בליל הסדר אנו קוראים על ארבעה הבנים כנגדה דיברה תורה.

חכם - שואל "מה העדות החוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם" - הוא מתעניין: מהם פרטי עבודתכם, איך אתם עובדים את ה', מהי מסירות הנפש שלכם, באיזה תחום אתם מתאמצים ואיך אתם מקיימים את מצוות הבורא, על פי מסלול החיים שלכם, ועל פי מה שלמדתם ממורי דרככם. 

רשע - שואל "מה העבודה הזאת לכם". הוא מזלזל בכל מה שאין הוא מכיר. אין הוא מבין שיש שבילים רבים בעבודת ה', ושבעים פנים לתורה, וזאת מנסים להסביר לו כאשר מקהים את שיניו. אם שיניו יהיו קהות יותר, יתכן ובע"ה שכלו יהפוך למחודד יותר, והוא יהפוך בע"ה לבן החכם.

תם - שואל "מה זאת?". הוא נבהל. הוא תמה. הוא צורח: מה קורה פה? ולו אנו מסבירים: בחוזק יד הוציא ה' אותנו ממצרים. הגם שהיינו מבולבלים, נבוכים, תמהים וקרועים, ה' לקח אותנו בידיו, כמו שלוקחים ילד קטן, ופשוט הוציא אותנו ממצרים. וכך גם יוציא ה' אותנו מהגלות הנוכחית, אף אם נהיה מבולבלים, נבוכים ותמהים. הוא יתמוך בנו ויסייע לנו, וכפי שהביאנו מהגלות עד הלום, כך יקדם ה' אותנו ויושיענו ממצרים הרוחנית שלנו, ויביאנו אל בית הבחירה, במהרה בקרוב אמן.

שאינו יודע לשאול - לא שואל כולם. ואותו ה' מעיר. פותח לו את כיווני החשיבה. ראה. ראה מה קורה פה. ראה - והתחל לשאול. כי כל שאלה, עדיפה על פני חוסר שאלה. כי שאלה מעידה על התעניינות, ושתיקה - על נתק.

 

ואנו מוכרחים לזכור את המפתח הזה, ולהבין את חשיבותה של ההתעניינות, של האהדה, של הכיבוד של מסירות הנפש של רעינו, של מי שגר ברחוב שממול.

 

ועוד מפתח מוכרחים אנו לזכור, מפתח שהביאו לנו חז"ל כדי להבין על מה באה הגלות ומה המפתח שיוציאנו ממנה:

והוא המפתח של קמצא ובר קמצא.

בר קמצא הוזמן בטעות לסעודתו של איש אחד.

בעל הסעודה גירש אותו מהסעודה בבושת פנים.

יתר הנוכחים שם שתקו.

ובר קמצא כעס ונשבע לנקום.

הוא פעל "לפי הכללים" והביא קרבן בעל מום מאת הקיסר לבית המקדש. 

הקרבן לא הוקרב כי על פי הכללים הוא לא היה יכול להיות מוקרב.

וכך הגיע החורבן.

 

זוהי התבנית ששררה ערב חורבן בית שני, וזו התבנית שאנו נמצאים בה מאז ועד היום. לפעמים אנו בתפקיד של בר קמצא, לפעמים אנו בתפקיד של בעל הסעודה, ולפעמים אנו בתפקיד של נוכח, שחוזה בנעשה.

 

לפעמים אנו נדחים, לא רוצים את חברתנו, לא רוצים שותפות איתנו, דוחים אותנו ומסלקים אותנו בבושת פנים מה"סעודה" - ואז, מוכרחים אנו להתגבר, לא להיפגע, ולהוכיח שלהפך, שכן ראויים אנו להיות בסעודה ממנה גורשנו. שכן ראויים אנו להיות שותפים נאמנים. מוכרחים אנו להתגבר, ולהוכיח לאדם הפוגע שהוא טעה - שהוא לא קלט אותנו נכון - ושבעתיד יבין שאנו, רק אנו, הפרטנרים האמיתיים שלו.

 

ולפעמים אנו בתפקיד של "בעל הסעודה", ופתאום באים לסעודתנו אורחים בלתי קרואים. לא נוח לנו איתם ואין אנו יודעים מה לעשות. וכאן עלינו לגלות רגישות. להסביר. לפייס. להתנצל. ואם צריך, גם להכיל, את הגורם שלא נוח לנו במחיצתו, ולעולם לעולם לא לגרום לאדם להיפגע בגלל שלא הסכמנו לקבלו.

 

ולפעמים אנו בתפקיד של "נוכח", כאשר אנו מגלים מצב של "אירוע בר קמצא", מוכרחים אנו למחות, ואסור לנו לשתוק. לא ניתן שיוחרם ציבור יקר בגלל מסירות נפשו לתורה הקדושה, וגם לא ניתן שיוחרם ציבור יקר בגלל מסירות נפשו לארץ הקדושה. אלו וגם אלו יהודים קדושים ונאמנים לבורא עולם. וגם אם יקומו אלף מפלגים מחוץ למחנה שבשפה של חנופה ובציפוי של מרציפן מנסים לשסע את אלו באלו, אנחנו בעזרת השם נתגבר, נתפלל, ונעשה כל מאמץ להישאר ביחד, לתמוך אלו באלו, ולא להסכים לשום סוג של כפיה, לשום סוג של פגיעה, לשום סוג של חילול השם, חס וחלילה.

 

וכך נזכה ובעזרת ה' נבנה עוד אבן מחומות ירושלים.