורדות במצווה זו, ואיך הטבעונות שלה מסתדרת עם הנסיונות הלא חוקיים והבלתי פוסקים להגניב לכותב ספר תורה עשוי קלף, ולכאורה גם ריבוי סתירות אלו מורה על חוסר תום לב.
ולמען האמת הקבוצה כקבוצה גם לא מאמינה בכלל בקדושת הכותל, אם כי בנושא הזה כן היתה אחת מהן שאמרה שהיא מאמינה שהכותל מקום קדוש, ואף בפרסום רשמי שלהן הן כתבו ש"המושג קדושת הכותל הומצא על ידי הרבנות הראשית" ואף אחד ואחת מחבריהן/חברותיהן לא מחה בהן [228]
אבל כל זה מעמיד את מעשיהן באור עוד יותר בעייתי: מה האובססיה הזו להגיע למקום שהן כלל לא מאמינות בקדושתו, להילחם על טקס של קריאת טקסט שאין הן מאמינות בתוכנו, ולקרוא טקסטים שמנוגדים לאמונתן, וכל זה תוך כדי גרימת עוגמת נפש עזה לכל המתפללים והמתפללות שכן מאמינים בקדושת המקום.
יחד עם זה יש לציין שחלקן אינן מודעות לחומרת מעשיהן הואיל וגם בציבור הרחב השתרשה הטעות כאילו אין בפולחן שלהן איסור הלכתי, ולכן גם השותפות לפולחן לא תמיד מודעות לכך. אמנם באתי ואמרתי להן שזה אסור וכתבתי להן שזה אסור, אך לא הגעתי לכולן, וגם למה שיאמינו לי.
ומצד שני, לא נוכל להרגיע את מצפוננו בטענה שממילא מדובר ברפורמיות שאין ברכותיהן כלום כדברי האג"מ [224], מכיוון שתמיד יש בתוך הקבוצה שלהן גם נשים אורתודוכסיות שמצטרפות בתמימות לטקס כפי שהן מנהלות אותו, ובנוסף יש להן פעילות רחבה בקרב מכינות ובתי ספר ברחבי הארץ, שם הן מגיעות לציבור הרחב, שאחר כך מצטרף לתיפלותיהן, ובנוסף הן פעילות בחו"ל ולעיתים מגיעות גם אורחות מקהילות אורתודוכסיות מחו"ל שמצטרפות לפולחן,
ואיך לא נחוס על המוני נשים ונערות שלא ידעו מימינן לשמאלן, ובתום לב מצטרפות לפולחנן, ולהן בודאי אין את הדין של האג"מ ובהן בודאי חל איסור של "לפני עיוור לא תיתן מכשול" אם לא מונעים את הפולחן הנ"ל אלא אף מקצים משאבים לאפשר להן לקיים אותו וכפי שיפורט להלן וראוי לתת על כך את הדעת.
קלות דעת
מדובר בקבוצה שנוהגת בכותל מתוך קלות דעת, ונעתיק מתוך דבריו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א, במכתבו מיום ל' אדר א' תשע"ט ליועץ המשפטי לממשלה, כפי שהובא בספר ילקוט יוסף, הלכות הכותל המערבי וזכר לחורבן [216] עמ' נ"ו: "וכך .... יצאנו בס"ד בקריאה ליועץ המשפטי לממשלה, נגד מחשבה לתת מקום הכרה לקבוצה הנקראת "נשות הכותל", שהרי הכותל הוא מקדש מעט ואין כל היתר לנהוג בו קלות ראש, ומטרתן של אותן נשים היא אחת, ביזוי הקדוש והיקר לעם ישראל, ועתה הגדילו לעשות כשהן מבקשות להפעיל מערכת הגברה ברחבת הכותל המערבי ע"י מה שהן מכנות "חזניות", תוך חילול נורא של המקום. על פי חוק ועל פי כל מידה של הגיון, הרבנות הראשית היא הגורם האחראי הבלעדי על שמירת קדושת המקום, והיא זו שקובעת מהו מנהג המקום, והיא זו שעליה מוטלת האחריות והחובה לוודא כי קדושת הכותל תישמר. מעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי, ובמעשיהן של נשות הכותל ובמתן ההיתר להן לפעול כרצונן במקום, יש משום דחיקת רגלי השכינה חלילה, אוי לנו שכך עלתה בימינו, ע"כ".
היבטים נוספים
גם אילו היה מדובר בקבוצה אורתודוכסית לחלוטין, ששומרת על כל גדרות ההלכה, העובדה שהן מבצעות טקס במקביל לתפילה המרכזית, ותוך הפרעה לשמיעת התפילה המרכזית, ותוך פגיעה ברגשות המתפללים בכותל, ותוך גרימה לשנאת חינם, הדברים האלו עצמם בעייתיים בפני עצמן, כי העובדה שקבוצה של נשים בוחרת להפריע למניין המרכזי, ולמנוע מעצמה תפילה במניין שמתקיימת באותו זמן, ושלא לדבר על הנושא של פגיעה ברגשות שאף הוא בעייתי מבחינה הלכתית משום איסור הונאה (ראו בספר החינוך [229]. וכאן כשמדובר על קבוצה שפועלת בניגוד להלכה, ההפרעה והפגיעה חמורה באופן בלתי נסבל.
בנוסף לכך, יש לציין את ההסתה הפרועה שנשות הקבוצה אחראיות עליה במסגרת אתרי האינטרנט שלהן, ויש בכך משום הוצאת שם רע. לדוגמה, בר"ח טבת תש"פ, הן ניסו להבריח ספר תורה פנימה, והוא נלקח אל רב הכותל, ומיד הן פתחו בהסתה פרועה וחסרת אחריות בעולם, שגרמה למאות התומכים שלהן לשלוח מכתבים נזעמים אל רב הכותל, אל ראש הממשלה, ואל הקונסולים של ישראל בארה"ב. וסגנון ההסתה והשקרים כאילו "לא מרשים לנשים להתפלל בישראל" ו"אין חופש פולחן בישראל" וכו', מזכיר את הברכה בתפילת שמונה עשרה שחיבר שמואל הקטן. (ופלא שאת הברכה הזו הן עוד לא צנזרו).
משמעויות מעשיות
משמעויות מעשיות
לאור כל הכתוב לעיל, ברור שיש כאן אות קלון עצום על כך שבכלל מאפשרים לקבוצה כזו לפעול בשריד בית מקדשנו, ולנהל טקס שכל מהותו מרידה בשריד בית מקדשנו, מרידה בתורה שבכתב תוך נסיונות נואלים לקרוא מתוך התורה שבכתב כשהן מורדות בתורה זו, מרידה בתורה שבעלת פה ובדברי חכמים תוך שימוש בברכות באופן שחכמים אסור, ותוך שינוי המטבע שתיקנו חכמים באופן שברכותיהן הופכות לברכות לבטלה, ושימוש בסמלים הכי קדושים של עם ישראל, הטלית, התפילין, ספר התורה, וכל זה באופן מזלזל, ומתוך כפירה, מהווה דבר שכולנו צריכים להתבייש בו. הכותל שאמור להיות שער הרחמים שלנו, מקום תפילה ומקום השראת שכינה, הפך כל ראש חודש מחדש למקום פרוץ ומופקר.
האם בגן החיות התנ"כי היו מרשים לקבוצת נשים להתפרץ לאחד הכלובים ולהפוך אותו לשחוק? האם במוזיאון ישראל היו מרשים להיכנס ולנהל טקס שמנוגד לכללי המוזיאון? וללעוג למוצגים שלו? האם בהר הרצל היו מרשים להיכנס ולנהל טקס אנטי ציוני? האם בכנסיה היו מאפשרים לקבוצת אנשים שאינם מאמינים ביש"ו להיכנס ולספר על שורשיו של איש זה? ומה היה קורא אם קבוצה אנטי מוסלמית היתה נכנסת למסגד?
ונראה שכל סוג של סיוע ישיר לפולחנים שלהם מהווה איסור תורה של "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" [230] אם האירוע לא יכול היה להתקיים בלי סיוע זה, ואיסור של מסייע לדבר עבירה אם האירוע יכול היה להתקיים גם בלי סיוע הזה, ויש גם בעיה של חילול ה' כאשר הסיוע נעשה על ידי אדם שנחשב "דתי". וגם על פי הדעה שעבירה על ברכות לבטלה היא מדרבנן, הרי המושיט לחבירו בשר עוף בחלב, התוספות [231] כתבו שעובר על לפני עיוור רק מדרבנן. אך הקובץ הערות [232] והמנחת חינוך [233] כתבו שעובר מדאורייתא, והוסיף המנחת חינוך (שם) סברא, שהרי אינו גרוע ממכשיל את חבירו בעצה רעה שעובר מדאורייתא (דן בזה גם ספר המקנה לא-ב [234]).
ואמנם יש הסוברים שאין דין של "לפני עיוור לא תיתן מכשול" או "מסייע לדבר עבירה" במומר או בעובר עבירה במזיד [235], ויש אוסרים כיוון שהרי גם המומר מצווה להפרישו מהחטא שהרי ישראל הוא [237,236], וכך נראה מדברי הטור [238], שאסור ללוות בריבית אפילו ממומר, דאע"פ שחטא ישראל הוא, והנותנו לו עובר משום "ולפני עור לא תתן מכשול".
אך נראה שגם על פי הדעה המקלה, במקרה שלפנינו אין מדובר במומרות, מהסיבות הבאות:
(א) רובן תינוקות שנשבו (גדלו בבתים רפורמיים או קונסרבטיביים או חילונים), והרי לא הכירו בתורת ישראל מעולם, וכפי שפוסק הבית יוסף שאין להלוות בריבית למי שנחשב כתינוק שנשבה בין העכו"ם [239].
(ב) כמעט כל הנותרות הן אורתודוכסיות "פמיניסטיות" שלא יודעות שהן עוברות על ההלכה. וגם כשאני מוכיחה אותן על כך, אין סיבה שיאמינו לי, ולכן הרי הן נשארות בגדר שוגגות ולא מזידות.
(ג) בודדות ממש מהקבוצה קיבלו חינוך דתי/חרדי ומרדו בו.
כך שגם על פי הדעה המקלה הנ"ל, נראה שאי אפשר להקל במקרה שלפנינו. ובנוסף ברור שאם לא יתאפשר להן לקיים את הפולחן שם, כמעט בטוח שהן לא יטרחו לקיים אותו במקום אחר, כי כל מטרתן של המארגנות היא להשיג דרך הכותל לגיטימציה למעשיהן, ולכן עצם נתינת האבטחה לביצוע הפולחן הוא המאפשר וגורם למעשה את קיומו לכן יש בכך איסור של לפני עיוור לא תיתן מכשול.
וגם אם תאמרו שכך דרש בג"צ וכך החליטה המדינה, הרי בשעת גזרה יש דין של יהרג ואל יעבור אפילו על מנהג קל ואפילו ערקתא דמסאנא [103], וכך נפסק להלכה ברמב"ם [104] ובשו"ע [14]. וכדברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין עד [240]. לגבי שעת השמד: "שבשעה שאומות העולם חושבים לבטל מצוה מן התורה, צריך לעשות חיזוק כנגדן שלא לקיים מחשבתם, ומוטב שיֵהרגו כמה מישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל...".
לסיכום, לאור הכתוב לעיל, מן הראוי לבדוק היטב האם בכלל מותר על פי ההלכה לקרן למורשת הכותל לאבטח את קבוצת הנשים האלו, והאם מותר בכלל על פי ההלכה לאפשר להן להכניס את החוברות הכופרניות שלהן שהן קוראות להן "סידורים" ושמכילות נוסחים האסורים על פי ההלכה, וגורמים ל"לפני עיוור לא תיתן מכשול" כי גם נשים תמימות שקוראות לעצמן "אורתודוכסיות" ומצטרפות לקבוצה זו מתוך "פמיניזם" מוצאות את עצמן מתפללות בנוסח השגוי שבסידורים אלו.
ואמנם בעת יציאתן אין סיבה לא לאבטח את היציאה, אדרבה, שתצאנה כמה שיותר מהר, והבעיות שציינתי אינן קיימות ביציאתן. ובנוסף, בתוך עזרת הנשים אף אישה לא פוגעת בהן, מקסימום אנחנו מדברות איתן בטון כזה או אחר, אבל ביציאה מהכותל, כן יתכן וכמה חמומי מוח כן עלולים לפגוע בהן ולכן ביציאה יש הצדקה לאבטח את היציאה.
במסגרת זאת אבקש להודות לרב הכותל שליט"א ולקרן למורשת הכותל על המאבק למנוע מהן לחלל את ספר התורה בכותל, למרות כל הלחצים הבינלאומיים המופעלים עליהם בתקופה זו מטעם קומץ רפורמים אוטו-אנטישמיים מתבוללים שמנסים להחדיר את טומאתם הנה דרך הכותל למרות שאין הם מאמינים בקדושתו כלל.
ומצד שני צריך לחשוב הרבה איך אפשר בכל זאת לסייע לאותן נשים, להציע להן עזרה וסעד כן להשתלב בתוך העולם הדתי, כי מתוך היכרות שלי עימהן, יתכן ובתוך תוכן הן באמת מחפשות את הדרך אל הקודש, ולא מוצאות איך (כשחילקתי להן נרות שבת, כמעט כולן רצו לקחת). ובנוסף, מבין כל האנשים איתם שוחחתי והתכתבתי בנושא, הביקורת הכי נוקבת שנתקלתי בה היתה ביקורתו של אחד מתומכי הקבוצה, צנחן במילואים, שאמר לי בזו הלשון: "אישתי דתיה, ילדי למדו בבתי ספר דתיים, אבל כל הדיבורים אצלכם על אהבת ישראל הכל מהשפה ולחוץ, ואני הרגשתי שדוחים אותנו". וזה גרם לו להצטרף לקבוצה הפוגענית הנ"ל.
כלומר, מצד אחד ה"שמאל דוחה" כאן הוא חיוני מבחינה הלכתית, ומצד שני צריך גם להיזהר למנוע חילול ה' ולהיזהר לתת לחברי הקבוצה את האופציה להתקרב בכל זאת – למי שתהיה מעוניינת בכך. וירחם ה' עלינו שלא תצא תקלה תחת ידינו במשימה החיונית והקריטית הזו.
נ"מ ל"מתווה הכותל"
וכן בנוגע לתכנית "מתווה הכותל", נראה שלאור כל מה שהבאנו לעיל יש איסור גמור בשיתוף פעולה עם מתווה זה, גם מצד "לפני עיוור לא תיתן מכשול" ומסייע לדבר עבירה וחילול ה' כלפי קבוצה זו שמתווה זה אמור לתת לה מקום פולחן קבוע ר"ל, וגם מצד "לפני עיוור לא תיתן מכשול" כלפי המוני בית ישראל שעלולים להגיע למקום זה לחגיגות בר מצוה שעוברות על עבירות חמורות (כיוון שבמקומות אלו הפולחנים יהיו בהכרח שלא על פי ההלכה, ועם סידורים מזויפים של קונסרבטיבים ורפורמים, שלא יוצאים בהם ידי חובה), וכתוצאה הם עלולים חלילה ללכת לאיבוד לעם ישראל, כפי שסיכמה זאת יפה יו"ר הארגון ע. ה. במאמרה במעריב [4].
ובנוסף לכל אלו יש לשים לב שבכל יתר הזמנים פרט לימים שני וחמישי בבוקר, עומד המתחם של "עזרת ישראל" שומם, וגם המתחם של "מתווה הכותל" אמור להיות שומם בכל יתר הימים, וכידוע, אין "ואקום" במתחמים שוממים (ראו מה אירע לשטח הענק של התחנה המרכזית בתל אביב, שהפך להיות קן של פשע), ולכן מן הסתם מתחם זה יתמלא ר"ל במסיונרים מכל העולם, שכבר התחילו להגיע לעשות את הפולחנים שלהם במתחם "עזרת ישראל" (הדברים לא פורסמו אך ידועים לנוגעים בדבר), ולכן המסייע להקמת מתחם זה, כמוהו כמסייע ר"ל באופן ישיר להמרת דתם של המוני בית ישראל ולהוצאתם חלילה מכלל ישראל. והעומד מנגד כמוהו כעובר על "לא תעמוד על דם רעך" ר"ל, ויש לראות איך למנוע זאת.
וכל זה בלי להתייחס בכלל לשאלה ההלכתית של בניית היכל רפורמי בצמוד לשריד בית מקדשנו, שעל כך כתב הגרצ"פ פרנק במכתבו (מובא בשו"ת ציץ אליעזר פרק ה' בפתיחה [241]) בזו הלשון:
"עוררנו לאנשי מעשה אל שמועה כי באה, שהם אומרים להקים בנין והיכל רפורמי בעיה"ק, ויש להתלכד ולהתכונן למלחמת מצוה זו אם ח"ו יגשו לבצע זממם....ולפ"ד נחוץ הוא לסדר אסיפת רבנים גדולה לקדם פני הרעה בראשית תופעתה להכריז עליהם שלא יבואו בקהל ה' עד עולם, כי המפלצת הזאת גרועה היא מכל סוגי החילוניים למיניהם כבפעולותיהם הנם מכניסים אנדרלמוסיא בעולם ומגבירים כח הסט"א רח"ל".
וכפי שכתב הציץ אליעזר בפרק ה' שם: "כשם שהשיטה המהלכת בקרב אנשי התנועה הריפורמית היא "לכבוש את המלכה עמי בבית" לאחוז בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות להניע את אמות סיפיהם מקול צריחתם העורבי וצפצופים הזרזיר לטומאת מקדש וקדשיו בשינוי צורה ותוכן, ומשם להטיף להשכחת צור מחוללנו, כהגדרתו הנפלאה של הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל אשר קרא על כגון זה "וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות" [242].
ואיך אפשר לשתף פעולה עם כזה דבר, ואיך אפשר להסכים חלילה וחס עם בניית בתי עבודה זרה וכפירה בהסכמת הציבור הדתי והחרדי ובצמוד לשריד בית מקדשנו אשר במקום שהשכינה שורה בו כפי שפסקה מועצת הרבנות הראשית וכפי שמובא בספרו של מרן הראשון לציון הרב יצחק יוסף [216]. ואיך נהפוך את ביתנו ואת שריד בית מקדשנו מקום ששורה בו השכינה לבית עבודה זרה ר"ל?
ועל כך זועקת השכינה: "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" [243].
נ"מ למחאה מולן
ומבחינת המחאה מולן, לכאורה חשוב מאוד שעזרת הנשים תהיה מלאה ככל היותר בנשים מאמינות בזמן פולחנן של אלו, בכדי לנסות ככל האפשר לדחוק את צעדיהן. כי לכאורה אם הכותל יהיה מלא עד אפס מקום במשך חודשים ארוכים ושנים ארוכות, באיזשהו שלב הן תאבדנה את הסבלנות, וגם תורמיהן יאבדו את הסבלנות, ובעזרת ה' הפרובוקציה תפסיק.
ומצד שני, לעניות דעתי אין מקום לנוער ולבחורים חרדיים להיות במקום בעת הפרובוקציה, הן מחמת הבעיה ההלכתית לשמוע נשים שרות, והן מכיוון שסגנון המחאה שלהם ביציאה רק גורם להן להנות ולשמוח מכל רגע של תשומת לב, וגורם לתומכיהן הרפורמים מארה"ב לראות את התמונות של המחאה של בחורים צעירים מול נשים מבוגרות ורק לתרום להן יותר, ולכן יש להשתדל למנוע את הגעתם, ומצד שני, להשתדל לעודד הגעה של נשים ובחורות לעזרת הנשים כדי למלא אותה ולדחוק את נשות הקבוצה החוצה עד כמה שאפשר.
לגבי המחאה מולן, ניתן למחות בהן ואף לנסות להוכיח אותן (למרות כל הטיעונים השקריים שהן עונות כשמדברים איתן, אולי בכל זאת משהו יחלחל בע"ה, ויש בכך בכל זאת מצוות הוכח תוכיח). וכפי שכתב מחולת המחנים [244] בזו הלשון:
"והנה כי כן אנחנו צריכין לכפר על העם בזמן הזה, לומר אשר כולם נידונים לאונס יען נתמלאו כמה קהילות ישראל בעו"ה מעצת מעשה קרח העושה קרחה בעדת ישראל ופירוד לבבות לשנות מנהגי אבותינו נידונים המה לאונס, ולכן אנחנו מחויבים לדבר על לבם ולהשיבם אחור, אולי יאותו, אולי יאבו, אולי ישמעו, ותחי נפשם,
וגם אם נדע אשר רובם או כמעט כולם ח"ו לא ישמעו לא נמנע מלדבר, אולי ימצא אחד מיני אלף אשר ישמע וישוב אחור, ונלך בעקבות טבע הבריאה אשר ברא ד' כמה אלפים עשבי רפואות ולא ישתמש בהם זולת אחד מיני אלף ונבראו כלם עבור האחד הזה, והחיה השם כמה דורות, ולא נמלט מהם זולת אחד כמו נח וכן אברהם אחד בדורו היה כן לא נמנע מלדבר את דברינו אולי ישמע אחד מיני אלף ואולי כמו אשר חלק אחד מן האור תאיר אלפי רבבות חלקי החשך כן אמת האחד תאיר את כל חשכת השקר וישמעו כולם ויבינו ולא יתנו דופי במנהגי אבותינו הקדושים". עכ"ל.
ולסיום, נראה לפי דברי שו"ת מהר"ם שיק [245] שיש גם בעיה לשהות במחיצתן, בגלל החשש של היפך של "ברוב עם הדרת מלך" וכלשונו של המהר"ם שיק: "ראיית עבירה עבירה ואינו דומה מועטין העושין העבירה למרובין וסברא זו סברא דאורייתא הוא".
סיכום
סיכום
בכמה הזדמנויות הזכיר כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל את הפתגם שמי שרוצה לשקר – חוזר על שקרו הגדול כמה פעמים ובתוקף הכי גדול ואז מתקבל השקר: "אשר שקר קטן סופו להתבטל ודוקא שקר גדול ומוחלט אפשר שיהיה לו קיום לשנים ולדורות". [246]
וכן בתורת מנחם [247] שכאשר רוצים לומר דבר שקר, יש להכריז זאת בקול גדול ומתוך ודאות, שאז לא יעלה בדעתו של איש ששקר הדבר, וככל שהשקר גדול יותר, יש לצעוק זאת בקול גדול וחזק יותר.
ויש להצביע על מקור מפורש ברבינו יונה [248] על הפסוק "העז איש רשע בפניו": "כי איש רשע, כאשר יעיד דברי כזב, יחזק פניו למען יאמינו דבריו, כי יפחד פן יבינו דרכיו ויכירו בפניו כי שקר ידבר, כי דרך האדם להיכלם מדבר שקר על כן יעיז פניו ביותר."
"כלי הנשק" העיקרי של קבוצת "נשות הכותל" היתה חזרה חוזרת ונשנית של שקרים, ובפרט השקר הנפוץ ביותר, כאילו הפולחן שלהן אינו נוגד את ההלכה, עד כדי כך שרוב מוחלט של המחקרים והמאמרים הדנים בנושא בחרו להאמין לשקר זה, ואף השופט משה סובל טעה והאמין לשקר זה, או בגלל שטיפת המח השקרית של "נשות הכותל" בנושא זה, או בגלל שאותם טועים לא היו נוכחים בעצמם בפולחן הנ"ל, או בגלל שהשקר הזה התאים לדעותיהם של אותם טועים ולמטרה אותה רצו להשיג.
ולכן במסמך זה סרקנו את פרטי הפולחן של קבוצה זו ואת הדעות ההלכתיות השונות בקשר לפולחן שלהם, ולסיכום הדברים, נראה שיש 3 בעיות הלכתיות עיקריות כשעוסקים בפולחן שלהן:
(א) העובדה שהפולחן שלהן מורכב מאוסף של ברכות לבטלה, גם בגלל נוסח תפילה ששינה את המטבעות שטבעו חז"ל גם בראש ברכת אבות וגם בחתימתה, וגם במשמעות של הברכה האמצעית במוסף; וגם בגלל העובדה שהן מתנהגות כאילו הן מניין של גברים, ואין להן מניין של גברים, כך שבאמצע שמונה עשרה יש להן הפסק בגלל הפסוקים של הקדושה, והן מברכות "ברכו" ו"ברכת התורה" על ספר התורה, או על קלף שבידן, ואומרות קדיש בלי מניין, ולפעמים אף אומרות בקול רם חצאי ברכות עם שם ה'. ולכן מדובר על איסור אמירת ברכות לבטלה, שגורמת לאיסור של "לא תישא את שם ה' לשוא" או איסור שדרבנן הסמיכו לאיסור זה, וכן על איסור של "את ה' אלקיך תירא" מצד אמירת שם שמים לבטלה.
(ב) העובדה שהן מבצעות את הטקסים הללו, ואת טקסי הטלית והתפילין, במוצהר לשם התרסה על השוני בין גברים לנשים, ומתוך כוונה לשנות את ההלכה כביכול, ואז הדבר אסור לכל הדעות וכפי שסבר הרב מרדכי אליהו, כאשר הדבר עלול אף להיות מוגדר בגדר "יהרג ואל יעבור".
(ג) העובדה שמדובר בחבורה שמנוהלת על ידי נשים רפורמיות, ותפילה בנוסח רפורמי, ורובן ככולן כופרות בעיקרי האמונה, ונשים בודדות אורתודוכסיות שנוהות אחריהן עוברות בעקבותיהן על ההלכה, ולכן כפי שנפסק על ידי גדולי הפוסקים, גם אם הפולחן שלהן לא היה עובר על ההלכה, אסור היה להשתתף בו.
ולסיכום, פולחן "נשות הכותל" מורכב בעצם משלושה מימדים של איסור: איסור מצד עצמו בגלל אופי הפולחן הנ"ל, וגם מצד המטרה של הטקס הזה, שגורמת לו להיות אסור באיסור של "יהרג ואל יעבור", וגם מצד השותפות בטקס זה, שרובן כופרות ורפורמיות וחל איסור להשתתף עימן כמו שחל איסור להשתתף עימם וחל איסור להתפלל בבתי תיפלתם.
והואיל ובמסמך זה קבענו באופן חד משמעי שהפולחן שלהם מנוגד להלכה באופן מוחלט, ואף עובר על איסורים חמורים. לאור זאת, אין הוא מהווה "מנהג המקום", שכן ברור הוא שמנהג של מקום קדוש על פי דת כלשהי אינו יכול להיות מנהג הכרוך באיסורים על פי דת זו. ועל אחת כמה וכמה שאנו מדברים על ביתו של מלך מלכי המלכים, ועל המדינה היחידה בעולם שמתיימרת להיות "מדינה יהודית", ומן הראוי שלפחות תשמור על קדושתם של המקומות הקדושים לדת של תושביה, ותמנע את חילולם של המקומות הקדושים ביהדות באמצעות פולחנים שאסורים ושסותרים את האמונה היהודית ואת חוקי היהדות ואת עיקרי האמונה הבסיסיים ביותר.
ובנוסף לכל אלו, מן הראוי לתת את הדעת האם אפשר למצוא את הדרך לאפשר לנשים אלו להתקרב לעבודת ה' האמיתית, כי חלקן כן היו מעוניינות בכך.
הסברה על הנושא של פטור נשים ממצוות שהזמן גרמן
מתוך שאלה ששאלה אחת מנשות הקבוצה (ד. ג.), והתשובה שעניתי לה.
שאלה: מדוע נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן? מאיפה הוסמכו חכמנו לפטור מחצית מהעם היהודי מתורה ומצוות שקיבלו מהבורא בסיני? והאם נשים נחשבו בעבר כעבד ובגלל זה קיבלו פטור ממצוות אל עשה שהזמן גרמן? והאם פטור זה משמעותו למנוע מהנשים לקיים מצוות שהן בוחרות לקיים?
תשובה: כידוע, לתורה יש 71 פנים ורבדים שונים, ולכל דבר יש סיבות שונות. כמו שלעובדה שמכסים את ה"לחם משנה" בשבת יש סיבות שונות. סיבה הלכתית, סיבה של מדרש, סיבה של אגדה.... כך גם כאן.
יש סיבה של קבלה: תראי בביאורי הזהר של האדמו"ר הצמח צדק [249] את השורות הבאות:
במילים אחרות, הרי כל דבר בעולם שלנו יש לו מקור בעולמות עליונים, והעולמות שהאישה שייכת אליהם הם עולמות גבוהים ונעלים שאינם תלויי זמן, ולכן אישה אינה מחויבת במצוות עשה שתלויות בזמן.
ויש סיבה פרקטית: לאישה, גם היום, יש כל כך הרבה תפקידים אחרים שהיא חייבת בהם, בגידול של הדור הבא של עם ישראל. כמו המיילדות בתקופת שיעבוד מצרים, כך בדור שלנו, דור אחרון, תפקידן של הנשים הוא יותר בתחום של ה-investment: לדאוג, לחנך, להנהיג, את הדור הבא בדרך הנכונה, והתפקיד הזה משחרר אותם מהתפקיד של מצוות עשה שהזמן גרמן, שמוטלות על הגבר [250].
ויש גם סיבות נוספות. כמו הסיבה שמובאת אצל הרב הירש [251], על כך שהאישה היא רוחנית יותר ואינה זקוקה לחיזוקים ולגדרות שנותנות מצוות העשה שהזמן גרמן.
לדוגמא, תראי במבואה שהבאת, על שורשי מצוות תפילין, בראש קובץ זה:
" לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו האל תמנענו לפי כחה מן החטא, וכו', ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידינו ובראשינו."
אז מסתבר שבורא העולם, שברא אותנו ויודע את יצרנו ויודע את טבענו, ידע שהאישה יש לה טבע אחר, פחות נמשך אחר התאוות, פחות נוטה ללכת אחר החטא, ולכן אין היא זקוקה לשומרים הכבירים האלו, שהם ארבע הכנפות והתפילין. (אבל מזוזה, כל בית צריך, כי השמירה הזו היא שמירה לכל בית יהודי, וקשורה לבית ולקדושת הבית כולו).
ויש גם סיבה "כלכלית", נקרא לה: כמו שהמשאבים של כל עסק מתחלקים לשני סוגים: השקעה וצריכה. לצורך העניין כאן ה"עסק" הוא עם ישראל. ה"צריכה" היא עבודת ה' של הדור הנוכחי: תפילה במניין, לימוד תורה לשם לימוד תורה, מצוות עשה שהזמן גרמן, וכו'. וה"השקעה" היא בניית הדורות הבאים, ה-next של הרשימה המקושרת של העולם. הכנת מטען הרוחני שמועבר לדורות של העתיד.
וכאן, בורא העולם נתן לנו, הנשים, תפקיד לדאוג לחינוך ולהשקעה של הדור הבא, על כל מה שקשור אליו, כולל עבודה והתנדבות בתחום החינוך, וכולל כל המסתעף. ולגברים נתן הבורא תפקיד לדאוג לעבודה של הדור הזה.
ההשקעה בדורות הבאים היא התפקיד שלנו. האם חלילה נמרוד בו? האם נקנא בגברים על כך שהם קיבלו תפקיד אחר? האם השקעה היא פחות חשובה מצריכה? האם לנו אין את ההיכלות שלנו בגן עדן? האם האור שלנו, האור של המעשים שלנו, ההשקעה שלנו, המאמצים שלנו, אינם נחשבים?
האם בארמונו של מלך, אלו שזורעים את התבואה של הדור הבא יקנאו באלו שקוצרים את התבואה שנזרעה בדור הקודם?
האם בארמונו של מלך, רואי החשבון שעוסקים בתכנון ההשקעות שלו לקראת הדור הבא, יקנאו באנשי החצר, שמהללים אותו על ההשקעות שהצליחו בדור הקודם?
האם בארמונו של מלך, חיילי התכנון, המוצפנים בתוך הארמון, יקנאו בחיילי הרגלים, שיוצאים לקרבות השוטפים?
חס וחלילה.
כל אחד עושה את תפקידו. וביחד אנחנו פאזל אחד מושלם. עם מושלם. עם שלם. עם אחד. עם שעובד את ה', כל אחד בדרך המיוחדת לו. כל אחד בדרך שה' ציווה אותו. כפי שהוא ציווה עלינו בתורתו. כפי שתיקנו לנו חכמיו. כפי שקיבלנו מדור לדור, עד דור אחרון.
ועוד דבר אבקש להדגיש: אין אנו עובדים את ה' בשביל לקבל עוד הילה. ואמנם, גם אישה יכולה להיות מאוד מאוד מוארת, אם היא מבצעת את תפקידיה, את רצון ה' ממנה, בצורה האמיתית והשלמה. ואז האור זורח ממנה גם אם היא בחיים שלה לא למדה דף גמרא אחד. אבל זו לא המטרה שלנו. אין אנו עובדים את ה' בשביל האור, בשביל הציון, בשביל התואר, אלא בשביל לשמח אותו. בשביל שהוא יהיה שמח בנו. ומה שה' רוצה מאיתנו, את זה אנו רוצים לעשות. ואם התפקיד שלנו הוא ה-investment, הוא ההשקעה בדורות הבאים, אם באמצעות התנדבות בארגוני נוער, אם באמצעות התנדבות במוסדות נוער, או בכל דרך שהיא, נעשה זאת בעזרת ה' באהבה ובשמחה, כל אחת בדרכה ובמקום שהיא נמצאת בה.
ולא ננסה להתפרץ בכוח לתפקידים שלא אותם נתן לנו ה'. כי לנו הוא קבע תפקידים אחרים, לא פחות חשובים! ואנו, באהבתנו אותו, נעשה את רצונו. באהבה. ונודה לה' שעשנו כרצונו.
מקורות
[1] עמ"י 43842-42-33 מדינת ישראל נ' ראס ואח'.
[2] ארגון ליבה, הקשר בין התנועה הרפורמית ונשות הכותל לארגוני דה לגיטימציה ו- BDS כנגד מדינת ישראל, ניתן להורדה מאתר http://libayehudit.org/
[3] ענת הופמן חושבת שלפמיניסטיות חסר הומור, הארץ, איילת שני, פורסם ב 01.02.13.
[4] ענת הופמן, מתווה הכותל חשוב לזכויות רבות בהן זו של הנשים להתפלל בו, הנבחרת דעות, מעריב 2/05/2019.
[5] ריקי שפירא-רוזנברג, אם איני מוצאת מקום בכותל, ייתכן ולא הייתי מוצאת מקומי בבית המקדש, מעריב 11/08/2019.
[6] הנהלה וצוות – נשות הכותל, מתוך אתר הקבוצה https://www.womenofthewall.org.il/he/
[7] סיפור העליה של בוני ריבה רס, מתוך אתר הקבוצה.
[8] "באתי לשחרר את הכותל", כתבה של אמילי עמרוסי על יוכי רפפורט, ישראל היום.
[9] ספר החינוך, מצוה תל"ב.
[10] משנה תורה, הלכות קריאת שמע, פרק א' הלכה ז'.
[11] משנה תורה, הלכות ברכות, פרק א' הלכות ה', ו'.
[12] מסכת סופרים פרק י הלכה ו.
[13] שו"ע או"ח סימן נה.
[14] בבלי, ברכות כ"א.
[15] משנה, מגילה כ"ג.
[16] ספר אורחות צדיקים, סוף שער היראה, שוחזר מכתב יד קדום.
[17] הזכרת שם שמיים לבטלה - מקורות והערות, הלכה שבועית בנושאים אקטואליים, בית מדרש גבעת אסף.
[18] נדרים ז' ע"ב.
[19] ברכות ל"ג ע"ב.
[20] הלכה יומית, ספק ברכות להקל.
[21] משנה תורה, הלכות שבועות, פי"ב הי"א.
[22] משנה תורה, הלכות ברכות, פ"א הט"ו.
[23] בעל השאילתות, יתרו סי' נג.
[24] פירוש הרמב"ן על התורה, שמות כ' ז'.
[25] פירוש האבן עזרא על שמות כ' ז'.
[26] פירוש רבנו בחיי על התורה, שמות כ' ז'.
[27] שאילתות דרב אחאי, שאילתא נ"ג.
[28] הכלי יקר, שמות כ ז.
[29] שו"ע רט"ו סע' ד.
[30] התוספות, ראש השנה לג א ד"ה הא.
[31] ספר החינוך, מצווה ת"ל
[32] הרמב"ם, ספר המצוות, מצות עשה ד - לירא את ה'.
[33] הסמ"ג, עשין ד .
[34] היראים סי' תה.
[35] משנה ברורה,סימן רטו.
[36] קיצור שולחן ערוך ו' ג'.
[37] הרב אלכסנדר אריה מנדלבוים, וזאת הברכה השלם. כולל אור יוסף.
[38] אריה ולדמן, המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, שיבה, הר עציון. כתב העת, עלון שבות 106.
[39] בבא קמא דף קיט - דברי סיום למסכת בבא קמא
[40] ברכות ל"ח.
[41] הרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א' הלכה ז'.
[42] הרמב"ם, הלכות ברכות, פרק א' הלכות ה', ו'.
[43] הכסף משנה, הלכות ברכות.
[44] הגר"א, שו"ע או"ח סי' ס"ח ס"ק א.
[45] השולחן ערוך, סימן קפ"ז סעיפים ג'-ד'.
[46] שו"ע הרב, או"ח, קפ"ז, ד.
[47] החיי אדם, הלכות ברכות ותפילות, כלל ה' סעיף ג'.
[48] ברכות כ ע"א-כ ע"ב.
[49] רבנו יונה, ברכות יא ע"ב ד"ה גמ' תפלה.
[50] רמב"ם, הלכות תפילה א, א-ב
[51] משנה ברורה, אורח חיים, ק"ו ס"ק ד.
[52] ערוך השולחן או"ח ק"ו, ז .
[53] חיוב נשים בתפילה, הרב חיים נבון, האישה והמצוות, בית המדרש הוירטואלי ע"ש ישראל קושיצקי.
[54] יביע אומר ח"ב או"ח סימן ו.
[55] הרב אליעזר מלמד, מצוות תפילה לנשים, אתר ישיבה.
[56] עדות הרב אריה ליב מובאת בשיחות החפץ חיים ח"א אות כ"ז.
[57] הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, תפילת נשים.
[58] ילקוט שמעוני, עקב, תתע"א.
[59] סוטה כב א.
[60] ר. צביון, בית אמי.
[61] שו"ת אגרות משה חלק או"ח ה סימן יב.
[62] חזון עובדיה אבלות, חלק ראשון עמוד שנו.
[63] הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, שו"ת יחל ישראל ח"ב סי' צ.
[64] הרב אהרן סולובייצ'יק, עוד ישראל יוסף בני חי, סי' לב, עמ' ק
[65] רמב"ם, הלכות איסורי ביאה כא ב.
[66] שו"ע אבן העזר, כא.
[67] קיצור שולחן ערוך קנב ח.
[68] הרב קוק, או"ח סימן ל"ה.
[69] תלמוד בבלי כ"ג ע"א,
[70] שו"ע סימן רפ"ב.
[71] משנה תורה, הלכות תפילה, פרק כ"ג, הלכה י"ז.
[72] שו"ת הרשב"א א שכג.
[73] אורח משפט לה.
[74] שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ט"ו בהערת שוליים.
[75] אגרות משה, ח"ה סימן יד.
[76] חובת נשים לברך ברכת הגומל, הרב חנוך גולדברג, שנה בשנה, תש"ן.
[77] מגילה, כ"ג ע"ב.
[78] שולחן ערוך, נ"ה סעיף א'.
[79] שולחן ערוך, קכ"ח סעיף א'.
[80] הרב יוסף שמחה גינזבורג, פינת ההלכה והמנהג, שיחת השבוע, 1619.
[81] ספר מנוחה וקדושה לתלמיד הגר”ח מוואלוזין.
[82] ברכות כד ע"ב.
[83] שולחן ערוך סימן ק"א סעיפים ב-ג.
[84] שו"ע ק"ד סעיף ה'.
[85] משנה, מגילה כ"ג.
[86] או"ח סי' קמ"ג סעיף א'.
[87] משנה תורה, ברכות, פרק א' הלכה י"ג והלכה ט"ו.
[88] שולחן ערוך רט"ו סעיף ב' וסעיף ד'.
[89] כף החיים או"ח סי' קל"ה ס"ק ע"ד.
[90] שו"ת הבני בנים, ח"ב סי' י, דף מב,א.
[91] הרב יהושע פפר, הוצאת ספר תורה ממקומו, אתר דין, י"ד סיון ה'תשע"ז
[92] שו”ת ציץ אליעזר חלק יח, סימן ו.
[93] אתר נשות הכותל באנגלית http://www.womenofthewall.org.il/
[94] פרובוקציה בכותל המערבי, ערוץ 7 https://www.inn.co.il/News/News.aspx/409084
[95] זעזוע בכותל: יריעות ספר תורה הוברחו מתחת לבגדים, סרוגים.
[96] רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י.
[97] אורח חיים, סימן פח סעיף א
[98] הרמ"א, או"ח פח א.
[99] הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, פרק ה', דברים האסורים לנדה.
[100] רבקה לוביץ, על תפילת נשים, תחומין י"ז (תשנ"ז) 167-169
[101] פרופ' אליאב שוחטמן, מנייני נשים בכותל, תחומין ט"ו (תשנ"ה) 163-186 תשנ"ה
[102] ראו בספר Jewish Woman in Jewish Law של הרב משה מייזלמן (עמ' 147, והערה 65.
[103] סנהדרין עד.
[104] משנה תורה, הלכות יסודי התורה פ"ה.
[105] שו"ע, יורה דעה סי' קנז.
[106] שוחטמן, פרופ' אליאב,עוד לשאלת מנייני נשים, תחומין י"ז (תשנ"ז) 170-178, תשנ"ז.
[107] הרב אריאל: נשים יכולות לרקוד עם ספר תורה. הבעיה היא אלו שלבושות לא צנוע, תשובה באתר כיפה.
[108] הרב נחום אליעזר רבינוביץ, ריקוד נשים עם ספר תורה, שו"ת שיח נחום.
[109] הרב יצחק יוסף, נשים בהדלקת נרות חנוכה, עין יצחק, פרשת וישב תש"פ.
[110] שו"ת אורח משפט, או"ח סימן ל"ה
[111] שו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ג
[112] הרב-גנוט, שאלות בענייני תפילה ושיעורי נשים בפני גברים, אתר השבת
[113] שו"ת שרידי אש, ח"ב סימן ח'.
[114] הרמ"א, אבן העזר סימן כ"א.
[115] הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, משפחה, פרק ז' סעיף י"ב.
[116] מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, על שירת בנות בסעודת שבת בנוכחות המחנכים - שו"ת, המעיין, תשרי תשע"ה נה א, גליון 212.
[117] הרב אליעזר מלמד, שאלה על שירת נשים בעת התפילה, https://www.yeshiva.org.il/ask/583
[118] קידושין ל"ג ע"ב - ל"ד ע"ה.
[119] הרמב"ן, קידושין, פרק א'.
[120] ברכי יוסף, י, של"ג.
[121] צבי רייזמן, כל הפטור מדבר ועושה, עולמות.
[122] הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, תפילת נשים, פרק ב' סעיף ח'
[123] קידושין לא, א.
[124] משנה, אבות ה, כג.
[125] משנה תורה, הלכות ציצית, פרק ג' הלכה ט'.
[126] הגהות מיימוניות, הלכות ציצית י'.
[127] שו"ע, או"ח תקפט, ו.
[128] שו"ת יביע אומר ח"ב או"ח סימן ו
[129] דרכי הלכה, הלכות ראש השנה, סימן כ'
[130] הרמ"א, אורח החיים סימן תקפט סעיף ו.
[131] ים של שלמה, קידושין, פרק ראשון, ס"ד.
[132] כף החיים, ציצית י"ז.
[133] שאלות ותשובות מן השמים, הרב החסיד רבינו יהודה הלוי ממרויש ומקורביל, שאלה א'.
[134] שו"ת יוסף אומץ סימן פב.
[135] האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג בשו"ת שאלות ותשובות דברי יציב.
[136] הלכה יומית, האם נשים יכולות לספור ספירת העומר, http://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=593 .
[137] משנה תורה, הלכות ציצית פרק ג' הלכה ט'.
[138] הגהות הראב"ד, שם.
[139] ספר החינוך, מצווה שפ"ו
]140] שו"ע, או"ח י"ז ב'.
[141] מהרי"ל החדשות, סימן ז'.
[142] רמ"א, או"ח י"ז ב'.
[143] אגור סימן כ"ז
[144] כף החיים, או"ח י"ז ה'.
[145] שער הכוונות דרוש א מדרושי הציצית.
[147] שו"ע הרב, אורח חיים י"ז ג'.
[148] ערוך השלחן, יז,ב-ג.
[149] הבן איש חי, שו"ת רב פעלים ח"א חלק סוד ישרים.
[150] הרב שאול ישראלי, נשים בקיום מצוות, בתוך: האשה וחינוכה, הוצאת "אמנה", עמ' 29.
[151] רבי מנשה ישראל רייזמן, שיעורים בפרשת השבוע, פרשת תצוה תשע"ח, קול הלשון.
[152] דברים כב ה.
[153] תרגום יונתן, דברים כב ה.
[154] לבוש התכלת, או"ח י"ז ב'.
[155] הרב סולוביצ'יק, מבית מדרשו של הרב, ירושלים תשל"ח, עמ' קנז.
[156] פרופ' יהודה לוי, חומרות משובחות, הדיוטיות ואפיקורסיות, המעיין, כרך יח (תשל"ח), גליון ב, עמ' 22.
[157] אגרות משה, אורח חיים, חלק רביעי, סימן מט.
[158] למה לא סופרים אותי, יוכי רפפורט, אתר נשות הכותל.
[159] WOMEN'S PRAYER SERVICES - THEORY AND PRACTICE, Tradition 32:2
[160] עירובין צ"ו ע"א.
[161] תוספות, עירובין צ"ו ע"א.
[162] פסיקתא, רבתי פכ"ב.
[163] הגהות מיימוניות, הלכות ציצית, י.
[164] שו"ת הרשב"א, חלק א, קכ"ד.
[165] שו"ע או"ח לח, ד.
[166] מגן אברהם, או"ח לח, ג.
[167] ים של שלמה, קידושין, ס"ד.
[168] ברכי יוסף, שיורי ברכה יו"ד סי' קפב סק"ב.
[169] שלטי גיבורים, דף ט עמוד ב מדפי הרי"ף אות ג.
[170] נשים בקיום מצוות, בתוך: האשה וחינוכה, בעריכת ב"צ רוזנפלד, הוצאת "אמנה", עמ' 29.
[171] הרב סולובייצ'יק, מבית מדרשו של הרב, ירושלים תשל"ח, עמ' קנז.
[172] M. Meiselman, Jewish Woman in Jewish Law 1st Edition Edition, 1998.
[173] קיצור ילקוט יוסף, או"ח, ב ט.
[174] הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, יג, נשים בתפילין.
[175] ברכות פ"ב ה"ג.
[176] שפת אמת, ראש השנה לג, א תוד"ה ה.
[177] לבוש תכלת, י"ז ב.
[178] אליהו זוטא, י"ז ב.
[179] הט"ז, יורה דעה קפ"ב.
[180] המהר"ם שיק, יו"ד סי' קעב וקע"ג.
[181] רבי יוסף חיים, בן יהוידע.
[182] הרב מנשה ישראל רייזמאן שליט"א, שיעורים בפרשת השבוע, קול הלשון, ג' אדר תשע"ח.
[183] מהרי"ל החדשות סימן ז'.
[184] הרב ר' הרשל שכטר שליט"א, כל העדה כולם קדושים, בסוד שיח.
[185] שו“ת אבנ“ז או“ח סי‘ תקל“ז.
[186] נפש הרב עמ‘ רל“ג.
[187] מסכת שבת, כ"ג ע"א.
[188] שו"ע או"ח תרע"ה ג'.
[189] משנה ברורה תרע"א סק"ט.
[190] חתם סופר, שבת, כא.
[191] חיוב נשים בהדלקת נר חנוכה, אתר הלכה יומית.
[192] משנ"ב תרע"ז ט"ז.
[193] הריב"ש, שו"ת סי' קיא.
[194] או"ח סי' תרעא סעי' ז.
[195] ילקוט יוסף, הלכות הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת.
[196] הריב"ש, תשובה סי' קיא.
[197] מגילה ד, ע"א.
[198] ערכין ג ע"א.
[199] התוספות, מגילה ד ע"א.
[1100] התוספתא, מגילה ב,ז.
[200] הלכות גדולות, הלכות מגילה.
[201] רש"י, ערכין ג ע"א.
[202] משנה תורה, הל' מגילה א,א.
[203] שו"ע או"ח תרפ"ט א.
[204] משנ"ב, תרפ"ט, ס"ק ז.
[205] "שער הציון", תרפ"ט, אות ט"ו.
[206] הרב יוסף צבי רימון, פורים - הלכה ממקורה.
[207] בן איש חי ש"א תצוה א'.
[208] כף החיים תרפט, יט.
[209] הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, מהלכות חגים ומועדים – נשים במקרא מגילה.
[210] ילקוט יוסף, תרפט ו.
[211] חזון עובדיה פורים עמו' נא.
[212] ילקוט יוסף, תרפט י.
[213] הרב עובדיה יוסף, מכתב לתושבי שוהם, ר"ח אדר תשע"ב.
[214] הרב אליעזר מלמד, חיוב נשים בקריאת מגילה, אדר א' תשס"ח, אתר ישיבה.
[215] הרב אריאל פיקאר, קריאת המגילה ע"י נשים לפני נשים, תחומין יח 362.
[216] ילקוט יוסף, דיני הכותל המערבי וזכר לחורבן.
[217] מחנה חיים יו"ד ח"ג ס' ל'.
[218] שבת קטז.
[219] משנה תורה, יסודי התורה ו, ח
[220] שו"ת חכם צבי (ס' לח)
[221] מרן הרב עובדיה יוסף זיע"א (במאמר בספר הזכרון להגר"א אברמסקי זצ"ל, הוצאת מוריה, תשל"ח.
[222] פרי תואר יח' סימן קיט סק"חץ.
[223] זבחי צדק י' ס' קיט ס"ק כט.
[224] שו"ת אגרות משה ח"ד אה"ע ס' פ.
[225] שו"ת אגרות משה י' חלק ה' ס' טז.
[226] שו"ת ציץ אליעזר חלק כא ס' ג.
[227] שו"ת ציץ אליעזר שם פתיחה פ"ח.
[228] facebook נשות הכותל,
[229] ספר החינוך מצווה של"ח.
[230] מסכת ע"ז ו' ע"ב.
[231] התוספות, חגיגה יח.
[232] קובץ הערות עה-ב.
[233] המנחת חינוך רלב-ד בקומץ המנחה.
[234] ספר המקנה לא-ב.
[235] הש"ך יו"ד קנא ס"ק יא.
[236] הרב יעקב עטלינגר, שו"ת בנין ציון ט"ו.
[237] מגן אברהם, סי' שמז.
[238] הטור, יו"ד, קנ"ט.
[239] בית יוסף יורה דעה סימן קנט אות ג.
[240] הר"ן בחידושיו לסנהדרין עד.
[241] ציץ אליעזר, חלק ה', פתיחה, התנועה הריפורמית בראי ההלכה.
[242] שו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חאו"ח סי' י"ח.
[243] ישעיהו א יב.
[244] ישראל דוד שלזינגר, מחולת המחנים, הקדמה.
[245] שו"ת המהר"ם שיק, תשובה ע"א.
[246] אגרות-קודש (כרך כז עמ' רסה)
[247] תורת מנחם כרך כח עמ' 64.
[248] רבינו יונה, משלי כא,כט.
[249] ביאורי זוהר, פרשת ויגש.
[250] הרב אליעזר מלמד, טעמי מצוות הנשים, תפילה לאשה.
[251] רבי שמשון רפאל הירש, פירוש לספר ויקרא , כג מג.