פירוט מאמרים לסוכות

הערות והארות בעניני חג הסוכות / הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א

הערות והארות בעניני חג הסוכות / הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א

המצטער מישיבת אחרים בסוכה/ אכילה ושתיה בחוה"מ אחר התפילה/ ישיבה בזמן הקפות "שמחת תורה" 

המצטער מישיבת אחרים בסוכה

נשאלתי מבן תורה יקר שאמו, שהיא אלמנה מבוגרת, מפחדת ומצטערת לישון לבדה בבית פנימה, בשעה שבניה ישנים בסוכה, האם יכול לישון בתוך הבית ולא בסוכה משום כך. ובתחילה אמרתי לו דלכאו' לא גרע מכל מ"ע דאין לומר דכיוון שהשני מצטער מעשיית מצוותו, ייפטר מהמצוה. ואמנם לבסוף חככתי בדבר דאפשר ואכן יכול לישון עמה בבית, דהוי בכלל 'תשבו כעין תדורו', שסוכה היא כמו בית דירת קבע דכל השנה ואם ב"ב מצטערים שישן בחדר זה, הרי עוברים הם לישון בחדר אחר, וא"כ לא ישתנה דין זה בסוכה, דהיא כדירת האדם בימי הסוכות וכמש"כ הפוסקים וכמש"כ בס"ד בזה בס' ויאמר שמואל (בענין סוכה בביהמ"ק).
והר"א פרוסמן שיחי' העידני שחכ"א בפניו את הגר"ש אויערבאך שליט"א שאשה א' מקהילתו מפחדת לישון לבדה בדירה ללא בעלה, באשר מתגוררים הם באזור חילוני, והורה לו הגר"ש שליט"א שיכול לישן בבית, והוכיח כן מהא דסוכה כ"ו א' דחולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה ומצטער ומשמשיו חייבים בסוכה, והוא מפני דחייבים כיון שהמצטער יכול להסתדר גם בלעדיהם, אך בלא זה שהיה יכול להסתדר בלעדיהם היו פטורים לכאו' גם הם, עכ"ד הגרש"א.

והנה דברים אלו עולים יפה עם ד' הערול"נ בסוגיה זו, דכתב וז"ל: חולה הוא ומשמשיו פטורין. לא ראיתי במפרשים ובפוסקים טעם מבואר למה בחולה גם משמשו פטור ובמצטער לא. גם צ"ע מאיזה טעם יפטר משמש החולה שהרי ע"כ איירי בחולה שאין בו סכנה, ומה שפטור לא מטעם דחיית המצוה היא, שאין דחייה אלא במקום סכנה, אלא הטעם דפטור הוא משום תשבו כעין תדורו או משום האזרח כמש"כ הריטב"א והרי זה לא שייך רק אצלו ולא אצל משמשו ולמה יפטר הוא מהמצוה. וצ"ל כיון דהחולה צריך לו, א"כ כמו שיצא מדירתו לשמש החולה כמו כן יכול לצאת מסוכתו. אבל מצטער אף שיש לו משמש, מ"מ כיון שאין צריך לו כ"כ, מסתמא המשמש לא יצא מביתו לשמשו, וכמו כן לא יצא מסוכתו. כן י"ל בדוחק ואכתי צ"ע, עכ"ל. ודומה לזה בגליוני הש"ס למהר"י ענגל ז"ל.

אמנם הלבוש בסי' תר"מ סעיף ג' כ' דחולה פטור מסוכה מדין 'וחי בהם' ומשמשיו פטורים מדין עוסק במצוה פטור מהמצוה, וכ"כ המשנ"ב שם סק"ז. ולדבריו ל"ש ההיתר הנ"ל, לולי עצם הדבר שבן הדואג לאמו לישון בבית כדי שלא תפחד, הוי עוסק במצוה ופטור ממצות סוכה.
וראה בערוה"ש בארוכה, ומשמע מדבריו כהערול"נ. וראה בנשמת אדם כלל קמ"ז שדן בענין ליל טבילה שחל בסוכות, האם מותר לישן חוץ לסוכה כדי לקיים מצות עונה, ודן בהאי עניינא, דון מינה ואוקי באתרא.

************************************************************************************************* 

אכילה ושתיה בחוה"מ אחר התפילה

הטור בסי' תר"ס פרש כשמלה את כל סדר ההושענות דימי חוהמ"ס וסיים בדברים אלו: "ואומר קדיש ונפטרין לבתיהם", עכ"ל. וצ"ת מה רצה לומר בזה שנפטרין לבתיהם ומאי חידושא אית ביה.

והנראה דהנה בסוכה נ"ג ע"א תניא אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד, שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפלה, משם לקרבן מוסף, משם לתפלת המוספין, משם לבית המדרש,משם לאכילה ושתיה וכו'. הרי לנו שסדר ההנהגה בחוה"מ הוא שקודם הולכים לבי מדרשא ללמוד ורק לאחר מכן הולכים לאכול ולשתות בבית. ואפשר דמזה רצה הטור לאפוקי, דאנו נפטרין קודם לבתינו ולא לביהמ"ד. ואכן הטור בהלכות יו"ט (סי' תקכ"ט) שינה מסדרו דריב"ל וכתב כך: "כך היא המדה כל העם משכימין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין והולכין לבתי מדרשות ושונין עד חצי היום", עכ"ל. הרי דדברי הטור עולין יפה יפה עם מש"כ.

ואמנם אכתי קשה אמאי שינה הטור, וכן הוא ברמב"ם (יו"ט ו,יט), מדברי הש"ס בסוכה, שהקדים לימוד תורה לאכילה ושתיה בביתם. והגרש"ז גרוסמן שליט"א גאב"ד דפק"ק אלעד יצ"ו אמרני תוכ"ד פרפרת נאה, דהנה מאכל ת"ח וצדיקים איתא בזוה"ק (ח"ב ס"א סוף ע"ב) מזונא עילאה יתיר מכולא הוא מזונא דחברייא וכו' מזונא דרוחא ונשמתא וכו' החכמה תחיה בעליה וכו' שהוא מוצא פי ה' שבמאכל זהו אכילה בקדושה וזה נקרא שולחן אשר לפני ה' שהוא כקרבן ממש, וכמו שמצינו (ברכות י' ב') כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו כאילו מקריב תמידין, ואמרו (יומא ע"א א') הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונן של תלמידי חכמים יין, וכן כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים (כתובות ק"ה ב'), ועי' פרי צדיק פרשת תולדות. א"כ בזמן שביהמ"ק היה קיים ושמחו בשמחת בית השואבה והקריבו הקרבנות, אזי הלכו לביהמ"ד אחר התפילה. אך בזה"ז שאין לנו קרבנות, שפיר כ' הרמב"ם והטור דקודם הולך לביתו לאכול, בכדי שייחשב כהקרבת קרבנות, הבאת ביכורים וניסוך היין...

וידידי הרב שמעון (בהגרמ"י) שלזינגר שיחי' אמרני בזה דהנה שמחת בית השואבה השתתפו רק גדולי תורה, חסידים ואנשי מעשה, והרי מאכל ת"ח עד שעה שישית, כבגמ' ובשו"ע או"ח סי' קנ"ז א', וממילא שפיר יכלו לילך קודם לביהמ"ד ורק אח"כ לאכול. אך הר"מ והטור איירי בכל אדם, שצריכים לאכול פת שחרית עד שעה רביעית, וע"כ עליהם לילך קודם לביתם, ודפח"ח.

ואמנם בעיקר הדבר שכוונת הטור בדבריו 'ונפטרין לבתיהם', הוא לרמז שילכו לאכול, אולי אינו מוכרח, ולשון בעלמא נקט, דהא חזי' בסדר רב עמרם גאון בסדר תפילת ערבית של ליל יום הכיפורים, שכ' בסוף דבריו: ומקדש ונפטרין לבתיהם. וכן הוא בטור אורח חיים סימן רלד סדר תפלת המנחה בציבור אומר אשרי וקדיש ומתפללין י"ח וש"צ מחזיר התפלה כדרך שעושין בשחרית ונופלים על פניהם ואומרים ואנחנו לא נדע וכו' ואומר ק"ש ונפטרין לבתיהם לשלום. וכן בעוד כמה דוכתין. ואולי יש טעם בכל איזכור שכזה,עי' שו"ת קול מבשר ח"ב סי' ל"א שביאר היטב ד' הטור בסי' רל"ד הנ"ל שכ' ונפטרין לבתיהם לשלום.

************************************************************************************************* 

ישיבה בזמן הקפות "שמחת תורה"

הפוסקים דנו האם מותר לשבת בעת שמקיפים ההקפות עם ספר התורה ב"שמחת תורה", שהערוה"ש (יו"ד סי' רפ"ב) כתב: "ויש לי מקום ספק בשמחת תורה בעת ההקפות שנוטלים כל הספרי תורה מההיכל ואין מחזירין אותם עד אחר גמר כל ההקפות ורק מתחלפין מיד ליד. ולכאורה אסור לישב עד שמחזירין אותן להיכל ולא נהגו כן, וגם טירחא גדולה היא, שלפעמים שוהין כשני שעות ונלע"ד דבעת שמסבבין עם הס"ת סביב הבימה מחוייבים לעמוד דזהו כמו שהס"ת עוברת אבל בין סיבוב לסיבוב כשמחזיקין הס"ת בידיהם א"צ לעמוד דאז הוה כס"ת על מקומה, דכשהיא על מקומה במנוחה וודאי שא"צ לעמוד מפניה,עכ"ל. ובשש"כ פכ"ד הערה קי"ח כ' היתר לזה במקום שספר תורה נמצא בתוך מעגל אנשים העומדים זה ליד זה במרחק פחות מג' טפחים אחד מהשני, שנחשבים הם למחיצה, והוא היתר לשעה"ד ובמקום הצורך. וראה בספר צדקה ומשפט פט"ז בשם מרן הגרש"ז אוירבך דאפשר דדוקא בעת ההקפה הראשונה שהיא מעיקר הדין צריך לעמוד (ואין הספר תח"י). 

ולענ"ד תמוה הענין להחמיר בזה, דהנה כל הדין לעמוד בפני ס"ת נלמד מדאיתא בקידושין ל"ג א' דאם מפני לומדיה עומדים, מפניה כל שכן. וכ"פ הרמב"ם (ס"ת י,ט), וביאר הכס"מ שמכיון ובפני נשיא ישראל צריכים לעמוד עד שיושב במקומו או עד שיתכסה מעיניו, לכן כ' הר"מ שהוא הדין בספר תורה, דנשיא מטעם רבו הוא דחייב לעמוד, דהא ממשה רבינו ע"ה גמרינן, עכ"ד. והנה פשוט לענ"ד שאם הנשיא הגיע למקומו ולאחר מכן נעמד כדי למסור שיעור, בכדי לעבור בין הספסלים או לשוחח עם אחד הנוכחים וכדו', שא"צ לשוב ולעמוד בפניו ולהמתין עד שישוב לשבת במקומו, מפני שהכבוד הוא רק בשעה שמגיע ויושב במקומו ותו לא. וא"כ לא נראה שבס"ת עלינו להחמיר יותר ולומר שגם כשהס"ת מסתובב בין הקהל, לאחר שיצא מארה"ק, שיצטרכו לעמוד בכל השעות שהולך ולא מתכוון כלל להגיע למקומו עד כלות ההקפות, דהבו דלא להוסיף עלה. ואולי לכן לא הביאו זאת יתר הפוסקים והמשנ"ב. ושוב הראוני שכבר העיר כעי"ז בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' י"ט, ושמחתי. 

וראה ד' השו"ע רמ"ב ז' שאם קראו לרבו לקרות בתורה בציבור, א"צ לעמוד כל זמן שרבו עומד, ופי' הגרע"א דהוי כעומד במקומו הראוי לו, וע"ע פרמ"ג או"ח קמ"א משבצ"ז ג'. ועוד העירוני שבקיצוש"ע כתב שאין מחזירין ס"ת אד לארה"ק אחר ההקפות וקוראים בו בתורה. וע"ע טור סי' תר"ס בשם רס"ג גבי החזרת הס"ת אחר הקפות ההושענות, ובשו"ת פרי השדה (ח"ג סי' ק"ע). ולפי"ז י"ל דכל ההקפות נועדו לצורך קריאת התורה, וכל ענין ההקפות מתחיל מהצורך לקרות בתורה, והכל צורת שמחה בדך לקריאה"ת, ולפי"ז יש לעמוד בהקפות, כיון שנחשב שהס"ת בדרכו לקריאה"ת. אולם הרי נהגו אצלנו להכניס את כל סה"ת לארה"ק ושוב להוציאם, וחזינן דאנו לא סוברים כן.

כיצד נבחר ארבעת המינים? - הרב ש. ב. גנוט

כיצד נבחר ארבעת המינים?

אתה מכיר היטב את ההלכות, אך רוצה לרענן קצת את הזכרון, או שעדיין לא הספקת לעבור על כל ה"משנה ברורה" הלכות ד' מינים * הרב שמואל ברוך גנוט "מרענן" את הזכרון, בקיצור תמציתי ודי- מינימלי של המדריך לקניית ארבעת המינים * לגזור ולשמור * 

אתרוג 

אתרוג – ראשית עלינו לקנות אתרוג שהופרשו ממנו תרומות ומעשרות, אינו פרי ערלה ולא מורכב מזני פירות שונים.
-קשה לסמוך על צורת גידול האתרוג ומראהו החיצוני. יתכן בהחלט שלמרות שהאתרוג נראה כאתרוג, הוא הורכב (ולו בעץ לימון משובח אחד...).
-את כל ארבעת המינים נקפיד לקנות ממוכרים שעברו את שנת ה- 13 שלהם. לא כדאי לרכוש את "ארבעת המינים" מילדים קטנים.
-גודל האתרוג ושיעורו הוא 100 סמ"ק לשיטת ה"חזון איש" או 57.6 סמ"ק לדעת הגר"ח נאה זצ"ל. ניתן למדוד זאת על ידי הכנסת האתרוג לכלי מלא במים עד גדותיו. כאשר ייצא כמות מים של שיעורי מצוה אלו, יש לנו את השיעור הדרוש.
-נחלקו הפוסקים האם אפשר לברך על אתרוג שהצטמק באמצע החג. אך כשהוא הצטמק לשיעור של פחות מכזית האתרוג פסול, משום שלא ניכרת לקיחתו ועליו להחליפו באתרוג אחר.
-שינוי מראה האתרוג פוסל אף שהשינוי אינו שינוי גדול, והוא באופן ששינוי המראה מצוי בחוטם האתרוג (=השיפוע שבאתרוג שאחר רוב שטחו). הצבעים הפוסלים משום שינוי מראה הם : 1. נקודה שחורה. 2. נקודה לבנה (וי"א שנפסלת דוקא נקודה לבנה ביותר). 3. נקודה כחולה כהה הנוטה לשחור. 4. נקודה חומה כהה (כצבע אבקת קפה). אך יש להקל בנקודה בצבע חום בהיר. וכמסתפק האם נקודה זו המצויה באתרוג נעשתה ע"י ריסוס וכדו' ואינה חלק מהאתרוג ינסה להורידה בקלות (ע"י קיסם) ובעדינות.
-אין צורך להסתכל ולחפש נקודות וחסרונות באתרוג ע"י זכוכית מגדלת וכדומה, ומספיק להסתכל עליו באופן שנראה לכל ממרחק שרגיל להחזיק את האתרוג. (הסתכלות בזכוכית מגדלת או בדקדוק רב מצויה אצל מורי הוראה שעושים זאת במקרה של ספק מסויים, אך אין זאת ההסתכלות הדרושה מצד ההלכה הצרופה).
-שינוי מראה בפיטמת האתרוג (=החלק הנקרא דד היוצא מגוף האתרוג) פוסלו, אך שינוי מראה בשושנתא (=הכתר שעל גבי הדד) כשר. 
-כשניטל הדד ובשר האתרוג הקיים בגוף האתרוג ונעשה כגומה, פסול האתרוג. אך אם נשאר מן העץ למעלה מהאתרוג כלשהו, כשר, ומ"מ מן הראוי להדר לקחת אתרוג אחר.
-יש לפסול נקב דק בתוך הפיטמה. וכן כשניטל העוקץ (=חתיכת העץ בה תלוי האתרוג באילן) עד כדי כך שנפגעה גומה במקומו- פסול. אך כשכל רוחב הגומה מכוסה האתרוג כשר.
-חזזית (=בליטה גבוהה משאר חלקי האתרוג הניכרת במשמוש היד), פוסלת את האתרוג. אך נקודות הנקראת בלעט"ל כשרות, אך כמובן שאתרוג יפה ונקי הוא מהודר ביותר.

לולב 

לולב- עלינו לקנות לולב שאורכו אינו פחות מ- 40 ס"מ לדעת החזון איש (ולפחות 39 ס"מ) ולדעת הגר"ח נאה ז"ל עליו להיות בגובה של 32.7 ס"מ לפחות.
- כשיום א' של חג הסוכות חל בשבת ואנו נוטלים לולב, אין פסל של "נחלקה התיומת". אך יש המצדדים לומר שפסול בכל ימות החג ולא רק ביומו הראשון (רבי עקיבא איגר, אך דעת המהרש"ם להתיר כמגן אברהם וכפסק המשנה ברורה). ונראה שכאשר העלה האמצעי שבשדרת הלולב פתוח מעט כדאי להדביקו בדבק בלתי נראה (כדבק נייר), ובפרט בשנה שיום א' של סוכות חל בשבת (שאין פסול בפתיחת העלה האמצעי למעלה).
-לולב שנסדקה התיומת שבו (=העלה האמצעי למעלה) עד שנראים כשני עלים, הלולב פסול. לדעת חלק מהפוסקים הלולב פסול גם כשב' העלים נתרחקו זה מזה במקצת ויש פוסקים הפוסלים דוקא שנתרחקו הרבה זה מזה. (ולדעה המחמירה הסוברת שכל סדק קל פוסלתו יש להדביקו זה לזה).
-הספרדים נוהגים לדקדק שעלי הלולב יחוברו יחדיו ולא יתפרדו כלל. והאשכנזים מקפידים בחלקם בזה וחלקם שהעלים יתנוענעו אנה ואנה כדי שיוכלו לנענעם היטב (שד"ח).
-לולב שראשו מחובר ע"י קליפה אדמדמה- חומה (קאר"ע) יש אומרים שהוא כשר בתכלית, אך לאשכנזים צריך להפריד את העלים הצדדיים שיוכלו לנענעם (כדברי הרמ"א).

הדס

הדס: שיעור גובהו הוא 99 ס"מ לדעת החזון איש או 24.5 (ולפחות 24 ס"מ) לדעת הגר"ח נאה.
-על ההדס להיות משולש בעליו (ששלושת העלים היוצאים מכל שורת עלים יהיו בגובה הענף ובעיגול ובשורה אחת. ויש המחמירים בזה שיהיו שווים בגובהם בדיוק).
-כאשר רוב ההדס משולש (16 ס"מ לחזו"א ומעט יותר מ- 12 ס"מ לגר"ח נאה) ההדס כשר לכתחילה לברכה, ואין צורך שהשילוש שבו יהיה רצוף ומהני גם שנצרף את כל חלקיו המשולשים שבהדס. (אך כשההדס ארוך ורובו אינו משולש גם כשיש בו שיעור של 16 ס"מ משולשים יש פוסקים הפוסלים אותו וישנם המכשירים).
-הדס מהודר בתכלית ההידור הוא שיש בו שילוש בכל שיעורו וכן עדיף שעלי ההדס ישכבו איש על רעהו ויחפו את עצו לגמרי.

ערבה 

ערבה: על הערבה להיות גבוהה כהדס, וכאמור לעיל.
-על צורת העלה להיות מאורכת וצרה. (דבר זה אכן צריך בדיקה והסתכלות מפני שישנם זנים הדומים לערבה אך אינם מין ערבה כשירה).
-ענף הערבה הוא ענף אדמדם (או ראוי להית אדמדם) או חום.
-שפת עלי הערבה צריכה להיות חלקה ללא פגימות.
-ערבה מהודרת הינה ערבה אשר בנוסף להנ"ל גם ראש הענף מסתיים העלה קטם הקרוי "לבלוב" (המוכיח שראש הערבה לא נפגם) ושהעלים לא נשרו בכל שיעור הערבה.

מקורות: משנה ברורה ושו"ע הרב ספר פסקי תשובות, ספר ארבעת המינים, ועיקרי הלכות ד' מינים לדודי ידידי הגרא"ש מאיר.

סִימָן קלז - דִינֵי נְטִילָתָן וְסֵדֶר הַהַקָּפוֹת

סעיף א
נוֹטֵל אֶת הַלּוּלָב עִם הָאִגּוּד וְשִׁדְרַת הַלּוּלָב כְּנֶגֶד פָּנָיו בִּימִינוֹ, וְאֶת הָאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁבְּכָל הַמִּצְוֹת צְרִיכִין לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן קֹדֶם עֲשִׂיָּתָן, וְגַם הָאֶתְרוֹג צְרִיכִין לְהַחֲזִיק דֶּרֶךְ גְּדִילָתוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהָעֹקֶץ שֶׁבּוֹ נֶחְתַּךְ מִן הָאִילָן יִהְיֶה לְמַטָּה, וְהַשּׁוֹשַׁנְתָּא לְמַעְלָה, עַל כֵּן כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת הָאֶתְרוֹג קֹדֶם שֶׁמְבָרֵךְ, יִטְּלֵהוּ בְּהִפּוּךְ, הָעֹקֶץ לְמַעְלָה וְהַשּׁוֹשַׁנְתָּא לְמַטָּה, שֶׁלֹא יֵצֵא בוֹ. וּמְבָרֵךְ מְעֻמָד עַל נְטִילַת לוּלָב. - לְפִי שֶׁהַלּוּלָב גָּבוֹהַּ מִכֻּלָן, חָשׁוּב הוּא וְנִקְרֵאת כָּל הָאֲגוּדָּה עַל שְׁמוֹ. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מְבָרֵךְ גַּם שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם חָל הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן בַּשַּׁבָּת, שֶׁאֵין נוֹטְלִין בּוֹ לוּלָב, אֲזַי מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי. וּמְנַעְנֵעַ לְאַרְבַּע רוּחוֹת כַּסֵּדֶר הַזֶּה, מִזְרָח, דָּרוֹם, מַעֲרָב, צָפוֹן, מַעְלָה, מָטָּה. וְכֵן בַּנִעְנוּעִים שֶׁבַּהַלֵּל, וְכֵן בַּהַקָּפָה, יִזָּהֵר לְקָרֵב אֶת הָאֶתְרוֹג אֶל הַלּוּלָב, שֶׁלֹא יִהְיֶה פֵּרוּד בֵּינֵיהֶם. אִם הִפֵּךְ וְנָטַל אֶת הָאֶתְרוֹג בַּיָּמִין וְאֶת הַלּוּלָב בַּשְׂמֹאל, יַחֲזוֹר וְיִטְלֵם בְּלֹא בְרָכָה
סעיף ב
אִטֵּר, נוֹטֵל אֶת הַלּוּלָב בִּימִינוֹ שֶׁהִיא שְׂמֹאל כָּל אָדָם, וְאֶת הָאֶתְרוֹג בִּשְׂמאֹלוֹ. וְאִם הִפֵּךְ, חוֹזֵר וְנוֹטְלֵם בְּלֹא בְּרָכָה. וּמִי שֶׁהוּא שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם
סעיף ג
נָכוֹן שֶׁיַחֲלֹץ אֶת הַתְּפִלִּין קֹדֶם נְטִילַת לוּלָב. וּלְכָל-הַפָּחוֹת יָסִיר אֶת הָרְצוּעָה מֵעַל יָדוֹ, שֶׁלֹא תְהֵא חֲצִיצָה. גַּם נָכוֹן לְהָסִיר הַטַּבָּעוֹת שֶׁבְּאֶצְבְּעוֹתָיו
סעיף ד
סֵדֶר הַנִעְנוּעִים בַּהַלֵּל, כָּךְ הֵם: בְּהוֹדוּ יֵשׁ שֵׁשׁ תֵּבוֹת חוּץ מִן הַשֵּׁם, וִינַעְנַע בְּכָל תֵּבָה לְרוּחַ אֶחָד, וּבַשֵּׁם לֹא יְנַעְנֵע. בְּהוֹדוּ, לַמִּזְרָח, כִּי, לַדָּרוֹם, טוֹב, לְמַּעֲרָב. כִּי לַצָפוֹן. לְעוֹלָם, לְמָעְלָה. חַסְדּוֹ, לְמָטָּה. שְׁלִיחַ-הַצִבּוּר אֵינוֹ מְנַעְנֵעַ אֶלָּא בְּהוֹדוּ וּבְיֹאמַר נָא-יִשְׂרָאֵל. וְהַצִּבּוּר, בְּכָל פַּעַם שֶׁאוֹמְרִים הוֹדוּ. וּבְאָנָּא שְׁלִיחַ-הַצִּבּוּר גַּם הַצִּבּוּר, מְנַעְנְעִים רַק בְּאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָא-נָּא. וְכֵיוָן שֶׁמִּלְּבַד הַשֵּׁם יֵשׁ בּוֹ שָׁלֹש תֵּבוֹת, מְנַעְנְעִים בְּכָל תֵּבָה לִשְׁתֵּי רוּחוֹת. וּבְהוֹדוּ שֶׁבְּסוֹף הַלֵּל גַּם כֵּן מְנַעְנִעִים שְׁלִיחַ-הַצִּבּוּר וְהַצִּבּוּר. כְּשֶׁמְּנַעְנֵעַ לְמַטָּה, יַשְׁפִּיל רַק יָדָיו לְמַטָּה, וְהַלּוּלָב עִם שְׁאָר הַמִּינִים יִשָּׁאֲרוּ כְּדֶרֶךְ גְּדִילָתָן. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁמְּהַפְּכִין אֶת הַלּוּלָב לְצַד מָטָּה. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג. אֵינוֹ צָרִיךְ לַהֲפֹךְ פָּנָיו לַצַּד שֶׁהוּא מְנַעְנֵעַ, רַק רֹאשׁ הַלּוּלָב יַטֶּה. וְהַנִּעְנוּעַ אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִהְיֶה בְּחֹזֶק, אֶלָּא כִּסְכּוּס מְעַט כְּדֵי שֶׁיִּתְנַעְנְעוּ הֶעָלִין, סַגֵּי
סעיף ה
אָסוּר לֶאֱכֹל קֹדֶם נְטִילַת לוּלָב. וּמִי שֶׁהוּא בַדֶּרֶךְ וּמְצַפֶּה שֶׁיָבוֹא לְמָקוֹם שֶׁיֵשׁ שָׁם אֶתְרוֹג וְלוּלָב, וְכֵן הַדָּרִים בְּיִשׁוּבִים וּמְשַׁלְחִים לָהֶם אֶתְרוֹג וְלוּלָב, צְרִיכִין לְהַמְתִּין עַד חֲצוֹת וְלֹא יוֹתֵר, כִּי אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם טוֹב וּבְחֹל-הַמּוֹעֵד, יוֹתֵר. וּמִי שֶׁחָלַשׁ לִבּוֹ לְהַמְתִּין עַד חֲצוֹת הַיוֹם, יָכוֹל לִטְעוֹם אֵיזֶה דָבָר קֹדֶם. אֲבָל מִי שֶׁאֵין לִבּוֹ חַלָּשׁ יֵשׁ לוֹ לְהַחְמִיר אֲפִלוּ בִטְעִימָה
סעיף ו
מֻתָּר לְהַחֲזִיר הַלּוּלָב בְּיוֹם טוֹב לַמַּיִם וּלְהוֹסִיף עָלָיו מַיִם, אָבָל לֹא יַחֲלִיף. וּבְחֹל-הַמּוֹעֵד, מִצְוָה לְהַחֲלִיף אֶת הַמַּיִם, כְּדֵי שֶׁיִשָּׁאֵר הַלּוּלָב לַח וּמְהֻדָר. וְנוֹהֲגִין לִקַח בְּחֹל-הַמּוֹעֵד בְּכָל יוֹם עֲרָבָה חֲדָשָׁה לַלּוּלָב, וְהוּא הִדּוּר מִצְוָה
סעיף ז
הֲדַס שֶׂל מִצְוָה, אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ בְּכָל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, אֲפִילוּ בְּשַׁבָּת. אֲבָל בְּאֶתְרוֹג, מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ בְּשַּׁבָּת, וּמְבָרְכִין עָלָיו, הַנוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת. וּבִשְׁאָר יְמֵי הֶחָג, אֵין לְהָרִיחַ בּוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹא בִשְׁעַת נְטִילָתוֹ לָצֵאת בּוֹ, מִשׁוּם דְּיֵשׁ סָפֵק בְּרָכָה. הַלּוּלָב, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בַשַׁבָּת אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ וּמְקוֹמוֹ, מִשׁוּם דַּהֲוֵי מֻקְצֶה. אֲבָל הָאֶתְרוֹג, כֵּיוָן שֶׁיְכוֹלִין לְהָרִיחַ בּוֹ, אֵינוֹ מֻקְצֶה, וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ. וּמֻתָּר לִתְּנוֹ לְתוֹךְ הַמּוֹכִין שֶׁהָיָה בָּהֶם קֹדֶם יוֹם טוֹב, שֶׁכְּבָר קָלְטוּ הָרֵיחַ. אֲבָל לֹא יִתְּנֶנוּ לְתוֹךְ מוֹכִין חֲדָשִׂים אוֹ לְבֶגֶד, מִשׁוּם דְּמוֹלִיד רֵיחָא

 

סעיף ח
בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, אֵין יוֹצְאִין בְּלוּלָב וּשְׁאָר מִינִים שְׁאוּלִים, אֶלָּא צְרִיכִין שֶׁיִהְיוּ שֶׁלוֹ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וְדָרְשִׁינָן, לָכֶם, מִשֶּׁלָכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁאוּל. וּבְנֵי חוּץ לָאָרֶץ שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים מִסְפֵקָא, גַּם בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְאִם אַחֵר נוֹתְנָם לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, הֲוֵי מַתָּנָה וְיוֹצֵא בָהֶם. וַאֲפִילוּ נוֹתְנָם לוֹ סְתָם לָצֵאת בָּהֶם, נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ אָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁהוּא נוֹתְנָם לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר. אִם אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ וְהָאִשָׁה רוֹצָה לִתְּנָם לְאַחֵר לָצֵאת בָּהֶם, תַּלְיָא בְּאֻמְדַּן דַּעַת הַבַּעַל, אִם הוּא גַבְרָא דְקָפִיד אוֹ לָא
סעיף ט
שֻׁתָּפִים שֶּׁקָנוּ לָהֶם אֶתְרוֹג וּשְׁאָר הַמִּינִים, מִסְּתָמָא אַדַּעְתָּא דְהָכִי קְנָאוּם, דִּבִשְׁעַת מִצְוֹתָן כָּל אֶחָד מַקְנֶה חֶלְקוֹ לַחֲבֵרוֹ. וְלָכֵן הַמִּנְהָג שֶׁהַקָּהָל קוֹנִים אֶתְרוֹג, וְכָל הַקָּהָל יוֹצְאִין בּוֹ. וְכָל מִי שֶׁיָדוֹ מַשֶּׂגֶת, מְחֻיָב לָתֵת דְּמֵי אֶתְרוֹג. וְעִם כָּל זֹאת, מוּטָב לָצֵאת בְּאֶתְרוֹג שֶׁל יָחִיד, אֲשֶׁר לוֹ כָּל הַמִּינִים מְהֻדָּרִים. כִּי מַה שֶּׁהַיָחִיד מַקְנֶה לַחֲבֵרוֹ, עָדִיף טְפֵי
סעיף י
בַּיוֹם הָראֹשוֹן לֹא יִתְּנוּ לַקְטַנִים לִטּוֹל לוּלָב וְאֶתְרוֹג עַד לְאַחַר שֶׁיִטְּלוּ הַגְּדוֹלִים, כִּי הַקָּטֹן קוֹנֶה וְאֵינוֹ מַקְנֶה מִן הַתּוֹרָה
סעיף יא
בְּכָל יְמֵי הֶחָג לְאַחַר תְּפִלַת מוּסָף, נוֹהֲגִים לְהַעֲלוֹת סֵפֶר-תּוֹרָה עַל הַבִּימָה, וּמַנִּיחִין אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ פָּתוּחַ עַד לְאַחַר אֲמִירַת הַהוֹשַׁעְנוֹת, שֶׁאָז מַחֲזִירִין אֶת סֵפֶר-הַתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ אֶתְרוֹג וְלוּלָב, מַקִּיף אֶת הַבִּימָה שֶׁעָלֶיהָ סֵפֶר-הַתּוֹרָה בִּשְׁעַת אֲמִירַת הַהוֹשַׁעְנוֹת. בְּכָל יוֹם, מַקִּיפִין פַּעַם אֶחָת. וּבַיוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁהוּא הוֹשַעְנָא רַבָּה, מוֹצִיאִין אֶת כָּל סִפְרֵי הַתּוֹרָה וּמַעֲלִין אוֹתָן עַל הַבִּימָה, וּמַקִּיפִין ֹשֶבַע פְּעָמִים, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, שֶׁבְּכָל יוֹם הָיוּ מַקִיפִין אֶת הַמִּזְבֵחַ פַּעַם אַחַת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁבַע פְּעָמִים. הַהַקָּפוֹת צְרִיכוֹת לִהְיוֹת לְצַד יָמִין. וּלְפִי שֶׁסֵּפֶר-הַתּוֹרָה עַל הַבִּימָה, וְכָל הַצִבּוּר צְרִיכִין לַהֲפֹךְ פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי סֵפֶר-הַתּוֹרָה שֶׁעַל
סעיף יב
הַבִּימָה קֹדֶם ֹשֶיַתְחִילוּ לְהַקִּיף, וְאָז הֲוֵי צָפוֹן, יָמִין ֹשֶלָּהֶם, לָכֵן מַקִּיפִין דֶרֶךְ צָפוֹן. כָּל מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ אֶתְרוֹג וְלוּלָב וְאֵינוֹ מַקִּיף, רָעָה הוּא עוֹשֶׂה. בִּקְצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין בְּהוֹשַׁעְנָא רַבָּה וּבְשִׂמְחַת תּוֹרָה, שֶׁלְּאַחַר שֶהוֹצִיאוּ אֶת כָּל סִפְרֵי-הַתּוֹרָה מִן אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, מַעֲמִידִין לְתוֹכוֹ נֵר דּוֹלֵק, - לְרַמֵּז תּוֹרָה אוֹר, שֶׁכְּשֶׁאֵין שָם תּוֹרָה, צְרִיכִין לְאוֹר אַחֵר. וְאֵין זֶה מִנְהָג יָפֶה, וְיֵשׁ לְבַטְּלוֹ, כִּי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ תַּשְׁמִישׁ
סעיף יג
חֹל, אֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה - ט"ז סימן קנד סעיף קטן ז, אבל בא"ר סימן תרסט מביא מנהג זה בשם הספר מ"צ

 

סִימָן קלד - הִלְכוֹת סֻכָּה

סעיף א
מִצְוָה לִבְנוֹת הַסֻכָּה מִיָד בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחַר יוֹם-הַכִּפּוּרִים, וַאֲפִלּוּ הוּא עֶרֶב שַׁבָּת, דְּמִצְוָה הַבָּאָה לְיָדוֹ אַל יַחְמִיצֶנָּה. וְיִבְחַר מָקוֹם נָקִי לְהַעֲמִידָה שָׁם. וּמִצְוָה עַל כָּל אָדָם שֶׁיַעֲסֹק בְּעַצְמוֹ בַּעֲשִׂיַת הַסֻּכָּה וּבְהַנָּחַת הַסְּכָךְ. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא אָדָם נִכְבָּד, זֶה כְּבוֹדוֹ, שֶעוֹסֵק בְּעַצְמוֹ בַּמִּצְוָה. וּמִן הָרָאוּי הָיָה לְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ עַל עֲשִׂיַת
סעיף ב
הַסֻּכָּה, אֶלָּא שֶׁאָנוּ סוֹמְכִין עַל שֶׁהֶחֱיָנוּ שֶׁאוֹמְרִים בַקִּדּוּשׁ. וִיהַדֵּר לְיַפּוֹת אֶת הַסֻּכָּה וּלְהַנְאוֹתָהּ בְּכֵלִים נָאִים וּמַצָּעוֹת נָאוֹת כְּפִי כֹחוֹ
סעיף ג
בְּעִנְיַן דָּפְנוֹת הַסֻּכָּה, יֵשׁ הַרְבֵּה חִלּוּקֵי דִינִים, וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִים. עַל כֵּן צְרִיכִין לַעֲשֹוֹת דְּפָנוֹת שְׁלֵמוֹת וַחֲזָקוֹת, שֶׁלֹּא יְהֵא הָרוּח מֵנִיעַ אוֹתָן, וְגַם שֶׁלֹּא יְכַבֶּה הָרוּח אֶת הַנֵרוֹת. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ דֵי צָרְכּוֹ לִדְפָנוֹת, מוּטָב שֶיַעֲשֶׂה שָׁלֹש שְׁלֵמוֹת, מֵאַרְבַּע ֹשֶאֵינָן שְׁלֵמוֹת. וּמִי שֶׁיָדוֹ מַשֶּׂגֶת, מִצְוָה לוֹ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ סֻכָּה בְּנוּיָה עִם גַגּוֹת, שֶׁנִּפְתָּחִים וְנִסְגָּרִים עַל יְדֵי צִירִים, לְסָגְרָם בִֹּשְעַת הַגְּשָׁמִים, וּכְשֶׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, נִפְתָּחִים הַגַּגּוֹת, וְהַסְּכָךְ הוּא נָגוּב, וְיָכוֹל לְקַיֵם מִצְוַת סֻכָּה כָּרָאוּי
סעיף ד
גַּם בַּסְּכָךְ יֵשׁ כַּמָּה דִינִים. וְכֵיוָן שֶׁאָנוּ נוֹהֲגִין לְסַכֵּךְ בְּעַנְפֵי אִילָנוֹת אוֹ בְּקָנִים, כֵּיוָן שֶׁהֵם גִדּוּלֵי קַרְקַע וְהֵמָּה תְלוּשִׁים וְאֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה וְאֵינָם קְשׁוּרִים יַחַד, אֵין בָּהֶם שׁוּם חֲשָׁשׁ
סעיף ה
לַכַתְּחִלָּה רָאוּי לְהַחְמִיר, שֶׁלִּא לְהַנִּיחַ עַל הַסֻּכָּה דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה, שֶׁיַנִּיחַ עָלָיו אֶת הַסְּכָךְ, כְּגוֹן סֻלָּמוֹת שֶׁיֵּשּׁ בָּהֶם בֵּית קִבּוּל הַשְּׁלִיבוֹת, וְכָל-ֹשֶכֵּן שְׁאָר כֵּלִים, כְּגוֹן מָרָה ]מְעַדֵר[ וּמַגְרֵפָה, וַאֲפִלּו לִתֵּן אוֹתָם עַל הַסְּכָךְ לְהַחֲזִיקוֹ, יֵשׁ לְהַחְמִיר. וּבְדִיעֲבַד אוֹ שֶׁאֵין לוֹ שְׁאָר דְּבָרִים, הַכֹּל מֻתָּר, דְקָיְמָא לָן, דְּמֻתָּר לְהַעֲמִיד אֶת הַסְּכָךְ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה - תרכט
סעיף ו
צָרִיךְ לְהַנִיחַ סְכָךְ, עַד שֶׁתְּהֵא צִלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָה, שֶׁאִם הָיְתָה חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִלָּתָהּ, פְּסוּלָה מִן הַתּוֹרָה. וְלָכֵן צְרִיכִין לִזָּהֵר לְהַנִּיחַ כָּל כָּךְ, שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁיִתְיַבֵּשׁ, תְּהֵא צִלָּתָהּ מְרֻבָּה. גַּם צְרִיכִין לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יְהֵא בְּמָקוֹם אֶחָד אֲוִיר שְׁלֹשָה טְפָחִים. וּלְכַתְּחִלָּה צְרִיכָה שֶׁיְהֵא אֲוִיר קְצָת בֵּין הַסְּכָךְ, כְּדֵי שֶׁיֵרָאוּ הַכּוֹכָבִים. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הָיְתָה מְעֻבָּה, שֶׁאֵין הַכּוֹכָבִים נִרְאִים, כְּשֵׁרָה. אֲבָל אִם הָיְתָה מְעֻבָּה כָּל-כָּךְ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יוֹרְדִים גְּשָׁמִים הַרְבֵּה, אֵינָם יוֹרְדִים לְתוֹכָהּ, אִם כֵּן הַוְיָא כְּעֵין בַּיִת, וּפְסוּלָה
סעיף ז
בַּסֻּכּוֹת הַבְּנוּיוֹת, לִפְעָמִים בּוֹלְטִים דַפִּים לְמַעְלָה עַל הַכְּתָלִים, וְעַל דַּפִּים אֵלּו מֻנָּחִים הַכְּלוֹנְסָאוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם הַסְּכָךְ. וּמֵאַחַר ֹשֶאֵין הַדַּף רָחָב אַרְבַּע אַמּוֹת, אֵנוֹ פוסֵל אֶת הַסֻּכָּה מִֹשּוּם סְכָךְ פָּסוּל, כִּי הֲלָכָה לְמֹשֶה מִסִּינַי הִיא, דִבְפָחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, אָמְרֵינָן דֹּפֶן עֲקֻמָּה. פֵּרוּשׁ, שֶנֶּחְשָׁב אֶל הַדֹּפֶן, וְחָשְבֵינָן לֵהּ כְּאִלּוּ הַדֹּפֶן נִתְעַקְּמָה ֹשָם לְמַעְלָה, אֶלָּא ֹשֶאֵין יוֹשְבִים וְאֵין יְֹשֵנִים שָׁם תַּחַת הַדַּף, כִּי שָׁם אֵין לוֹ דִין סֻכָּה, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ רָחָב אֶלָּא אַרְבָּעָה טְפָחִים. אֲבָל יֶתֶר הַסֻּכָּה, כְּשֵׁרָה. אַךְ אִם מֻנָּחִים אֵצֶל הַדֹּפֶן דַּפִּים בְּרֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יוֹתֵר, זֶהוֹ נִקְרָא סְכָךְ פָּסוּל, וּפוֹסֵל אֶת כָּל הַסֻּכָּה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֵינוֹ כֵן אֶלָּא בְּצַד אֶחָד, כְּמוֹ שֶהַדֶּרֶךְ הוּא בִּקְצָת סֻכּוֹת בְּנוּיוֹת שֶׁעוֹשִֹין קְצָת תִּקְרָה מִצַּד אֶחָד - כְּדֵי לְפַנּוֹת לְשָׁם אֶת הַכֵּלִים תֵּכֶף בְּהַתְחָלַת הַגְשָׁמִים, זֶה אֵינוֹ מַזִּיק, דְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִצַּד אֶחָד, הֲרֵי יֵשׁ כָּאן עוֹד שָׁלֹש דְּפָנוֹת כְּשֵׁרוֹת ֹשֶמֻנָּח עֲלֵיהֶן סְכָךְ כָּשֵׁר, וְסֻכָּה מִשָּלֹש דְּפָנוֹת גַּם כֵּן כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁיְהֵא שָם שִׁעוּר סֻכָּה, דְּהַיְנוּ לְכָל-הַפָּחוֹת שִׁבְעָה טְפָחִים עַל שִׁבְעָה טְפָחִים בִּמְרֻבָּע, וְלֹא יֵשְׁבוּ תַּחַת הַתִּקְרָה
סעיף ח
הָעוֹשֶה סֻכָּתוֹ תַּחַת עַנְפֵי אִילָן, הֲרֵי הִיא פְּסוּלָה. וַאֲפִלּוּ אִם מֵחֲמַת הָעֲנָפִים בִּלְבַד הָיְתָה חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָּתָהּ, וְאִם כֵּן בַּסְכָךְ שֶׁהִנִּיחַ עָלֶיהָ, עָשָׂה אֶת הַסֻּכָּה, מִכָּל מָקוֹם פְּסוּלָה. וַאֲפִלּוּ אִם יִקְצֹץ אַחַר כָּךְ עַנְפֵי הָאִילָן, מִכָּל מָקוֹם הַסֻּכָּה נִשְׁאֶרֶת בִּפְסוּלָהּ, דִכְתִיב, חַג הַסֻּכּוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ, וְדָּרְשֵׁינָן, תַּעֲשֶׂה, וְלִא מִן הֶעָשׂוּי - עַיֵן לְעֵיל סִימָן ט סָעִיף ו. וְלָכֵן לְאַחַר שֶקָּצַץ אֶת הָעֲנָפִים, צָרִיךְ הוּא לְהַגְבִּיהַּ כָּל עָנָף מִן הַסְּכָךְ וְיַחֲזוֹר וְיַנִּיחֶנּוּ לְשֵׁם סֻכָּה. וְכֵן אָסוּר לְהַנִּיחַ אֶת הַסְּכָךְ קֹדֶם שֶעָשָׂה אֶת הַדְּפָנוֹת, דְבָעֵינָן שֶבְּהַנָּחַת הַסְּכָךְ תְּהֵא סֻכָּה כְּשֵׁרָה
סעיף ט
וְכֵן בְּסֻכָּה הָעֲשׂוּיָה בְּגַגּוֹת הַנִפְתָּחִים, צָרִיךְ לִפְתֹּחַ אֶת הַגַגּוֹת קֹדֶם שֶׁמַּנִּיחַ אֶת הַסְּכָךְ, וְאַף שֶׁאַחַר כָּךְ סוֹגֵר אֶת הַגַּג וְחוֹזֵר וּפוֹתֵחַ, אֵינוֹ מַזִּיק, דַּהֲוֵּי כְּאִלּוּ פּוֹרֵס עָלֶיהָ סָדִין וְחוֹזֵר וְנוֹטְלוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחְמִיר, שֶיְהֵא הַגַּג פָּתוּחַ בְהַכְנָסַת הֶחָג - מטה אפרים. עוֹד צְרִיכִין לִזָּהֵר בְּאֵלּוּ הַסֻּכּוֹת, שֶׁיְהֵא הַגַג פָּתוּחַ הֵיטֵב עוֹמֵד בְּשָׁוֶה עִם דֹּפֶן הַסֻּכָּה. שֶׁאִם אֵינוֹ עוֹמֵד בְֹּשָוֶה, אֶלָּא נוֹטֶה קְצָת עַל הַסְּכָךְ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ שִׁעוּר גָּדוֹל שֶתִּפָּסֵל הַסֻּכָּה בְּכָךְ, מִכָּל מָקוּם צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶהַגַּג מְשֻׁפָּע, שֶׁנִּמְצָא יוֹשֵׁב תַּחַת הַגָּג - עַיֵן לְעֵיל סָעִיף ו. אַף-עַל-פִּי שֶסֻּכַּת הֶחָג פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה, מִכָּל מָקוֹם אֵלּוּ הַסֻּכּוֹת הַבְּנוּיוּת ֹשֶמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶן כָּל הַשָּׁנָה וְנִתְחַיְבוּ בִּמְזוּזָה, גַּם בֶּחָג לֹא נִפְטְרוּ, וְאֵין צְרִיכִין אַחַר הֶחָג לִקְבֹּעַ אֶת הַמְּזוזָה מֵחָדָשׁ
סעיף י
יוֹצְאִין בְּסֻכָּה שְׁאוּלָה, אֲבָל לֹא בְסֻכָּה גְזוּלָה. וְלָכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת סֻכָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִשׁעַת הַדְּחָק שֶאֵין לוֹ סֻכָּה אַחֶרֶת בְּשׁוּם אֹפֶן, יוֹשֵׁב בָּהּ וּמְבָרֵך עָלֶיהָ
סעיף יא
יֵשׁ לִזָּהֵר ֹשֶלֹּא יִקְצֹץ הַיִשְׂרָאֵל בְּעַצְמוֹ סְכָךְ לְסֻכָּתוֹ, אֶלָּא יִקְנֶה מֵאַחֵר. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק יָכוֹל לִקְצֹץ בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁיִטּוֹל רְֹשוּת מִבַּעַל הַקַּרְקַע
סעיף יב
מֻתָּר לַעֲשֹוֹת סֻכָּה בְּחֹל-הַמּוֹעֵד
סעיף יג
עֲצֵי סֻכָּה, בֵּין מֵהַדְּפָנוֹת בֵּין מֵהַסְּכָךְ, אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה עַד לְאַחַר שִׂמְחַת תּוֹרָה, כֵיוָן שֶהֻקְצוּ לַמִּצְוָה. וַאֲפִלּוּ לִטֹּל מֵהֶם קֵיסָם לַחֲצֹץ שִׁנָּיו, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ אִם נָפְלוּ, אֲסוּרִין, וְלָא מַהֲנֵי בְּהוּ תְּנָאי. וְאִם חָל שִֹמְחַת-תּוֹרָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֲסוּרִין גַּם בַּשַׁבָּת. וְכֵן נוֹיֵי סֻכָּה אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה אֲפִלּוּ אִם נָפְלוּ. וְכֵיוָן שֶאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, לָכֵן בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם-טוֹב, אֲסוּרִין בְּטִלְטוּל מִשׁוּם מֻקְצֶה. וּמִכָּל מָקוֹם אֶתְרוֹג הַתָּלוּי בַּסֻּכָּה לְנוֹי, מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ, דְּלֹא הֻקְצָה מֵרֵיחַ. וּבַנוֹי הַתָּלוּי בַּסְּכָךְ, נוֹהֲגִין שֶאֲפִלּוּ תְנַאי לָא מַהֲנֵי. אֲבָל בְּנוּי הַתָּלוּי בַּדְּפָנוֹת, מַהֲנֵי תְּנָאי. וְהַסְדִינִין הַמְצֻיָרִים שֶׁתְּלוּיִים בַּסֻּכָּה לְנוֹי, נוֹהֲגִין לְטַלְטְלָן, שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ מִן הַגְשָׁמִים, וַאֲפִלּוּ לֹא הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ, כִּי מִסְּתָמָא מִתְּחִלָּה אַדַּעְתָּא דְהָכִי תְּלָאָן. וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְהַתְנוֹת תְּחִלָּה בְּפֵרוּשׁ, דְהַיְנוּ קֹדֶם בֵּין-הַשְׁמָשׁוֹת הָרִאשוֹן יַעֲמֹד ֹשָם וְיֹאמַר, אֲנִי מַתְנֶה שֶׁאֱהֵא מֻתָּר לֶאֱכֹל וּלְהִֹשְתַּמֵּשׁ בְּנוֹי סֻכָּה זוֹ מָתַי ֹשֶאֶרְצֶה. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר בְּנוֹי סֻכָּה אֲשֶׁר בְּדַעְתּוֹ לִטְּלוֹ בְתוךְ יוֹם-טוֹב, שֶלֹּא לְקָשְׁרוֹ בְקֶשֶׁר, אֶלָּא בַעֲנִיבָה - עַיֵן לְעֵיל סִימָן פ סָעִיף מ"ה, מ"ו
סעיף יד
גַּם לְאַחַר הֶחָג, כְּשֶסָּתַר אֶת הַסֻּכָּה, לֹא יִפְסַע עַל הָעֵצִים, וְלֹא יִִשְתַּמֵּשׁ בָּהֶם לְדָבָר מְגֻנֶּה, מִשׁוּם דְּתַשְׁמִישֵׁי מִצְוָה נִינְהוּ, כְּמוֹ צִיצִית - עַיֵן לְעֵיל סִימָן ט סָעִיף יט
סעיף טו
אָסוּר לַחֲקוֹק פָּסוּק בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ וְגּוֹ' אוֹ ֹשְאָר פָּסוּק עַל דְּלַעַת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ לְנוֹי סֻכָּה, מִשׁוּם דְיָבוֹא אַחַר כָּךְ לִידֵי בִזָּיוֹן. וְעוֹד, דְאָסוּר לִכְתֹּב פָּסוּק שֶלֹּא לְצֹרֶךְ

 

 

 

סִימָן קלה - דִּינֵי יְשִׁיבַת סֻכָּה

סעיף א
כְּתִיב, בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, פֵּרוּשׁ, תָּדוּרוּ בַּסֻּכּוֹת. אָמְרָה תוֹרָה, שֶׁיָדּוּר בַּסֻּכָּה שִׁבְעַת יָמִים. כְּמוֹ שֶׁהוּא דָר בְּבֵיתוֹ כָּל הַשָּׁנָה, כֵּן תְּהֵא עַתָּה עִקַּר-דִּירָתוֹ בַּסֻּכָּה, שֶׁיַכְנִיס לְתוֹכָהּ כֵּלָיו הַנָּאִים וּמַצָּעוֹת הַנָּאוֹת, וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְלוֹמֵד וּמְטַיֵל וְיָשֵׁן בַּסֻּכָּה. וַאֲפִלּוּ אִם מְסַפֵּר עִם חֲבֵרוֹ, יְסַפֵּר בַּסֻּכָּה. וְכֵן אִם מִתְפַּלֵּל בִּיחִידוּת, יִתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה. כְּתִיב, לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְֹרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְלָכֵן צְרִיכִין לְכַוֵּן בִּישִׁיבַת הַסֻּכָּה, שֶצִּוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לֵישֵׁב בַּסֻכָּה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וְסֻכּוֹת אֵלוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי, נֶחְלְקוּ בָּהֶם תַּנָּאִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֵמָּה עַנְנֵי הַכָּבוֹד, שֶׁהִקִּיף בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּך-הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ, לְבַל יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, סֻכּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם בִּשְׁעַת חֲנִיָתָן מִפְּנֵי הַחַמָּה. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁיָצָאנוּ מִמִּצְרַיִם בְּחֹדֶשׁ נִיסָן, לֹא צִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת הַסֻּכָּה בְּאוֹתוֹ הַזְּמָן, לְפִי שֶׁהוּא הַתְחָלַת יְמוֹת הַקַּיִץ, וְדֶרֶךְ כָּל אָדָם לַעֲשׂוֹת אָז סֻכָּה לְצֵל, וְלֹא הָיְתָה נִכֶּרֶת שֶׁהִיא בְּמִצְוַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. לָכֵן צִוָּה אוֹתָנוּ לַעֲשׂוֹתָהּ בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, שֶׁהוּא זְמַן הַגְשָׁמִים, וְדֶרֶךְ כָּל אָדָם לָצֵאת מִסֻּכָּתוֹ וְלֵישֵׁב בְּבֵיתוֹ. וַאֲנַחְנוּ יוֹצְאִין מִן הַבַּיִת לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, בָּזֶה יֵרָאֶה לַכֹּל, כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹתָהּ
סעיף ב
צָרִיךְ לְהַחֲזִיק אֶת הַסֻּכָּה בְּכָבוֹד, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו. וְלָכֵן לֹא יַכְנִיס לְתוֹכָה כֵּלִים שֶׁאֵינָם מְכֻבָּדִים, כְּגוֹן קְדֵרוֹת, וְכַד שֶׁשּׁוֹאֲבִים בּוֹ מַיִם, וְכֵלִים ֹשֶמַּשְׁהִים בָּהֶם קֶמַח, וַעֲרֵבָה וְיוֹרָה וּמַחֲבַת וּמַכְתֶּשֶׁת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן. וְגַם הַקְּעָרוֹת, לְאַחַר הָאֲכִילָה צָרִיךְ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ. אֲבָל כְּלֵי שְׁתִיָה, יִהְיוּ בַּסֻּכָה. וְנוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס לְתוֹכָהּ נֵר ֹשֶל חֶרֶס, מִשׁוּם דְמָאִיס. וְכֵן לֹא יַעֲשֶׂה בָּהּ תַּשְׁמִישׁ בָּזוּי, כְּגוֹן שְׁטִיפַת קְדֵרוֹת וּקְעָרוֹת. אֲבָל כּוֹסוֹת, מֻתָּר לִשְׁטֹף. וְכָלֹ-שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לְהַשְׁתִּין בָּהּ, אֲפִלּוּ לְתוֹךְ כֶּלִי, אַף-עַל-פִּי שֶעוֹשֶׂה כֵן בְּתוךְ בֵּיתוֹ. אֲבָל תַּשְׁמִישׁ-הַמִּטָּה, מֻתָּר בַּסֻּכָּה, שֶׁהֲרֵי עִקַּר מִצְוָתָהּ אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. אִם הִכְנִיס לְתוֹכָהּ כֵּלִים בְּזוּיִים, אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בְּכָךְ. אַךְ בְּשָׁעָה שֶהֵם בָּהּ, אֵין לְבָרֵךְ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, עַד שֶׁיּוֹצִיאוּם
סעיף ג
אֲכִילָה בַּסֻּכָּה בַּלַיְלָה הָרִאשׁוֹן הִיא חוֹבָה, שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה פַּת לְכָל-הַפָּחוֹת כַּזָּיִת. וַאֲפִלּוּ מִצְטַעֵר, חַיָב לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה. וְאִם יוֹרְדִים גְּשָׁמִים - עַיֵן לְקַמָּן סָּעִיף ט, אִם מְדַמֶּה שֶׁיִפָּסְקוּ לְאַחַר שָׁעָה אוֹ שְׁתֵּי שָׁעוֹת, יַמְתִּין וְאַחַר כָּךְ יְקַדֵּשׁ וְיֹאכַל בַּסֻּכָּה כָּרָאוּי. וְאִם רוֹאֶה שֶׁלֹּא יִפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אוֹ שֶׁהִמְתִּין וְלֹא פָסְקוּ, מְקַדֵּשׁ בַּסֻּכָּה וּמְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ, וּמְכַוֵּן בְּשֶׁהֶחֱיָנוּ גַּם עַל הַסֻּכָּה, אֲבָל אֵינוֹ מְבָרֵךְ לֵישֵׁב בַּסֻכָּה. וְנוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא, וְאוֹכֵל ֹשָם כְּזַיִת פַּת בְּלִי הֶפְסֵק, וְהוֹלֵךְ לְתוֹךְ הַבַּיִת וְגוֹמֵר סְעוּדָתוֹ. וְיֶשׁ לוֹ לְכַוֵּן בִּשְׁעַת נְטִילַת יָדַיִם וּבִשְׁעַת בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, שֶׁדַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל גַּם בַּבָּיִת - עַיֵן לְעֵיל סִימָן מב סָעִיף יט, כא. וְאִם פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ בִּרְכַּת-הַמָּזוֹן, הוֹלֵךְ שׁוּב לְתוֹךְ הַסֻּכָּה וּמְבָרֵךְ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, וְאוֹכֵל קְצָת יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה פַּת, וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת-הַמָּזוֹן. וְאִם פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ בִּרְכַּת-הַמָּזוֹן, הוֹלֵךְ גַם כֵּן לְתוֹךְ הַסֻּכָּה, וְנוֹטֵל יָדָיו שֵׁנִית, וְאוֹכֵל יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה פַּת בְּבִרְכַּת לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת-הַמָּזוֹן. אִם בְּסֻכָּה שֶׁלּוֹ אַף לְאַחַר ֹשֶפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים עֲדַיִן הַמַּיִם מְטַפְטְפִין מִן הַסְּכָךְ, וְיֵשׁ בִּשְׁכוּנָתוֹ סֻכָּה שֶׁהָיְתָה מְסֻגֶרֶת בְּגַג, וּלְאַחַר הַגְּשָׁמִים נִפְתְּחָה, יֵלֵךְ שָׁמָּה וְיֹאכַל פִּתּוֹ בְּטוּב לֵבָב
סעיף ד
בַּלַּיְלָה הַשֵּׁנִי גַּם כֵּן חוֹבָה לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה, וַאֲפִלּוּ הוּא מִצְטַעֵר, וְדִינוֹ כְּמוֹ בַּלַיְלָה הָרִאשׁוֹן, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוֹ, אֶלָּא חִלּוּק אֶחָד יֵשׁ בֵּינֵיהֶן, שֶׁאִם רָאָה שֶלֹּא יִפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אוֹ הִמְתִּין וְלֹא פָסְקוּ, מְקַדֵּשׁ בַּבַּיִת וְאוֹכֵל ֹשָם, וְקֹדֶם בִּרְכַּת-הַמָּזוֹן הוֹלֵךְ לְתוֹךְ הַסֻּכָּה וְאוֹכֵל שָׁם לְכָל-הַפָּחוֹת כַּזַיִּת פַּת בְּלֹֹא בִּרְכַּת לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, וְחוֹזֵר לְבֵיתוֹ וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת-הַמָּזוֹן
סעיף ה
עַרְבִית, כְּשֶׁבָּא מִבֵּית-הַכְּנֶסֶת, נִכְנָס לַסֻּכָּה וּמְקַדֵּשׁ מִיָּד, רַק לֹא יְקַדֵּשׁ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא וַדַּאי לָיְלָה. וּכְשֶׁהוּא מְבָרֵךְ בַקִּדּוּשׁ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, יְכַוֵּן לִפְטֹר בִּבְרָכָה זוֹ, סְעוּדָה זוֹ וְגַם הַשֵּׁנָה וֹּשְאָר צְרָכָיו שֶיַעֲשֶׂה בַּסֻּכָּה, עַד הַקִדּוֹּש שֶׁבְּיּום הַמָּחֳרָת. וּבְבִרְכַּת שֶׁהֶחֱיָנוּ יְכַוֵן, שֶׁהוּא מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ עַל הֶחָג וְגַם עַל הַסֻּכָּה. וְלָכֵן בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן מְבָרְכִין תְּחִלָּה לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה וְאַחַר כָּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ, שֶׁתְּהֵא בִּרְכַּת שֶׁהֶחֱיָנוּ גַּם עַל הַסֻּכָּה. וּבַלַּיְלָה הַשֵׁנִי מְבָרֵךְ תְּחִלָּה שֶׁהֶחֱיָנוּ, וְאַחַר כָּךְ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה
סעיף ו
כְּשֶׁאוֹכְלִים כַּמָּה בַּעֲלֵי-בָּתִּים בְּסֻכָּה אַחַת, וְיֵשׁ שָׁם גַּם הַנָשִׁים וּשְׁאָר בְּנֵי בַיִת שֶׁצְּרִיכִין לִשְׁמֹעַ הֵיטֵב אֶת הַקִּדּוּשׁ לָצֵאת בּוֹ, אִם יְקַדְּשׁוּ כָּל בַּעֲלֵי הַבָּתִּים בְּיַחַד, תְּרֵי קָלֵי לָא מִשְׁתָּמְעֵי, וְלֹא יִשְׂמְעוּ הֵיטֵב אֶת הַקִּדּוֹּש. עַל כֵּן טוֹב יוֹתֵר ֹשֶיְקַדְּשׁוּ בָּזֶה אַחַר זֶה. וְאִם מְקַדְּשִׁין בְּיַחַד, כְּגוֹן אִם אֵין שָׁם מִי שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת בִּשְׁמִיעַת קִידּוּשׁ, אִם קָדַם אֶחָד וְסִיֵם בִּרְכַּת בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן אוֹ בְּרָכָה אַחֶרֶת, וְאַחַר כָּךְ סִיֵם חֲבֵרוֹ, אֵין לְהָרִאשׁוֹן לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת חֲבֵרוֹ, מִֹשּוּם דְּאָמֵן, הֲוֵי הֶפְסֵק בֵּין בִּרְכַּת בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן לַשְּׁתִיָה. וְהָעוֹלָם נוֹהֲגִים לְהַמְתִּין זֶה עַל זֶה וְעוֹנִין אָמֵן, וְזֶהוּ שֶׁלֹּא כַדִּין, אֶלָּא יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר הַכֹּל בְּיָחַד
סעיף ז
בִּשְׁאָר הַלֵּילוֹת וְכֵן בְּכָל הַיָמִים, אֵין חִיוּב לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה, אֶלָּא שֶׁאִם הוּא רוֹצֶה לֶאֱכֹל אֲכִילַת קֶבַע אוֹ לִישֹׁן, צָרִיךְ לֶאֱכֹל אוֹ לִישֹׁן בַּסֻּכָּה. וּמַהִי אֲכִילַת קֶבַע. פַּת יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, אֲפִלּוּ לֹֹא קָבַע עָלֶיהָ, וַאֲפִלּוּ הִיא פַּת כִּסְנִין. וְכֵן תַּבְשִׁיל הֶעָשׂוּי מֵחֲמֵשֶׁת מִנֵי דָגָן יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה וְקָבַע עָלָיו, חַיָב בַּסֻּכָּה וּלְבָרֵךְ עָלָיו לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה. אֲבָל פֵּרוֹת, אֲפִלּוּ אָכַל הַרְבֵּה וְקָבַע עֲלֵיהֶם, מֻתָּר לֶאֱכוֹל חוּץ לַסֻּכָּה. וְכֵן יַיִן אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִין אוֹ בָשָׂר וּגְבִינָה, מֻתָּר לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת חוּץ לַסֻּכָּה. וְדַוְקָא כְּשֶׁלֹּא קָבַע עֲלֵיהֶם. אֲבָל אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת יַיִן אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִים בְּדֶרֶךְ קֶבַע, אוֹ שֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל בָּשָׂר אוֹ גְבִינָה דֶּרֶךְ קֶבַע, צָרִיךְ סֻכָּה, וְלֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה. וְטוֹב שֶׁיֹאכַל קֹדֶם, פַּת, כְּדֵי שֶׁיְבָרֵךְ. וְכָל זֹאת, מִדִּינָא. אֲבָל מִי שֶׁמַּחְמִיר עַל עַצְמוֹ שֶׁאֲפִלוּ מַיִם אֵינוֹ ֹשוֹתֶה חוּץ לַסֻּכָּה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח
סעיף ח
שֵׁנָה, אֲפִלּוּ אַרְעַי, מִדִּינָא צְרִיכָה סֻכָּה. וְכֵן עוֹשִׂין הַמְדַקְדְּקִין בַּמִּצְוֹת, שֶׁאֲפִלּוּ שְׁנַת אַרְעַי אֵינָם יְשֵׁנִים חוּץ לַסֻּכָה. וְעַתָּה שֶׁנּוֹהֲגִים הַרְבֵּה לְהָקֵל בַּשֵׁנָה, כָּתְבוֹ הָאַחֲרוֹנִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כַּמָּה טְעָמִים, לְלַמֵּד קְצָת זְכוּת עֲלֵיהֶם. אֲבָל כָּל יְרֵא שָׁמַיִם, רָאוּי לוֹ לְהַחְמִיר וְלַעֲשׂוֹת סֻכָּה, שֶׁיוּכַל לָדוּר ֹשָׁם עִם אִשְׁתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא דָר בְּכָל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, אִם אֶפְשָׁר לוֹ. וּלְכָל הַפָּחוֹת שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לִישֹׁן שָׁם הוּא לְבַדּוֹ. וְאִם אֵינָהּ כֵּן, אֲפִלּו בְדִיעֲבַד, הִיא פְסוּלָה
סעיף ט
יָרְדוּ גְשָׁמִים, פָּטוּר מִן הַסֻכָּה. בְּאֵיזֶה גְשָׁמִים פָּטוּר? אִם יָרְדוּ כָּל כָּךְ, שֶׁהוּא מְשַׁעֵר, שֶׁאִם הָיוּ נוֹפְלִים כָּךְ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל, הָיָה מִתְקַלְקֵל, אֲפִלּוּ אֵין לְפָנָיו הַתַּבְשִׁיל, אוֹ שֶׁהוּא מְשַׁעֵר, שֶׁאִם הָיוּ נוֹפְלִים לְתוֹךְ הַחֶדֶר שֶׁהוּא בּוֹ, הָיָה יוֹצֵא מִשָּׁם לְחֶדֶר אַחֵר, אָז יוֹצֵא גַּם מִן הַסֻּכָה לַבָּיִת. וְאִם הִתְחִיל לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה, וְאַחַר כָּךְ יָרְדוּ גְשָׁמִים וְנִכְנַס לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְהִתְחִיל לֶאֱכֹל גַּם בַּבַּיִת, אוֹ שֶׁמֵּחֲמַת הַגְּשָׁמִים הִתְחִיל מִתְּחִלָּה לֶאֱכֹל בַּבַּיִת, וְאַחַר כָּךְ פָּסְקו הַגְשָׁמִים, גוֹמֵר סְעוּדָתוֹ בַּבַּיִת וְאֵינוֹ מְחֻיָב לָלֶכֶת בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָה מִבֵּיתוֹ לְתוֹךְ הַסֻּכָּה. וְכֵן כְֹּשֶהָעֵת קַר וְהַמַּאֲכָלִים נִקְרָשִׁים בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה, פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה וְאוֹכֵל בַּבָּיִת
סעיף י
י.לְעִנְיַן שֵׁנָה בַּסֻּכָּה, גַּם גְּשָׁמִים מֻעָטִין הֲוֵי צַעַר לִישֹׁן, וְיָכוֹל לָצֵאת. וְאִם יָצָא לְבֵיתוֹ וְשָׁכַב לִישֹׁן, וְאַחַר כָּךְ פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אוֹ שֶׁמִּתְּחִלָּהּ שָׁכַב בְּבֵיתוֹ לִישֹׁן מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְאַחַר כָּךְ פָּסְקוּ, אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לֵילֵךְ לַסֻּכָּה כָּל הַלַּיְלָה, אֶלָּא יָשֵׁן בְּבֵיתוֹ עַד הַבֹּקֶר
סעיף יא
כְּשֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה, וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִֹשָּם, נִקְרָא הֶדְיוֹט, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל שָׂכָר עָלֶיהָ, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְבָרֵךְ, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי בְּרָכָה לְבַטָּלָה. וּכְשֶׁיוֹצֵא מִן הַסֻּכָּה בִּשְׁבִיל הַגְּשָׁמִים, לֹא יְבַעֵט בְסֻכָּתוֹ וְיֵצֵא, אֶלָּא יֵצֵא בְּהַכְנָעָה, כְּעֶבֶד שֶמָּזַג כּוֹס לְרַבּוֹ, וְשָׁפַךְ לוֹ רַבּוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו
סעיף יב
נוֹהֲגִין שֶׁאֵין מְבָרְכִין לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה אֶלָּא בַּאֲכִילַת קֶבַע. וְנוֹהֲגִין שֶׁמְּבָרְכִין תְּחִלָּה הַמּוֹצִיא, וְאַחַר כָּךְ לֵישֵׁב בַּסֻכָּה, קֹדֶם שֶׁטּוֹעֵם. וּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁהוּא אוֹכֵל בַּסֻּכָּה כָּל הַיוֹם, וְכָל מַה ֹשֶהוּא יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה שָׁם, וַאֲפִלּוּ אִם יָשֵׁן שָׁם נִפְטָר הַכֹּל בַּבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ בִּשְׁעַת אֲכִילַת קֶבַע, עַד שֶׁיֹּאכַל ֹשֵנִית בְּקֶבַע. וְאִם לֹא יָצָא מִן הַסֻּכָּה לַעֲסָקָיו אוֹ לְבֵית-הַכְּנֶסֶת בֵּין סְעוּדָה לִסְעוּדָה, כֵּיוָן שֶׁבֵּרַךְ פַּעַם אַחַת, שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּסְעוּדָה שְׁנִיָה שֶׁאוֹכֵל. וַאֲפִלּוּ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, אִם יָשַׁב וְאָכַל וְלָמַד וְהִתְפַּלֵּל וְיָשֵּׁן תּוֹךְ סֻכָּתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ רַק פַּעַם אַחַת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִן הַסֻּכָּה. וַאֲפִלּוּ יָצָא יְצִיאַת אַרְעַי וְדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר מִיָד, לֹא הֲוֵי הֶסַּח-הַדַּעַת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִסְעוּדָה שְנִיָה, רַק כְּשֶׁיָצָא לַעֲסָקָיו אוֹ לְבֵית-הַכְּנֶסֶת וְכַדּוֹמֶה. וַאֲפִלּוּ הָלַךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ לִלְמֹד שָׁם אוֹ לַעֲשׂוֹת שָׁם אֵיזֶה דָבָר שֶׁהוּא שׁוֹהֶה בוֹ, גַּם כֵּן הֲוֵי הֶסַּח-הַדַּעַת, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּסְעוּדָה שְנִיָה
סעיף יג
מִי שֶׁהוֹלֵךְ אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע סְעוּדָתוֹ לְסֻכַּת חֲבֵרוֹ וְאוֹכֵל שָׁם שִׁעוּר דְחַיָב בַּסֻּכָה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ גָּם שָׁם לֵישֵב בַּסֻּכָה
סעיף יד
מִי שֶׁשָּׁכַח לְבָרֵךְ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, וְנִזְכַּר בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָה, אוֹ אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁגָּמַר אֲכִילָתוֹ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כִּי גַם הַיְשִׁיבָה שֶׁיֵשֵׁב שָׁם אַחַר כָּךְ, הִיא מִצְּוָה
סעיף טו
נָשִׁים פְּטוּרוֹת מִסֻּכָּה, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן רַשָׁאִין לְבָרֵךְ. קְטַנִּים, גַּם כֵּן פְּטוּרִים. וּמִכָּל מָקוֹם כֹּל שֶׁהוּא מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וּלְמַעְלָה, חַיָב אָבִיו לְחַנְּכוֹ שֶׁיֹּאכַל בַּסֻּכָּה. וַאֲפִלּוּ אֵין אָבִיו בְּבֵיתוֹ, אֵין לְהַנִּיחוֹ שֶׁיֹּאכַל חוּץ לַסֻּכָּה
סעיף טז
טז .חוֹלֶה וּמְשַׁמְּשָיו, פְּטוּרִים מִסֻּכָּה. וְאִם הוּא חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, אֵין הַמְשַׁמְּשִׁין פְּטוּרִין אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם. אִם הוּא חוֹלֶה שֶׁיֶשׁ בּוֹ סַכָּנָה, פְּטוּרִין גַּם בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶן כָּל כָּךְ
סעיף יז
מִצְטַעֵר, גַּם כֵּן פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה בִּשְׁאָר הַלֵּלּוֹת, וְכֵן בְּכָל הַיָמִים. וְהַיְנוּ שֶׁמִּצְטַעֵר מֵחֲמַת צִנָּה אוֹ מֵרוּחַ אוֹ מֵרֵיחַ רָע וְכַיוֹצֵא בוֹ. וְכֵן אִם כָּבוּ לוּ הַנֵּרוֹת בְסֻכָּתוֹ בַּשַּׁבָּת וְיֶשׁ לוֹ טֹרַח גָדוֹל לֵילֵךְ לְסֻכַּת חֲבֵרוֹ, יָכוֹל לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיֶשׁ לוֹ נֵרוֹת דּוֹלְקִים. וְדַוְקָא אִם מִתְּחִלָּה עָשָׂה סֻכָּתוֹ כָּרָאוּי, וְאַךְ בְּמִקְרֶה בָּא לוֹ הָעִנְיָן שֶהוּא מִצְטַעֵר לֵישֵׁב אוֹ לִישֹׁן בְּתוֹכָהּ. אֲבָל אִם מִתְּחִלָּה עֲשָׂאָהּ בִּמְקוֹם רֵיחַ רָע וְכַדוֹמֶה, אוֹ בְּמָקוֹם ֹשֶיִתְיָרֵא לִישֹׁן בָּהּ, אֵינוֹ יוֹצֵּא בָהּ אֲפִלּוּ בַאֲכִילָה בַיוֹם. אִם בָּא הָרוּחַ לְכַבוֹת הַנֵּרוֹת דֶרֶךְ הַדְפָנוֹת, מֻתָּר לִפְרוֹשׂ שָׁם סָדִין אוֹ בֶגֶד
סעיף יח
הוֹלְכֵי דְרָכִים בַּיוֹם, פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה בַּיוֹם, כֵּיוָן שֶׁאֵין לָהֶם שָׁהוּת לִטְרֹחַ אַחַר סֻכָּה, כֵּיוָן שֶׁצְּרִיכִין לֵילֵךְ תֵּכֶף לְדַרְכָּן. אֲבָל אִם יְכוֹלִים לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה בְּלִי טֹרַח, חַיָבִים לֵישֵׁב בַּסֻּכָה. וּבַלַיְלָה, כְּשֶׁהֵם בַּמָּלוֹן שֶׁהֵם רוֹצִים לָלוּן ֹשָם, צְרִיכִים לְהַטְרִיחַ אֶת עַצְמָם לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה. וַאֲפִלּוּ אִם הֵם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם סֻכָּה, אִם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת סֻכָּה בִּמְעַט מָמוֹן, חַיָבִים לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁתְּהֵא לָהֶם סֻכָּה לִישֹׁן בְּתוֹכָהּ. וְאִם הוֹלְכִים גַם בַּלַּיְלָה, דִּינָם כְּמוֹ בַיוֹם. וְהַהוֹלְכִים בַּכְּפָרִים לִגְבּוֹת חוֹבוֹת בְּחֹל-המּוֹעֵד, אִם אֵינָם יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת לָהֶם סֻכָּה, יַחְמִירוּ עַל עַצְמָם לַחֲזוֹר לְבָתֵּיהֶם בְּכָל לַיְלָה לְקַיֵם מִצְוַת סֻכָּה
סעיף יט
שְׁלוּחֵי מִצְוָה, אֲפִלוּ בַּלַיְלָה, כְּשֶׁהֵם בַּמָּלוֹן, אִם צְרִיכִים לִטְרֹחַ אַחַר סֻכָּה אוֹ שֶׁאֵין נוֹחַ לָהֶם לִישֹׁן בַּסֻּכָּה, וְאִם יִישְׁנוּ, יִהְיוּ לְמָחָר יְגֵעִים וְיִתְעַכְּבוּ מִן הַמִּצְוָה, פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָה. אֲבָל בְּלָאו הָכִי, חַיָבִים
סעיף כ
כ.שׁוֹמְרֵי גִנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וּתְבוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, אִם אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר הַכֹּל בְּמָקוֹם אֶחָד, יַעֲשֶׂה לוֹ שָׁם סֻכָּה וְיֵשֵׁב בָּהּ
סעיף כא
הָעוֹשִׂים יַיִן אֵצֶל גוֹיִם, פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה, בֵּין בַּיוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, מִשּׁוּם דִּצְרִיכִים לִשְׁמוֹר שֶׁלֹּא יִגַע בּוֹ גּוּי. וְאִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ שִׁמּוּר, חַיָבִין
סעיף כב
הַיוֹשְׁבִים בַּחֲנוּת, אַף-עַל-פִּי ֹשֶהֵם דָּרִים חוּץ לָעִיר וְהַחֲנוּת הִיא בָּעִיר וּרְגִילִין כָּל הַֹשָּנָה בְּרֹב פְּעָמִים לֶאֱכוֹל שָׁם בַּיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם בַּסֻּכּוֹת חַיָבִים לֶאֱכוֹל בַּסֻּכָּה

 

 

 

סִימָן קלו - הִלְכוֹת לוּלָב וֹּשְאָר הַמִינִים

סעיף א
נוֹטֵל אֶת הַלּוּלָב עִם הָאִגּוּד וְשִׁדְרַת הַלּוּלָב כְּנֶגֶד פָּנָיו בִּימִינוֹ, וְאֶת הָאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁבְּכָל הַמִּצְוֹת צְרִיכִין לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן קֹדֶם עֲשִׂיָּתָן, וְגַם הָאֶתְרוֹג צְרִיכִין לְהַחֲזִיק דֶּרֶךְ גְּדִילָתוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהָעֹקֶץ שֶׁבּוֹ נֶחְתַּךְ מִן הָאִילָן יִהְיֶה לְמַטָּה, וְהַשּׁוֹשַׁנְתָּא לְמַעְלָה, עַל כֵּן כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת הָאֶתְרוֹג קֹדֶם שֶׁמְבָרֵךְ, יִטְּלֵהוּ בְּהִפּוּךְ, הָעֹקֶץ לְמַעְלָה וְהַשּׁוֹשַׁנְתָּא לְמַטָּה, שֶׁלֹא יֵצֵא בוֹ. וּמְבָרֵךְ מְעֻמָד עַל נְטִילַת לוּלָב. - לְפִי שֶׁהַלּוּלָב גָּבוֹהַּ מִכֻּלָן, חָשׁוּב הוּא וְנִקְרֵאת כָּל הָאֲגוּדָּה עַל שְׁמוֹ. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מְבָרֵךְ גַּם שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם חָל הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן בַּשַּׁבָּת, שֶׁאֵין נוֹטְלִין בּוֹ לוּלָב, אֲזַי מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי. וּמְנַעְנֵעַ לְאַרְבַּע רוּחוֹת כַּסֵּדֶר הַזֶּה, מִזְרָח, דָּרוֹם, מַעֲרָב, צָפוֹן, מַעְלָה, מָטָּה. וְכֵן בַּנִעְנוּעִים שֶׁבַּהַלֵּל, וְכֵן בַּהַקָּפָה, יִזָּהֵר לְקָרֵב אֶת הָאֶתְרוֹג אֶל הַלּוּלָב, שֶׁלֹא יִהְיֶה פֵּרוּד בֵּינֵיהֶם. אִם הִפֵּךְ וְנָטַל אֶת הָאֶתְרוֹג בַּיָּמִין וְאֶת הַלּוּלָב בַּשְׂמֹאל, יַחֲזוֹר וְיִטְלֵם בְּלֹא בְרָכָה
סעיף ב
אִטֵּר, נוֹטֵל אֶת הַלּוּלָב בִּימִינוֹ שֶׁהִיא שְׂמֹאל כָּל אָדָם, וְאֶת הָאֶתְרוֹג בִּשְׂמאֹלוֹ. וְאִם הִפֵּךְ, חוֹזֵר וְנוֹטְלֵם בְּלֹא בְּרָכָה. וּמִי שֶׁהוּא שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם
סעיף ג
נָכוֹן שֶׁיַחֲלֹץ אֶת הַתְּפִלִּין קֹדֶם נְטִילַת לוּלָב. וּלְכָל-הַפָּחוֹת יָסִיר אֶת הָרְצוּעָה מֵעַל יָדוֹ, שֶׁלֹא תְהֵא חֲצִיצָה. גַּם נָכוֹן לְהָסִיר הַטַּבָּעוֹת שֶׁבְּאֶצְבְּעוֹתָיו
סעיף ד
סֵדֶר הַנִעְנוּעִים בַּהַלֵּל, כָּךְ הֵם: בְּהוֹדוּ יֵשׁ שֵׁשׁ תֵּבוֹת חוּץ מִן הַשֵּׁם, וִינַעְנַע בְּכָל תֵּבָה לְרוּחַ אֶחָד, וּבַשֵּׁם לֹא יְנַעְנֵע. בְּהוֹדוּ, לַמִּזְרָח, כִּי, לַדָּרוֹם, טוֹב, לְמַּעֲרָב. כִּי לַצָפוֹן. לְעוֹלָם, לְמָעְלָה. חַסְדּוֹ, לְמָטָּה. שְׁלִיחַ-הַצִבּוּר אֵינוֹ מְנַעְנֵעַ אֶלָּא בְּהוֹדוּ וּבְיֹאמַר נָא-יִשְׂרָאֵל. וְהַצִּבּוּר, בְּכָל פַּעַם שֶׁאוֹמְרִים הוֹדוּ. וּבְאָנָּא שְׁלִיחַ-הַצִּבּוּר גַּם הַצִּבּוּר, מְנַעְנְעִים רַק בְּאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָא-נָּא. וְכֵיוָן שֶׁמִּלְּבַד הַשֵּׁם יֵשׁ בּוֹ שָׁלֹש תֵּבוֹת, מְנַעְנְעִים בְּכָל תֵּבָה לִשְׁתֵּי רוּחוֹת. וּבְהוֹדוּ שֶׁבְּסוֹף הַלֵּל גַּם כֵּן מְנַעְנִעִים שְׁלִיחַ-הַצִּבּוּר וְהַצִּבּוּר. כְּשֶׁמְּנַעְנֵעַ לְמַטָּה, יַשְׁפִּיל רַק יָדָיו לְמַטָּה, וְהַלּוּלָב עִם שְׁאָר הַמִּינִים יִשָּׁאֲרוּ כְּדֶרֶךְ גְּדִילָתָן. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁמְּהַפְּכִין אֶת הַלּוּלָב לְצַד מָטָּה. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג. אֵינוֹ צָרִיךְ לַהֲפֹךְ פָּנָיו לַצַּד שֶׁהוּא מְנַעְנֵעַ, רַק רֹאשׁ הַלּוּלָב יַטֶּה. וְהַנִּעְנוּעַ אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִהְיֶה בְּחֹזֶק, אֶלָּא כִּסְכּוּס מְעַט כְּדֵי שֶׁיִּתְנַעְנְעוּ הֶעָלִין, סַגֵּי
סעיף ה
אָסוּר לֶאֱכֹל קֹדֶם נְטִילַת לוּלָב. וּמִי שֶׁהוּא בַדֶּרֶךְ וּמְצַפֶּה שֶׁיָבוֹא לְמָקוֹם שֶׁיֵשׁ שָׁם אֶתְרוֹג וְלוּלָב, וְכֵן הַדָּרִים בְּיִשׁוּבִים וּמְשַׁלְחִים לָהֶם אֶתְרוֹג וְלוּלָב, צְרִיכִין לְהַמְתִּין עַד חֲצוֹת וְלֹא יוֹתֵר, כִּי אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם טוֹב וּבְחֹל-הַמּוֹעֵד, יוֹתֵר. וּמִי שֶׁחָלַשׁ לִבּוֹ לְהַמְתִּין עַד חֲצוֹת הַיוֹם, יָכוֹל לִטְעוֹם אֵיזֶה דָבָר קֹדֶם. אֲבָל מִי שֶׁאֵין לִבּוֹ חַלָּשׁ יֵשׁ לוֹ לְהַחְמִיר אֲפִלוּ בִטְעִימָה
סעיף ו
מֻתָּר לְהַחֲזִיר הַלּוּלָב בְּיוֹם טוֹב לַמַּיִם וּלְהוֹסִיף עָלָיו מַיִם, אָבָל לֹא יַחֲלִיף. וּבְחֹל-הַמּוֹעֵד, מִצְוָה לְהַחֲלִיף אֶת הַמַּיִם, כְּדֵי שֶׁיִשָּׁאֵר הַלּוּלָב לַח וּמְהֻדָר. וְנוֹהֲגִין לִקַח בְּחֹל-הַמּוֹעֵד בְּכָל יוֹם עֲרָבָה חֲדָשָׁה לַלּוּלָב, וְהוּא הִדּוּר מִצְוָה
סעיף ז
הֲדַס שֶׂל מִצְוָה, אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ בְּכָל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, אֲפִילוּ בְּשַׁבָּת. אֲבָל בְּאֶתְרוֹג, מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ בְּשַּׁבָּת, וּמְבָרְכִין עָלָיו, הַנוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת. וּבִשְׁאָר יְמֵי הֶחָג, אֵין לְהָרִיחַ בּוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹא בִשְׁעַת נְטִילָתוֹ לָצֵאת בּוֹ, מִשׁוּם דְּיֵשׁ סָפֵק בְּרָכָה. הַלּוּלָב, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בַשַׁבָּת אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ וּמְקוֹמוֹ, מִשׁוּם דַּהֲוֵי מֻקְצֶה. אֲבָל הָאֶתְרוֹג, כֵּיוָן שֶׁיְכוֹלִין לְהָרִיחַ בּוֹ, אֵינוֹ מֻקְצֶה, וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ. וּמֻתָּר לִתְּנוֹ לְתוֹךְ הַמּוֹכִין שֶׁהָיָה בָּהֶם קֹדֶם יוֹם טוֹב, שֶׁכְּבָר קָלְטוּ הָרֵיחַ. אֲבָל לֹא יִתְּנֶנוּ לְתוֹךְ מוֹכִין חֲדָשִׂים אוֹ לְבֶגֶד, מִשׁוּם דְּמוֹלִיד רֵיחָא
סעיף ח
בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, אֵין יוֹצְאִין בְּלוּלָב וּשְׁאָר מִינִים שְׁאוּלִים, אֶלָּא צְרִיכִין שֶׁיִהְיוּ שֶׁלוֹ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וְדָרְשִׁינָן, לָכֶם, מִשֶּׁלָכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁאוּל. וּבְנֵי חוּץ לָאָרֶץ שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים מִסְפֵקָא, גַּם בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְאִם אַחֵר נוֹתְנָם לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, הֲוֵי מַתָּנָה וְיוֹצֵא בָהֶם. וַאֲפִילוּ נוֹתְנָם לוֹ סְתָם לָצֵאת בָּהֶם, נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ אָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁהוּא נוֹתְנָם לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר. אִם אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ וְהָאִשָׁה רוֹצָה לִתְּנָם לְאַחֵר לָצֵאת בָּהֶם, תַּלְיָא בְּאֻמְדַּן דַּעַת הַבַּעַל, אִם הוּא גַבְרָא דְקָפִיד אוֹ לָא
סעיף ט
שֻׁתָּפִים שֶּׁקָנוּ לָהֶם אֶתְרוֹג וּשְׁאָר הַמִּינִים, מִסְּתָמָא אַדַּעְתָּא דְהָכִי קְנָאוּם, דִּבִשְׁעַת מִצְוֹתָן כָּל אֶחָד מַקְנֶה חֶלְקוֹ לַחֲבֵרוֹ. וְלָכֵן הַמִּנְהָג שֶׁהַקָּהָל קוֹנִים אֶתְרוֹג, וְכָל הַקָּהָל יוֹצְאִין בּוֹ. וְכָל מִי שֶׁיָדוֹ מַשֶּׂגֶת, מְחֻיָב לָתֵת דְּמֵי אֶתְרוֹג. וְעִם כָּל זֹאת, מוּטָב לָצֵאת בְּאֶתְרוֹג שֶׁל יָחִיד, אֲשֶׁר לוֹ כָּל הַמִּינִים מְהֻדָּרִים. כִּי מַה שֶּׁהַיָחִיד מַקְנֶה לַחֲבֵרוֹ, עָדִיף טְפֵי
סעיף י
בַּיוֹם הָראֹשוֹן לֹא יִתְּנוּ לַקְטַנִים לִטּוֹל לוּלָב וְאֶתְרוֹג עַד לְאַחַר שֶׁיִטְּלוּ הַגְּדוֹלִים, כִּי הַקָּטֹן קוֹנֶה וְאֵינוֹ מַקְנֶה מִן הַתּוֹרָה
סעיף יא
בְּכָל יְמֵי הֶחָג לְאַחַר תְּפִלַת מוּסָף, נוֹהֲגִים לְהַעֲלוֹת סֵפֶר-תּוֹרָה עַל הַבִּימָה, וּמַנִּיחִין אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ פָּתוּחַ עַד לְאַחַר אֲמִירַת הַהוֹשַׁעְנוֹת, שֶׁאָז מַחֲזִירִין אֶת סֵפֶר-הַתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ אֶתְרוֹג וְלוּלָב, מַקִּיף אֶת הַבִּימָה שֶׁעָלֶיהָ סֵפֶר-הַתּוֹרָה בִּשְׁעַת אֲמִירַת הַהוֹשַׁעְנוֹת. בְּכָל יוֹם, מַקִּיפִין פַּעַם אֶחָת. וּבַיוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁהוּא הוֹשַעְנָא רַבָּה, מוֹצִיאִין אֶת כָּל סִפְרֵי הַתּוֹרָה וּמַעֲלִין אוֹתָן עַל הַבִּימָה, וּמַקִּיפִין ֹשֶבַע פְּעָמִים, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, שֶׁבְּכָל יוֹם הָיוּ מַקִיפִין אֶת הַמִּזְבֵחַ פַּעַם אַחַת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁבַע פְּעָמִים. הַהַקָּפוֹת צְרִיכוֹת לִהְיוֹת לְצַד יָמִין. וּלְפִי שֶׁסֵּפֶר-הַתּוֹרָה עַל הַבִּימָה, וְכָל הַצִבּוּר צְרִיכִין לַהֲפֹךְ פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי סֵפֶר-הַתּוֹרָה שֶׁעַל
סעיף יב
הַבִּימָה קֹדֶם ֹשֶיַתְחִילוּ לְהַקִּיף, וְאָז הֲוֵי צָפוֹן, יָמִין ֹשֶלָּהֶם, לָכֵן מַקִּיפִין דֶרֶךְ צָפוֹן. כָּל מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ אֶתְרוֹג וְלוּלָב וְאֵינוֹ מַקִּיף, רָעָה הוּא עוֹשֶׂה. בִּקְצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין בְּהוֹשַׁעְנָא רַבָּה וּבְשִׂמְחַת תּוֹרָה, שֶׁלְּאַחַר שֶהוֹצִיאוּ אֶת כָּל סִפְרֵי-הַתּוֹרָה מִן אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, מַעֲמִידִין לְתוֹכוֹ נֵר דּוֹלֵק, - לְרַמֵּז תּוֹרָה אוֹר, שֶׁכְּשֶׁאֵין שָם תּוֹרָה, צְרִיכִין לְאוֹר אַחֵר. וְאֵין זֶה מִנְהָג יָפֶה, וְיֵשׁ לְבַטְּלוֹ, כִּי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ תַּשְׁמִישׁ
סעיף יג
חֹל, אֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה - ט"ז סימן קנד סעיף קטן ז, אבל בא"ר סימן תרסט מביא מנהג זה בשם הספר מ"צ

 

סִימָן קלח - דִּינֵי הוֹשַעְנָא רַבָּא וֹּשְמִינִי עֲצֶרֶת וְשִמְחַת תּוֹרָה

סעיף א
בַּיּוֹם חֲמִישִׁי - ובא"י ביום ששי שֶׁל חֹל-הַמּוֹעֵד, הוּא הוֹשַׁעְנָא רַבָּא, נוֹהֲגִין לִהְיוֹת נֵעוֹרִים בַּלַּיְלָה שֶׁלְּפָנָיו לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּדְפַּס הַסֵּדֶר, לְפִי שֶבֶּחָג נִדּוֹנִין על הַמַּיִם, שֶׁכָּל חַיֵי הָאָדָם תְּלוּיִים בַּמַּיִם, וְהַיוֹם הוּא יוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל הֶחָג, וְהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם. בְּשַׁחֲרִית, מַרְבִּים קְצָת בְנֵרוֹת בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת כְּמוֹ בְּיוֹם-הַכִּפּוּרִים, וּשְׁלִיח-הַצִּבּוּר לוֹבֵשׁ אֶת הַקִיטֶל. אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ כְּמוֹ בְּיוֹם-טוֹב, וְאוֹמְרִים גַם מִזְמוֹר לְתוֹדָה, וְאֵין אוֹמְרִים נִֹשְׁמַת. אוֹמְרִים אֵין כָּמוֹךָ, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ בְּיוֹם-טוֹב. וּבִקְדֻשַּׁת מוּסָף, נַעֲרִיצְךָ
סעיף ב
מִנְהַג נְבִיאִים, שֶׁכָּל אֶחָד יִטּוֹל בְּיוֹם זֶה עֲרָבָה מְיֻחֶדֶת, מִלְּבַד הָעֲרָבָה שֶׁבַּלוּלָב. וְכָל הַפּוֹסֵל בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב, פּוֹסֵל גַּם בָּעֲרָבָה זוֹ. לָכֵן לֹא יִקְצְצָהּ הַיִשְׂרָאֵל בְּעַצְמוֹ לְצָרְכּוֹ, - כְּמוֹ ֹשֶכָּתַבְתִּי לְעֵיל סִימָן קלו סָעִיף ז, אֶלָּא שֶׁאִם נָשְׁרוּ אֲפִלּוּ רֹב הֶעָלִין, כְּשֵׁרָה. וַאֲפִלּוּ נִשְׁאַר רַק עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד, כְּשֵׁרָה. וּמִכָּל מָקוֹם הִדּוּר מִצְוָה הוּא, שֶיִהְיוּ בָהּ עָלִין הַרְבֵּה, וְהַבַּדִּים אֲרֻכִּים. וְהַמִנְהָג הַיָפֶה, לָקַחַת חֲמִשָׁה בַדִּין, וְאוֹגְדִין אוֹתָם בַּעֲלֵי לוּלָב
סעיף ג
אֵין לוֹקְחִין אוֹתָהּ עִם הַלּוּלָב בְּיַחַד, אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעִין לְתַעֲנֶה אֱמוּנִים, מַנִּיחִין אֶת הַלּוּלָב וְהָאֶתְרוֹג וְנוֹטְלִין אוֹתָהּ, לְפִי שֶׁאָז מִתְפַּלְּלִין עַל הַמָּיִם. וּלְאַחַר גְמַר הַהוֹשַׁעְנוֹת, מְנַעְנְעִין בָּהּ, וְאַחַר כָּךְ חוֹבְטִין אוֹתָהּ בַּקַּרְקַע חָמֵשׁ פְּעָמִים, וְדַי בָּזֶה, אֲפִלּוּ אִם לֹא נֶחְסְרוּ עָלֶיהָ. וּלְאַחַר הַחֲבָטָה, לֹֹא יִזְרְקֶנָּה עַל הַקַּרְקַע, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. וְטוֹב לְהַצְנִיעָהּ לְהַשְׁלִיכָה בְּתוֹךְ הָאֵשׁ שֶׁאוֹפִין מַצּוֹת, הוֹאִיל וְאִתְעֲבַד בָּהּ חֲדָא מִצְוָה, לִתְעֲבֵד בָּהּ מִצְוָה אַחֲרִיתָא
סעיף ד
לֵיל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, יֵשׁ לְהַמְתִּין ֹשֶלֹּא לְקַדֵּשׁ עַד הַלָּיְלָה. וּמְבָרְכִין בַּקִדּוּשׁ שֶׁהֶחֱיָנוּ, לְפִי שֶׁהוּא רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאֵין מְבָרְכִין לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, לְפִי שֶׁבַּתְּפִלָּה וּבַקִּדּוּשׁ אוֹמְרִים, יוֹם הַשְּׁמִינִי חַג הָעֲצֶרֶת הַזֶה. וְאִם הָיוּ מְבָרְכִין לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה, הֲוֵי תַּרְתֵּי דְסָתְרֵי
סעיף ה
לֵיל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וְכָל הַיוֹם, אוֹכְלִין בַּסֻּכָּה, אֶלָּא שֶׁאֵין מְבָרְכִין, כְּמוֹ שֶכָּתַבְנוּ. וּלְאַחַר הַגְּמָר, אוֹמְרִים יְהִי רָצוֹן וכוּ'. וּבְעִנְיַן הַשֵּׁנָה בַּסֻּכָּה, יֵשׁ מְקִלִּין, וְכֵן נוֹהֲגִין. אֲבָל הַנָּכוֹן, לְהַחְמִיר
סעיף ו
בַּשְּׁמִינִי סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, יָכוֹל לְפַנּוֹת אֶת הַכֵּלִים מִן הַסֻּכָּה לְתוֹךְ הַבָּיִת. אֲבָל לֹא יְסַדְּרֵם בַּיוֹם, מִשּׁוּם דַהֲוֵי כְמֵכִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵרוֹ
סעיף ז
יוֹם אַחֲרוֹן שֶל הֶחָג, שֶׁהוּא גַם כֵּן שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, נִקְרָא שִׂמְחַת-תּוֹרָה, לְפִי שֶׁמְּסַיְמִין בּוֹ אֶת הַתּוֹרָה וּשְׂמֵחִים בָּה. עַרְבִית, לְאַחַר הַתְּפִלָּה, עוֹשִׂין הַקָּפוֹת, וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין סִפְרֵי הַתּוֹרָה, וּמְשַׁיְרִין אֶחָד שֶׁקוֹרִין בּוֹ תְּלָתָא גַבְרֵי בְּפָרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה. וְיֵֹש מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לִקְרוֹת בְפָרָשַׁת נְדָרִים. אַחַר קְרִיאַת הַתּוֹרָה, אוֹמְרִים חֲצִי קַדִּישׁ, וּמַכְנִיסִין אֶת סִפְרֵי הַתּוֹרָה וְאוֹמְרִים עָלֵינוּ
סעיף ח
בְּיוֹם שִׂמְחַת-תּוֹרָה, נוֹהֲגִין בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, שֶׁהַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים כַּפֵּיהֶם בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית וְלֹא בַּמּוּסָף, מִֹשּׁוּם דְּבַמּוּסָף יֵֹש חֲשַׁשׁ שִׁכְרוּת. וְאֵין אוֹמְרִים וְתֵעָרֵב בִּתְפִלַּת ֹשַחֲרִית
סעיף ט
בַּיּוֹם, אַחַר הַהַקָפוֹת, מְשַׁיְרִין שְׁלֹשָׁה סִפְרֵי תוֹרָה וּמַרְבִּים בִּקְרוּאִים בְּסֵפֶר-תּוֹרָה אֶחָד בְּפָרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה כַּמָּה פְעָמִים עַד מְעֹנָה, וּבַסּוֹף קוֹרְאִין כָּל הַנְּעָרִים. וְהַנָּכוֹן, שֶׁהַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם יְבָרֵךְ וְהַשְּׁאָר יִשְׁמָעוּ. וְקוֹרִין לָהֶם פָּסוּק הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל וגוֹ'. אַחַר כָּךְ קוֹרְאִין לַחֲתַן-תּוֹרָה, וְקוֹרֵא מִן מְעֹנָה עַד גְּמִירָא. וּבְסֵפֶר הַתּוֹרָה הַשֵׁנִי קוֹרֵא חֲתַן-בְּרֵאשִׁית, וְאוֹמְרִים חֲצִי קַדִּישׁ, וְקוֹרִין בַּשְּׁלִישִׁי מַפְטִיר - וְעַיֵן לְעֵיל סִימָן עט סָעִיף א. וְנוֹהֲגִין בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת לְדַקְדֵּק לִקְרוֹת לַחֲתַן-תּוֹרָה אָדָם חָשׁוּב. וַאֲפִלּוּ מִי שֶעָלָה כְּבָר בְּפָרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה, מִכָּל מָקוֹם עוֹלֶה לַחֲתַן-תּוֹרָה אוֹ לַחֲתַן-בְּרֵאשִׁית. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁנֵי סִפְרֵי תוֹרָה, קוֹרִין בָּרִאשׁוֹן וְזֹאת הַבְּרָכָה, וּבַֹשֵנִי בְּרֵאשִׁית, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אֶת הָרִאשׁוֹן לַמַּפְטִיר
סעיף י
נוֹהֲגִין שֶׁחֲתַן-הַתּוֹרָה וַחֲתַן-בְּרֵאשִׁית נוֹדְרִין נְדָבוֹת, וְקוֹרִין לְכָל מֵרֵעֵיהֶם וְעוֹשִׂין מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה לְסִיּוּמָהּ שֶׁל תּוֹרָה וּלְהַתְחָלָתָהּ. דְּאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ - תְּחִלַּת קֹהֶלֶת, וַיָבֹא יְרוּשָׁלַיִם וַיַעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית-ה' וכוֹ' וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל-עֲבָדָיו, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִכָּאן, שֶׁעוֹשִׂין סְעוּדָה לִגְמָרָהּ שֶל תּוֹרָה

דבר החסידות – פרשת ברכה – שמחת תורה

ב"ה

http://benjamindpoland.com/?koaa=Flagyl-Test-Online zyban bulgarians sdz bupropion sr 100mg side effects a level that drives one person crazy may bother someone else very little enter Lowest prices for Generic and Brand drugs. Bonus 10 free pills, discounts and FREE SHIPPING. Cheapest drugs online - buy and save | Best Price🔥 |. buy online without a doctor is prescription. ☀☀☀ Voltaren Gel Non Prescription ☀☀☀,The offer is limited.. Buy Now » | Best Cheaps🔥 |. Why Do Not Click To Get it ☀☀☀ Zovirax Cream Online Pharmacy ☀☀☀,Big Discounts No Prescription Required. Fully licensed,. http://sacramentoairportshuttle.org/?mapl=Is-Buying-Generic-Cialis-Online-Safe Guaranteed quality without prescription. For Patients Like You. Canada Nolvadex Order Online Pharmacy Shop: 100% quality, low prices. Canada Order Nolvadex Generic viagra - Learn how to take it. Cash Price For Generic Lexapro Retin A Micro Where To Buy. Buy Cheap Generics Online. Best Prices, No RX OK. That Is A Bunch Of Crap Lacroix Doesnt Hold A Candle To Zahav The Food Service And Prices Are Much Better At Zahav. Free Pills With Every Order. go to site | FREE SHIPPING 🔥 |. Online Drug Shop, Big Discounts No Prescription Required. ☀☀☀ Zanaflex For Sale Online ☀☀☀,We have | Best Price🔥 |. 2018 is 9 Best Erection Pills That Work! 100% http://oldiesrising.com/?mapl=When-Will-A-Generic-Viagra-Be-Available ,It solves the problem for you quickly.. Check More » דבר החסידות – פרשת ברכה – שמחת תורה

 

במה מסיימת התורה?

 

מסופר על הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן, שפעם היתה בתו חולה מאוד, וכשנכנס להקפות בליל שמחת-תורה כדרכו בשמחה גדולה, נגשו ואמרו לו לבקש רחמים עליה כי מצבה אנוש.

פנה הצדיק כלפי מעלה, ואמר:

רבונו של עולם!

-         צוית לתקוע בשופר בראש-השנה, ומאיר'ל תקע;

-         צוית לצום ביום-הכיפורים, ומאיר'ל צם;

-         צוית לישב בסוכה בחג-הסוכות, ומאיר'ל ישב;

והנה עשית את בתו של מאיר'ל חולה, וצריך מאיר'ל לקבל את הדבר בשמחה, כי "חייב אדם לברך . . כשם שמברך על הטובה" ופירשו בגמרא (ברכות ס, ב) "לקבולי בשמחה",

אבל רבש"ע, הרי יש הלכה פסוקה (מו"ק ח, ב) "אין מערבין שמחה בשמחה"!

ותיכף התחילה החולה להזיע בזיעה מרובה והתרפאה...

 

(סיפורי חסידים לרש"י זוין, מועדים – שמח"ת, סיפור 219, בשם החסיד רבי אשר, שאר-בשרו של אדמו"ר הצמח-צדק מליובאוויטש)

 

~~~

בשמחת תורה משלימים לקרוא את התורה כולה. מן הראוי איפה להתבונן בפסוק האחרון של התורה: "לכל האותות והמופתים ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל", מפרש רש"י: "לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם . . והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר 'אשר שברת' – יישר כחך ששברת".

ותמוה, הרי ידוע הכלל (ברכות יב, א) "הכל הולך אחר החיתום" ולכן נהוג לסיים בדבר טוב, ואיך זהשכל התורה כולה מסתיימת ב"לעיני כל ישראל" – ששבר את הלוחות לעיניהם? ובסיום זה אנו שמחים בשמחת תורה?

ויובן זה בהקדם טעם שבירת הלוחות, כפי שרש"י מביא בפ' תשא (לד, א) שהוא משל למלך שהניח ארוסתו עם השפחות ויצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, שאם יאמר המלך להורגה אומר לו "עדיין אינה אשתך" – כך משה רבינו שבר את הלוחות (הכתובה) כדי שבנ"י לא יתחייבו.

ולפי זה מובן, שכאשר מתארים את גדלותו של משה רבינו בסוף התורה "לכל האותות והמופתים גו' אשר עשה משה" – הרי ה'מופת' הכי גדול של משה הוא שלא זו בלבד שהסכים למסור את נפשו עבור כלל ישראל ("מחני נא") אלא שגם הסכים לשבור את הלוחות שקיבל מידי הקב"ה בעצמו, כדי להגן על בני ישראל, ואיזה מבנ"י – כאלה שהיו במצב ירוד כ"כ שנכשלו בחטא העגל!

ובזה מדוייק לשון רש"י "שנשאו לבו לשבור הלוחות", ולא כתב "עלה בדעתו" וכדו' – כי נשיאת לב מראה על רגש הנדיבות לעניין טוב כמפורש בנדבת המשכן (ויקהל לה, כא) "כל איש אשר נשאו לבו" ללמדנו שמשה עשה את זה מגודל רגש אהבת ישראל שבערה בלבו.

וזוהי השמחה הגדולה בסיום התורה, שאנו שמחים שהקב"ה בחר בנו מכל העמים, עד כדי כך – שחיינו קודמים אפילו לתורה בעצמה וללוחות שהיו "מעשה אלקים"!*

 

חג שמח ושבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לד, ברכה (עמ' 217 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הסגנון בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קסו. וראוי לכל מי שעתותיו בידו לעיין בגוף השיחה כי כאן הובא רק תמצית שבתמצית ואין תחליף ללשונו הזהב של הרבי והערותיו המחכימות בשוה"ג, המרחיבין דעתו של אדם כפתחו של אולם.

______________

*) אלא שעדיין ניתן להקשות, הניחא לגבי משה, אבל הרי בשבירת הלוחות מסיימים את התורה ולגבי התורה עצמה הרי זה היפך השבח, כי הרי שבירת הלוחות הוא "ביטולה של תורה" (מנחות צט, ב)?

ונקודת הביאור בזה, ע"פ מש"כ בתנא דבי אליהו רבה (פי"ד) "שני דברים יש בעולם כו' תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהם קודם כו' אבל אני אומר ישראל קדמו" היינו שהתורה נבראת בשביל ישראל (ועיי' ג"כ בראשית רבה בתחילתו).

ומאחר שכל בריאת העולם היא רק בשביל ישראל, מובן, שאם אין כאן בנ"י (או שאין בנ"י יכולים לקבל את התורה) – שוב בטל הצורך במציאות התורה כביכול, ולכן שבר מרע"ה את הלוחות.

ונמצא שאדרבה – אליבא דאמת שבירת הלוחות היא כבודה של תורה כיון ששלמות ותכלית התורה היא רק בשביל ישראל. ודו"ק.

 

דבר החסידות – חג הסוכות

דבר החסידות – חג הסוכות

     

הקשר בין לולב לסוכה

 

פעם שאלו את אדמו"ר הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, השישי בשושלת חב"ד] מדוע לא נהגו בליובאוויטש [אצל אביו אדמו"ר הרש"ב] לתלות 'נוי סוכה'?

וענה:

-         "אצל אבא היה הנוי סוכה – היושב בסוכה!" [כלומר הרבי עצמו היה ה'נוי' של הסוכה]

והמשיך:

-         "הפחד מקבלת עול מלכות שמים ראש-השנה, עבודת ערב יום כיפור ויום כיפור, ושמחת חג הסוכות – היו אצל אאמו"ר הרה"ק חוויות דפנימיות הנפש".

(ספר השיחות ה'תש"ד עמ' 12 סעיף ג)

 

~~~

בנוגע לנטילת לולב איתא בכתבי האריז"ל (פע"ח שער הלולב ובסידור האריז"ל במקומו) שטוב לברך על הלולב בתוך הסוכה. יתרה מזו מצינו בסידור הרב (אדמו"ר הזקן בעל התניא), שנטילת לולב בסוכה היא מצוה מן המובחר.

וצריך להבין, מהו הקשר בין מצות לולב למצוות סוכה, שבגללו יש ליטול את הלולב בסוכה דווקא?

והנה, בפשטות היה אפשר לומר, שמכיון שמצות סוכה היא "תשבו כעין תדורו" (סוכה כח, ב) וכל דבר שלא היה עושה חוץ לביתו לא יעשה חוץ לסוכתו – לכן גם מצוות לולב יש לקיים בסוכה. אבל מדיוק לשון רבינו "מצות נטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר" משמע שההידור הוא לא מצד מצוות סוכהאלא שמצוות נטילת ד' מינים היא יותר מהודרת כשהיא בסוכה.

[ויש נפקא מינה למעשה: שאם הטעם הוא רק מטעם חובת ישיבת סוכה – הרי במקרה שפטור מישיבה בסוכה כגון כשיורדים גשמים הרי גם אין טעם ליטול לולב בסוכה, אבל אם הוא גדר במצוות ד' מינים – הרי גם כשפטור מסוכה עדיין מצוה מן המובחר ליטול אותם בסוכה*]

ויש לבאר ובהקדים:

חג הסוכות חלוק משאר המועדים פסח ושבועות, בכך: שפסח נקבע בזמן יציאת מצרים (כלשון הפסוק "מועד צאתך ממצרים . . יום צאתך מארץ מצרים"], וכן שבועות ביום החמישים ליצי"מ שבו ניתנה התורה. אבל חג הסוכות לא נקבע ביום שבו אירע משהו מיוחד, כי "בסוכות הושבתי" היה בחודש ניסן [ורק מפני טעם קבעו אותו בתשרי, כמבואר בטור].

ונמצא: שבשאר החגים כל מצוות החג נובעים מהיום, שביום זה יצאו ממצרים, ניתנה תורה, וכדו', אבל בחג הסוכות – כל ייחודו של הזמן הוא משום שבו יושבים בסוכה, כלומר: שמצות סוכה היא סיבת החג.

ודבר זה מדוייק בלשון הפסוק ב'פרשת המועדות' (אמור כג, לד) "בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'", דלכאורה קשה קצת, הרי המצוה של סוכה נאמרה רק בסוף הפרשה, והיה לו לומר "חג לה'" סתם ואח"כ לפרט מצוות סוכה ולולב, אלא – שכל קדושת החג נובעממצוות סוכה!

[ואולי בגלל זה אנו מוצאים שפסח אמנם נקרא בתורה בשם חג המצות אבל בחז"ל הוא כבר נקרא בשם חג הפסח, כי המצות אינם מהותו של היום, משא"כ סוכות נקרא גם בפי חז"ל וגם בפי העם רק בשם חג הסוכות]

ועל-פי-זה מובן גם לעניין נטילת ד' מינים; שמצווה זו היא אחת מפרטי חג הסוכות, ולכן נאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ולא נאמר "ביום חמשה עשר"), כי מצוות ד' מינים אינה מצד הזמן דחמשה עשר לחודש אלא מצד היותו יום הראשון דחג הסוכות, וממילא גם מובן שהיות וכל קדושת החג נובעת ממצוות סוכה הרי גם מצות לולב שייכת למצוות סוכה, ושפיר כתב אדמו"ר הזקן ש"מצוה מן המובחר" ליטול אותה בסוכה.

* * *

הקשר בין סוכה ללולב ע"פ חסידות:

עניינה של הסוכה היא אחדות ישראל, כמאמר "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת", וכמו"כ בכל ארבעת המינים אנו מוצאים את עניין האחדות:

האתרוג: נקרא "פרי עץ הדר" – שמרמז על כך שהוא "דר באילנו משנה לשנה" (סוכה לה, א), כלומר שהוא מאחד את כל עונות השנה וסובל את כל השינויים.

הלולב: נקרא בשם "כפת תמרים" (כפת חסר וא"ו) – כי עליו להיות סגור וכל עליו כפותים זה לזה (סוכה לב, א), כלומר שהם צריכים להיות באחדות ולא פרודים.

ההדס: נקרא "ענף עץ עבות" – שפירוש "עבות" הוא שעליו "קלועין כמין קליעה" (שם, ע"ב) ויתרה מזו שצריך להיות "תלתא בחד קינא" שכל שלושת העלים מאוחדים ב"קן" אחד.

והערבה: נקראת "ערבי נחל" – וכפירוש הגמרא "שגדלים באחוונא" (ראה שבת כ, א-ב ובפירש"י) שהעלים שלו גדלים בצורה ישרה ביחד ובאחווה.

ובנוסף לכל זה – מאחדים את כל ארבעת המינים ונוטלים אותם ביחד!

 

מועדים לשמחה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כב, אמור שיחה ב סעיף ג' ואילך (עמ' 124 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 140 ואילך). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת ומועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קפג-ד. הביאור ע"פ חסידות מבוסס על: מאמר "ולקחתם לכם" שחוהמ"ס ה'תשל"ב בסופו. נד' בסה"מ תשל"ב-ג עמ' 27-8.

______________

*) וכמבואר במ"א, דגם כשישנו הפטור דמצטער, עדיין שם סוכה עלה, ושפיר שייך לומר שנוטל לולב בסוכה בשעת ירידת גשמים.

וראה השקו"ט בעניין אכילה בגשמים בסוכה בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד סו"ס ל"א (ושם, שתלמידי הבעש"ט דור אחר דור נהגו לישב בסוכה ז' ימי החג גם אם ירדו גשמים).

 

מצוות הקהל - מהי ומה מטרתה?

מצוות הקהל - מהי ומה מטרתה?

מאת: אהובה קליין.

חג הסוכות בפתח , אחת המצוות שהיו נהוגות בתקופת המקדש, היא: "מצוות הקהל " המקור  למצווה זו - בחומש דברים: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל- הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה'; וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.  וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר:  מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה--בְּחַג הַסֻּכּוֹת.  בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר:  תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל--בְּאָזְנֵיהֶם.  הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת." [ דברים ל"ב, ט-י"ג]

השאלות הן:

א] מהי מצוות הקהל ואימתי נהגה?

ב] פרשת המלך - מה היא כוללת?

תשובות :

מצוות הקהל

מטרת המצווה:  " לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ"

מצווה זו הנקראת : "הקהל" הייתה נוהגת בזמן המקדש ומשמעותה: להקהיל- היינו - לאסוף את כל עם ישראל- מטף ועד זקן - אשר היו-עולים לרגל למקדש בירושלים בתום שבע  שנות שמיטה במוצאי יום טוב ראשון  של חג הסוכות- על מנת להאזין להשמעת פרשיות התורה מפי מנהיג העם, או המלך.

על פי הרמב"ם וספר החינוך המטרה במצווה זו: להביא את עם ישראל לזירוז  בקיום המצוות – הלכה למעשה. ובכך לחזק אותם בקיום מצוות התורה מתוך אמונה בה' - התלהבות ושמחה.

בזמן מיוחד זה, הכוהנים היו תוקעים בחצוצרות ובעוד שכל העולים לרגל מתאספים בבית המקדש ועל גבי הבמה ניצב המלך-  שהיה מזרעו של דוד- היה קורא לעם - פרקים נבחרים מתוך ספר דברים.

אברבנאל מסביר: המועד הוא: חג הסוכות אחרי ראש השנה ויום הכיפורים -לפי שעם ישראל כבר הכניע את יצרו וכעת משועבדים בעבודת בורא עולם. כאשר כל ישראל מתאספים במעמד חשוב זה - ודבקים בה' , הם מקשיבים להקראת התורה מתוך כוונה רצויה ויגיעו על ידי כך לידי יראה.

רד"צ הופמן טוען: כי אומנם מידי שנה, חג סוכות שנקרא גם בשם: חג  האסיף  מסמל את סיום עבודת השנה, אך כעת בתום שנת השמיטה שכללה שביתה ממלאכת העבודה באדמה, מזכירה את האווירה שהייתה במדבר וזה זמן ראוי לעם ישראל לקבל מחדש את התורה - מתוך אימה ויראה.

הכלי יקר מבהיר:  כי בסוף שנת השמיטה סולקו הניגודים המעמדיים בתוך העם והם שרויים באחדות - ומתוך כך מן הראוי שיקבלו עליהם את התורה.

"משך חכמה" גם רואה :כי בקץ שנת השמיטה, הזמן  מתאים במיוחד לקבל את התורה מהטעם שעם ישראל פנויים לגמרי לקבל את התורה.

אך מנגד הוא טוען כי: הדגש בקיום מצווה זו- לקיימה בראשית שנות העבודה החדשות - כי אז הכל מביטים בכיליון עיניים לשנה בה כבר מותרים עבודות האדמה לסוגיהם. וזה הרגע בו יש לאסוף את העם וללמדם לשלב את התורה בחיי המעשה.

פרשת המלך

על פי משנה  סוטה ל"ב, נקראת  פרשה זו בשם: "פרשת המלך" היות והוא קורא את הפרשיות מתחילת: "אלה הדברים" עד "שמע" "והיה  אם שמוע", "עשר תעשר", "כי תכלה לעשר", פרשת המלך וברכות וקללות, עד שמסיים את כל הפרשה.

על פי דברי חז"ל: מסופר על אגריפס המלך, שקיבל את הספר מהכוהן הגדול והיה קוראו מעומד וכאשר הגיע לפסוקים: "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי"- זלגו דמעות על פניו וחז"ל היו מנחמים אותו: אל תירא אגריפס אחינו  אתה.

מעניין לציין שיוסף בן מתתיהו בספר: "קדמוניות ד' " כותב שהכוהן הגדול היה קורא בתורה והרי יוסף בן מתתיהו כותב מה שראה במו עיניו ,אך סביר להניח שהיות והוא היה חי בתקופת המלך אגריפס השני ,שהיה רחוק מהיהדות, מסרו את הקריאה לכהן הגדול.

"בעל מנחת חינוך"  שואל: אם זו הלכה  למשה מסיני, שאכן רק  מלך רשאי לקרוא בתורה וכשאין מלך לא קוראים? מתברר שהמצווה לא הייתה קיימת למעשה עד שאול המלך, או אולי גדול הדור קורא?

ישנם פרשנים דוגמת אברבנאל ורלב"ג הטוענים :שאין חובה שדווקא המלך יקרא את פרשיות התורה.

"העמק דבר" אומר: כי מצווה זו נאמרה לכוהנים להורות: כי אם אין מלך- אזי גדול העדה קורא בתורה.

קריאת התורה על ידי המלך אינה במטרה לחלק כבוד למלך, כי אז אין טעם למצווה זו, אלא המלך קורא את הפרשיות כדי שהמצוות יחייבו אותו להדגיש את היכנעותו לתורה וקבלת עול מלכות שמים, אך אם אין מלך, הקריאה באה להכניע את המנהיגים ואת כל העם וזוהי המטרה החשובה של מצווה זו.

 לסיכום, לאור האמור לעיל:  מצוות הקהל ,מטרתה :להשריש את התורה במקוריותה.

חז"ל במסכת חגיגה [דף ג' ]טוענים: כי הגברים באים ללמוד, הנשים באות לשמוע והקטנים באים לתת שכר להוריהם שהביאום לשם.

עצם ההתאספות במקום המקדש –על פי דעת חת"ם  סופר ,נועדה: להחדיר טהרה ללבבות -למען עתיד החינוך ,שבעתיד, הדורות הבאים יבואו בעצמם וישיגו אורחות חיים.

יהי רצון ,שנזכה לקיים מצווה זו  לעד כפי שנאמר: ו"ְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת"