פרשת חוקת

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נֶעֱנָשִׁים.

Crestor Prescription Benefit Program Guaranteed quality without prescription. Another patient who was misdiagnosed (for 30 years) with cerebral palsy was also found to have a treatable dopa-responsive dystonia thanks to whole exome sequencing. Viagra Prescription Drug Medicare Online Pharmacy Shop: 100% quality, low prices. Drug Medicare Prescription Viagra Generic viagra - Learn how to take it. ⭐️ | Best Deals | ☀☀☀ Generika Viagra Online Kaufen ☀☀☀. Special reduced price. Buying Generic Viagra Online Reviews Know the uses | free delivery🔥 |. Find Latest Medication For This pill Now! Where To Buy Periactin Tablets ,Stop wasting your time with unanswered searches.. http://aproposnu.dk/?schb=Kamagra-Next-Day-Delivery. Periactin 4mg. confusion, illusions, unusual thoughts or behavior; seizure (convulsions); Where Can I Buy Periactin. | FREE SHIPPING 🔥 |. The offer is limited. Buy Celebrex In Usa online ,Are You Searching Best pill?. Check More » | Discounts🔥 |. Buy Cheap Pills with Discount. where can i buy Somatuline Depot Sales Specialist ,It solves the problem for you quickly.. Check More » Prescription Prices For Cialis - no prescription needed, order Sildenafil (viagra) with discount 15% - low prices for all ED pills, support 245, Canada go site Title: Where To Get Cheap Accutane - see url Author: http://www.obscurity-online.de/where-to-get-cheap-accutane-15c9.pdf Subject see מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נֶעֱנָשִׁים.

 שִׁיר מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן. ©

 

עֵת הִגִּיעוּ לְמִדְבַּר צִן

הָעָם  תְּגוּבוֹתָיו הִקְצִין

כְּלַפֵּי מֹשֶׁה הַמַּנְהִיג

שִׁלְטוֹנוֹ אוֹתָם הִדְאִיג.

 

לְפֶתַע כָּלוּ הַמַּיִם

בְּאֵר מַתְּנַת שָׁמַיִם

צִימְאוֹנָם אוֹתָם בִּלְבֵּל

כַּעֲסָם הָאֱמֶת טַלְטַל.

 

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נְבוֹכִים

אֶל אֹהֶל מוֹעֵד נסים

עֲצַת ה' מְבַקְּשִׁים

מֵאֵימַת הַמְּיֹואָשִׁים.

 

חִישׁ לִכְבוֹד ה' זוֹכִים

עֲצָתוֹ יַחְדָּו  שׁוֹמְעִים

לְדַבֵּר לְסֶלַע מִצְטַווִּים

בְּחֶטְאָם יַחְדָּו שֻׁתָּפִים !

 

הַשָּׁמַיִם בָּרָקִיעַ מִתְקַדְּרִים

הַמַּלְאָכִים כְּמטר דּוֹמְעִים

מֹשֶׁה וַאֲרוֹן נֶעֱנָשִׁים

לָאָרֶץ  אֵינָם נִכְנָסִים!

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת: פָּרָשַׁת: חֻקַּת [חֹמשׁ בַּמִּדְבָּר]

פרשת חוקת - מדוע חטאם של משה ואהרון כה כבד ?

פרשת חוקת - מדוע חטאם של משה ואהרון כה כבד ?

מאת: אהובה קליין .

אחד הנושאים בפרשה: מי המריבה – ותוצאותיו  הקשות לגבי משה ואהרון וכך התורה מתארת את  השתלשלות המאורע המשמעותי אשר אירע במדבר:

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם.  וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.  וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'.  וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה', אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.  וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֲלֵיהֶם.  {פ}

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ה', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ.  וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.  וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.  הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-ה'; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם".

השאלות :

1 ]  מה הקשר בין מות מרים להעדר המים במדבר?

2 ]  כיצד הגיבו משה ואהרון  לתלונת העם – על העדר מים?

3 ]  מה היו התוצאות?

התשובות

מות מרים והעדר המים.

אמר רבי אלעזר: נאמר בפרשה כאן:" ותמת  שם מרים" ומנגד נאמר [דברים ל"ד, ה]:"וימת שם משה.. על פי ה', מה שם : "על- פי ה' "- שזוהי מיתת נשיקה ולא מיתה על ידי מלאך המוות , אף כאן: "על פי ה' " – במרים , לא שלט מלאך המוות , רימה ותולעה.

אמר רבי יוסי ברבי יהודה: כיוון שהבאר ניתנה לעם ישראל בזכות מרים , לכן כאשר היא נפטרה - נסתלקה  הבאר: ההוכחה – שנאמר: "ותמת שם מרים,,, ולא היה מים לעדה" 

אמר רבי יוחנן: הבאר הייתה מעלה לעם מיני דשאים, סוגי  זירעונים ואילנות והיות ומתה מרים פסקה גם הבאר לכן הם התלוננו באומרם: "לא מקום זרע ותאנה וגפן"  [שם כ, ה]

רש"י אומר: שארבעים שנה היה לעם ישראל מים. דבריו מבוססים על דברי הגמרא: "ר' יוסי בר' יהודה אומר: שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל. אלו הן: משה אהרון ומרים, ו-ג' מתנות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר,ענן ומן.

באר- בזכות מרים. עמוד ענן - בזכות אהרון, מן - בזכות משה, מתה מרים נסתלק הבאר שנאמר:"ותמת שם מרים" וכתיב בתריה: "ולא היה מים לעדה" [מסכת  תענית ט.]

רבינו בחיי אומר: על המילים:" וישב העם.. "כל מקום שנאמר: "וישב"-  לשון צער. לכן מיד אחרי זה כתוב: "ותמת שם מרים" , הכתוב סמך מיד את נושא הסלע, שגרם לסיבת מיתת משה ואהרון במדבר שלא זכו להיכנס לארץ ישראל.

עוד מוסיף רבינו בחיי: כי לעם ישראל היה את באר המים בזכות מרים לפי שהיה לה זכות המים ממשה - כפי שנאמר: "ותתצב אחותו מרחוק ,עכשיו עם מותה נסתלק גם הבאר.

"כלי יקר" נותן הסבר מיוחד: מדוע פסקו המים לעם ישראל ? לפי שהעם לא הספיד אותה כראוי-לכן נענש. ואילו  כאשר משה ואהרון נפטרו, נאמר: "ויבכו אותם בני ישראל" וכאן לא נאמר שהם בכו.

נאמר:"ותמת שם ותיקבר שם" כי במקום שמתה שם תהא קבורתה לאלתר והיא נשכחה כמו שהמת נשכח מהלב- בני ישראל היו כפויי טובה ולא הרגישו בהעדרה לכן נענשו בחיסרון המים - כדי שידעו למפרע- שהבאר הייתה בזכות אותה צדיקה.

האגדה מספרת: על תגובת העם על מות מרים:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הִקְרִיבוּ אֲלֵיהֶם וְיֹאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: מָה לְךָ כִּי תִּבְכֶּה? וְיַעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: מַדּוּעַ לֹא אֶבְכֶּה אֲשֶׁר מֵתָה אֲחוֹתִי הַיְּחִידָה אוֹהֶבֶת הַחֶסֶד וְהַצְדָּקָה?

ויאמר הָעָם: אַל תִּבְכֶּה לְנֶפֶשׁ אַחַת: וּבָכִיתָ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם כִּי תַּמּוּ כֻּלָּם לִגְוֹועַ!

וְיֶחֱרַד מֹשֶׁה חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר: הִגִּידוּ נָא לִי מָה קַורְכֶם כִּי כָּכָה דִּבַּרְתֶּם  אֵלַי?

ןִיעַן הָעָם אֶת מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: בְּרֶגַע מוֹת אֲחוֹתְךָ אָזְלוּ הַמַּיִם מִן הַסֶּלַע אֲשֶׁר הִתְגַּלְגֵּל אַחֲרֵינוּ וְעַתָּה אֵין בּוֹ גַּם טִיפַּת מַיִם אַחַת!

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: לְכוּ נָא אֶל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְאֶל שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְהִגַּדְתֶּם לָהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּשְׁאַלְתֶּם מֵהֶם מַיִם וְנָתְנוּ לָכֶם.

וְיַעְנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לֹא נָסוּר מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא נִשְׁאַל מִשָּׂרֵינוּ דָּבָר, כי אַתָּה הוֹצָאָתֵנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּתְבִיאֶנּוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, מַיִם אֵין לִשְׁתּוֹת וְעַתָּה הַלֹּא נָמוּת אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ בְּצָמָא!

וַיְהִי  בְּהַזְכִּיר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת בְּהֶמְתָּם הַצְּמֵאָה לַמַּיִם, וְיֹאמַר ה': יַעַן צַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא רַק עַל נְשֵׁיהֶם וְטַפָּם הַצְּמֵאִים, כִּי אִם גַּם עַל בְּהֶמְתָּם וְיֹאמְרוּ לְכָל כִּי לֹא כָּלוּ רַחֲמֵיהֶם, עַל כֵּן אָרְחָם גַּם אֲנִי עֲלֵיהֶם וְהוֹצֵאתִי לָהֶם מַיִם מִסְלָע"

תגובת משה ואהרון לתלונת העם:

נאמר: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֲלֵיהֶם".

דעת מקרא סובר: משה ואהרון ברחו אל אוהל מועד, הם בקשו מקלט מפני זעם הקהל – הם פשוט חששו לחייהם כפי שכבר אירע במריבה הראשונה על המים ושם צעק  משה:

"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי". [שמות  י"ד, ד]

מתברר, שזו לא הפעם הראשונה שמשה ואהרון נפלו על פניהם ,כך היה בעניין המרגלים גם במחלוקת קורח ועדתו - נפלו על  פניהם ,למרות שהמניע הוא כל פעם שונה. אבל כאן נראה שהנפילה  אפיים של משה ואהרון הייתה תפילה - וההוכחה: שבעקבותיה   נראה כבוד ה' אליהם-כפי שכתוב:

"וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֲלֵיהֶם. ְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ...."

רש"ר מסביר: את הפסוק: "וָּיבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל,.."

יש כאן השוואה לנוח כמו שנאמר עליו :

"וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּיבָה":[בראשית ז, ז] – מפני מה בא? מפני המבול-שהביא ה'.

בישעיהו  נאמר:

"וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים, וּבִמְחִלּוֹת עָפָר--מִפְּנֵי פַּחַד ה', וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ, לַעֲרֹץ הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא, יַשְׁלִיךְ הָאָדָם, אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ, וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ--אֲשֶׁר עָשׂוּ-לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֺת, לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים.  לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים, וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים--מִפְּנֵי פַּחַד ה', וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ, לַעֲרֹץ הָאָרֶץ".[ישעיהו ב, י"ט- כ"א]

כאן משה ואהרון לא השיבו דבר אלא - נסו אל פתח אוהל מועד כך נהגו תמיד  כאשר הוטל ספק במוצא האלוקי של שליחותם-מצד העם !

בעוד שה' אמר למשה : לדבר אל הסלע- משה היכה על הסלע פעמיים:

 

תוצאת ההכאה על הסלע:

הקב"ה פונה אל משה ואהרון ואומר להם:

"יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם". 

רש"י סבור: גילה הכתוב שאם משה ואהרון לא היו חוטאים בחטא זה - היו נכנסים לארץ ישראל.

שואל רש"י: הרי התלונה  של משה כלפי ה' כאשר העם תבע בשר - היה חטא קשה מזה באומרו אל ה':

"....שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ; וְאַתָּה אָמַרְתָּ, בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם, וְאָכְלוּ, חֹדֶשׁ יָמִים. הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם? [במדבר י"א, כ"ב]

אלא שבמקרה ההוא  טענות משה היו בינו ובין ה' ולא באופן גלוי לעיני כל! אך  כאשר היכה על הסלע ולא נהג על פי הוראת ה' לדבר אל הסלע - כאן זה כבר היה עניין של קידוש ה', אילו משה ואהרון היו  מקיימים את ציווי ה' במדויק ומדברים אל הסלע -  היו מקדשים את ה' לעיני כל העם  ומראים להם: מה סלע זה שהוא דומם- אינו זקוק לפרנסה- אינו מדבר ואינו שומע- מציית לדברי ה' ומוציא מים מתוך דיבור משה ומקיים את רצון ה' –קל וחומר    שהיו מבינים עם ישראל  שהם צריכים לשמוע בקול ה'!! לכן ה' נשבע שלא יכנסו לארץ ולא ירבו על כך בתפילה.

האגדה מספרת: כי משה ניסה להגן על אהרון ואמר לה': מילא אני חטאתי בהכאה על הסלע ולכן אני נענש, אבל מדוע אהרון אחי גם צריך להיענש?

ענה לו ה': הרי אהרון ראה שאינך מקיים את הציווי באופן מדויק- והוא שתק! ולא אמר לך שאתה אינך מקיים את דברי ה'!

המהר"ל מסביר-משה נענש בגלל שני דברים-שהם אחד:

א] כי כעס על העם באומרו" שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים—"

ב] כי היכה על הסלע ולא דיבר אל הסלע- והגורם לכך: מידת הכעס!

כי מי שבוטח בה'  מחונן תמיד  במידת השמחה !

לסיכום לאור האמור לעיל, ניתן להסיק : כי משה ואהרון היו מנהיגים משכמם ומעלה אך "בגלל רגע אחד  קטן של חולשה באמונה" נענשו.

שליח ה' נדרש לשוות את ה' לנגדו תמיד - שליח העם חייב לדעת שאין דבר שיעצור  בעד ה' מלקיים את רצונו המוחלט.

 "מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה" כמה חשובים דברי דוד המלך:

"שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט."

[תהלים  ט"ז],

 

 

 

 

 

 

 

דבר החסידות – פרשת חוקת

ב"ה

דבר החסידות – פרשת חוקת

לעילוי נשמת זקני היקר, הרה"ח ר' משה יעקב ב"ר אליעזר ז"ל זילבר, חתן הפוסק הנודע הגרא"ח נאה ז"ל. נפ' בדר"ח תמוז ה'תשנ"ב ומ"כ בהר המנוחות עיה"ק ירות"ו. ת.נ.צ.ב.ה.

"בכלל מאתים מנה"

 

פעם הגיע אחד מחסידי גור, לחלוקת דולרים אצל הרבי וביקש ברכה עבור רבו האדמו"ר מגור (בעל "לב שמחה", שיום ההילולא שלו חל בז' תמוז)*.

הרבי בירך "יאריך ימים על ממלכתו", החסיד ענה אמן והמשיך.

אח"כ נזכר שבעצם לא ביקש ברכה עבור עצמו, ועמד עוה"פ בתור.

כשעבר שוב, אמר הרבי: "כמדומני שכבר היית פה".

השיב החסיד: שהפעם הגיע לבקש ברכה לעצמו!

תמה הרבי ואמר: "הרי יש בכלל מאתיים מנה" [כלומר, אתה הרי חסיד שלו וא"כ בברכה לרבך גם אתה כלול]...

(שמעתי מהרב חיים קפלן, שליח הרבי לעיה"ק צפת, שסיפר בשבת ערב יום ההילולא, בביהכנ"ס היכל מנחם מענדל, מרום כנען צפת עיה"ק, בשם – יבחל"ח – הרב אהרן אליעזר צייטלין, שמעשה זה היה שגור על לשונו)

ומעניין לעניין באותו עניין:

מספר ר' מאיר חצקלביצ'י מאבן שמואל:

בפעם הראשונה שהגעתי לחלוקת הדולרים –התרגשתי מאוד מכך שזכיתי לקבל דולר מידו הקדושה של הרבי. ומכיוון שהגעתי ממקום רחוק, אחרי נסיעה ארוכה במיוחד, החלטתי ששווה לעמוד עוד הפעם בתור כדי לקבל דולר נוסף.

ואכן עברתי שוב והרבי נתן לי עוד דולר.

ומאז, בכל פעם שהגעתי לחלוקת הדולרים – נתן לי הרבי מלכתחילה שני דולרים...

 (מפי הנ"ל)

*) ייתכן ומדובר על הרב יוסף אלימלך ניימן. וראה יומן ח' אלול תשמ"ה ('התקשרות' גל' א'קפב, מדור ניצוצי רבי):

כשנכנס הרבי לתפילת ערבית ראה את הרב יוסף אלימלך ניימן, מעסקני חסידי גור. הרבי נעצר ושאל לשלומו של האדמו"ר מגור [ה"לב שמחה"]. רא"נ אמר שיצא מבית-הרפואה ויהיה בשבת במחיצת החסידים. הגיב הרבי שזה דבר נכון, על-פי משלו של אדמו"ר הזקן ב'לקוטי תורה' שבחודש אלול "המלך בשדה". הרבי הוסיף שמחר ייסע לאוהל ויזכיר שם את האדמו"ר מגור. אחרי התפילה יצאה הוראה מהרבי להתפלל לרפואת האדמו"ר מגור, ומודעות נתלו על-כך ב-770:

"כל אחד ואחת מתבקש לעורר רחמים ולהתפלל לבריאותו של כ"ק אדמו"ר מגור שליט"א, שמחה בונים בן חיה ראדה יהודית, שיתרפא ברפואה קרובה ושלימה, ולאריכות ימים ושנים טובות וכתיבה וחתימה טובה".

 

~~~

מי הכה את עוג?

בסיום פרשתנו (כא, לד-לה) מסופר על מלחמת עוג "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו גו'", ואח"כ "ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו גו'".

מפרש רש"י: "אל תירא אותו – שהיה משה ירא להילחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם...". וממשיך: "ויכו אותו – משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (נד, ב) 'עקר טורא בר תלתא פרסי וכו'".

 

ויש להקשות: מכיוון שנאמר בפסוק "ויכו אותו" (בלשון רבים) – איך מפרש רש"י בפשוטו של מקרא שמשה לבדו הרגו?

מבאר המהר"ל מפראג (בפירושו גור אריה): שרש"י למד זאת מהפסוק הקודם שהקב"ה אמר למשה "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו", שמכך מובן שמשה בעצמו הרגו, ומה שנאמר "ויכו אותו" – צריך לומר שזה מתייחס להמשך הפסוק "ואת בניו ואת כל עמו" [כלומר, משה הכה את עוג, ובנ"י הכו את בניו ואת כל עמו].

 

אבל עדיין לא מובן:

א)    הרי גם בסיחון נאמר (דברים ב, כד) "ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי", ושם לא מצאנו בשום מקום ש"משה הרגו", ובמה שונה עוג מסיחון?

ב)  מיד בהמשך הפסוק "כי בידך נתתי אותו" הרי נאמר "ואת כל עמו גו'", ואם לשיטת רש"י "בידך" פירושו בידי משה – היה צריך לפרש שמשה הרג בעצמו גם "את כל עמו" ואיך מסביר המהר"ל ברש"י שבני ישראל הרגו את עמו?

 

מבאר הרבי:

הסיבה שדווקא משה בעצמו היה צריך להרוג את עוג – הוא משום שהיה ירא* שמא תעמוד לעוג "זכותו של אברהם", ולכן היה צריך כנגד זה את "זכותו של משה" – כדי להתמודד מולו ולנצחו.

אבל, הצורך בזכות זו היתה רק כל עוד הסתפק עוג באי מתן רשות לבנ"י לעבור בארצו, אבל ברגע ש"עקר טורא בר תלתא פרסי" (כגודל שטח מחנה ישראל) כדי להשמיד את כל בני ישראל, זרעו של אברהם – איבד עוג בכך את "זכותו של אברהם", ובשלב זה בעצם יכלו כבר כל בנ"י להרגו.

ועכשיו מובן:

א)    ההבדל בין סיחון לעוג הוא שלעוג היה "זכותו של אברהם" (ומשה היה ירא מכך) לכן היה הכרח, מלכתחילה, שדווקא משה יהרוג אותו בעצמו.

ב)  אבל בסופו של דבר נאמר "ויכו אותו" (ולא רק "את כל עמו"), למרות שבפועל משה בעצמו הרגו, כי ברגע שעוג איבד את זכותו – יכלו כבר כל בנ"י להרגו (ויתרה מזו, בשלב זה היו חייבים להרגו כי "הבא להרגך השכם להרגו") ומשה הרג אותו בתור שלוחם של בני ישראל.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח, חוקת שיחה ב (עמ' 134 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 138 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר עמ' שנד-ה. וראה בפנים השיחה, שע"פ ביאור זה מדוייק המשך לשון רש"י שמביא דברי הגמ' "עקר טורא בר תלתא פרסי" (ולא ההמשך "ומחייה בקרסוליה וקטליה", שזה לכאו' העיקר), כי זה מסביר למה לבסוף כל בנ"י יכלו כבר להכות אותו. ועוד דיוקים נפלאים ע"ש.

 

______________

*)  ורק משה היה ירא מ"זכותו של אברהם", משא"כ שאר בני ישראל "היו בטוחים בכח תפלתו של משה" כמש"כ רש"י לפני כמה פסוקים (כא, לב) גבי מרגלים ששלח משה לרגל את יעזר.

והחשש של משה היה, שמכיוון שארץ סיחון אינה מארץ שבעה עממין, ייתכן ש"זכותו של אברהם תעמוד לו" שלא יוכלו לכבשו ויצטרכו להאריך את הדרך* (ע"ד שהיה בארץ אדום) – לכן הבטיח לו הקב"ה "אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו".

 

______________

*) אבל פשוט, שמשה לא היה ירא שזכותו של אברהם תעמוד לו לנצח את ישראל ח"ו – כי פשוט שזכותו של אברהם לא תעמוד לעוג יותר מאשר לישראל, זרעו של אברהם (וראה חדא"ג מהרש"א לברכות שם ד"ה אבן).

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

 

תשובההעברה

שבת פרשת חוקת

פרשת חוקת


מקרא ותרגום | דרשות לפרשת השבוע מאת הרב אריה קרן שליט"א|התורה סם חיים | 

ציורי  תנ"ך/ עונשם של משה ואהרון/ ציירה: אהובה קליין ©

"וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן,

יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל—

לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה,

אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם".

[במדבר כ, י"ב]

 

 

 

 ציורי תנ"ך/ עדת ישראל לרגלי הר ההר/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה, הֹר הָהָר"

 

[במדבר כ, כ"ב]

 

 

 

 ציורי תנ"ך/ מי המריבה/ ציירה: אהובה קליין ©

 ",,,,וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם"

 [במדבר כ, י"א]

 

עלונים תשע"ח: עלון ישא ברכה | עלון פניני חמד | עלון אשכול יוסף 

 

 ציורי תנ"ך/ מכת הנחשים במדבר/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 ציורי תנ"ך/  מלך אדום  מסרב לבקשת  ישראל /ציירה: אהובה קליין ©

 ציורי  תנ"ך/ בני ישראל תובעים מים ממשה ואהרון/ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ שירת הבאר בפי ישראל/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"אז ישיר ישראל את—השירה הזאת עלי באר ענו לה"

 [במדבר כ"א, י"ז] 

עלונים התשע"ט: ישא ברכה|  תהילות ישראל | פניני חמד | אור השבת |זה השער לה'

עלונים התשע"ה: עלון שערי יוסף עלון ישא ברכה | עלון מתיקות הפרשה | עלון א זיסקייט 

התשע"ד: עלון זה השער לה' | עלון ישא ברכה | עלון זה השער לה' | עלון מים חיים לחודש סיון | עלון שערי יוסף | עלון סיפורי צדיקים | עלון פורת יוסף לילדים | עלון טוב לחסות בה' עלון בני ציון

התשע"ג: עלון לקראת שבת | עלון ישא ברכה | זה השער לה' | וורט לשבת | אוצרות חיים | בני ציון | הוד השבת | חכמת שלמה | טוב להודות לה'

התשע"ב: עלון אור החסידות | ישא ברכה | שולחן שבת | טוב לחסות | מתוקים מדבש שיחה לעם

התשע"א: דבר תורה לשולחן שבת | עלון ישא ברכה  

 

 

 

 

אהובה קליין: 
ציורי תנ"ך/ משה ונחש הנחושת/ ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד] "ויעש משה נחש נחושת וישמהו על— הנס והיה אם- נשך הנחש את - איש והביט אל- נחש הנחושת וחי"[במדבר כ"א,ט] 
 
 
ציורי תנ"ך/ משה מכה על הסלע/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
 
ציורי תנ"ך/ פרה אדומה/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

 

פרשת חוקת - חלק ב

פרשת חוקת - חלק ב

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

זאת התורה אדם כי ימות באוהל (חקת יט-יד)

הכוונה למסור נפש כדי ללמוד תורה גם אם זה קשה כי הם חינו ואורך ימנו לכן נאמר אדם כי ימות באהלה של תורה.

דברי חז"ל אלא מהווים לדעת החפץ חיים על התורה עצה טובה לניצול הזמן ללימוד תורה ובדרך משל הימשיל זאת לסוחר גדול שהיה טרוד במיסחרו מבוקר ועד ערב. מרוב טרדותיו לא היה לאיש זמן להתפלל בציבור וכמו כן לא נותר לו הרבה זמן במשך היום והלילה לקביעת עתים לתורה.

חלפו השנים ושיער לבן החל מבצבץ בזקנו,כוחותיו נדלדלו, והוא החל לחוש כי קיצו קרב ובא,ולא רחוק היום בו יצטרך ליתן דין וחשבון על מעשיו לפני מלך מלכי המלכים. אי לכך,החליט כי עליו להכין צידה לדרך, ולצורך זה עליו לשנות את סדר יומו. מאותו יום ואילך הלך בכל יום לבית הכנסת לתפילת שחרית בציבור, אחר התפילה נשאר במשך שעתיים בבית המדרש כדי ללמוד ואחר כך הלך לחנותו.

כאשר הגיע לחנות,לאחר שהיה של כשלש שעות בבית הכנסת ובבית המדרש שאלה אותו אשתו בתמהון לפשר איחורו,והוסיפה ואמרה לו: "הלא ידעת כי בשעות אלו החנות הומה סוחרים הממהרים לדרכם, ומה לך כי התמהמת מלבוא?! התחמק הבעל מלהשיב לה רק זאת אמר לה שהיה טרוד בענין חשוב מאד ונאלץ היה להתעכב.

וכך במשך כמה ימים היה מאחר מלבוא לבית המסחר,ובכל פעם התחמק מלספר לאשתו היכן היה.

בוקר אחד פקעה סבלנותה של האשה,וכאשר ראתה ששוב הוא משתהה מלבוא לחנות,יצאה לדרך כדי לחפש אחריו ולברר פעם אחת ולתמיד להיכן הוא נעלם בכל בוקר.

מה רבה היתה תמיהתה וכמה גדול היה קצפה,כאשר נתברר לה שבעלה נמנה בשעות אלו עם חובשי בית המדרש. היא מיהרה לשים פניה לעבר בית המדרש, ואכן ראתה במו עיניה את בעלה יושב רכון על הספרים והוגה בתורה. מיד הרימה קול גדול ואמרה: "מה אתך? האם יצאת מדעתך?! הלא החנות מלאה קונים ואתה יושב כאן ולומד?! לא איכפת לי ההפסד שהנך גורם לנו,אבל כלום אפשר לגרש לקוחות קבועים מהחנות,בשעה שמכל עבר ישנם סוחרים המתחרים בנו"!

ענה בעלה ואמר לה: "שמעי נא רעייתי ועני לי מה היית עושה אילו בוקר אחד היה בא מלאך המוות ואומר לך שהגיע זמני להפטר מן העולם,כלום היית יכולה לומר לו שאין אתה פנאי לכך, הואיל והחנות מלאה קונים? בוודאי לא היית יכולה לומר זאת. אם כן מהיום ואילך חשבי בכל בוקר בשעות שאני נעדר מהחנות,כאילו נלקחתי על ידי מלאך המוות ומה איכפת לך שאחרי שעה או שעתיים אקום לתחיה ואבוא לעזור לך בחנות".

רעיון זה כלול במאמר "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליהם". על האדם לחשוב כאילו הוא מת,ואז יתבטלו מאליהם כל התירוצים והסיבות המעכבים אותו מללמוד. באופן זה יבחין היטב עד כמה טרדותיו ומפריעיו טפלים לעומת לימוד התורה,וימצא על ידי זה זמן רב ללימוד. ועוד שנאמר נעשה ונישמע ומה אנו צריכים לשמוע אם ניקבע עיתים לתורה למרות שהיום דוחק?

נאמר מי שמקבל עליו עול תורה מורידים ממנו עול מלכות כלומר שאם נתמיד בלימוד הקב"ה ימלא לנו את אותם שעות שהמתנו את עצמנו עליהם במשך היום ללמוד תורה ולא נפסיד את שכרם בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר תלמוד תורה כנגד כולם.

בגמרא ברכות (סג) אמר ריש לקיש: "מכאן שאין דברי תורה מתקימים אלא במי שממית עצמו עליהם". ובמשנה באבות (פרק ו') שאמרו: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה". פרש רש"י: לא העשיר נאמרה משנה זו,אלא על העני,שאפילו אין לו אלא פת במלח ומים במשורה,אף על פי כן ישב ויעסוק בתורה. וכן פסק הרמב"ם (פרק ד' מהלכות תלמוד תורה) שאין דברי תורה מתקימים במי שמרפה עצמו עליהן,ולא במי שלומד מתוך עדון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שלא נותן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו. ולא יאמר אדם אלך אקבץ ממון, ואחרי כן אלמד, כי לעולם לא יסתפק. יש לו מנה רוצה מאתים וכו'.(כותונת פסים).

החפץ חיים היא ניגש מתוך אמונה תמימה אל התורה. כשם שהרגיש בכל חושיו את האלקים,כן ראה את התורה כספר מאת האלקים והרגיש כאילו הוא לומד מפי הגבורה.

הוא היה רגיל לומר שלו היו מספרים לנו שנמצא חיבור מאת גבריאל המלאך, כמה היינו משתוקקים לקרותו,והנה לפנינו חיבורו של רבון העולמים בכבודו ובעצמו.(המאורות הגדולים).

המגיד מדובנא אמר משל על חביבות התורה:

הנביא ישעיה (פרק מג) אומר: "ולא אותי קראת יעקב,כי יגעת בי ישראל". משל לסוחר שבא ממדינת הים. בהגיעו לנמל ביקש מאחד הסבלים שעבדו שם,שיעלה לאניה ויביא את חבילותיו לביתו. כאשר הגיע הסבל לבית הסוחר מזיע ומתנשף וביקש את שכרו,אמר לו הסוחר: "החבילות שהבאת אינן שלי". שאלו הסבל: "וכי מנין לך זאת, הרי לא ראית כלל את החבילות שהבאתי?" השיב לו הסוחר: "חבילותי הן חבילות קטנות של יהלומים. אילו הבאת אותן בודאי לא היית מזיע ומתנשף כל כך. מאחר שראיתי עד כמה התעייפת, הבנתי שבודאי לא את הסחורה שלי הבאת".

כך אומר הקב"ה לעם ישראל: "ולא אותי קראת יעקב", ומוסיף הקב"ה: "כי יגעת בי ישראל". כלומר, מהיכן ידעתי כי לא קראת בשמי? על ידי שראיתיך עייף ויגע. כאשר הצדיקים לומדים תורה ומקיימים מצוות, אין הם חשים עמל וטורח,אלא אדרבה,יש להם טעם,עונג ושמחה.

משל זה הוא אחד משלושת המשלים של המגיד מדובנא,אשר האדמו"ר מקוצק אמר עליהם שנאמרו ברוח הקודש.

תפילה זו היתה שגורה בפי רבי יחזקאל אברמסקי:"מתי תגיע אהבת התורה שבי לזו של דוד מלכא-משיחא,שהכריז: "חסדך ה' מלאה הארץ",ובכל זאת לא ביקש שום דבר מחלו של עולם ולא מצרכיו האישיים של בשר ודם עלי אדמות,כי אם חסד אחד – "חוקיך למדני"... (ספר הזכרון לר"י אברמסקי)

בכל שנות חייו הקפיד רבי דבר בעריש ווידנפלד, הרב מטשיבין,על כל רגע של טבלה. לא היה הבדל בין שנות צעירותו בהן עסק במסחר לבין השנים שבהן ישב על כסא הרבנות בטשיבין והרביץ תורה לתלמידיו. גם בשנות הסבל שעברו עליו בגלותו בסיביר ובבוכרה וגם בשנותיו האחרונות בירושלים,כשהיה תשוש ביותר,הוא לא חדל משקדנותו המופלאה.

בבוקרו של יום אחד, בשעה שבע, כאשר נכנס אליו אחד התלמידים,מצאו רכון על גבי הגמרא, שקוע במשנתו ולומד בהתלהבות,עד שלא הרגיש בכניסתו. התלמיד הצטדק באמרו שבא לשאול ענין מסוים הקשה בעיניו.השמיע את שאלתו ורבינו נענה לו. בסיום שיחתם, פנה אליו רבינו בשאלה: "מה הדחיפות שהיתה בבירור זה,עד כדי כך שהטרחת עצמך לבוא אלי לאחר חצות הלילה? "מה – השיב התלמיד בהכנעה וכולו תמיהה – הרי השעה היא כבר שבע בבוקר?"

רק אז הבין התלמיד שכל הלילה ישב רבינו ועסק בתורה,מבלי להרגיש שכבר פנה הלילה,עלה השחר והגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

מאוד הייתי רוצה לחיות ולהתגורר בעיה"ק צפת בזמנו של האר"י הקדוש – אמר פעם אחד האדמו"רים בהשתוקקות גדולה. ומה הפלא? איזו תקופת זוהר היתה זו לעיר המקובלים? האר"י הק' ובני היכלא קדישא שלו מילאו ובישמו את העיר בקדושה ובטהרה. האר"י הק' היה הרבי, ה"בית יוסף" היה הרב, האלשי"ך היה המגיד,וה"חרדים" היה ה...שמש,ומזה עצמו ניתן לתאר מה היה שם בצפת באותה תקופה.

כל בני החבורה הקדושה הזו התפללו בבית כנסת אחד,הלא הוא בית הכנסת של האר"י הקדוש. ומנהג היה בבית כנסת זה,שלהתחילת חזרת הש"ץ היו ממתינים למי שהיה מאחר יותר בתפילת הלחש שלו. אם האר"י הק' היה עומד עוד בשמו"ע בשעה שה"בית יוסף" כבר פסע לאחוריו – המתינו להאר"י הק',וכן גם להיפך. אולם,בדרך כלל היו ממתינים להאר"י הקדוש,כי היה מאריך הרבה בתפלתו בכוונותיו עפ"י דרך הנסתר.

והנה קרה פעם,שהאר"י הק' סיים את התפילה ופסע לאחוריו בעוד ה"בית יוסף" עומד בתפילת הלחש שלו,והורה לחזן להתחיל מיד בחזרת הש"ץ. איש, כמובן,לא קם לערער ע"ז, כי אם האר"י הק' מצוה-שומעים לו, ואמנם החזן התחיל בחזרת הש"ץ. כתום התפילה ביקש האר"י הק' לנעול את הדלתות וציוה על כולם לחכות במקום. הוא ניגש לבימה, דפק ואמר: רבותי,שלא יעלה חשד בלב איש כי בזה שאמרתי שלא להמתין ל"בית יוסף", כאילו רציתי לזלזל ,חלילה, בכבודו של ה"בית יוסף", אלא שצריכים להמתין לו כשהוא מתפלל, אבל לא כשהוא לומד!...

ניגש ה"בית יוסף" לבימה בחיוך על שפתיו ואמר בקול: אמת הדבר,עד "שמע קולנו" התפלל, אבל באמצע ברכה זו עלתה במחשבתו שאלה, והיא אכן כתובה ב"בית יוסף", בדבר טחנות רוח,אם יש בהן משום השמעת קול בשבת. ומשעלתה השאלה במוחו,הוא התהרהר בלימוד, והאר"י הק' הרגיש מיד שהוא הוגה אז בלימוד,ולכן פסק שאין צריכים להמתין עליו. הוא אמנם יכול להמשיך ולהגות בתורה, אבל להמתין לו – לא, לא מחוייבים...  (שאל אביך ויגדך).

יבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני יהוה ולמה הבאתם את קהל יהוה אל המדבר הזה למות שם (חקת כ-א)

באר מרים

ובעשור לחודש הראשון מתה מרים אחות אהרון ומשה ותחדל הבאר להתגלגל אחרי בני ישראל ותבוא בין סלעי המדבר ותתערב בהם.ויראו בני ישראל את הדבר הזה ויבינו כי בשל מרים היתה להם באר המים, ובמותה ויאזלו המים ממנה ויבשו. ומשה ואהרון לא ידעו עוד את הדבר הזה  ויספדו למרים ויבכו לה. וישמעו בני ישראל את משה ואת אהרון בוכים ויתאספו כולם ללכת אל משה ואל אהרון. וירא משה את בני ישראל נקהלים עליהם ויאמר אל אהרון אולי תדע והגדת לי מה היה לעם כי מתאסף הוא והולך הלוך וקרב אלינו!? ויאמר אהרון, שמע העם את האסון אשר קרנו ויתאספו לנחמנו מיגוננו ויאמר משה, אבל שגית אחי בדברך את הדברים האלה, הביטה נא וראה את פניהם הנזעמים ואת שפתותיהם המלאות זעם וידעת כי לריב אלינו המה באים. עודנו מדבר ובני ישראל הקריבו אליהם ויאמרו אל משה, מה לך כי תבכה? ויען משה ויאמר מדוע לא אבכה אשר מתה אחותי היחידה אוהבת החסד והצדקה? ויאמר העם, אל תבכה לנפש אחת, ובכית לעמך אשר הוא ממצרים כי תמו כולם לגוע ויחרד משה חרדה גדולה עד מאד, ויאמר, הגידו נא לי מה קרכם כי ככה דברתם אלי? ויען העם את משה ויאמר ברגע מות אחותך אזלו המים מן הסלע אשר התגלגל אחרינו ועתה אין בו גם טיפת מים אחת ויאמר משה, לכו נא אל שרי האלפים ואל שרי המאות והגדתם להם את הדברים האלה ושאלתם מהם מים  ונתנו לכם. ויענו בני ישראל לאמור, לא נסור מן המקום הזה ולא נשאל משרינו דבר כי אתה הוצאתנו מארץ מצרים ותביאנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, ועתה הלא נמות אנחנו ובעירנו בצמא.

ויהי כהזכיר בני ישראל את בהמתם הצמאה למים, ויאמר ה' יען צר לבני ישראל לא רק על נשיהם וטפם הצמאים, כי אם גם על בהמתם ויאמרו לכל כי לא כלו רחמיהם, על כן ארחם גם אני עליהם והוצאתי להם מים מסלע.

כעס משה וחטאו

ויהי כראות משה ואהרון את קצף בני ישראל הולך הלוך וגדל וייראו מאוד וינוסו אל אהל מועד. וירא כבוד ה' ויאמר ה' אל משה, מה לך עתה באהל מועד? ויען משה את ה' ויאמר, ה' אלהי קמו עלי בניך ויקצפו עלי קצף גדול ולולא נמלטתי לאהל מועד, כי עתה סקלוני, ויאמר ה', עד מתי תתן דופי בבני? הן גם בחורב אמרת, עוד מעט וסקלוני, ולא נגעו בך ולא הפילו משערתך ארצה, ועתה עבור אתה ואהרון אחיך לפני העם ודברת לעיניהם אל הסלע ונתן מימיו.

ויעבור  משה ואהרון לפני העם ויגשו אל הסלעים הרבים אשר התערבה בהם באר מרים, ולא  ידע מאיזה סלע יוציא להם מים. וישם משה את עינו על אחד הסלעים ויאמר לבני ישראל, עמדו פה והוצאתי לכם מים מן הסלע הזה, ויאמרו אליו בני ישראל היד ה' תקצר מהוציא מים מכל סלע וסלע כי צויתנו לעמוד רק לפני הסלע הזה? ויאמר משה אל תמרו את פי ה' ואל תמררוני בדבריכם ויוסיפו בני ישראל לדבר אל משה ויאמרו אם באמת יעשה לך ה' נפלאות, והוצאת מים מכל הסלעים הרבים האלה ואם אין ואמרנו, רועה היית את צאן יתרו במדבר ותלמד לדעת את משפט הסלעים המוציאים מים ותעמידנו לפני הסלע הזה כי ידעת אשר מים בו אולם לא ה' דבר בך ולא על פיו נתן הסלע את מימיו. ויקצוף משה על בני ישראל ויאמר היו בוערים עד מתי תבערו ותכסלו ויהי כקצוף משה וישכח בקצפו את דברי ה' וירם את מטהו לשומו על הסלע. ויהי אך הרים את המטה ויצאו מן הסלע נטפי מים אחדים. ויגער משה בסלע ויקרא למי ימצאו המים האלה, הליונקי שדים אם לגמולי מחלב? ויך משה את הסלע פעמים ויצא ממנו דם, ויאמר משה אל ה', לא הוציא הסלע בלתי אם דם ויאמר ה' אל הסלע, מדוע ככה עשית? ויען הסלע ויאמר, הכה הכני משה פעמים ויאמר ה' אל משה, מדוע הכית את הסלע ואנכי הלא צויתיך לבלתי הכותו, כי אם דבר אליו, ויען משה את ה' ויאמר לא הוציא הסלע בראשונה בלתי אם נטפי מים אחדים ויאמר ה' אל משה, הן למד למדת את העם לאמר, בצדק תשפוט עמיתך ותשכח כל גמולי הסלע אשר היניק לילדי ישראל דבש בארץ מצרים  ותשחת באף רחמיך ותכהו ונקל עוד זאת בעיניך ותבז לבני ותאמר עליהם, עם חסר בינה המה, הרעות מאד אשר עשית את כל המעשים האלה, ויצו ה' את הסלע ויהפוך את דמו למים  ותשת העדה ובעירם.

עונש משה ואהרון

ויהי אחד הדברים האלה, ויאמר ה' אל משה ואל אהרון יען חללתם את שמי לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, ויאמר משה, אמנם, ה' אלהי, נסכלתי ואשנה הרבה מאד בהכותי את הסלע ולא דברתי אליו כאשר צויתנו, אולם אהרון מה הוא כי תקצוף עליו? ויען ה' את משה ויאמר, הן ראה ראה אהרון אחיך את אשר אתה אומר לעשות  ולא עצר בעדך ולא אמר אליך, אל נא, אחי, תעבור את מצות ה', ויתחנן משה אל ה' ויאמר, אנא ה ' סלח נא לעוננו, ויאמר ה', לא יסלח לך החטא אשר חטאת לי לעיני כל בני ישראל, כי לו דברת אל הסלע להוציא מים כאשר צויתיך, כי עתה הקדשני לעיני בני ישראל ותיהיה יראתי על פניהם תמיד. הן בני ישראל היו אומרים הסלע הזה אשר שכר אין לו ועונש אין לו, שמע בקול ה', ואף כי האדם החי בחסד ה' והמצוה לעבדו ולשמור מצותיו, ויאמר משה אל ה' אם כמות כל הדור החוטא נמות גם אנחנו במדבר יאמרו עלינו שומעי שמענו גם משה גם אהרון היו חטאים כדור ההוא ועל כן היתה אחריתם כמוהו ויאמר ה', אל תירא משה עבדי, כתב אכתוב בתורתי דבר חטאתכם וידע כל בשר כי לא חטאתם לה' בלתי אם בדבר מי מריבה לבדם.

הקול והחרב

ובכל הכעסים אשר הכעיסו בני ישראל את משה, לא חדל לדאוג להם ולהיטיב עמהם. וישלח משה מלאכים אל מלך אדום לאמור, אתה ידעת, כי אמר ה' לאברהם אבינו, גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה...ויהי כשמעך את הדברים האלה ותלך מפני יעקב אחיך, כי אמרת אין לי חפץ בארץ אשר לא יתננה ה' לי בלתי אם אחרי עבדתי שנים הרבה מאד, ותשב בארץ שעיר. אולם אנחנו נעבדנו בארץ מצרים ונענה שנים רבות, ונצעק אל ה' אלהינו וישמע את קולנו ויוציאנו ממצרים. ועתה הואל נא ונתתנו לעבור בגבולך לבוא אל ארץ ירושתנו. וידעת כי בעברנו בארצך קנה נקנה ממך לחם ומים וחסמנו את בהמתנו לבלתי תאכל את תבואות שדך, ויען אדום ויאמר, אל תעבור בארצי כי את קולך אינני ירא, ועתה זכור נא את ברכת אבי אשר ברכני לאמור על חרבך תחיה, והיה אם לא תשמע בקולי ואמרת לעבור בארצי ויצאתי בחרב לקראתך ויתעקש אדום כאשר דבר, ויאמר משה להלחם בו. ויהי דבר ה' אל משה לאמור אל תתגר בו מלחמה, כי לא אתנהו בידך, ויאמר משה אל ה', מה הן צדקות אדום? ויען ה' את משה ויאמר, כבד כבר אדום את אבותיו וצדקתו זאת תעמוד לו לעד.

דוגמא אישית אכלי המן

ויהי אחר הדברים האלה וידבר העם באלהים ובמשה לאמור, למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה במן אשר אנחנו אוכלים יום יום. וירעו דבריהם בעיני ה' עד מאוד ויאמר, הנה הנחש אוכל מאכלים רבים ולא  יטעמו לחכו בלתי אם כטעם העפר ובכל זאת לא יתאונן באזני, והעם הזה אוכל את המן אשר אלפי טעמים טובים לו והוא מתאונן רע באזני לאמור, קצה נפשנו בלחם הקלוקל על כן יבוא הנחשים ונשכו את בני ישראל.

ויבוא הנחשים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל. ויבואו בני ישראל אל משה ויאמרו, חטענו כי דברנו בה' ובך. התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש. ולא אחר משה וימהר ויתפלל בעד העם. ויעש משה על פי ה' נחש נחושת וישימהו על נס. והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת אשר על הנס והתפלל אל ה',ושלח ה' את דברו ורפאהו. ויהי כאשר נרפאו הנשוכים ויאמרו אל העם לאמור, מה רב חסד ה' וטובו אך אמרנו "חטאנו לך" וישלח דברו וירפאנו ויען העם לאמור, מה גדלו חסדי משה רוענו כמה פעמים הקצפנהו ונמררהו ונאמר לרגום אותו באבנים ובכל אלה הוא דורש את שלומנו וטובתנו בכל עת הנה אנחנו כולנו ראינו אותו ממהר להתחנן אל ה' ולבקש על נפשנו בבוא הנחשים להמיתנו, ועתה היה יהיה לנו הדבר הזה למשל ולמוסר לסלוח מהר לכל אשר חטא לנו ולבלתי נקום ונטור לכל אשר הרע לנו.

ויהי בימים ההם ויאמר אביאל אבי קיש אבי שאול לאמור, הן ברך ברכני ה' וימלא ביתי טובו, הבה אעשה דבר טוב לישראל והיה זכרי לברכה. ויקח אביאל כסף רב ויתן לעושי עששיות ופנסים ויאמר להם, עשו נא עששיות ופנסים רבים, ויעשו האנשים ככל אשר אמר להם אביאל. ויקח אביאל את העששיות והפנסים ויתלם ברחובות העיר וידליקם בלילה בלילה.

וירא העם ההולכים בחושך אור גדול ויודו לאביאל ויברכו שמו ויאמרו, לא אביאל יקרא עוד שמך כי אם נר, כי הדליק נרות רבים ברחובות האפלים ויאר לנו את החושך. כך שכרו של איש חסדים שאור חסדיו מאיר בעולם הזה ושכרו לעולם הבא שנאמר "והלך לפניך צידקה"', על כן ניקרא שמו אבינר

אסור לצער את הבריות

ולאלקנה שתי נשים, שם האחת חנה ושם השניה פנינה. ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים. והכעיסה פנינה את חנה והכלימה אותה עד מאוד, כי תשכים פנינה בבוקר, בבוקר ורחצה את ילדיה והאכילתם והשקתם ואמרה להם, לכו נא, ילדי, אל בית הספר ופנתה אל חנה ואמרה לה בלעג, אורי עורי, חנה, משנתך ורחצת גם את את ילדיך והאכלתם והשקיתם וצויתם ללכת לביתהספר. ככה תלעג פנינה לחנה ותמרר את חייה כל הימים. ויהי כראות השכנות את הדבר הרעה הזה ותאמרן, לפנינה, מה עשה לך חנה רעה כי תעשי לה ככה? ותען פנינה ותאמר, אל ירע הדבר הזה בעיניכן, הנה המרתי לה ואכעיסה לבעבור תתפלל אל ה' וקראה אליו ורחם אותה, כלומר פנינה ציערה את חנה וכל הכוונה היתה לשם שמים.

ויהי היום ואלקנה וחנה אשתו היו בשלה, ותקם חנה ותתפלל אל ה' ותאמר, ה' צבאות בכל ההמון הרב והעצום הזה אשר עלה שילה רואה אנכי אבות ואמהות שמחים בילדיהם אשר ילדו להם. האמנם נבצר ממך, ה' אלהי בורא שמים וארץ וכל צבאם לתת גם לי בן אחד? אנא, ה' אלהי, רחם נא עלי ותן לי בן נבון וחכם וצדיק. ויאמרו אליה שומעי תפילתה לאמור, מדוע אינך שואלת מעם ה' לתת לך בנים יפי תואר ועשירים? ותען חנה ותאמר, נדר נדרתי לה' לאמור, את כל הבן הילוד לי נתון אתן לה' כל ימי חייו, ועל כן אין טוב לו בלתי אם רוח חכמה ובינה ואהבת צדק ומישרים, וייטבו דבריה בעיני ה' ויאמר, מיום נבראו שמים וארץ לא היה אדם אשר יאמר לה' "צבאות" עד אשר באה האשה האומללה הזאת, וכהתפללה אלי לאמור, הבה לי בנים, לא בקשה לה עושר וכבוד, כי אם רוח דעת ובינה, על כן אפרה וארבה במאד מאוד, והיה בנה הראשון הנולד לה גדול בישראל ונכבד כמשה ואהרון.

וירא עלי הכהן את חנה והנה היא עומדת לפני ה', שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ויחשבה לשכורה ויאמר, עד מתי תשתכרין? וימררו הדברים האלה את חנה עד מאד ותען את עלי ותאמר, לא אדוני אשה אומללה אנכי, ויין ושכר לא שתיתי ושפוך את נפשי לפני ה', וישמע עלי את הדברים האלה ויך אותו לבו מאוד על הכלימו את האשה מרת הנפש הזאת, וינחם על הדברים הרעים אשר דיבר אליה, ויחנן קולו ויאמר סלחי נא לי, בתי, כי הכלמתיך, ויוסף לדבר אליה ויאמר, לכי לשלום לביתך ואלהי השמים יברכך בשלום ונתן לך את שאלתך אשר שאלת מעמו. ולא חדל עלי לדבר על לב חנה ולנחמה ולברכה עד אם ראה כי הרגיעו אותה דבריו ותסלח לו ובאמת חנה ניפקדה בבין שהאיר את עם ישראל בקדשותו והוא שמואל הנביא. וישרת שמואל את ה' לפני עלי וחנה  תעשה לו מעיל קטן, והעלתה לו מימים ימימה בעלותה את אלקנה אישה שלה להשתחוות לה'. ויברך ה' את חנה ותהר ותלד שלושה בנים ושתי בנות. וכאשר תוסיף חנה ללדת כן יחלו בני פנינה וכן ימותו. ויהי כראותה כי הרתה חנה עוד הפעם ותבוא פנינה אליה ותאמר, ידעתי גם ידעתי כי טובה את בעיני ה' ויברכך ברוך. ועלי פקד ה' את עון בזותי לך והכלימי אותך וימת שמונה בני ולא נשארו לי עתה בלתי אם שנים. ועל כן מתחננה אנכי אליך לאמור, התפללי נא בעדי לה' ולא אשכל את בני הנותרים, ותען חנה את פנינה ותאמר אליה, תשישב נא נפשך למנוחתה, אנכי אתפלל בעדך לה' בכל ליבי ובכל נפשי וידעתי כי ישמע ה' קול תחנוני, כי קרוב הוא לכל אשר יקראהו באמת. וירגיעו הדברים האלה את פנינה ויניחו לה מעצבה. וחנה עשתה ככל אשר אמרה ותתפלל אל ה' לאמור, רחם על פנינה והארכת את ימי בניה וברכתם בשלום ויען ה' את חנה ויאמר, יען אשר עשית את הדבר הזה ולא נקמת ולא נטרת את פנינה ותבקשי ממני על נפשות בניה אשר אמרתי להמיתם, על כן איטיב עמך, וחיו שני בני פנינה ונקראו על שמך שנאמר עד, עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה. על כל ילד שנולד לחנה ניפטר ילד לפנינה מידה כנגד מידה, לא בטלה.

ויביאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותיקבר שם (חקת כ-א)

אומר בעל הטורים סמכו מיתת מרים לפרשת פרה אדומה. ללמדנו כשם שמפרה אדומה מכפרים כך, גם מיתת צדיקים מכפרות על עם ישראל והראיה פרה אדומה בגימטריה מכפר.

"כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (במדבר מסעי לה, כח).

אמרו חז"ל בירושלמי (יומא ז, ג) רבי סימון בשם רבי יונתן דבית גבורין: שני דברים לא היתה בהן כפרה וקבעה להם התורה כפרה, ואלו הן: האומר לשון הרע, ההורג נפש בשגגה. האומר לשון הרע לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה והיא מיתת כהן גדול, "והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו" (שמות, תצוה כח, לה) יבוא קול (שמשמיעין פעמוני המעיל) ויכפר על קול (קול לשון הרע). ההורג נפש לא היתה לו כפרה וקבעה לו התרוה כפרה מית כהן גדול, "וישב בה עד מות הכהן הגדול" (במדבר, מסעי לה, כה), ע"כ.

לפי דברי הירושלמי, פעמוני המעיל שבבגדי כהן גדול מכפרים על לשון הרע, ומות הכהן הגדול מכפר על רוצח בשגגה. נשאלת השאלה: אם על מנת לכפר על  לשון הרע די באחד מבגדי כהן גדול, אם כן מדוע לכפר על רוצח בשגגה לא בחרו באחד מבגדי הכהן גדול שמכפר על שפיכות דמים, שהרי הירושלמי שם מביא בשם רבי סימן: כשם כשקרבנות מכפרין, כך הבגדים מכפרין, וכתונת מכפרות על שופכי דמים, כדכתיב אצל יוסף ואחיו: "ויטבלו את הכותונת בדם" (בראשית, ויש לז, לא) אם כן, כשם שלכפר על לשון הרע הביאו אחד מבגדי כהן גדול לכפר פעמוני המעיל, כך לכפר על רוצח בשגגה היו צריכים להביא אחד מבגדי כהן גדול לכפר כתונת, שמכפרת על שפיכות דמים?

ומצינו בגמרא (מועד קטן כח ע"א) אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים פרשת פרה אדומה? לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרון לבגדי כהונה? מה בגדי כהונה מכפרים, אף מיתתם של צדיקים מכפרת, ע"כ. וכעין זה בירושלמי (יומא א א) אמר רבי חייא בר אבא: בני אהרון באחד בניסן מתו, ומה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים (בפרשת אחרי מות)? ללמדך, שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל, ע"כ.

מותו של צדיק מכפר על עוון הציבור, וכלשון הגמרא בשבת (לג ע"ב) בזמן שהצדיקים בדור צדיקים נתפסים על הדור, ע"כ. או כלשון הגמרא בכתובות (ח ע"ב) על רב חיא בר אבא בזמן שמת בנו: חשוב הוא שיתפס על עוון הדור. ואומר רש"י חשוב אתה למעלה, ל תופסך ואת בניך בעוון הדור, שנאמר: "וממקדשי תחלו" (יחזקאל ט ו) ע"כ. ובגמרא דרשו (שבת נה ע"א) אל תקרי "מקדשי" אלא: מקודשי, ע"כ. ורבי יהודה החסיד בספר "חסידים" (סימן קיג) אומר: צדיקים נתפסים בעוון הדור, שנאמר: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשיחותותם" (איכה ד כ). ע"כ.

הציבור חי בזכותו של הצדיק. כי אם אדם יתלה את חייו בזכויותיו שלו, הוא יראה כי כבר מזמן כלו, ולכן אנו נתלים בזכויות הצדיקים. ואנו מוצאים במשנה במסכת סנהדרין (צ ע"א): כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא:...אפיקורס. ואמרו בגמרא (שם צט ע"ב) מהו אפיקורס? אפיקורס הוא אדם שאומר:וכי איזה תועלת יש בתלמיד חכם שלומד? הרי הוא לומד בשביל עצמו! ע"כ. ומסביר רש''י: והם אינם  יודעים שהעולם מתקיים עליהם, ע"כ.

אמר רבי אלעזר אמר רב חנניה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמרו כל בניך לימודי ה' אל תקראח בניך אלא בוניך, תלמידי חכמים שבונים את העולם  ומרבים שלום בעולם שנאמר יהיה שלום בחילך שלווה בארמונתיך למען אחי ורעי.

וידבר...קח את המטה והקהל...ודברם אל הסלע לעיניהם נתן מימיו והוצאת להם מים מין הסלע והשקית את העדה ואת בעירם (חקת כ-ח)

ציוה ה' את משה לדבר לסלע ותוציא להם מים ובפסוק יא מבואר שמשה היכה בסלע ולא דיבר לסלע יוצא שלא קיים את  ציווי הקב''ה בדיקדוק ולכן ה' הענישו משה רבנו הבחין שעם ישראל יותר מידי תלוי בו ושוכחים שהוא רק המנהיג של ישראל ולא בורא עולם התפלאו מניסיו הגדולים שעשה להם מי יציאת מצרים והדיבור לסלע זה דבר עצום שיכול לבלבל את עם ישראל ולחשוב שמשה רבנו בעל כוחות ויעשו אותו כמין אלוקים ח"ו לכן הפחית את הנס והיכה בסלע וכוונתו היתה לטובה ולא לרעה אך הקב''ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.

דבר אחר אלה מסעי בני  ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרון, כלומר בזכות משה ואהרון כתוב (בפרשת כי תשא) מחני נא מספרך אשר כתבת, מפרש המגיד מדובנא, משל לשר גדול וחשוב בעיני המלך, בנו של השר הזה יצא לתרבות רעה, וכל  פעם שחטא המלך היה סולח לו בגלל אביו שהיה מבקש רחמים על בנו, אבל בראותו אביו שבנו סומך עליו יותר מדי ואינו מטיב דרכיו ואין סוף לדבר, בקש מהמלך שיורידוהו מגדולתו בכדי שהבן ידע שכבר אין לו על מי לסמוך כמו כן בקש משה רבנו עליו השלום מחני נא מספרך אשר כתבת, הורידני מגדולתי על ידי כך לא יחטאו ישראל בראותם שאין להם לסמוך עלי (אהבת חיים). 

בדרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל (חקת כא-כב)

 דרך התורה היא דרך המלך ויהודי הוא בן של מלך ודרך המלך הוא האמונה כשיהודי נמצא בחושך הגלות ותלמידי חכמים הם האור לנתיבותינו כי נר מצוה ותורה אור שנאמר "לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך" ועלינו לעמוד במיבחן האמונה, רבי יוסף חיים זוננפלד נהג לרקוד בשמחת תורה יחד עם מאות ילדים, אחד ממאות ילדים שזכו לרקוד עם רבי יוסף חיים ב"הקפות של הילדים" - היה הילד אברהם ברגמן שסיפר בסוף ימיו את המעשה הבא: שנה אחת, לאחר שסיים רבי יוסף חיים לומר את "אין כאלוקינו", ניגש אליו אברמל'ה הקטן, הביט ברב בעינים ביישניות, ואמר בקול שקט: - רבי, יש לי קושיא חמורה על הסידור...

הביט בו רבה של ירושלים ברוך, בפניו המאירות השתקפה היטב אהבתו העצומה לילדי ישראל. ליטף את לחיו של הילד, "שאל בני היקר" - אמר בעדינות. - מדוע, רבי, אנו אומרים קודם "אין כאלוקינו, אין כאדונינו" ואחר כך שואלים "מי כאלוקינו? ומי כאדונינו?" והלא הסדר צריך להיות הפוך שהרי קודם כל שואלים ואחר כך משיבים?... "נבון אתה", חייך הרב "בתשובה, אמשול לך משל נחמד":

"מכיר אתה ודאי את "מערת צדקיהו" שע"י שער שכם"? הילד הנהן בראשו, והרב המשיך: ברחבי העולם, ודאי ידוע לך, קיימות מערות נוספות, ישנן מערות קצרות וישנן ארוכות יותר, יש גם מערות ענקיות. ברור כי אין אור השמש יכול לחדור אל תוך המערות ועל כן שוררת שם תמיד חשיכה מוחלטת. מה יעשה אדם הרוצה להלך במערה ולצאת ממנה לאחר מכן, כיצד ידע את הדרך חזרה?

"אדם פיקח, המשיך הרב, עושה לו סימנים בדרכו: כאן יש אבן גדולה, ובפינה זו יש עמוד יצוק בקרקע וכדו' לכשירצה אותו פיקח לצאת מן המערה, יחזור על פי הסימנים ולא יטעה בדרכו.

שוטה, לעומת זאת, אינו חושב על המחר, ואינו שם לבו לעתיד. נכנס הוא במהירות, אינו משגיח, ואינו קובע לעצמו סימנים, ועל כן סביר להניח שיטעה מן הדרך הישרה, חזקה עליו שיאבד את שבילי דרך המלך. ואכן כבר אירע לא אחת שאנשים שלא קבעו סימנים, איבדו את דרכם ומתו ברעב!

יוצא, אם כן, שהסימנים שהאדם קובע בדרכו הם הבטחונות שבידי האדם השומרים עליו שיוכל לחזור בדרך הסלולה והישרה, ולא יטעה, חלילה, בדרכו. "גם עלינו", הסביר הרב בלהט, "לעשות לנו סימנים כדי שלא נתעה בדרכי החיים, ובכדי שלא נאבד את הדרך הסלולה לנו מדור לדור. ועל כן קודם כל אנו מכריזים: "אין כאלוקינו" וזהו סימן אחד! ואחר כך "אין כאדונינו" וזהו סימן שני! כעת, לאחר שסיימנו לקבוע לנו את הסימנים אפשר לצאת לדרך ולשאול: "מי כאלוקינו", "מי כאדונינו". שאלות מסוג זה לרוב מסוכנות המה, אך לאחר שהסימנים הראשונים בידינו, איננו צריכים לחשוש - אנו בדרך הנכונה, הישרה - דרך המלך!". כי כבר הסכמנו "שאין כאלוקינו" וגם אם נחקור "מי כאלוקינו" ועדיין ישארו לנו קושיות זה לא מה שיפריע לנו לצאת ממערת חושך הגלות כי האמונה מושרשת לנו מהשורש "שאין כאלוקינו ואין כאדונינו" וכבר אמר שלמה המלך "אחרית טובה יונקת מראשית טובה" ולכן הראשית שלנו זה אמונה "אין כאלוקינו" וגם אם בדרך יהיו מכשולים של חושך הגלות האחרית תישאר טובה. כי האמונה משורשת לכתחילה וכל מה שלא מובן אנחנו תולים בהגבלת שיכלנו הגס והקטן.

ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך (חוקת כ-יח)

משה רבנו ביקש לספר לבני אדום את התלאות שעברו אבותינו במצרים שה' יתברך הוצאנו ביד חזקה... וברצוננו לעבור בארצך לא נאכל ולא נשתה ולא ניגע בכלום ונאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך אתם מתגאים במה שהורישכם אביכם.

ואני אצא לקראתכם במה שהורשני אבי על חרבתך תחייה (רש"י).

וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבלו ויט ישראל מעליו (חוקת כ-כא)

והטעם שלא רצו ישראל ללחום בהם שכך נצטוו מפי הקב"ה, כמו שנאמר בפרשת דברים אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, שהקב"ה צוה למשה לומר לישראל אל תתגרו בם בשעה שיסרבו לתת לכם לעבור בארצם. שהר שעיר שייך לזרע עשו, ואין רשות לישראל ליטול מהם אפילו כשיעור של מדרך רגל, עד שיגיע הזמן שנוכל ללחום בהם. וזה יהיה בימות המשיח בע"ה, כמו שנאמר: ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה (עובדיה א' תרגום יונתן).

ויסעו מקדש ויבאו בני ישראל כל העדה הר ההר ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר יאסף אהרון אל עמיו כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה (חוקת כ, כב-כד)

הכתוב בא להודיע שמיתתו של אהרון הוקדמה מפני שנתחברו לעשו הרשע לכן נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, שכל המתחבר לרשע סופו ללקות, כמו שמצינו ביושפט מלך יהודה שנתחבר עם אחאב מלך ישראל כדי לסיע לו במלחמה כפי שמבואר בספר מלכים פכ"ב, כעס הקב"ה עליו ונענש, כמו שאמר לו הנביא לרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב ובזאת עליך קצף מלפני ה' (דהי"ב יט). וכן מפני שנתחבר עם אחזיה בנו של אחאב פרץ ה' מעשהו, כמו שאמר לו הנביא בהתחברך עם אחיזהו פרץ ה' את מעשיך שהקב"ה הרס מעשיו. ולכן נאמר כאן ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר יאסף אהרון אל עמיו וגו' כלומר בגלל זה שביקשו לעבור בגבול אדום ורצו להתחבר עמו כאילו היו ידידים, נפטר אהרן לפני הזמן ואבד צדיק הדור.

ועוד בזה שביקשו לעבור בארצו והוא מיאן ויצא בחרב לקראתם נעשה חילול השם גדול בעולם, שאמרו האומות היכן גבורתם שברחו מפני אדום. שהרי לא ידעו שזה שלא יצאו למלחמה על אדום מפני שהקב"ה צוה להם כך, ולא מפני שהיו חוששים מפניהם.

ויסעו מקדש: ששם היו מי המריבה, ויבאו וגו' הר ההר: הר על גבי הרף כתפוח קטן על גבי תפוח גדול. ואע"פ שהענן היה מיישר להם הדרך ולא נשאר שום הרף כדי שלא יהיה לישראל טורח הדרכים, אבל שלשה הרי נשארו, והם הר סיני שעליו ניתנה תורה. הר ההר, שבו נקבר אהרון והשלישי הוא הר נבו ששם נקבר משה רבנו. (רש"י רבא).

וכשהגיעו ישראל להר ההר אמר הקב"ה למשה, דע שהגיע זמנו של אהרון למות ואתה צריך להודיע לו זאת שכן מודיעים לצדיקים זמן מיתתם קודם לכן כדי שיוכלו להוריש כתריהם לבניהם, ויעמידו את בניהם במקומם. אמר הקב"ה למשה: רוצה אני שתאמר לו דבר זה לפי שאין לי פנים כביכול לומר לו. ותקחהו בדברים טובים ותאמר לו: אשריך שאתה זוכה להוריש כתרך לבנך ושיכנס בנך במקומך, דבר שאין אני זוכה לו, שכן לא בני ימלא מקומי אלא יהושע בן נון.

והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרון יאסף ומת שם (חוקת כ-כו)

תלביש את אהרן שמונת בגדי הכהונה הגדולה והעלוה אל הר ההר ושם תפשיט את אהרן בשעת פטירתו, כשיהיה עדיין בחיים. וההפשט צריך להיות על סדר ההלבשה, היינו בתחילה הכתונת, שהוא הבגד הפנימי שעל גבי הבשר. וכן על זה הדרך כל ח' הבגדים על הסדר שהלבשת אותו שזה שלבש ראשונה יופשט ראשונה. והבגד שתוציא ראשונה תלביש בו ראשונה את אלעזר בנו. כדי שאהרן יראה הדברים במו עיניו ויהיה לו נחת רוח בראותו את בנו מלובש בבגדי הכהונה הגדולה והוא ממלא מקומו.

ואמרו חז"ל שבהפשטת הבגדים האלו נעשו נסים גדולים, שהרי אי אפשר להפשיט הכתונת שהיא הבגד הפנימי בלי להפשיט תחילה האבנט שבו היה חוגר החושן והאפוד. וכאן הוציא לו הכותנת בעוד האבנט עליו, אלא שהיה דרך נס שההפשטה היתה כפי סדר הלבישה, וכך הלך והלביש לאלעזר הבגדים בלי שאהרון יהיה ערום כולו.

ואע"פ שלא נאמר מפורש בכתוב שאמר הקב"ה למשה ליקח את אהרן ולהלביש לו את הבגדים ויעלהו בהר. אלא נאמר סתם והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו וגו'. אבל נאמר כאן קח את אהרן ונאמר גם בפרשת צו במלואים קח את אהרן, מה שם נאמר לבישה מפורש, אף כאן לבישה ולא היה הכתוב צריך לפרש כאן (מעם לועז בשם רבה וילקוט).

ויש אומרים שלא היה צריך משה להלביש לו את בגדי הכהונה, שכבר היה לבוש ועומד בגלל העבודה שעשה אהרן באותו היום. שבשעה שירד אהרן מהקרבת התמיד ומהקטרת הקטורת ומהדלקת המנורה לקח את אהרן בעודו מלובש בבגדיו והעלה אותו על גבי ההר ושם הפשיט את כל בגדיו והלביש בהם את אלעזר.

ובכל בגד שהפשיט משה את אהרן, הלביש לו הקב"ה בגד רוחני מבגדי השכינה ולא הניח את אהרן ערום מבגדי הכהונה. (הרמב"ן).

עלו שלושתם להר ההר ומשה הפשיט את אהרן. אמר משה לאהרן, אהרון אחי, מה אתה רואה. אמר לו אהרן איני רואה כלום אלא ענני הכבוד.

אמר לו משה: אחי, הכנס למערה זו. נכנס למערה וראה מיטתו מוצעת ומנורה בת שבעה קנים למראשותיו. דבר שלא זכה לו שום צדיק. וזהו מה שרמז הכתוב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כלומר בזכות המצוה שאתה מדליק המנורה במקדש יאירו לך שבעת הנרות בשעת פטירתך. אמר משה לאהרון שכב במיטה זו: ושכב אהרון במטה זו אמר לו היישר זרועותיך, ויישר זרועותיו. סגור פיך, וסגר פיו. עצום עיניך ועצם עיניו. אמר משה לאהרון אמור לי כיצד אתה מרגיש, אמר לו שעת המיתה עצמה איני יכול להגיד לך, אבל קודם לכן הרגשתי טעם שאין לתאר. באותה שעה ירדה שכינה  ונשקה לאהרון ונטלה נשמתו. וכסהו עמוד הענן. ובאו משה ואלעזר ונשקו לו ואמר הקב"ה למשה ולאלעזר צאו מכאן. ויצאו שניהם  ונסגרה המערה. וכשראה משה פטירתו של אהרון אמר: יהי רצון שכך תהא מיתתי.

וכן היה, שבשעה שנפטר משה מן העולם אמר לו הקב"ה והאסף אל עמך כאשר מת אהרון אחיך. ר"ל. כמיתת אהרון שביקשת.

וכשנסגרה המערה ירדו השנים מן ההר, משה ואלעזר. ומשה ירד כשבגדיו קרועים והיה צועק ובוכה ואומר: אוי לי ואוי לך לאהרון אחי שהיית עמוד של תפלות ישראל. שאחת לשנה היית מכפר עליהם. ווי שהלך המגן הזה של ישראל (מעם לועז)

ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו את אהרון שלשים יום כל בית  ישראל (חוקת כ-כט)

כשראו ישראל שבעליה עלו שלשה ובירידה ירדו שנים, ואהרון אין עמהם נתפלגו לשלש כיתות, וכל כיתה אמרה סברה אחרת. מהם אמרו משה הרג לאחיו כדי לירש את הכהונה הגדולה. ומהם אמרו אלעזר הרג לאביו כדי לירש ממנו הכהונה הגדולה. ומהם אמרו הגיע זמני למות.

וכשירדו משה ואלעזר נתקהלו עלי הם כל ישראל, אמרו אהרון היכן הוא. אמרו הגיע זמנו למות ומת. אמרו כיצד יתכן שאהרון מת והרי הוא שלט במלאך המות ועצרו ולא נהרגו שאר העם במגפה במעשה קרח, כמו שנאמר שם ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, כיצד ישלוט בו עכשיו מלאך המות ליטול נפשו. אם תביאו אותו מוטה, ואם לאו דעו בבטחה שאנו נסקול אתכם. באותה שעה היו משה ואלעזר נדהמים ולא ידעו מה לעשות, לפי שפתח המערה נסגר ואי אפשר להראות את קברו. ובשעה שהיה משה שרוי בצער שטח תפילתו לפני הקב"ה ותפילתו נתקבלה, אמר הקב"ה למלאכים הוציאו את ארונו של אהרון ושמוהו באויר כדי שכל ישאל יראו שאין להם דבר נגד משה ואלעזר. באותה שעה באו המלאכים והוציאו מטתו של אהרון באויר והקב"ה היה הולך לפני המטה ומספידו והיה אומר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון (מלאכי ג).

שכך היו מעשיו של אהרון. כשהיה הולך ברחוב ורואה רשע אחד היה נותן לו שלום בפנים יפות. וכשראה הרשע הזה שנתן לו שלום בסבר פנים יפות כל כך, כשביקש לעשות איזו עבירה היה אומר בליבו: כיצד אעשה עבירה זו והרי אהרן הוא אדם גדול כל כך והוא מכבד אותי כ"כ, ובהרהגו כך היה אותם אדם אומר: באיזה פנים אפגוש מחר את אהרון. וכשחשב כך היה הרשע חוזר בו ממחשבתו. וזה שנאמר באהרון ורבים השיב מעון (מלאכי ב). שע"י תחבולותיו השיב רבי מעון. וכשראו כל ישראל ההפסד שעשה הקב"ה והמלאכים, התחילו אף הם להספידו מקטנם ועד גדולם, אנשי ונשים, וערכו לו מספד גדול שלשים יום וזהו שנאמר: ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו את אהרון שלשים יום כל בית ישראל. ר"ל כשראו את ארונו של אהרון ואת ההספד שנעשה לו, האמינו שמת אהרן. שאילו לא היו רואים במו עיניהם לא היו מאמינים. ולא היה הספד גדול כזה בעולם כפי שעשו לאהרון, שאת מרים הספידו רק משה ואהרון. ולא כל ישראל אפילו על משה לא בכו כל ישראל, לפי שהיו אנשים שלא היו עמו בשלום, כיון שהיה מוכיח אותם בכל דבר ודבר, אבל אהרון לא היה בריה שלא אהבו, שכל דבריו היו בנעימות ובמתק שפתים. ואם חטא אדם באיזה חטא לא היה אומר לו חטאת. אלא ה' מדבר אליו ברוב כבוד בין לאיש ובין לאשה. והיה אומר לו בני, אני מבקש ממך שלא תעשה עוד כדבר הזה, לפי שאין זה לרצונו של הקב"ה. וכשראה איש ואשה שהיו רבים זה עם זה, לא היה זז מהם אלא א"כ השכין שלום ביניהם. ולכן לא היה אדם שלא אהבו. וכן תראו שהכתוב אומר כאן: ויבכו אותו כל בית ישראל, גדולים וקטנים אנשים ונשים. ובמשה נאמר: ויבכו בני ישראל את משה (דברים לד) אנשים בכו ולא כולם.

ואשריהם לצדיקים שהקב"ה בעצמו מקבל פניהם כמו שכתוב: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך (ישעיה נח) וכן יוצאים מלאכי השרת לקראתם ושמחים בם ומקבלים אותם בסבר פנים יפות ואומרים ברוכים הבאים, כמו שנאמר יבוא שלום ינוחו על משכבותם (שם נז). ובכך נשלם ענין פטירתו של אהרון זכר צדיק לברכה ונשמתו לחיי העולם הבא. (מעם לועז).

ויבכו את אהרון שלשים יום כל בית  ישראל (חוקת  כ-כט)

וופרש רש"י לפי שהיה אהרון רודף שלום ומטיל אהבה בין איש לאשתו ששלום זה אחד משמותיו של הקב"ה ובפרשת סוטה מבואר שהקב"ה בשביל שלום מוכן למחוק את שמו במים אז מי אנחנו שלא נימחל על כבודנו ונאהב שלום ונרדוף שלום בעולם ובמיוחד בין איש לאשתו שאם אין שלום אין הקב"ה יכול לדור באותו מקום נאמר לא שריא באתר פגים.

ויסעו מאבות ויחנו...על כן ואמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון...(חוקת כא ,יא-יד)

ידוע שהקב"ה גזר על בני  ישראל לא להילחם עם מואב ועמון. אך לצורך מצבם לא יכלו לעבור דרכם.

אז הקב"ה סובב את המצב שסיחון שהיה גיבור חיל ואחיו עוג שכבש את מואב ועמון והיו תחת שילטונו ואז יכלו בני ישראל להילחם וליכבוש את סיחון ולנצח כך שעברו דרך מואב ועמון ללא איסור מן התורה.

כל זה היה כתוב בספר מלחמות ה', שהחכמים שבאותם הימים היו כותבים בספרים כל המלחמות הגדולות והדברים הנפלאים שאירוע, והיו האנשים האלה נקראים מושלים, שהיו כותבים כל הדברים בלבושי משלים ומליצות. ואת הספר הזה קראו ספר מלחמות ה', לפי שכל המאורעות וכל המלחמות הם מעשי השי"ת. והספר הזה נאבד בגלות, יחד עם עוד ספרים שהיה להם מן האנשים גדולים, כמו ספרו של נתן הנביא ועדו הנביא ודברי הימים של מלכי ישראל, השירים והמשלים של שלמה המלך.

וממדבר מתנה...(חקת כא-יט)

אם אדם מתנהג כמידבר (עניו שקט צנוע) פתוח ומופקר, אז התורה נותנת לו במתנה כלומר שתהיה לו סיעתה דשמיא בעבודת ה' יתברך ויהיה מצליח ומשכיל.

פרשת חוקת - חלק א - הרב אריה קרן

זאת חוקת התורה אשר ציוה ה’ לאמור וכו’ (חקת יט-ב)

 וקשה מכיון שפרשתנו עוסקת בדיני פרה אדומה היה הכתוב צריך לומר זאת חוקת הפרה ולא התורה, ואפשר להסביר ולומר שכשם שפרה אדומה היא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים, שכל העוסק בפרה אדומה נטמא. ולפיכך אומות העולם מונין את ישראל במצוה זו שאם היא מטהרת מדוע היא מטמאה ואם היא מטמאה מדוע היא מטהרת, אלא חוקה חקקתי גזרה גזרתי ואין אתה רשאי להרהר אחריה ולפיכך כשם שמצאנו בפרה אדומה שיש לה את האפשרות לטהר ולטמא כמו כן כל העוסק בתורה יכול לעלות מטומאה ולטהר את עצמו, אבל מצד שני אם האדם לא זך אין בכח התורה לטהר אותו, וכמו שאמרו על הפסוק "כי ישרים דרכי ה’ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם’’ זאת אומרת באותה תורה עצמה אפשר ללכת ולהתעלות או חלילה להכשל בה, וכמו שאמרו זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, וזהו ופושעים יכשלו בם, נמצא שאותה תכונה ובחינה שנמצאת בפרה אדומה נמצאת גם בתורה לכן שפיר קאמר הפסוק זאת חוקת התורה.

ובאופן אחר נראה לומר מדוע נקט זאת חוקת התורה ולא חוקת הפרה,. כי רואים אנחנו במצות פרה אדומה שאין לה טעם והבנה אלא חוקה חקקתי וגזרה גזרתי ואין אתה רשאי הרהר אחריה, כמו כן כל התורה כולה וכלל מצוותיה הם בבחינה של חוקה, ולא תלוי הדבר אם אתה מבין את טעם המצוה או אינם מבין את טעם המצווה, כגון במצות כלאים ושעטנז וכדומה במצוות שאין לנו טעם והשגה בטעמם ובהבנתם, ולכן צריך אתה לקיים את כלל התורה בבחינת חקה כפרה אדומה ולכן אמר הכתוב זאת חוקת התורה, להודיעך שכל מצוות התורה הם מבחינת חוקת וגזרת מלך על עבדיו (וידבר יוסף).

וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמור זאת חוקת התורה (חקת יט,  א-ב)

למה נאמר הטעם חוקת התורה בו בזמן שמדבר רק על דיני הפרה ולכאורה היה צריך לומר זאת חוקת "הפרה" והסביר כי כל דיני פרה אדומה מלמדים אותנו ענין טומאה וטהרה , וכל זה נובע מדיני התורה, שאלמלא תורה לא היו לנו דיני טומאה וטהרה כמו שאצל הגויי אין דיני טומאה וטהרה, כי אין גוי מטמא באהל כידוע, יוצא שכל זה נובע מקבלת התורה שעל ידה נהיינו מזוככים וכל פגם אפילו בדבר דק מן הדק משפיע עלינו וצריכים טהרה. כי נתאר לעצמנו שיש אוהל ענק מאוד ויש כזית מת מתחת לאוהל וכל ישראל נמצאים מתחת לאוהל כולם נטמאים אפילו כהן גדול. ואילו יעמדו תחת האוהל הזה אלף גויים לא נטמאים? הלא הדבר הזה הוא נגד השכל, אלא זוהי חוקת התורה שהמת מטמא דוקא את היהודי אבל הגוי נשאר כמו שהיה. וכתב באור החיים הקדוש שהסיבה לכך משום שגוף היהודי הוא קדוש וטהור ודומה לצנצנת של דבש שלאחר שמרוקנים אותה באים הרבה זבובים ומתחילים לינק מהדבש. שכל עוד הנשמה הקדושה שורה בגוף האדם, אין החיצונים יכולים להדבק בגוף. אך ברגע שהנשמה נפרדת מהגוף מיד באים החיצונים לידבק בגוף המת והם שגומרים את הטומאה אבל בגוף הגוי שהוא טמא מעיקרו אין לחיצונים מה לחפש שם ולכן אין הגוי נטמא במותו.

לכן אמר כאן זאת  חוקת התורה ולא חוקת הפרה כי כל הסיבה שיש טומאת מת ליהודי ולא לגוי שהיהודים שקבלו את התורה וחלה עליהם קדושה והחיצונים רוצים לינוק מן הקדושה.

וידבר ה’ אל משה ואל אהרון לאמור: זאת חוקת התורה אשר צוה ה’ לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על (חקת יט א-ב)

בפרשה זו מודיעה התורה דין של פרה אדומה תמימה, ולהביאה בהר המשחה שהוא הר הזיתים שהיה בדיוק נוכח בית המקדש, וישחטו אותה שם וישרפו אותה וימלאו מים חיים וישימו בכלי ויזרקו האפר של הפרה לתוך אותם המים ויזו את המים האלו על גבי הטמאים והמים האלו נקראים מי נידה. והיתה להם סגולה שהיו מטהרים את הטמאים ומטמאים את הטהורים. ומצוה זו היא אחת מסודותיה המופלאים של התורה שאי אפשר לחקור ולא לשאול טעמה, אלא יש לקיים אותה כחוקה, ביראה ובאהבת השי"ת, ולא נתגלה סודה אלא למשה רבנו בלבד, ונרמז בתיבה "אליך" ויקחו אליך פרה אדומה תמימה, שרק לך נתגלה הטעם. ולא לאחר ואפילו שלמה המלך שהכתוב אומר עליו חכם מכל האדם (מ"א ה) שהיה בקי בכל מיני חכמה לא השיג סודה של פרה אדומה וזהו שאמר : אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז) כלומר: חשבתי בלבי אני אחכים ואגיע להבין סודה של פרה אדומה והנה היא רחוקה ממני והי"א רחוק"ה בגימטריא פרה אדומה.

ומעשה היה ברבן יוחנן בן זכאי שגוי אחד אמר לו: אותם הדברים שאתם עושים בפרה האדומה נראים כמעשה כשפים שאתם לוקחים פרה ושורפים אותה, ולוקחים את האפר ומטילים אותו  לתוך מים ואתם מזים על מי שנטמא במת פעמים, ובזה אתם אומרים לו שהוא טהור. והרי דברים אלו אי אפשר להבינם. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי האם נכנס פעם רוח רעה בגופך, אמר לו: לא. אמר לו: האם ראית אדם שנכנס בגופו רוח רעה, אמר לו: כן אמר לו ומה הרפואה שעשו לו. אמר לו היו מביאים שורש ומקטירים אותו תחת האיש הזה, ומזים עליו מים ואז ברח אותו הרוח הרע. אמר לו החכם הזה לא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. אותו הדבר היא הפרה האדומה. שהטומאה היא רוח רעה השורה על האדם שנטמא במת. כמו שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג) כלומר כשיבוא מלך המשיח תעבור רוח הטומאה מן הארץ, וכך עושים במי אפר הפרה האדומה, והתשובה מצאה חן בעיני הגוי והלך לדרכו.

משהלך אמרו לו תלמידיו לריב"ז לאותו הגוי דחית בקנה, מה תשיב לנו. אמר להם: זה שנאמר בפרשה זאת חוקת התורה, שאותה מצוה היא סוד גדול ואל תהרהרו בה למצוא טעמה. חוקה חקקתי וגזרה גזרתית ואין לכם רשות להרהר בה.

והפרה האדומה עלתה בדמים מרובים, שהיתה צריכה להיות כולה אדמונית שלא יהיו בה שתי שערות לבנות או שחורות שאם היו בה ב’ שערות לבנות או שחורות היתה פסולה, ומצותה שתהא בת שלש שנים או בת ד’. ואם היתה זקנה כשרה. ואין קונים אותה בעודנה עגלה ומגדלים אותה, שהרי נאמר ויקחו אליך פרה אדומה, שהלקיחה צריכה להיות כשהיא כבר גדולה. ואם לא מצאו אלא עגלה, קוצבים המחיר עם הבעלים, ותהיה אצלו עד שתגדל ואז לוקחים אותה. ואפשר לקנותה אפילו מגוי. ואסור שיהיה בה שום מום. וכל המומים הפוסלים בקרבן פוסלים גם בפרה אע"פ שאינה נקרבת כקרבן. ויש מעלה לפרה מה שאין לקרבנות היינו שהעבדה פוסלת בה, שאם נעשתה בה כל עבודה שהיא, ואפילו קשר עליה העול, אף שלא חרש בה, פסלה. שכן נאמר בפסוק: אשר  לא עלה עליה עול. ואפילו נשתמש בה שימוש קל ביותר פסול. כגון שרכב עליה או שעבר הנהר או שם בגד עליה או שנשען עליה, פסולה. ואם קשר בה מוסרה אם קשר כדי לשומרה שלא תצא ותזיק כשרה. ואם לא לשם שמירה, פסולה שם עליה מכסה בשביל הזבובים שלא יעלו עליה כשרה. שזה מצורך הבהמה. הכלל הוא, כל דבר שעושה לצורכה, כשרה. לצורכו או לצורך אחרים פסולה.

ואותה הפרה שעשה משה רבנו שהיתה הראשונה, צוה הכתוב ששרפתה יהיה ע"י הסגן של הכהן הגדול שכן אומר הכתוב: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, שהיה סגנו של הכה"ג שהרי אהרון הכהן היה עדיין בחיים. אבל שחיטת הפרה אינה צריכה להיות בידי כהן גדול, וכשרה אפילו ע"י זר אם כהן עומד על גביו. שכן נאמר כאן ושחט אותה לעניו שכל אחד יכול לשחוט אותה לפני אלעזר הכהן, ואלעזר מקבל הדם, ולא יקבלו בכלי אלא בידו השמאלית בכפו ויזה הדם הזה שבכפו באצבעו הימנית שבע פעמים, ויכוון את ההזאות נגד פתח אהל מועד, ויסתכל בשעת ההזאות אל פתח אהל מועד, שכן נאמר והזה אל נוכח פני אהל מועד, ואחרי שגומר להזות כל ההזאות הוא מקנח ידיו בגוף הפרה, ומצית את האש ושם את הפרה על גבי האש. ואח"כ נוטל עץ ארז ואזוב וצמר צבוע בתולעת משקל חמשה סלעים (שלשים דראמים) ואומר לעומדים שם: עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארז זה ג פעמים וכן אומר אזוב זה וכו’ ג פעמים וכן שני תולעת זה ג פעמים והם אומרים לו: הן הן הן ג"פ על כל אחד ואחד.

ויקחו אליך פרה אדומה (חוקת יט, א-ב)

אמר ר’ יהודה אמר רב שמואל צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו ביקשו חכמים ממנו אבנים לאפוד של כהן גדול שהיה ברשותו בכספת. ובתמורה היו מוכנים לשלם כל מחיר והיה המפתח של הכספת תחת ראשו של אביו הישן ולא רצה לצערו ולהעירו משנתו כדי לקבל את הכסף תמורת האבן היקרה ובזכות מצווה זאת של כבוד הורים בשנה הבאה אח"כ נולדה לו פרה אדומה, ובאו אליו חכמים ואמרו לו תביא לנו את הפרה אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש ממכם כל הון שבעולם אתם נותנים לי, אבל אין אני מבקש ממכם אלא את אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אב ואם.

מזה אנחנו צריכים ללמוד מוסר השכל: כף זכות על עם ישראל שאותו גוי ויתר על סכום עצום בשביל מיצווה מובנת ויש בה טעם כבוד אב ואם ואילו "בני  ישראל מוכנים להוציא הם את אותו סכום למצווה שאינה מובנת כמו פרה אדומה.

וזאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה (חקת יט-ב)

מצות פרה אדומה היא הסמל לחוקה בתורה – מצוה בלא טעם. ואמרו חז"ל בבמדבר רבה (יט ג) אמר שלמה: על כל אלה עמדתי,ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז,כג), ע"כ.

בכל אופן באו חז"ל ונתנו טעם. וכך אמרו בבמדבר רבה (יט,ח) "פרה"-מפני מה כל הקרבנות (רש"י: קרבנות ציבור) זכרים,וזו נקבה? אמר רבי איבו: משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמר המלך: תבוא אמו ותקנח הצואה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבוא פרה ותכפר על מעשה עגל, ע"כ. וכן נאמר במדרש אגדה: למה ציוה הקדוש ברוך הוא להביא פרה אדומה?-לכפר על מעשה העגל. "אדומה"-לפי שהעגל היה אדום. "תמימה"-לפי שלא הלכו עם הבורא בתמימות,לכך תהיה תמימה,ע"כ.

שואלים המפרשים,כיצד יתכן לומר טעם שפרה אדומה באה לכפר על חטא העגל,הרי על פרה אדומה נצטוו קודם לחטא העגל,עוד כשהיו במרה,שנאמר: "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (שמות,בשלח טו,כה) ומפרש רש"י: נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם: שבת, פרה אדומה ודינין,ע"כ. אם כן,לכאורה הציווי על פרשת פרה אדומה אין לו קשר לחטא העגל,וכיצד ניתן להבין המדרשים דלעיל?

אלא,פרה אדומה באה לטהר טמאי מתים. ומי גרם למיתה בעולם? – הנחש הקדמוני גרם למיתה על ידי שהסית את חוה שפיתתה את האדם לאכול מעץ הדעת,ואז נגזרה מיתה בעולם,ועל ידי המיתה נגרמה הטומאה. וכדי ליטהר מהטומאה הזו, עושים את מעשה פרה אדומה.בנוסף למוות שגרם הנחש הוא גרם לדבר נוסף,וזהו הזוהמא שהטיל. וכך נאמר במדרש אגדה: "ותאמר האשה הנחש השיאני ואוכל" (בראשית ג,יג) מהו "השיאני"? מלמד שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, ע"כ. ואמרו חז"ל בגמרא (שבת קמה ע"ב) מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה,הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני,פסקה זוהמתן. עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני,לא פסקה זוהמתן, ע"כ.

מהי אותה הטלת זוהמא? יש מהראשונים שפירשו שפיתוי הנחש היה במחשבה לאכול ולא במעשה.אם כן,מהי אותה זוהמא שהטיל הנחש במחשבת האדם? (אומר רש"י על התורה: "השיאני"-הטעני,כמו: "אל ישיא אתכם חזקיהו" (דברי הימים-ב לב,טו). אך מצינו בתוספתא (סוטה ד,ה): וכן מצינו בנחש שנתן עינו להרוג את האדם ולישא את חוה. אמר לו המקום: אני אמרתי תלך בקומה זקופה,עכשיו "על גחונך תלך". אני אמרתי שתאכל מעדנים כאדם, עכשיו "ואיבה אשית". נמצאים אומר בנחש: מה שביקש לא ניתן לו, ומה שבידו – נטל ממנו, ע"כ. הנחשב מסמל כפיות טובה, נתינת רעה תחת טובה. הרי הוא היה מורם מכל החיות ומלך עליהם,ובמקום להודות ולהוקיר על מה שזכה, הוא משיב רעה תחת טובה ואינו מוכן לקבל שישנו האדם שנמצא מעליו. כה חזק היה יצר הקנאה ואי הכרת התודה והטובה.

ואמרו חז"ל בגמרא (תענית ח ע"א) מר ריש לקיש: מהי דכתיב: "אם ישוך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" (קהלת י,יא)?

לעתיד לבא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו: ארי,דורס ואוכל,זאב,טורף ואוכל,אתה מה הנאה י ש לך שאתה רק הורג? אמר להם:"ואין יתרון לבעל הלשון"-וכי איזה הנאה יש לבעל לשון הרע?ע"כ.

את כל החיות ניתן לאלף,ולאחר שמאלפים אותן הם לא יפגעו לרעה בבעליהם שהאכילו אותם ואילפו אותם,חוץ מהנחש,שאפילו כשהוא מאולף הוא אינו מכיר את מגדלו, ואם יש לו הזדמנות להכישו – יעשה זאת,לנחש אין מושג של הכרת טובה.מה שאין כן ארי, נמר וברדלס.

האדם מתנהג לפעמים יותר גרוע מבהמה וחיה. בהמה וחיה יודעת להכיר טובה למי שמאכיל אותה ומגדלה,ולפחות לא יפגעו במי שמטיבם. אבל האדם, מנין לקח תכונה כה שלילית של כפיות טובה? להשיב רעה תחת טובה, שאינו מוכן להסתפק במה שיש לו, ויש בו את הגאווה והתאוה לעוד ועוד,יש לו מנה רוצה מאתיים, מהיכן מגיע כל זה? אלא זוהי הזוהמא שהטיל הנחש באדם. והקב"ה נפח באדם נישמת חיים בחינם ללא דרישות מעבר ליכולת האדם רק שיקבע עיתים לתורה ואינו קובע לא רק שלא קובע אלא משחית הורס. בזמן מתן תורה אומר הכתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יתרון יט ב)-כאיש אחד בלב אחד,היתה אחדות ולא היתה שנאה,אזי פסקה זוהמתן. אבל בחטא העגל חזרה הזוהמא,חזרה הגאווה כל מי שמתגאה כאילו עובד עבודה זרה שאומר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת (סוטה ד ע"ב) מקביל למאמר (יבמות קיב ע"ב): אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.

הנחש גרם לשני דברים. הראשון-מוות בעולם. והדבר השני – זוהמא של קנאה,גאווה ואי הכרת הטוב, הדבר השני פסק בזמן מתן תורה וחזר אחר כך בזמן חטא העגל. וכן הציווי הראשון במרה לפני מתן תורה בפרשת פרה אדומה שבאה לטהר טמאי מתים,היה צווי לתקן את המוות-הטומאה שנגרמה בחטא הקדמון על ידי הנחש. ואילו הדבר השני שנגרם על ידי הנחש - הזוהמא זה היה צריך להיות מתוקן על ידי מתן תורה,ולכן הציווי הראשוני הוא רק על תיקון טומאת מת. אבל לאחר שחטאו בחטא העגל, חזרה זוהמתן,אם כן,יש לאפשר פרה אדומה תיקון נוסף: לתקן את הזוהמא שהטיל הנחש בהתנהגות האדם שבאה לידי ביטוי בחטא העגל. לכן אומרים המדרשים לעיל: תבוא האם,פרה אדומה,ותקנח צואת בנה – חטא העגל. תבוא פרה אדומה ותכפר גם על מעשה העגל. (מידרש אור חדש).

הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר כל הנגע במת בנפש (חקת יט-יב)

הנוגע במת טמא שיבעת ימים תחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר, אבל אם חס ושלום לא יתחטא ביום השלישי גם ביום השביעי לא יטהר, זה מדבר בזמן שבית המקדש קיים מטהר על ידי אפר הפרה, אבל בזמן הזה שכולנו טמאי מתים מה נעשה? אמרו חכמינו זיכרונם לברכה אין דבר שלא רמוז בתורה פה מדבר על אותה הטומאה שהיא יותר מטומאת המת כגון עברות חמורות מן התורה, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים לשון הרע, ואם במקרה אחד פיתה אותו יצר הרע חס וחלילה ועבר על כולם או מקצתם ומתחרט, מה היא תקנתו? אמרה תורה בקצור נמרץ, הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי טיהר, זאת אומרת שנתנה לנו שני דברים, דהינו ביום השלישי זה נקרא תורה שנתנה בחודש השלישי ונקרא אורין תליתאה תורה נביאים וכתובים, אד שרוצה שיתכפר לו במקום קרבן ובמקום סגופין ושיהיה לו חלק באלקי ישראל ושיזכה לרום מעלה צריך לקבל על עצמו עול תורה לא נקרא עולה של תורה, אלא על ידי קביעות בתורה זהו שאומר הכתוב הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר, זאת אומרת שנתנה לנו שני דברים, דהיינו ביו השלישי זה נקרא תורה שנתנה בחודש השלישי ונקרא אורין תליתאה תורה נביאי וכתובים, אד שרוצה שיתכפר לו במקום קרבן ובמקום סגופין ושיהיה לו חלק באלקי ישראל ושיזכה לרום מעלה צריך לקבל על עצמו עול תורה לא נקרא עולה של תורה, אלא על ידי קביעות בתורה זהו שאומר הכתוב הוא יתחטא בו ביום השלישי, וביום השביעי יטהר דהינו שמירת השבת כהילכתה, אז אם מקים שני דברי הללו מוחלים לו עונותיו של אדם. למדנו מפה שאדם לא  יתיאש חלילה מאחר שהתחרט על מה שעבר ומקבל על הבא. (אהבת חיים).

אמרו חז"ל "כל העוסק בתורה נכסיו מוצלחים" (ע"ז יט ע"ב).

מעשה לפני שנים בתלמיד חכם אחד חשוב בירושלים שמצבו היה דחוק ביותר, וכל פעם שהייתי פוגשו שאלתו אלי האם מכיר אתה גמ"ח או איזה נדיב שיכול לתרום לו, וכך היה חי תקופה די ארוכה. לאחר זמן ממושך שלא ראיתיו פגשתי אותו, וכבר אין בפיו את אותם בקשות  שהייתי רגיל לשמוע ממנו, ואדרבה, היה נראה כי כבר השתחרר מכל חובותיו והנו שבע רצון. שאלתי אותו מה עם מצבו הכספי, אמר לי בזה הלשון "תאמין לי, קבלתי עלי להרבות בשעורי תורה ובאמת, בכל שעור תורה שנתוסף אצלי ירדו ממני חבילות של חובות, והוסיף כי אין לו על כך שום הסבר טבעי".

איננו זקוקים למעשיות אחר שזו הבטחת התורה, אולם בידעי ומכירי כמה וכמה תלמידי חכמים שחיו בדחקות בתחילה ובמו עיני הכרתי אותם וראיתי התממשות דברי חז"ל כל המקים את התורה מעוני סופו לקימה מעושר, התעקשו להמשיך ללמוד, והבינו שכל הדחקות החובות ועול הפרנסה אינו אלא נסיון שעובר על כל צורבא דרבנן כדי להדיחו מגדלות בתורה ובאם עומד בנסיון בסופו של דבר מקיים את התורה מתוך ברכה ושפע.

במשל מופלא המובא בספרי צדיקים היטיבו לבאר את ערמת היצר והצלחתו בפתוי בני האדם.

יענקלה העני זה ימים שכבר לא בא אוכל מזין לפיו, מלבושיו פרועים ופרומים, והעניות מראה אותותיה על פניו המסכנות מבלי יכולת להסתירה.

מהלך לו יענקלה ברחובות העיר שמא ימצא מזונו ומלבושו מאנשים רחמנים, והנה יהודי טוב מזדמן לפניו. שואלו יענקל’ה אולי מכיר אתה מקום גמילות חסדים המחלקים מזון  ומלבוש לעניים בחינם? עונה לו היהודי בודאי! האיך לא שמעת? ברחוב יפו 18 ישנם אנשים גומלי חסדים המחלקים חינם אוכל ומזון, ובפרט לנצרך כמוך שנראה שזה כבר ימים שלא אכלת כראוי. לך למקום זה ותשביע רעבונך ותכסה את מערמיך.

שמח העני והלך לכוון אותה כתובת, ומשום מה טעה, ובמקום לכנס לרחוב יפו 18, נכנס לבית מספר 16 באותו רחוב, בית גדול, נאה ומרווח. מקיש הוא בדלת והנה לקראתו בעל הבית. פותח הוא בשאלה לרצונו, ומשיב לו העני האם כאן הוא בית הגמילות חסדים למאכל ומלבוש? תכף קלט בעל הבית שעני זה טעה שבמקום להכנס לבנין הסמוך, הגיע לביתו במספר 16 והחליט לנצלו. השיב לו בודאי! כאן מחלקים הכל! אולם אזנך הטעתה אותך במעט החלוקה אינה בחינם לגמרי צריכים קצת לעבוד. חשב העני שמסתמא טעה, וכי מי נותן אוכל ומלבושים חנם?! ובכן אמר לבעל הבית מסכים אני לקבל עבודה כלשהי על מנת שלערב אקבל מזון ומלבוש. הבטיח ובעל הבית שאכן כדבריו כן יהיה.

העני הרעב והמיוגע עבד יום שלם בביתו של בעל הבית, ניקה לו את גינתו את ביתו, וכמו כן ביצע שליחויות מסוימות.

לערב, והוא כבר כמעט נופח את נשמתו, מבקש הוא על נפשו את מזונו ומלבושיו. תכף משיב לו בעל הבית בודאי אקיים הבטחתי! לך לבנין הסמוך ושם תקבל ככל אשר תחפוץ!

העני בתמימותו חשב כי זו הפרוצדורה עובדי כאן ומקבלים שם. הולך הוא לתומו לבנין הסמוך וטענתו בפניו עבדתי בבנין הסמוך על מנת לקבל כאן מזונות ומלבושים.

מיד הבין בעל הגמ"ח שאכן נפל עני מסכן זה בשכנו הנוכל בשל טעות בכתובת, ואותו נוכל נצלו, כביכול שעל מנת כן יקבל כאן את מזונות ומלבושו שהיה מקבלם חינם אילו היה מגיע ישר לכתובת הנכונה.

והנמשל הוא האדם נצרך למזון ומלבוש וליתר צרכיו. פוגש הוא ביצר הרע, והלה מציע לו להשתדל! בלא השתדלות תמות ברעב, צריך לעבוד ולעמול לפרנסה, והגם שלפעמים באה עבודה זו על חשבון תורה ותפילה או יתר מצוות. ולאחר שעמל ועבד, מופנה הוא לקבל מחיתו מאת ה"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", שהרי וכי ליצר יש לו חיים ומזון לתן לאדם?! הרי הוא מקור המות והרע. נמצא האדם נגרר לפתוי הבטחת מזונו מיצרו הרע כשלמעשה מוכרח הוא לבסוף לקבל את מזונו מאותו מקור שהיה נותן לו את פרנסתו, וגם יותר ברוח וכבוד אילו לא היה טורח על חשבון תורתו ותפילתו.

זאת צריכה להיות אמונתו, לכך חנכנו 40 שנה במדבר נחש שרף ועקרב ללא חרישה זריעה וקצירה וללא שום משא ומתן, ללמוד כי הפרנסה יורדת מן השמים. ובנס כזה חיינו תקופה ארוכה ללמד על כל התקופות, שאף שנגיע למצב של עצמאות חרישה זריעה משא ומתן נאמין שבעצם אותו אחד שהיה מאחורי פרנסתם של ישראל במדבר הוא נמצא מאחרי כל עסקינו, ורק למראית העין נראה כאילו ואנו העושים והחריצות שלנו היא המעשרת, אולם מטרת חנוכו של הקב"ה במדבר ללמדנו כי החריצות שקר והגזרה אמת. וכך שבעצם גם היום יורד מן, אלא שבשנות ישראל במדבר ירד המן מן השמים ללא מעטה וחפוי טבעי, והיום מלבוש הוא במעטה סיבות טבעיות, אולם מאחרי הכל עומד הקב"ה בכבודו ובעצמו הזן ומפרנס מביצי כינים ועד קרני ראמים.

ואמנם כך רצון ה’ שינהג עולמו בדרך הטבע, אולם כמה טעות היא לעזור להקב"ה לפרנס את עצמנו על חשבון תורתו ומצוותיו.

הרי שבזה אנו באים כמציעים להקב"ה הצעה לאמור הרי קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ואם כן מאחר ומזונותיו קשים להמצא לנו, יש לנו הצעה, להתאמץ יותר וגם על חשבון תורה ותפילה ואולי בכך נקל מהעומס של הרבונו של עולם מפרנסת בריותיו.

היעלה על הדעת הצעה כזו, הקדוש ברוך הוא צריך עצות שכאילו מאתנו, הרי כל הבטחת הברכה והשפע שהבטיחו הקדוש ברוך הוא זה באם נעסוק בתורה ותפילה ונשמור מצוותיו.

מסופר כי פעם הסבא מנובהרדוק דרש בענין הבטחון שיש לבטוח בה’ ולעסוק בתורה, ושאל אחד מהשומעים, רבי, אם אני אעסוק בתורה ירד לי כסף מן השמים?

ענהו הסבא:

יורד כל יום כסף מן השמים אבל אף אחד לא מושיט יד לקבלו.

הקדוש ברוך הוא משפיע ומוריד שפע, הכלים לקבלת השפע הלא המה מידות הביטחון והאמונהף וכשהם פגומים אזי אין כלים וידים לקבל את אותו שפע.

"סם חיים"

אם פעם לא הבנו מה הבאור בדברי חז"ל שהתורה נקראת "סם חיים". היום לדאבוננו רואים אנו בצד השלילי מהו כוחם של "סמים". הכיצד מי שמכור להם אין נחשב אצלו שום תאוה אחרת בעולם, לא אוכל לא כסף לא עריות, ואין לנגד עיניו אלא את "מנתו" סמא דמותא.

לא פחות מזה מונח מנת סם חיובית בדפי הגמרא המשנה ההלכה וביתר מקצועות התורה, והא לך לשון אור החיים הקדוש (פרשת "כי תשא" כו, ח)

גם ירמוז "בכל הטוב" אל התורה כאמרם ז"ל (ברכות ה’) "אין טוב אלא תורה", שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

ורק ההבדל הוא שהניגש לסמים – סמא דמותא, מיד נמכר הוא עבד בהרגשתו את אותו טעם רח"ל, כי על זבל ומאוס אין שוטרים העומדים לעכב את הרצון של כל מי שרוצה ליטלו אולם הרוצה לקנות סם חיים על כך יש מניעות רבות.

עלינו לדעת, בתחילה בתי מדרש דומים לבתי אסורים המתישים את לומדיהם, בתחילה הלומד דברי תורה מרגיש טעם מר וקשה בהם, השורות השחורות משחירות את עיניו, אולם לאחר שעמל בהם וממשמש בהם זוכה להגיע לעונג העצום המונח מתחת אותם שורות שחורות, וזוכה ומתגלה לו האור הגנוז בתוכם, וכדברי חז"ל כשברא הקב"ה את האור בששת ימי בראשית היה אדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו, וכשראה שאין הרשעים ראויים להנות מאורו גנזו בתוך התורה, ומתגלה אור ערב ומתוק זה לעמלי תורה.

נפש האד אצולה ממקור נאצל מעונג ומפונק, הנפש בטבעה דורשת עונג ופנוק, כשחסר לה אותו עונג נופלת היא לדכאון ולעצב.

אלא שיש עונג התואם לה לעדינותה ולמהותה, וישנו חקוי, אולם לעולם הנפש דורשת עונג כיון שסוף סוף חוצבה מתחת כסא הכבוד מקום אוצר הנשמות ששם עונגם הוא לאין שעור.

ולכן אם לא נתן לה את ענגה התואם למהותה תיפול לעצב ומרירות ובעל כרחנו נצטרך לספק לה עונג מרומה שלמראית העין ידמה לנו שמספקים אנו לה את ענגה, אולם זה בעצם יחלה אותה יותר כיון שאין זה המזון המתאים לה, זהו מזון הסותר לגמרי את תנאי בריאותה וקיומה.

כדי שתהא הנפש בריאה ושמחה צריכה היא מזון הראוי לה, וכמו כן ללא מזון כלל שאינו לא אמיתי ולא חיקוי תחלש הנפש, כאדם לאחר צום הרי שחלוש הוא ותשוש הוא כל מה בהדף קטן הודפתו ומנידה את שווי משקלו, ועל אחת כמה וכמה אם יהא ההדף בעצמה שבודאי יאבד את יציבותו.

טרדת הזמן

אין לי עכשיו זמן! איני פנוי! לא עכשיו, אחר כך אתפנה ללמוד! תשובה שגרתית לעצלים מדברי תורה, תשובה ניצחת לכך ראיתי במעשה שהיה עם הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל מובא בספר "טובך יביעו".

רבי אריה לוין זצ"ל נתקל פעם באדם שהיה עסוק בפרנסתו במשך כל היום וגם בשעות הלילה לא מצא את הפנאי להשתתף בשעורי תורה, וביקש לעודדו ולחזקו.

ניגש אליו ר’ אריה ואמר לו כדברים האלה. כתוב בגמרא (ברכות, דף ה’ עמוד א’) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", וכו’ חשבת פעם מה פרושה של המילה ’ירגיז’? ובכלל כיצד מרגיזין את היצר הטוב על היצר הרע?

והסביר רבי אריה את הדברים על פי משל: שני יהודים החזיקו בשתי חנויות, האחת ליד השניה. החנות האחת היתה מלאה בלקוחות במשך כל שעות היום, והעסקים שם שגשגו בצורה יוצאת מן הכלל, ואילו בחנות השניה היה בדיוק להפך. איש לא התענין בה ולא נכנס אל ד’ אמותיה והבעלים הגיעו בשל כך למצב של עניות גדולה.

פעם, בסיומו של היום, לאחר שהמוני לקוחות כבר פקדו את חנותו של העשיר ואילו החנות השניה נותרה ריקה, הגיע קונה אחד ונכנס אל החנות השניה. כשראה זאת העשיר, פנה אל הלקוח ההוא וניסה לשדלו בדברים כדי שיבוא אליו ולא אל העני.

פתח העני בצעקות רמות וכנה את חברו, בעליה של החנות המשגשגת, בכל כנויי הגנאי האפשריים. ’איך הנך מעז לגנוב לי את הלקוח היחיד שפקדני במשך כל היום? האם אין די לך בלקוחות שלך שהנך בא לחמוס ממני גם את הלקוח היחיד הזה’?

כל מי ששמע את טענותיו של העני, הזדהה עמו לחלוטין. הטענות היו כל כך צודקות שהן שכנעו את כולם. זה נקרא להרגיז. דהיינו, שטוענים טענה חזקה נגד הצד השני עד שהוא מסתלק מאליו.

והנמשל, המשיך ר’ אריה לוין בדבריו לאותו יהודי, הוא בדיוק מה שקורה אתך. במשך כל היום מצליח היצר הרע לנצח אותך ושובה אותך בעסקי הפרנסה עד שלא נותר לך פנאי ללמוד.

והנה גם בשעות הערב כשהנך מגיע כבר למנחה מעריב, הוא בא אליך ומנסה לשכנעך שלא תשאר בבית המדרש לשעור גמרא, והרי הוא ממש כאותו עשיר המנסה לחטוף לחברו העני את הלקוח היחיד שהגיע אליו בסוף היום.

הנך צריך אפוא להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע ולומר לו לא די לך במה שהנך מצליח להוציא אותי מבית המדרש במשך כל שעות היום אלא שגם עתה, לקראת הערב, אתה מסית אותי שלא לבוא לשעור’?!

דבריו של ר’ אריה שיצאו מלב אוהב, עשו מהפך בלבו של היהודי ההוא ששינה את אורח חייו והחל להשתתף בשעורי התורה.

הוא שאמרנו. לפעמים יש בכוחה של מילה אחת או משפט אחד לגרום למהפך של ממש בלבו של השני. כל הזכויות שתצאנה מכך תהיינה שמורות למי של חסך את המילה הזו אלא השמיע אותה באזני חברו.

טרדת היסורים

אמרו חז"ל "חש בראשו יעסוק בתורה" ויש להבין ומה בכך שיקח כדור אקמול ואחר כך יעסוק בתורה, והרי נתנה רשות לרופא לרפאות אם כן נתנה לנו רשות גם לקחת תרופות.

מקובל אצל בני האדם לחשוב מהו יצר הרע, ומה דברי פתויו? לחטואף לכעוס, להתגאות וכדומה.

אולי לחדוש יהא לנו לשמוע שיש רשות ליצר הרע לבוא בעוד אפנים לאדם וכגון להכאיב לו את הראש, וכן להפיל עליו תרדמה, אצלנו נחשבים אפנים האחרונים בטבע העולם שאינם מצד היצר, אולם פעמים שהמה מצד היצר הרע, ואכן איך נדע לבחון האם כאבי הראש יסורים המה כשאר יסורים שמתיסר אדם, או שהמה יצד היצר הרע, רק כדי לנסותו ולהטרידו מלמוד התורה?

ובכן נתנו לנו חז"ל אופן בדיקה פשוט.

כואב לך הראש, ואינך יודע העם זה יסורים מן השמים, או שזה מצד היצר הרע שכאמור יש לו רשות להכאיב את הראש של בני האדם, ובכן לך ללמוד תורה, והיה אם יפסוק הכאב ראש תדע שהיה זה רק משחק היצר להרתיעך מעסק התורה ולכנס למיטה, ועובדא שכאשר לא שמעת לו עזבך לנפשך, וזאת כיון שמלכתחילה כאב זה לא היה מגזרת יסורים שנגזרו עליך אלא נתן רשות ליצר להשתמש בדרך זו להדיחך מהתורה, וכיון שהתגברת עסקת בתורה ולא שמעת לו, הרי שאין לו רשות להמשיך להכאיב לך את הראש, ואולם אם אכן ימשיך הכאב ראש על אף עסקך בתורה תבין שזו מסיבת יסורים ורשאי אתה לקחת תרופה. אבל לפני המבחן של עסק התורה יתכן שאין צורך בתרופה כאמור, ולכן עצת חז"ל קודם שתקח את התרופה תבחן אם נצרך אתה בכלל לאותה תרופה.

וכמו כן יש רשות ליצר הרע להפיל תרדמה על האדם, פעמים אדם מרגיש עיפות עיניו נעצמות, מיד מחליט צריך אני לכנס למיטה לנוח, וזה שקר גדול, שהרי תבחן ותראה בעצמך, אם לאחר סגירת הגמרא בהליכתך למיטה לנוח יפגשך אדם וישוחח אתך שיחה לא נחוצה כל כך הרי שפתאום הנך ערני ומסוגל לשוחח שעות..

לכן העצה היא צריך אתה לבדוק כמה שעות שינה דורש גופך ביום, ואם ישנת זמן שכזה, הרי תבין שאם בכל זאת נופלת עליך שנה בשעת עסק התורה זהו יצר הרע גמור, שכאמור יש לו רשות לבוא בדרך של הפלת תרדמה על האדם. לכן במצב שכזה קום תשטוף את פניך, תתרענן, תכנס בחיות ובחשק ללמוד ותראה שכל עיפות גופך פגה לך ואינה.

וכן ביתר מיני היסורים למיניהם שהאדם נקלע להם, הרי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פוסק שחייבים לעסוק בתורה גם בעלי יסורים וזקנים, ועד יום מותו חייב אדם לעסוק בתורה, ואם חייבים הרי זה סימן שאפשר, ורק היצר הוא שעושה כהר גדל כל מחוש וכאב ומורה לנו להתר לבטל מתורה עבור כך, אולם "חכם ראה רעה" הינו אף שראה רע ויסורים "ונמלט" החכם ממלט עצמו מפתוי היצר אף שיסורים סובבים אותו.

ואדרבה אמרו חז"ל "אם ראית שיסורי ממשמשים ובאים עליך רוץ לחדרי תורה והם בורחים ממך". שנאמר "ובני רשף יגביהו עוף"

ואם כן מי שושב לכבות את רתיחות מדת הדין מעליו על ידי כל מיני עצות שיש בהם בטול תורה הרי שהוא מרבה אש בחומר דלקה, והריבוי במי אינו אלא בדברי תורה שנמשלה למים. כל התמדת עסק תורה נוספת, קביעות נוספת לתורה יש בכוחה למתק הרבה דינים מהאדם ולהוריד מעליו את יסוריו, וכמו שאמרו חז"ל כל המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

טרדת היצר

עם שונא בנפש לא מתפשרים. פעמים שהיצר בא בפשרה רק יום או יומיים תבטל מתורתך ואחר כך תשוב אליה! נסיון קשה מזדמן לפעמים לאדם ומבטיח הוא לו יצרו רק בנסיון זה תכנע לי ואחר כך אשיבך ללמודך, אולם בזה נכשל האדם, כי החכמה והגבורה לעמוד דוקא בשעת ניסיון, וכמו שראינו בספורו המאלף של הרב שבדרון בהקדמה.

"טרדת חסידות"

פגשתי פעם אדם שאינו הולך לשעורי תורה ושאלתיהו מדוע אינו קובע עתים לתורה. ענה לי: לא מצאתי מקום מתאים לי, ושאלתיהו לפרוש דבריו והלא יש מגון גדול של שעורי תורה במקומך.

ענה לי:

נסיתי בכל המקומות שבאזורי אולם אני מחפש מקום שלא מדברים כלום באמצע השעור, אני מחפש מקום שכל המשתתפים שם יראי שמים, וגם אני מחפש מקום שכל המשתתפים בשעור אין להם טלויזיה ודעות כוזבות וכו’ וכו’.

ושאלתיהו שוב, ובינתיים מה אתה עושה?

ענה לי אני מחפש ועוד לא מצאתי ומקוה שבעזרת ה’ אמצא.

ושאלתיהו, אבל מה אתה עושה כעת שאינך מוצא מקום שכזה.

ענה לי

אני בבית!

זוהי טרדת "חסידות", חסידות של שטות! עלינו לזכור עד כדי כך יכול היצר להתחסד אצל האדם והכל הכל רק שלא יעסוק בתורה .

אדרבה, במקרה שכזה לך לאותו שעור, תשמש דוגמא ותוכיח בנועם את חברי השיעור, ובתאום וביעוץ עם הרב מגיד השיעור תחשבו עצה כיצד לתקן ואז תהא זוכה ומזכה. במקום להבטל מתורה ולחשוב את כולם פסולים, ולהמנע מהמצוה הגדולה של הוכח תוכיח, וגם אם לא הצלחת להוכיח אתה את נפשך הצלת.

חבל על כל דקה! מצליחים להתגבר על היצר הרע, באים לשעור תורה, ופעמים גם כשעולה זאת לנו בקושי ובניסיונות, אולם עדיין לא מרפה היצר ידו מאתנו, ולא נותן לנו לנצל כל דקה מהשעור, או על ידי דברי בטלים עם החבר שיושב לצדנו, או סתם חלמנות, או תרדמה, וחבל מאוד על כל רגע.

וכמו כן מצוי שאדם נאנס ולא יכול להגיע לתחילת השיעור, ופוטר עצמו מלבוא באמצעו במחשבה שאם לא באתי מהתחלה אין טעם לבוא באמצע, וכמו כן כשנאנס אדם לצאת באמצע השעור לצורך דבר דחוף אינו בא כלל באותו יום לשעור מאחר ובין כה צריך לצאת באמצע. זו טעות.

תתבונן!

נניח שלא הצלחת לבוא היום בתחילת השעור אולם מתאפשר לך לבוא ברבע שעה האחרונה של השעור. תנסה תתגבר ולך לשעור, וערוך חשבון מה הרוחת.

א. עסקת בתורה רבע שעה.

ב. למוד תורה של רבי הלא כופל את עצמו כמנין הלומדים וכך שהוא מגיע לחשבון עצום.

ג. הרוחת כמה הלכות שלא ידעת, ולפעמים מסכמים את השעור בסוף, והרי הרוחת את כל השעור בסכום קצר.

ד. הרוחת "קביעות עתים" ולא אבדת את הרצף, ונצלת מהקללה "אם תעזבני יום יומים אעזבך".

ה. ענית קדיש שלאחר הלמוד וענית אמן יהא שמיה רבא, ואמרו חז"ל שהעולם עומד על קדיש שאחר הדרשה.

ו. כאן הראית את חשיבותך לתורה ואת הערכתך העצומה לכל דקה ולכל מילה שבתורה

וכמו כן למקדים לבוא בתחילת השיעור על אף שלא יוכל להשאר בכולו, חלק מהמעלות הנזכרים למעלה ישנם אף בו.

מעשה כשהיה הגאון רבי אהרון ליב שטינמן שליט"א בעל "אילת השחר" בארצות הברית בשנת תשנ"ח ביקר גם בעיירת ליקוואד שבניו ג’רסי שבה שוכנת הגדולה שבישיבות "ישיבת ליקוואד" מיסודו של מרן הגאון הצדיק רבי אהרון קוטלר זצ"ל, בהיותו שם ביקר בבית ראש הישיבה הגאון ר’ מלכיאל קוטלר שליט"א נכדו של רבי אהרון זצ"ל, בהיותו שם, ראה בארון כלי הכסף שוכנים אחר כבוד זוג נעלים ישנות, שאל הרב שטינמן את ר’ מלכיאל מה פשר הנעלים הללו בארון של כלי הכסף שמיועד לפאר את הבית?

סיפר לו ר’ מלכיאל בשנות מלחמת העולם הראשונה סבו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל סגר את ישיבתו שבקלצק באמרו שאין ביכולתו לקחת אחריות בעת מלחמה על בחורי הישיבה, ולכן שכל אחד יסע חזרה לביתו, אחד הבחורים שבא לביתו, שאלה אותו אמו "מפני מה באת הביתה"? הבחור ענה ואמר "שראש הישיבה שלח את הבחורים הביתה מפאת סכנות המלחמה"! האם החלה לזעוק "וכי כאן אתה יותר בטוח מאשר בישיבה?" להפך שם הנך יותר בטוח, הרי תורה מגנא ומצלא! אני רוצה שמיד תשוב לישיבה ללמוד"!

הבחור אמר "אמא, אבל אין לי כסף לחזור לישיבה"? אמרה האם "אם כן תלך רגלי", ואכן הבחור שמע בקול אמו ויצא ללכת רגלי אל הישיבה, בהיות הישיבה מרחק של מאות קילומטר מביתו הדרך ארכה כמה וכמה ימים, כשהגיע פנה והלך מיד לבית ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן ואמר "רבי באתי ללמוד תורה!" ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן מלצר שאל אותו "מה יש"? והבחור סיפר לו שאמו שלחה אותו חרה לישיבה, והלך כמה ימים ברגל עד שהגיע.

כששמע זאת רבי איסר זלמן כל כך התרגש מהמסירות נפש של האם כדי שבנה ילמד תורה, ועוד יותר התרגש מהמסירות נפש של הבחור שהלך ימים ולילות חזרה לישיבה ללמוד תורה, עד שאמר לבחור אני רוצה לקנות ממך את הנעלים הללו שבהם מסרת את נפשך  ללמוד תורה, ואלו הם הנעלים הללו...

המשיך רבי מלכיאל ואמר האם הנכם יודעים מי היה אותו בחור? אותו בחור היה מרן רשכבה"ג הרב ש"ך שליט"א בבחרותו, במשך הימים בעמלו ובמסירות נפשו עלה ונתעלה להיות גדול הדור, וראש ישיבת פוניבז’ המעטירה. ("נחלת צבי").

במסכת שמחות פרק ח "וכשהיה ר"ש בנו של רבי עקיבא חולה, לא ביטל בית מדרשו, אלא פקדו (מסר אותו) ביד שלוחו. בא הראשון ואמר לו "נטען" אמר להם (לתלמידיו) שאלו! כלומר, המשיכו לשאול בדברי תורה ואל תבטלו מלימודה. עד שבא השני וא"ל "הכביד", החזירן לתלמוד תורה (כלומר, תלמידיו נפוצו לכל עבר, והרב החזיר אותם לספסלי הלימודים) בא השלישי וא"ל גוסס, אמר להם שאלו! בא הרביעי וא"ל "השלים", כלומר נפטר. עמד וחלץ תפילין וקרע את בגדיו ואמר להם אחינו ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבים בתלמוד תורה. מכאן ואילך אנו חייבים בכבודו של מת" עכ"ל.

פשט הדברים, היות שידע רבי עקיבא שאין לו ידיעות רפואיות במה ירפא את בנו, ולשבת אצלו ולבכות לקראת פרידתו ממנו, אין לזה טעם הגיוני, ולכן, עשה כבן תורה, השתלט על עצמו ולמד. כן מצאנו דבר דומה באגרות רמב"ם לר"י אבן עקנין, דף נ"ב עיי"ש.

דבר החסידות – פרשת חוקת

 

דבר החסידות – פרשת חוקת

 

כסיל יאבד הון


לרגל יום ההילולא הכ"ו, שאנו עומדים בעיצומו, אחרוג ממנהגי ואתכבד להגיש לפניכם רעיון הלקוח מ'מאמר' של הרבי לפרשתנו ['מאמרים' הם דברי חסידות עמוקים שרבותינו אמרו בעיתים מזומנים, בניגון מיוחד וכו'].

 

ולפני זה אשתף משהו מזכרונותיי כשזכיתי לשהות בצילו של הרבי בימי האור [כמאמר (ב"מ לח, א) "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו"]:

 

בילדותי בשכונת סי-גייט שבברוקלין היה לנו שכן, חסיד סאטמר (שאת שמו כמובן לא אפרסם).

 

פעם קיבל השכן הצעה מסוחר יהלומים להשקיע איתו בשותפות במסחר יהלומים, והרווחים שהובטחו לו היו עצומים.

 

לצורך כך, פנה לידידיו בבקשת הלוואות להשקעה. וגם לביתנו הגיע. אבא (ר' אליעזר ז"ל) הלווה לו סכום נכבד, אבל הציע לו שלפני שיכנס לעסק – הוא ממליץ לו בחום לשאול בעצת הרבי מליובאוויטש.

 

השכן בהיותו חסיד סאטמר לא רצה לשמוע בתחילה. אבל לאחר הפצרות הסכים להצטרף איתנו לחלוקת "כוס של ברכה" במוצאי אחרון של פסח ולבקש ברכה מהרבי.

 

וכך במוצאי החג, הצטרף אלינו בחשאי השכן הסאטמרי. וכאשר עברנו לפני הרבי, אמר שהוא נכנס לשותפות במסחר יהלומים. הרבי מיד הגיב שהדבר אינו כדאי (אינני זוכר מה היה הלשון במדוייק אבל התשובה היתה שלילית).

 

השכן יצא משם נזעם. הוא טען לאבא שהוא בכלל לא הגיע לשאול עצה רק לקבל ברכה, ולכן התשובה של הרבי לא מחייבת אותו וכו' וכו'.

 

הוא נכנס לעסק והשקיע בו את כל כספו (וכספי השכנים), ותוך שבועיים ירד כל הכסף לטמיון.

 

מאז כל פעם שהיה פוגש את אבא היה מפטיר לעברו "אוי איז דיין רבי געווען גערעכט..." [=אוי כמה הרבי שלך צדק...]

 

(במאמר המוסגר אוסיף, שעברו מאז למעלה משלושים שנה, ועד היום הוא לע"ע לא התאושש מהנפילה ההיא. אבא הזכיר לי את הסיפור לפני פטירתו. ואמר: למה אני מספר לך את זה ?אני לא מתכוון שתנגוש אותו. אלא, שאם תשמע שהוא זכה בלוטו – תדע שהוא חייב לך כך וכך...)

 

~~~

הפרה של משה רבינו

בריש פרשתנו (יט, ב) נאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה".

מפרש רש"י: "ויקחו אליך – לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר" (במדבר רבה).

וצריך להבין:

 

א)   הרי רק את הפרה הראשונה עשה משה, ולמה נקראות כל שמונה הפרות הבאות וגם הפרה העשירית שיעשה המלך המשיח (רמב"ם הל' פרה אדומה פ"א הי"א) כולן על שמו של משה?

ב)   שמו של דבר מורה על עניינו ותוכנו. ואם כן קשה עוד יותר: הלוא עשיית הפרות היתה ע"י הכהנים [וגם פרה הראשונה נעשתה ע"י אלעזר הכהן, ופירוש "פרה שעשה משה" הוא לכאורה רק שנעשתה ע"פ הוראתו וציוויו] ומה נקראות על שמו של משה?

ונקודת הביאור בזה:

 

מבואר בחסידות, שהטעם שנאמר בפרה אדומה "זאת חוקת התורה" (ולא "זאת חוקת הפרה") – כי מצוה זו היא 'כללות התורה', ואחד הההסברים לכך הוא: כי היסוד של כל המצוות, גם אלה המובנות בשכל, הוא קבלת עול – "חוקה חקקתי גזרה גזרתי" (תנחומא פרשתנו, ג). ולכן פרה אדומה, שמייצגת את המצוות בלי טעם (עד שאפילו שלמה המלך לא ידע את טעמה) – היא היסוד של כל התורה – שבעצם כל התורה היא למעלה מטעם.

 

ועל פי זה מובן מדוע נקראת הפרה על שם משה, כי משה רבינו מסמל את תכלית הביטול, "ונחנו מה" (ולכן נקראת כל התורה "תורת משה עבדי" – עניין הביטול). והוא נותן את הכח לכל בני ישראל לעשות את המצוות בקבלת עול, שבאה מביטול.

 

אבל יש להקשות:

 

במדרש (במדב"ר פרשתנו יט, ו) נאמר: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחֵר – חוקה".

 

ואם כן, מכיוון שמשה רבינו ידע את טעמן של כל המצוות כולל פרה אדומה – איך הוא נתן כח לבנ"י לקיים את המצוות באופן של "חוקה חקקתי גזרה גזרתי", הרי לו בעצמו לא היה לכאורה עניין כזה של 'חוק' בלי טעם?

 

אלא התשובה, שהיא הנותנת:

 

הרעיון שמשה היה צריך להעביר לבנ"י הוא: שאין הבדל בין פרה אדומה לכל המצוות, וכשם שפרה צריך לקיים בלי טעם – כך כל המצוות יש לקיים (קודם כל) מצד קבלת עול.

 

ועניין זה היה אצל משה בשלמות: שהוא ידע טעם פרה, ואעפ"כ היה בביטול בתכלית, ונחנו מה – הרי מזה ניתן הכח לכל בני ישראל שגם מה שמבינים יקיימו מתוך קבלת עול.

 

[ובדרגה גבוהה יותר: התכלית היא שגם כאשר מקיימים מצוות בקבלת עול – יונח העניין אצלו וייעשה חלק ממנו (ולא ישאר רק 'גזירה', שמנותק ממנו ומרצונותיו). וע"י שמשה ידע טעם פרה, היינו שהביטול דקבלת עול נמשך גם בהשגה שלו – ניתן הכח לכל אחד מישראל שהאמונה והקבלת עול שלו יונח גם בשכל שלו]

 

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: מאמר ד"ה וידבר גו' זאת חוקת התורה, י"ב תמוז ה'תשכ"ט (הוגה ע"י הרבי בתמוז תנש"א ונד' בספר המאמרים מלוקט ח"ה עמ' שטו ואילך. ובהוצ' חדשה ח"ד עמ' כב ואילך וגם בתורת מנחם סה"מ מועדים י"ב-י"ג תמוז עמ' ג ואילך). כאן הובאו רק נקודות קצרות מתחילת וסיום המאמר. ובמאמר מתבארים הדברים בעומק ובהרחבה על דרך החסידות.

דבר החסידות – פרשת חוקת – ג' תמוז

דבר החסידות – פרשת חוקת – ג' תמוז 
 
רועה ישראל
 
בפרשתנו (כא, כא) נאמר "וישלח ישראל מלאכים וגו'" מעיר רש"י שבמקום אחר נאמר "וישלח משה מלאכים"? מסיק רש"י "לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל".
 
עשרים שנה חלפו מאותו יום מר ונמהר ג' בתמוז תשנ"ד, בו הסתלק מאיתנו נשיא הדור כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע. אני אמנם הייתי בחור צעיר כשהסתופפתי בחצר קדשו של הרבי, אבל אספר אפיזודה אחת:
 
בהיותי ילד לקח אותי אבא ז"ל פעמים רבות לתפילה בבית מדרשו של הרבי. מנהגו בקודש היה שבהכנסו לבית הכנסת חילק הרבי מטבעות "ניקל" לצדקה לילדים שנקרו בדרכו, אבא שידל אותי גם להדחף ולקבל ניקל אח"כ היה מרים אותי ושלשלתי את הניקל לקופה.
 
בגיל 16 כבר למדתי בישיבת "אהלי תורה" בשכונת הרבי. ביום שישי אחד, בצאתי מביהכנ"ס לכיוון תחנת הרכבת לנסוע ל"מבצע-תפילין", הבחנתי בהתקהלות, הסבירו לי שתיכף הרבי יצא לנסיעה ל"אהל" (=ציון חותנו). ואכן תוך כמה דקות הרבי יצא ובדרכו לרכב עמדו 3 ילדים, הרבי ביקש מהמזכיר מטבעות ונתן לשלושתם.
 
אני עמדתי מאחור ולבי נצבט, הציק לי שלרוב חברי היה אוסף של ניקלים מהרבי (הם היו 'פודים' את הניקל של הרבי ונתנו אחר לצדקה) ורק לי לא היה, והרבי כידוע נותן ניקלים רק לילדים... ואז לפתע הרבי הסתובב לאחור, העיף בי מבט, ביקש מהמזכיר ניקל נוסף ונתן לי! הייתי בהלם! ואז חשתי את המשמעות של רועה ישראל אמיתי.
 
כפי שהרבי מדגיש ש"צדיקים רועי ישראל לא יפרדו מעל צאן מרעיתם" בודאי גם היום הרבי נמצא איתנו ומשפיע כוחות וברכות, ובפרט ביום ההילולא העשרים, נתוועד יחדיו ונקבל את כל אותם השפעות והחלטות טובות בדרך אשר הורנו, ובקרוב ממש יוליכנו לגאולה השלמה – משאת נפשו.
 
שבת שלום!
 
לחביבותא דמילתא מצורפות איזה תמונות מאור פני מלך חיים.
 

דבר החסידות – פרשת חוקת

ב"ה         

השבוע אנו מציינים שבע שנים להופעתו של הטור "דבר החסידות", שהופיע במקור כפינה במקומון בצפת (הטור הראשון יצא לקראת ש"ק ג' תמוז ה'תשע"ב, יום ההילולא הח"י).

אנו קוראים בזאת לכל קוראינו, הוותיקים והחדשים: אנא הפיצו את דבר הרבי לכל מכריכם, קרוביכם, ולכל מי שידכם מגעת. טלו חלק בשליחות ובזכות להאיר את העולם באור תורתו של הרבי, ויחד איתכם נצא לקראת משיח צדקנו בקרוב ממש!

—Ÿ–

דבר החסידות – פרשת חוקת

 

להמשיך את השליחות

 

הגאון החסיד ר' יואל כהן שליט"א למד בבחרותו בישיבת "אחי תמימים" בתל אביב. וכמה פעמים רצה לעבור ללמוד בסמוך לרבו, אדמו"ר הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, השישי בשושלת חב"ד] בניו יורק, אך לא קיבל לכך אישור מפורש מהרבי.

בחורף תש"י (1950) קיבל הוראה מהרבי (הריי"צ) לנסוע אליו. הוא הפליג באנייה, אך כשהגיע לארה"ב התברר לו שהרבי כבר הסתלק עוד לפני יציאתו מהארץ (ההסתלקות היתה בש"ק י' שבט, והוא יצא במוצש"ק).

בצר לו פנה אל המשפיע הרב שמואל לויטין וסיפר לו שהגיע בשביל להיות עם הרבי ועכשיו רוצה לחזור לארץ.

הוא הפנה אותו לחתנו של הרבי, שכונה אז "הרמ"ש", הלוא הוא הרבי מליובאוויטש. כאשר אמר לרבי על תוכניתו לחזור – שלל זאת הרבי באומרו: "דער שווער האט אלץ פאראויסגעזען" [=חמי (הרבי) צפה הכל מראש]. ר' יואל כמובן נשאר ב-770. וההמשך ידוע – ר' יואל נהיה ה'חוזר' של הרבי וגדול מפיץ תורתו לאורך ימים ושנים טובות.

l

תלמידו הרב יוסף יצחק חיטריק, משלוחי הרבי בצפת עיה"ק, תיאר בפנינו איך לפני 25 שנה, ביום שני, ד' תמוז תשנ"ד, הלך ברחובותיה האבלים של קראון-הייטס. והנה מולו הולך המשפיע שלו ר' יואל. מבטיהם הכאובים נפגשו והוא שואל את ר' יואל "מה יהיה עכשיו?"

ר' יואל ענה לו: "לי הרבי כבר ענה על השאלה" – כשהכוונה כמובן לכך שהרבי צפה הכל מראש, ויש להמשיך בשליחותו ביתר שאת וביתר עז...

(שמעתי ממנו בשבת האחרונה (קרח), בביהכנ"ס "היכל מנחם מענדל", מרום כנען צפת עיה"ק)

 

~~~

בסיום פרשתנו (כא, לב) נאמר "וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה ויורש את האמורי אשר שם". מפרש רש"י: "המרגלים לכדוה. אמרו: לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפילתו של משה להילחם".

ולכאורה אינו מובן:

א)    הרי משה שלח אותם רק "לרגל את יעזר" ומדוע "לכדוה"?

ב)    מה הכוונה בדבריהם "לא נעשה כראשונים", הרי עיקר חטאם של המרגלים הראשונים היה בזה ששינו והוסיפו ממה שביקשו מהם; משה ביקש "וראיתם את הארץ מה היא גו' ואת העם גו' החזק הוא הרפה גו'", והם הוסיפו גם מסקנא משלהם "לא נוכל לעלות אל העם וגו'". ועכשיו המרגלים שוב משנים מהשליחות של משה "לרגל את יעזר", והם הוסיפו ולכדוה!?

ויש לבאר שהיא הנותנת:

הכוונה בדברי מרגלי יעזר "לא נעשה כראשונים" היא לא רק להימנע מחטא המרגלים הראשונים, אלא אדרבה – לתקן את חטא המרגלים.

וידוע*, שהדרך לתיקונו של חטא – הוא ע"י עשיית עניין דוגמת החטא (בחיצוניות), אבל לכיוון השני, החיובי. והוא הדין בענייננו: הדרך לתיקון חטא המרגלים שהוסיפו על שליחותו של משה ע"י פעולה הנוגדת לרוח השליחות והסותרת את מטרתה – היא ע"י הוספה על השליחות ע"י פעולההתואמת את מטרת השליחות ומקדמת את מטרתה!

ובאותיות אחרות: השלוחים ראו לא רק את דבריו החיצוניים של משה – לרגל את יעזר, אלא התבוננו גם בכוונה הפנימית בזה, שהיא לכבוש את יעזר. וע"י שחתרו למלא את הכוונה הפנימית – הצליחו לא רק לכבוש אותה אלא גם "וילכדו את בנותיה".

l

ומכאן נמצאנו למדים בנוגע לשליחות שהטיל עלינו הרבי, שכולנו מצווים עליה, לעסוק בהפצת היהדות בכלל ובהפצת מעיינות הבעש"ט בפרט, עד ל"חוצה".

– הרי יש כאלה שמַשלים את עצמם ("רעדן זיך איין") ששלחו אותם רק "לרגל": יכול הוא לשבת במקומו, ורק לנסוע על עגלה רתומה לארבעה סוסים לבנים ולראות מה נעשה ב"יעזר" ואח"כ יחזור למקומו.

הנה על זה אומרים לו: לא זו היתה כוונת המשלח; אם לא בא הדבר לידי הפצה עד לחוצה – אזי חסר כבר בהתחלת השליחות.

הכוונה היא – בין אם אמרו "לרגל", בין אם הזכירו את "בנותיה" או רק את "יעזר" עצמה – לעשות עוד יהודי לשומר תורה ומצוות; לעשות עוד בית-כנסת שיהיה כשר, עם מחיצה ובימה; לעשות עוד מקווה שתהיה כשרה.

והתורה מספרת לנו, כשאשר הולכים "בכחו של אותו זקן", אזי כובשים את יעזר ובנותיה, העיר וכל הסביבה, ונעשים מקום מושב לבני ישראל.

 

חודש טוב ושבת שלום!

 

מבוסס על: התוועדות י"ב תמוז ה'תשכ"א סעיף כח ואילך (נד' בתו"מ חלק לא, עמ' 127 ואילך). ש"פ חוקת ה'תש"נ ס"ד ואילך (נד' בתו"מ התוועדויות תש"נ ח"ג עמ' 399 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' שנא-ב.

 

______________

*)  ועל דרך שמצינו בעניין התשובה – "איזו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה" (רמב"ם הל' תשובה ריש פ"ב).

 

דבר החסידות – פרשת חוקת

ב"ה

דבר החסידות – פרשת חוקת

 

אוהב את ה'בריות'

 

מספר הרב משה אורנשטיין, ראש ישיבת חב"ד נתניה:

בשנת תשמ"ט, בהיותי בגיל עשרים, זכיתי לשהות במשך כל השנה בחצר הרבי. מאוד הקפדתי שלא לפספס שום שיחה ובוודאי לא את ההתוועדויות של שבת קודש.

בקיץ, ביום חמישי י' תמוז, התקיימה בארץ חתונתו של אחי היחיד ועז היה חפצי לנסוע לחתונה, אך משמעות הדברים היא שלא אוכל לחזור לניו-יורק לשבת, ואחמיץ את ההתוועדות, במיוחד שזו היתה שבת י"ב תמוז, חג הגאולה של אדמו"ר הריי"צ, וצפויה התוועדות מיוחדת.

אך לבסוף הצלחתי למצוא טיסה שיוצאת מהארץ בשישי בבוקר ואמורה לנחות בניו-יורק ב-3:15 אחה"צ. עשיתי חשבון שישארו לי כחמש שעות עד לכניסת השבת המאוחרת בקיץ. ולמרות מחאותיהם של הוריי ומשפחתי על טיסה מוזרה זו בסמוך לשבת – נאטמו אוזניי וסגרתי כרטיס.

הכל התנהל כמתוכנן, בשישי בבוקר המטוס המריא במועד לשמחתי. אולם לקראת הנחיתה הודיע הקרבניט, שבשל ערפל כבד ניאלץ לבצע נחיתת ביניים בבוסטון. נחרדתי מהרעיון שאני עלול להימצא על המטוס בעיצומה של השבת, וכשנחתנו בבוסטון דרשתי שיורידו אותי מהמטוס, עד שהקרבניט בעצמו התחייב לי כי ננחת בניו-יורק לפני שתשקע השמש!

אכן נחתנו בניו יורק 25 דק' לפני השקיעה. הדיילת הראשית הוציאה אותי ראשון מהמטוס, והשבת נכנסה עלי בשדה התעופה. יין לקידוש לא היה לי ועשיתי קידוש על שתי פיתות שהיו עמי.

בשבת בבוקר מצאתי נהג מונית גוי, הסברתי לו שעלי להגיע לקראון-הייטס, אבל אסור לי לנסוע וכן אסור לי לומר לו לקחת את חבילותי וללוות אותי ולהורות לי את הדרך כדי שאלך לצידו ברגל עד למחוז חפצי, הנהג הבין את ה'רמזים' ודרש 80 דולר עבור המסע, והסברתי לו שאסור לי לומר לו לקחת אותם מהארנק שבתיק.

לאחר כחמש שעות הגעתי סוף סוף ל-770, ובשעה הקבועה תפסתי מקום בהתוועדות; שמח שהצלחתי להגיע אבל שבור ורצוץ מהדרך שבה הגעתי: ידעתי שעשיתי מעשה אסור. היציאה מהארץ בשישי בבוקר, הדין-ודברים עם נהג המונית, אי עשיית קידוש על יין, ואי כיבוד-הורים. בקיצור, גם כאשר הרבי נכנס להתוועדות וגם כאשר ניגן בעצמו את הניגון "האדרת והאמונה" – לא יכולתי להשתחרר מהמועקה שבלב.

לקראת סיום ההתוועדות, רגע לפני שפצח בניגון "כי בשמחה תצאו" עצר הרבי ואמר: "ישנם כאן גם אורחים שהגיעו מארץ הקודש לחגוג יחד את חג הגאולה בד' אמותיו של בעל הגאולה". ואז המשיך: "בין הבאים ישנם כאלו שיש להם ספקות המבלבלים אם הגיעו על פי הלכה או לא, אז שיאמרו 'לחיים' ויצאו מכלל ספק". ביד רועדת אבל בלב רגוע החזקתי את הכוס, הרבי הביט לעברי והנהן חזק בראשו כאשר שפתותיו הק' ממלמלות "לחיים ולברכה"!

(תמצית של סיפור ארוך ומרתק, מתוך ספרו של ארי סמית 'אבא' עמ' 18 ואילך

וראה תורת מנחם התוועדויות תשמ"ט ח"ד עמ' 17)

~~~

בפרשתנו, בסיפור הסתלקותו של אהרן הכהן, נאמר (כ, כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן, ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל". מפרש רש"י: "האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו". בפסוק הסמוך (כא, א) "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב גו'" כותב רש"י: "וישמע הכנעני – שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כו' כדאיתא בראש השנה".

והנה, מכך שבפרשת הסתלקותו רומזת התורה לשתי מעלות של אהרן הכהן: א) שהיה "רודף שלום ומטיל אהבה כו'", ב) שבזכותו באו ענני הכבוד – מסתבר שיש קשר בין שני הדברים, ובהקדים:

כידוע, המן ניתן לבני-ישראל בזכות משה, הבאר בזכות מרים והעננים בזכות אהרן (תענית ט, א). והטעם לזה:

משה – בהיותו "רועה ישראל" הרי הוא זן ופירנס אותם, ולכן גם המן – שהיה מזונם של ישראל – הגיע בזכותו, וכשם שמסופר על משה (במדרש תהלים עח, קנב בהוצ' באבער. במקורות אחרים זה מסופר על דוד) שכשרעה את צאן יתרו נתן לקטנים עשב רך ולגדולים עשב עב וקשה – כמו"כ המן הגיעבהתחלקות; לכל אחד לפי ערכו: לצדיקים הוא הגיע מוכן, הרשעים "דכו במדוכה" ועוד כמפורט במס' יומא (עה, א).

אהרן – היה "אוהב את הבריות", כלומר, גם כאלה שכל מעלתם היא שהם 'בריות' היה אוהבם. ועל ידי גילוי אהבתו אליהם – עורר אותם לתורה ומצוות,  (כמסופר באדר"נ פי"ב, שהיה אותו אדם אומר 'אוי לי האיך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן? בושתי הימנו שנתן לי שלום'), ומכיון שאהב את כל בני ישראל ללא התחלקות. לכן גם באו העננים –  שהקיפו וכללו את כל בני ישראל בשוה – בזכות אהרן.

מרים – זו פועה, כמסופר בגמרא (סוטה יא, ב) שהתמסרה לגידול הילדים במצרים, והיא התנבאה ש"נולד מושיען של ישראל" ובזכות זה ביטלה לא רק את גזירת פרעה אלא גם את גזירת עמרם. מרים פעלה במסירות נפש להביא ילדים שיאמרו "זה א-לי ואנוהו", ובזכותה היתה הבאר – שענין המים הוא "שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך" – שהיא זכתה להעביר את התורה לדור הבא, לילדים.

על פי זה מובן גם בענייננו:

ההבדל בין המן והמים לבין ענני הכבוד – שהמן והמים ניתנו לכל אחד מבני ישראל בנפרד*, ואילו ענני הכבוד הקיפו והגנו על כל בני ישראל בשווה, לכן, כשהתורה מספרת על מעלתו של אהרן שפעל אחדות בין בני ישראל – היא מספרת גם כן בסמיכות לזה, שבזכותו באו ענני הכבוד.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: התוועדות ש"פ מטו"מ ה'תנש"א (נד' בתו"מ התוועדויות תנש"א ח"ד עמ' 74), י"ב תמוז ה'תשי"ג סעיף ח–יא (נד' בתו"מ ח"ט עמ' 43 ואילך) – עיי"ש בעומק ואריכות החילוקים ביניהם [וראה עוד בעניין ענני הכבוד בדבר-החסידות 50 – חוקת תשע"ג]. העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" במדבר ח"ב (היכל מנחם תשע"ב) עמ' כד-ה.

 

______________

*)  המן – כנ"ל בפנים. והבאר – כתב רש"י (פרשתנו כא, כ) "כל נשיא ונשיא . . נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".