חומש דברים

פרטים

קטגוריה: פרשת ואתחנן

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:40

נכתב על ידי Super User

כניסות: 677

פרשת ואתחנן - חלק ג - הרב אריה קרן שליט"א

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

אנכי עמד בין ה' וביניכם (ואתחנן ה-ה)

ה"אנוכיות" – ה"אני" של האדם היא היא המחיצה העומדת בין ה' וביניכם. כל זמן שהאדם נתון תחת שלטון ה"אני" שלו, איננו מסוגל להגיע עד האלוהות....

פנים בפנים דבר ה' עמכם וכו' (אתחנן ה-ד)

 וקשה הרי בפרשת כי תשא נאמר הראני נא את כבודך והשיב לו הקב"ה וראית את אחורי ופני לא יראו, וא"כ כיצד כתוב כאן שפנים בפנים דבר ה' עמכם במעמד הר סיני, ואמרו חז"ל כאן קודם החטא וכאן לאחר החטא, שקודם חטא העגל יכלו בני ישראל להגיע למדרגה של פנים בפנים דבר ה' עמכם, אבל לאחר החטא אי אפשר להגיע לאותה מדרגה, אלא רק בבחינת וראית את אחורי ופני לא ראו (וידבר יוסף).

לא תשא את שם ה' אלוהך לשוא כי לא ינקה...(אתחנן  ה-יא)

כי לא ינקה ה' וגו, והפסוק מסביר ואומר שאינו דומה עוון זה לעונות אחרים כגון ע"ז ועבירות אחרות שאדם מביא קרבן ומתכפר שכן על עבירה זו לא ינקה ה',. וכן אתם רואים שבכל עבירות לא פירש התורה העונש. ואילו בעבירה זו נאמר כי לא ינקה ה',. ועוד שבכל עבירות אין נפרעים מיד, אלא הקב"ה מאריך אף עד שנים ושלשה דורות, ואילו בעבירה זו נפרעים מיד, כיון שיש בזה משום חילול השם.

ובפסוק לא תשא וגו' יש י''ז תיבות כמנין טו''ב. ללמדנו שכל הנשבע לשוא נעקר מטוב העו"ה וכל הנזהר בשם שמים שלא להוציאו לשוא ושלא

שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך (ואתחנן  ה-יב)

ואם היו ישראל שומרים היום ב' שבתות כהלכתן היינו נגאלים מיד. ושקולה שבת כנגד כל מצות התורה. וכל השומר שבת כהלכתה כאילו קיים כל התורה כולה. ולכן אומר המדרש שאל יעלה בדעתנו שלרעתנו ניתנה השבת, שלא ניתנה אלא לטובתנו. והראיה, שכל המשמר את השבת לקדשו במאכלנו ובמשתה ובכסות נקיה והוא מענג את נפשו, הקב"ה פורע לו שכר טוב בעוה"ז, כמו שנאמר: "אז תתענג על ה'" (ישעי' נח).

ויש לכם לשאול וכי כיצד היה הדבר עולה על דעתנו שלרעתנו ניתנה לנו השבת, שהיה צריך לומר שלטובתנו ניתנה.

אבל עליכם לדעת שאמרו חז"ל כל המחלל השבת כאילו עובד עבודה זרה. ואם כן אנו עלולים לטעות ולומר שניתנה לרעתנו כדי להעניש אותנ בעוה"ב בעונש חמור כעובד ע"ז. לכן בא הקב"ה והודיע לנו שלטובתנו ניתנה השבת כדי לתת לנו שכר טוב, שכל המשמר את השבת כאילו קיים את כל התורה. והראיה, שאפילו מי שמענג את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה עתיד לקבל שכר טוב בעוה"ז, כמו שנאמר אז תתענג על ה'.

ואין האש מצויה לכלות יבש ולח אלא בעון חלול שבת. שכן מצינו בירמיה שהוכיח את ישראל בשם ה' שאם לא יחדלו מלחלל השבת: והצתי אש בשעריה ואכלה אמרנות ירושלים ולא תכבה (ירמיה יז). וכך עונשו של המחלל שבת בגיהנם שבכל ערב שבת יוצא הכרוז ומכריז על שעת קבלת שבת, וכל דרי הגיהנם משתחררים מעונשם של הרשעים, כיון שזכות השבת מגינה עליהם. אבל אלו שחיללו שבת אינם משתחררים מדין גיהנם, ואז שואלים הרשעים למה אין מנוחה לאלו ועינים להם המלאכים ואומרים: דעו שהללו כפרו בהשי"ת ולא שמרו שבת, ולכן אין להם מנוחה, וניתנת רשות לכל הרשעים לילך ולראות כיצד הם נידונים ביום השבת. ויש שם מלאך מיוחד שנותן אותם לגיהנם לעיני כל הרשעים. והם רואים אותם נידונים בתולעים היוצאים מגופם ובאש. וכל הרשעים מקיפים אותם ואומרים: רשע פלוני כפר באלקי ישראל ובתורה. מוטב היה אילו לא היה בא לעולם.

והטעם שנידונים באש ואין להם מנוחה, אפילו בשבת, כיון ששקולה שבת כנגד כל התורה, והתורה נמשלה לאש, כמו שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לב). ומי שמשמר השבת התורה מגנה עליו. ומי שאינו משמר שבת אין התורה מגנה עליו.

באחד הפעמים כאשר נסע רבי שלום דובער מלובביץ לחוץ לארץ, למעינות מרפא, הוא נפגש עם יהודי אחד שבימי ילדותו היה פעם בלובביץ. היה זה בעת שאביו חסיד לובביץ הביאו פעם לרבי כדי לקבל ממנו ברכה. כששמע היהודי שהרבי נמצא בעירו הוא נזכר בגעגועים בימים שעברו ובא אל הרבי לקבל פניו.

הרבי קבלו בסבר פנים יפות, ושוחח עמו על מצבו ועסוקיו, הוא סיפר לרבי כי הוא מתעסק בעסקי מסחר. הוא מקבל סחורות ברכבת ודואג להעבירם לבעליהן. עוד סיפר היהודי כי עסקו גדול וכי הוא מצליח בו מאוד.

שאלו הרבי: "כיצד אתה נוהג בשבת?"

השיב האיש בפשטות, כי אין בררה והוא מוכרח לעבוד גם בשבת.

אמר לו הרבי, "הרי אפשר להמתין יום אחד ולשחרר את הסחורות ביום ראשון?"

הסביר לו האיש שאי אפשר את הסחורות שהגיעו בשבת חייבים לשחרר בשבת אחרת יהיה לו נזק כספי גדול.

המשיך הרבי ושאלו הרי אפשר למסור את שחרור הסחורות לגוי? השיב לו האיש כי אינו יכול למסור את העבודה לאיש שאינו בקי במסחרו. שוב הציע הרבי כל מיני עצות כיצד יוכל להשתחרר מעבודתו בשבת, אך היהודי על כל עצה מתרץ כיצד לא יתכן הדבר.

אמר לו הרבי "אם באמת אין עצה להזהר מחלול שבת, בעסק כזה, הרי שאתה מוכח להפסיק ולעזוב את העסק הזה".

"לא רבי", השיב האיש "נתח שמן הוא העסק הזה ואי אפשר להסתלק ממנו".

השיב הרב:

"עתה אני מבין סוק אחד בתורה "לא תביא אתנן... ומחיר כלב בית ה' אלקיך" נראה לנו חלק פסוק לא מובן מודע אסור להביא קרבן שנקנה מהמחיר שנמכר כלב, במה חטא הכלב?

אלא שהכלב, אף על פי שהוא ידיד נאמן של בעל הבית ומאד מסור לבעליו, בכל זאת אם יראה מרחוק איזה נתח שמן, יעזוב מיד את בעל הבית וירוץ אל הנתח השמן (613 סיפורים על תרי"ג).

מוהרא"ש נ"י אמר, אשר אם היו בני אדם יודעים אל אילו אורות צחצחות יכולים לזכות על ידי שמירת שבת קודש, ולהיות בשמחה בשמחת השבת, אזי היו רוקדים כל השבת, והיו מחכים כל השבוע בכליון עינים שכבר תבוא שבת, כי בשבת נתגלים אורות כאלו, שאפילו הכי גרוע שבעולם יכול לשוב על ידי אורות השבת, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (שבת קיח) כל המשמר את השבת כהילכתו, אפילו מי שהוא עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, כי בשבת נפתח אור כזה, שמעור את כל הקליפות והסטרא אחרא. ועל כן מי שיודע שפגם הרבה בחייו, עליו למסור נפשו בעבור קדושת שבת, וישמור את השבת בשמחה עצומה (אמרי מוהרא"ש חלק ב' סימן תש"ט).

(שבת קיז) כל המענג את השבת, נותנים לו נחלה בלי מצרים, כי על ידי עונג שבת שמתענג בשבת קודש, נתרחב מומו ודעתו וזוכה לישוב הדעת, כי כל ימות השבוע האדם טרוד בצרותיו וביסוריו ובהרפתקאותיו שעוברי עליו, מחובות שהוא צריך לשלם, ומעניות ומדחקות וממרירות שעוברי עליו בחייו הפרטים והכלליים, אבל תכף ומיד כשזוכה לשמור שבת קודש, זוכה להגיע לנחלה בלי מצרים והוא בן חורין, שאין חסר לו שום דבר, ועל כן כל אלה שזוכים לשמור שבת קודש בשמחה ובטוב לבב, נתרחב להם מוחם ודעתם, וזוכים לישוב הדעת, ואינם מבוהלים ומבולבלים, אדרבה הם חיים חיים טובים, ערבים ומתוקים. ואם הייתם יודעים, יהודים יקרים, את  יקרת שבת, אז הייתם שומרים את השבת בשמחה רבה, והיה נמשך עליכם אור וזיו וחיות ודבקות הבורא יתברך שמו, כי הכל תלוי כפי שמחת השבת, כי עיקר שלמות קבלת שבת הוא כפי השמחה שמקבלים אותה, ועל כן אמרו חכמינו הקדושים (שבת קיח) כל המענג את השבת נותנם לו משאלות לבו, בזה שאדם מענג את השבת ושומר אותה, אין דבר בעולם שלא יקבל. אך הסטרא אחרא והקליפות  יודעים שסוד קיום על ישראל הוא על ידי שמירת שבת, לזאת הם עומדים מאוד מאוד על נשמות ישראל שתחללנה את השבת, כי בו ברגע שמחללים את השבת בפרהסיה, אזי נעשה כגוי גמור, ויינו יין נסך, וענשו הוא סקילה, ואין על זה שום מחילה, ולכן ראו יהודים יקרים מה לפניכם, איך שהערב רב, שהם אומות העולם שנתבוללו בינינו, מוליכים אותנו שולל, ומסיתים ומדיחים נגדו יתברך ונגד קדושת השבת, וגורמים שנשמות  ישראל תחללנה בעוונותינו הרבים, את השבת קודש ועל ידי זה תנתקנה את עצמן מעצם עצמיות חיות אלקותו יתברך, שהוא גלוי השבת קודש. ואנו רואי במציאות, שהקליפות והסטרא אחרא, שהם הערב רב הגויים שנתערבו בין נשמות ישראל במשך הדורות ונתבוללו  יחד, הם הם המסיתים והמדיחים את נשמות ישראל לחלל את השבת קודש שהיא שמו יתברך, ועל כן לא בחינם עוברים על נשמות ישראל צרות ויסורים ופחדים מאומות העולם, כי בו ברגע שזוכים לשמור שבת קודש ולא לחללה, אז שום אומה ולשון אינן יכולות  לשלוט בהם, ועל כן, יהודים יקרים, ראו לעשות כל מה שביכלתכם ולשוב בתשובה שלמה על חלול שבת, אשר חלתם עד עכשיו את השבת קודש הן נסיעות שנסעתם, הן בהדלקת אש והן בכל מיני בלויים שביליתם בחלול שבת, ותחזרו בתשובה שלמה, ואז שום אומה ולשון לא יכולו לכם. כי כל זכות ארץ  ישראל שמגיעה לעם ישראל היא רק בזכות שמירת שבת, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה מו, ז) אם מקבלים בנים את השבת הם נכנסים לארץ, אם לאו אין נכנסים, כי ארץ ישראל ושבת והקדוש ברוך הוא ועם ישראל הם אחד, על כן בזה שאנו זוכים לשמור שבת קודש, אז מגיע לנו לקבל את ארץ  ישראל, ושום אומה ולשון לא יכולים לנו, ולא גלו ישראל מהארץ הקדושה אלא בשביל חלול שבת, וכן אמרו חכמינו הקדושים (שבת קיט) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת וכל זה גורמים הקליפות והסטרא אחרא, המעלימים ומכסים ומסתירים את אמיתת מציאותו יתברך, שהם הערב רב שנתערבו בין נשמות ישראל, שמסיתים  ומדיחים את כל אחד ואחת מבני ישראל להתרחק ממנו יתברך, וגורמים זלזול בקדושת שבת קודש, עד שנדמה לאדם "מה כבר יכול להיות אם אסע בשבת, או אעשן בשבת או אדליק אש בשבת", חס ושלום, ובאמת בזה שמחללים את השבת, עוקרים את עצמם לגמרי מאין סוף ברוך הוא. ועל כן, בני ובנותי היקרים, חוסו וחמלו על נפשותיכם ועל נפשות בני ביתכם ועל נפשות ילדיכם, ותתחילו לשמור שבת קודש, ואז תראו איך שהשבת תשמור עליכם, כי השבת היא בת זוגן של ישראל.

עליכם לדעת, כי שבת היא מעין עולם הבא (עין בראשית רבה יז, ז) מי שזוכה לשמור שבת קודש, מרגיש כל מיני תענוגים, ערבות וחיות ודבקות, כי השבת היא אלקותו יתברך, הינו הקדוש ברוך הוא נתלבש עצמו בשבת, ואז מרגיש את אמיתת מציאותו יתברך, כי אז מקבלים נשמה יתרה, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (ביצה טז) נשמה יתרה נותן הקדוש ברוך הוא בערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלה ממנו, ועל כן, יהודים יקרים. תשתדלו לשמור שבת קודש, כי בזה שתשמרו שבת קודש, תזכו להצליח בכל מעשה ידיכם, ותתברכו בשפע ברכה והצלחה, כמאמרם ז"ל (ירושלמי ברכות ב, ח) "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב) זו שמירת שבת, כי כשאדם זוכה לשמור שבת קודש, נמשכת עליו ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו.

נצטט מאמר מקונטרס נרות שבת על מעלת הדלקת נרות עליך לדעת כי הדלקת "נרות שבת" לאשה, היא חובה (שבת כה) ולכן ראי להזהר מאד מאד במצוה היקרה הזו שמסרו לך, והיא הדלקת "נרות שבת" כי אז בעת שאת מדלקת הנרות, את ממשכת את אור השבת בתוך הבית, כי הדלקת נרות היא הקדושה הראשונה של שבת (לקוטי הלכות דינים הלכה ג אות כד) היות שהמצוה הראשונה בתחילת כניסת השבת היא הדלקת הנרות, שמדליקין אותן בתוספת שבת, בעת שמוסיפים מחול על הקדוש, כי נר של שבת זה סוד אור האמת, שהוא עיקר האור המאיר, ועל כן נתנה מצוה זאת לאשה דיקא, כי היא כבתה נרו של עולם, לפיכך תדליק נר של שבת. כמאמרם ז"ל (בראשית רבה, פרשה יז, סימן ח') מפני מה נתנה לה מצות נר שבת? מחמת שכבתה נשמתו של אדם הראשון, לפיכך נתנה לה מצות נר שבת כי אדם הראשון נברא להאיר את אור האמת בעולם, לגלות ולפרסם לכל את אמיתת מציאותו יתברך, לידע שאין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והוא יתברך מחיה ומהוה ומקיים את כל הבריאה כולה, ודומם, צומח, חי מדבר הם עצם עצמיות חיות אלקותו יתברך, אשר זה אור האמת, שאדם הראשון היה צריך לגלות  לכל העולם כולו, אך האשה שנתעתה בשקר של הנחש, ונטתה מן האמת, כי כל הסתת עצת הנחש היתה על ידי שקר, שאמר לה (בראשית ג, א-ד-ה) "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן וגו', ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון, כי יודע אלוהים כי ביום אכלתכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע" וגו'. נמצא, שעיקר הפגם של חוה היה שנטתה מן האמת לשקר, ועל כן כבתה נרו של עולם שהוא אור נשמתו של אדם הראשון, שנברא להאיר את אור האמת בעולם, לכלות לכולם אשר אין בלעדיו יתברך כלל, אך הנחש הסית את חוה בדברי שקר, והיא הסיתה את בעלה, בכן ניתן לה תקון להדליק נר של שבת. וכן אמרו (אוצר המדרשים) אדם הראשון נרו של עולם, וכיון שכבתו אשתו נתחיבה בהדלקת נר שבת. ובזה שהאשה מדלקת "נרות שבת", היא מתקנת מה שקלקלה חוה. על כן מצות הדלקת "נרות שבת" חשובה ויקרה מאד לאשה, ואז הוא עת רצון גדול בשמים, ויכולה האשה לפעול אצלו יתברך כל מה שצריכה. ולכן, בתי היקרה, בעת שאת מדלקת "נרות שבת", תבקשי אז ממנו יתברך כל מה שאת צריכה ברוחניות ובגשמיות, כי התפילות שתתפללי אז אליו יתברך מקובלות ומרוצות בשמים עד מאוד, וראוי לך לעמוד לפני הנרות ולשפוך שיח ותפילה אליו יתברך בלשון שאת רגילה בה, ולבקש אז על בעלך, וכן על הילדים, כי התפילה באותה שעה רצויה בשמים. ואם אין לך עדין ילדים עכשיו בעת הדלקת "נרות שבת" את יכולה לפועל אצלו יתברך להתברך בפרי בטן כמאמרם ז"ל (שבת כג) אמר רב הונא, הרגיל בנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים, כי דיקא עכשיו בעת שאת מדלקת את "נרות שבת", את מאירה את אור האמונה, אור האלוקות בכל העולם כולו, ולכן זכותך גדולה מאוד, ואז הוא עת רצון גדול בשמים. וכתב רבנו בחיי (פרשת יתרו) ראויה האשה להתפלל להשם יתברך בשעת הדלקת נר של שבת, שהיא מצוה מוטלת עליה, שיתן לה השם יתברך בנים מאירים בתורה, כי התפילה יותר נשמעת בשעת עשית מצוה, ובזכות נר שבת שהוא אור, תזכה לבנים בעלי תורה שנקראת אור, שנאמר (משלי ו) "כי נר מצוה ותורה אור" ועל כן ראי, בתי היקרה, להזהר מאד מאד במצוה היקרה הזו של הדלקת "נרות שבת", ותזהרי בזה בכל שבוע בזמן כניסת שבת, והוא עשרים דקות קודם השקיעה (ויש מחמירים להדליק גם קודם לזה, והכל כפי מנהג המקום). וראוי ונכון להתלבש בגדי שבת לפני ההדלקה, כי אז האשה מקבלת פני השכינה, ומצוה להדליק את הנרות סמוך לשלוחן שסועדים עליו, כדי שיקדשו ויאכלו לאורם, וזה בכלל עונג שבת, וזה מסוגל מאד לשלום בית כמאמרם ז"ל (שבת כג) נר ביתו עדיף משום שלום ביתו ואמרו (שם איכה ג, יז) "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" מאי ותזנח משלום נפשי? אמר רבי אבהו זו הדלקת נר בשבת כי כל הצרות שהאשה סובלת, ואין לה שלום בית, ואין לה מזל והצלחה בבית הכל מפני שאינה נזהרת בהדלקת "נרות שבת" ועל כן ראי, בתי היקרה, להזהר מאד להדליק בכל שבוע בערב שבת "נרות שבת" ועל ידי זה תמשיכי על עצמך חסד ורחמים, ובפרט אם תנצלי את הרגעים הקדושים האלו, של הדלקת "נרות שבת" ותשפכי שיח ותפילה אליו יתברך, ותבקשי ממנו יתברך כל מה שאת צריכה, אז לא תזוזי משם עד שתראי ישועה אשרי האשה הנזהרת בהדלקת "נרות שבת". בארעא (שיהיו נרות המאירים את העולם בתורה וביראה, וירבו שלום בעולם), ויהיבת לבעלה אוכא דחיין (ונותנת לבעלה אריכות ימים), בגין כך בעיה לא זההרא בה (ובשביל זה אשה צריכה להזהר מאד בהדלקת נרות שבת) ולכן ראי, בתי היקרה, מה לפניך, איזו זכות יש לך להדליק "נרות שבת" בכל שבוע. ומצד הדגין הוא, שהאשה תדליק לפחות שני נרות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, וכן נגד איש ואשה, כי לאיש יש רמ"ח איברים, ולאשה יש רנ"ב איברים, ופעמים נ"ר עולה חמש מאות כמספר רמ"ח רנ"ב ביחד, ולכן אז הוא עת רצון גדול בשמים לאשה לפעול אצלו יתברך, שיהיה לה שלום בית, ותרבה להתפלל על עצמה ועל בעלה, ותשיח ותדבר אז אליו יתברך בלשון שהיא רגילה בה, כי התפילות שהאשה מתפללת בעת הדלקת "נרות שבת" מאד מקובלות ומרוצות בשמים, ויש שנזהרים מאוד ששני הנרות האלו יהיו של שמן זית דיקא, ויש שמוסיפים עוד ארבעה נרות של חלב, כנגד ארבע אותיות של הוי"ה ברוך הוא יתברך שמו, וכך כל אשה נשואה מדלקת מהשבת הראשונה של הנשואין, ואחר כך כשנולדים ילדים, מוסיפים על כל בן ועל כל בת נר אחד (ויש שמדליקים שבעה נרות של חלב, ויש שמדליקים עשרה נרות של חלב, והכל כפי המנהג), ועל כל פנים לא תחסיר האשה משני נרות של שמן זית. ואמרו חכמינו הקדושים (תנחומא מצורע) מנין שחייב אדם להיות זריז ומזורז בהדלקת הנר? שנאמר "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח) זו הדלקת הנר, ולמה נמסרו לאשה, אמר הקדוש ברוך הוא היא כבתה נרו של עולם, דכתיב "נר אלהים נשמת אדם" (משלי כ), לפיכך תשמור מצות נר. ומאחר שהזכיר חוב על האדם להיות זריז ומזורז בהדלקת הנר, לכן נוהגים שהבעל מסדר את הנרות ומכינם והאשה מדלקת אותם, ויש בזה סוד גדול, כי על ידי זה הם מתאחדים יחד, והיא סגולה גדולה לשלום בית, אשרי מי שנזהר בזה.

שמור את יום השבת לקדשו... ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך... וזכרת

כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה

על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת (ואתחנן ה, יב-טו)

בדברות הראשונות אומר הכתוב לגבי שבת: זכור את יום בשבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך... כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות, יתרו, כ, ח-יא).

ההבדלים הבולטים לגבי מצות שבת בין הדברות הראשונות והשניות הם, שבראשונות נאמר: "זכור את יום השבת", והטעם - כי ה' שבת בבריאת העולם ביום השביעי. ובדברות השניות נאמר: "שמור את יום השבת לקדשו", והטעם - יצאת מצרים. ננסה לעמוד על השינויים הללו.

מצינו במדרש אגדה (דברים ואתחנן ה, ו)למה חזר עשרת הדברות? לפי שעשרת הדברות הראשונים היו כתובות בלוחות הראשונות, ואלו נכתבו בלוחות האחרונות, ע"כ. לפי מדרש זה, מה שנכתב על הלוחות הראשונים מובא בפרשת יתרו, וזה היה לפני חטא העגל. ואילו מה שנכתב על הלוחות השניים מובא בפרשת ואתחנן, וזה היה לאחר חטא העגל. הפירוש "תורה תמימה" (שמות, כי תשא לא, טו) מצא שינוי לשון נוסף בציווי שבת. בפרשיות יתרו-ואתחנן כתוב: "ששת ימים תעבוד ועשית" ומסיים: "וביום השביעי שבת", וזה לעומת מה שכתוב במקום אחר: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון" (שם, ויקהל לה, ב). כלומר, כל מקום שכתוב "תעבוד" או "יעשה", כלומר, שאחרים יעבדו עבורך, מסיים הכתוב שיום השביעי "שבת שבתון", וזה פלא. את ההבדל הזה מסביר בעל ה"תורה תמימה" על פי המכילתא (שמות כי תשא) על הכתוב: "ששת ימים יעשה מלאכה" (שם לא, טו), וכתוב אחר אומר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שם, יתרו כ, ח)? כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - "ששת ימים יעשה מלאכה", מלאכתן נעשית על ידי אחרים, וכן הוא אומר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם" (ישעיה סא, ה). וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום - "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"; מלאכתן נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך" (דברים, כי תבוא כח, מח), ע"כ.

לפי המכילתא הנ"ל אומר בעל ה"תורה תמימה", כשהמלאכה בששת ימי המעשה נעשית על ידי אחרים, הוו אצלו ימי החול גם כן שביתה, כי הלא הוא בעצמו אינו עושה בם מלאכה, אם כן הוי אצלו יום ה'שבת' ל'שבת שבתון', כי צריך להוסיף שביתה על ימי החול.

מה שאין כן אם הוא עושה מלאכתן בעצמו, הוו ליה ימי החול לימי עבודה, ויום השבת רק שביתה מעבודה, ותו לא. לפיכך, היכן שכתוב תעשה או יעשה - על די אחרים, סיים במעלת יום השביעי שהוא "שבת שבתון", מה שאין כן היכן שכתוב בנוכח: תעשה, תעבוד, סיים במעלת יום השביעי שהיא "שבת", ותו לא, ע"ש.

לפי האמור לעיל, ישנם שתי דרגות בשמירת שבת: אם זכו ישראל ומלאכתן נעשית על ידי אחרים, ואם לא זכו, יעבדו כל ששת ימי החול ושבת היא המנוחה.

בצירוף כל האמור לעיל אולי אפשר לומר שישנו הבדל בציווי השבת בין לפני חטא העגל -שנכתב על הלוחות הראשונים, לבין ציווי השבת לאחר חטא העגל - שנכתב על הלוחות השניים. כי כידוע היו בלוחות הראשונים סגולות מיוחדות שלא היו בלוחות השניים, כפי שנאמר בגמרא (עירובין נד ע"א) על הכתוב: "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות" (שמות, כי תשא לב, טז), אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "חרות על הלוחות"? - אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל.

ועוד נאמר זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ-ח)

כלומר, יום השבת הוא יהא הקובע לך באיזה עסק לעסוק, ולפי מנוחת או טרדת השבת תקבע אם תקבל את עסקך. ובדוק והתבונן: אם זה עסק שאינו גורם טרדה ליום השבת - עסוק בו, ואם גורם טרדה - חדל ממנו. ובה הנך מקיים "זכור את יום השבת לקדשו", שכבר בימי השבוע, השבת היא המובילה שלך בכל עסקיך, ורק לפי שמירת השבת הנךקובע את עסקיך. הרי שבזה שאתה זוכר את יום השבת לקדשו בכל ששת ימי המעשה. (אות ישראל)

אולם הזוכה כן להרגיש הרגשה נפלאה ומחודשת בנפשו ביום שבת קודש, וזאת על ידי היותו ראוי לה בהכנתו את עצמו, הרי שבמילא הוא מתירא כל ימות החול חלילה מלחטוא או לירד בעבודת ה', כיון שיודע שבשביל כך - לנועם ה' לה זכה ביום שבת הקודם – לא יזכה לה ביום שבת הבא, וצר לו מלהפסיד עונג זה שאמרו חז"ל: שבת - אחד מששים מעין עולם הבא (מדרש אותיות דרבי עקיבא). והמתירא באמת כל ימות החול שלא יפסיד את עונג השבת, זהו מבחן שאכן זכה להשיג נועם ה' ביום שבת. אבל, הלא מתירא בימות החול ואין בדעתו על יום השבת, אלא יכנס לשבת באשר הוא שם - זאת לסימן שאין בידו השגה של ממש, ולכך אין מתירא ממפסידיה, ואין משתדל להשיגה. ועל זה דרשו דורשי רשומות על פסוק "שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו". "שבת" שהוא "משוש לבנו" - שמחת כל יהודי ויהודי, שהרי מעין עולם הבא, יום שבת ומנוחה, ואם כן צריך להיות השבת יום שמחה ועונג לכל יהודי, ואם כן, מדוע "נהפך לאבל" – שאין מרגישים בו שום שמחה אלא כיום רגיל? התשובה לכך - "מחולנו" - בגלל ימות החול שעברו עלינו, שלא נזהרנו בהם בכשרון המעשים ובנקיון כפים ודקדוק המצות. אם כן, אין לנו את ההכנה הראוי ליום השבת, ולכך נהפך לנו יום השבת מיום שמחה ליום אבל, חס וחלילה.

ונראה מה שנקט הפסוק "לאבל" מחולנו, לא בהכרח כונתו "אבל" ליום צער, כי יתכן והאדם אין לו צער ביום השבת, וגם אין לו השגת נועם ה', שזהו בדרך כלל המצב לאיש הפשוט, שהשבת אצלו יום מנוחה ותו לא, אלא דימה זאת לאבל מצד היותו שובת ממלאכה ובטל ממנה, לפי שאסורה עליו. ולכך דומה האדם ביום השבת כאבל שאסור במלאכה ובטל כל היום כן מעסק מלאכה והן מעסק התורה, והרי הוא כאבל מצד היותו שובת ובטל. ועל פי זה יבואר זכירת השבת מימות החול והיא אחד מעשר זכירות, והיינו לזכור להזהר מלחטוא בימות החול וכי אז תיפגם הארת השבת. (אות ישראל)

העסק את השבת בתורת "שותף" לעסקיך, ותתברך

הרבי השני מאלכסנדר, בעל "ישמח ישראל", היה מקבל קבל במשך שעות רבות. המונים נהרו אליו מכל רחבי המדינה והוא היה מאזין לבעיותיהם, משתתף בצערם ומברך אותם. בחכמתו הגדולה אף ידע להשיא עצה לכל דורש ולהנחותו בדרך בה ילך. איש אחד, שבא אל הרבי, התלונן בפניו שיש לו חנות ואין לו פרנסה ממנה. הפדיון מועט ובקושי הוא מספיק לכסות את ההוצאות. הבין הרבי מתוך דבריו שהוא פותח את חנותו גם בשבת, ואמר לו: "אם אתה מסכים לקחת אותי לשותף בחנותך בלי שאשקיע בה סכום כלשהו, בחלק של חמישה עשר אחוזים ממנה, אני מבטיח לך שתהיה לך פרנסה". הסכים האיש ברצון להצעת הרבי, ומיד ישבו שניהם וכתבו שטר שותפות כדין.

אחר כך אמר בעל ה"ישמח ישראל": "כיון שעתה שביעית מן העסק היא שלי, הרי אני בוחר לעצמי את יום השבת. הרוח של יום זה יהיה שייך לי, ושל ששת ימי החול יהיה שלך.

ואם כן, אני מצוה עליך שתסגור את החנת ביום השבת, שהוא שלי".

עתה ירד האיש לסוף דעתו של הרבי, ומאז סגר את חנותו ביום השבת, ואמנם שרתה הברכה במעשי ידיו והוא הצליח במסחרו.

מעשה שהיה רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זצ"ל נודע כ"סנגורן של ישראל", והיה תמיד מתפלל עליהם ומלמד עליהם זכות.

כשחל פעם אחת ראש השנה בשבת, עמד רבי לוי יצחק לפני תפילת מוסף והתחיל להרצות טענתו לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם, בראש השנה זה חיב הנך על פי הדין לכתוב את כל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום, כי הרי שבת קודש היום, שבו הכתיבה אסורה, ואיך יכול אתה לקיים ב'ראש השנה יכתבון' לכתוב פסק דינו של כל אחד? אבל אם תכתוב אותנו לשלום, זאת מותר לך לעשות, כי הלא פיקוח נפש דוחה את השבת...

כבד את אביך ואת אמך כאשר ציווך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך (ואתחנן  ה-טז)

כתוב במדרש אגדה: ,על כן צוך ה' אלהיך", כשם שנצטוו במרה. לפי ששתי מצוות נצטוו ישראל במרה, ואלו הם: שבת וכיבוד אב ואם, שנאמר: "שם שם לו חוק ומשפט" (שמות, בשלח טו, כה) "חוק" זה שבת, שחייב אדם לענגו, שנאמר: "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח, יג) "ומשפט" זה כיבוד אב ואם, שהדין נותן שיכבדנו, שהוא גדלו והאכילו והלבישו, וכן חיוב הוא לעשות לו, ולכך נאמר: "כאשר צוך ה' אלהיך" בכיבוד אב ואם, ע"כ.

ובמדרש תנחומא ישן (שמות, בשלח אות יט) דורש: "חוק" זה כיבוד אב ואם, ע"כ. ונשארו המפרשים בצריך עיון מדוע כיבוד אב ואם זה חוק, והרי לפי המדרש אגדה הנ"ל וכן על פי הסברא, "משפט" הוא כבוד אב ואם, שהדין נותן שיכבדנו שהוא גדלו והאכילו והלבישו?

והנה, אמרו חז"ל בגמרא קידושין (לא ע"א) שאלו את רב עולא: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו שהיה ישן, ולא ציערו. אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו אחר רבי אליעזר: עד היכן כבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. מה שנאמר על פרה אדומה חק, זאת חוקת התורה כך גם כבוד הורים חק ואין רשות להרהר. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם, אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא, ע"כ.

לפי גמרא זו, השכר שקיבל דמא בן נתינה על כיבוד הורים היה פרה אדומה. ננסה להבין מדוע הגמול לכיבוד הורים הגיע בצורת פרה אדומה שנולדה בעדרו?

ה"חתם סופר" שואל, מדוע כתוב במצוות כיבוד הורים: "כאשר צוך ה' אלהיך", וכי על כיבוד הורים הקדוש ברוך הוא צריך לצוות אותנו? הרי אנו צריכים להבין מעצמנו שחייבים להכיר תודה להורינו, שהם מגדלים אותנו, מאכילים, מלבישים, מחנכים ודואגים לכל צרכנו, האם על כך צריך לצוות שנכיר תודה?! אלא מסביר ה"חתם סופר" שציווי זה נאמר בזמן המדבר. כשאנו חיים כיום חיים רגילים והורינו דואגים לכל, בוודאי שחייבים לכבדם, מה שאין כן בתקופת המדבר, מידת המחוייבות והטיפול של ההורי כמעט ולא באה לידי ביטוי, שהרי האוכל והמים ניתן לכל אחד ואחד משמים, הבגדים גדלו עם האנשים, כמו שנאמר: "שמלתך לא בלתה מעליך" (דברים, עקב ח, ד), החינוך היה ישירות ממשה רבינו על פי הגבורה. ואם כן, מצב כזה היה יכול להביא לידי מחשבה שאין חיוב בכיבוד הורים, כי כאן לא צריך כל כך להכיר תודה. לכן בא הכתוב לומר שבכל אופן הוא חייב לכבד הורים, בגלל ציוויו של הקדוש ברוך הוא, ע"כ.

מהאמור לעיל יוצא שבמצוות כיבוד הורים ישנם שני חלקים. ראשית, החלק השכלי, שהנך חייב לכבד מצד הכרת הטוב. וישנו חלק נוסף, שהוא מבחינת חוק בלא טעם, שהנך חייב לכבד את הוריך אפילו אם בפועל אתה לא נהנה מהם. כלומר, שגם בלא הגיון וטעם חייבים בכיבוד הורים בגלל שהם הולידו אותך. ולכן מובא בתנחומא ישן הנ"ל על הכתוב: "שם שם לו חוק ומשפט", ש"חוק" זה כיבוד אב ואם.

דמא בן נתינה כיבד את אביו לא רק בגלל הכרת הטוב, אלא גם מבחינת חוק בלא טעם. אם נתבונן במעשהו, הרי יתכן שכשאביו יתעורר אולי ינזוף בו על שלא העיר אותו כדי לבצע עיסקה מוצלחת, ודאי שלא יתכן ובכל אופן חושב דמא בן נתינה: אם אבא ישן, אין להעירו עבור כל הון שבעולם. זהו לכאורה כיבוד הורים לא הגיוני, אלא כיבוד הורים מבחינת חוק, ללא טעם.

ומכיון שדמא בן נתינה כיבד את אביו מבחינת חוק, זיכהו הקדוש ברוך הוא שבעדרו תיוולד פרה אדומה. פרה אדומה מסמלת את החוקה שבתורה, עשיית מצוותה' גם בלי להבין טעמם, שכן אומר הכתוב: "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר, חוקת יט, ב), ואומר המדרש במדבר רבה(יט, ג) רבי יצחק פתח: "כל זה ניסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג), אמר שלמה: על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", ע"כ.

וכעין זה מצינו במדרש תהילים (מזמור ט) על הכתוב: "ביקש קהלת למצוא דברי חפץ" (קהלת יב, י), ביקש שלמה לעמוד על עסקי פרה, דאמר רבי יצחק: כל העוסקין בפרה, מטמאין בגדים, והיא עצמה מטהרת טמאין.

מכיון שבמצות כיבוד הורים ישנו דין כיבוד הורים מצד חוקה בלא טעם, לכן, כשדמא בן נתינה כיבד את אביו נגד ההיגיון, בלא טעם, זכה שתיוולד בעדרו פרה אדומה, המסמלת חוקה בלא טעם. (מדרש אור חדש)

כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך (ואתחנן ה-טז)

במצוות "כיבוד אב כלולה גם ההכרה בלבו של הבן שאביו הינו חשוב ונעלה. ככל שדמותו של האב חשובה יותר במחשבת הבן, כן גדולה מצוות כיבוד אב ואם שלו. נביא מעשה שקשור לענין זה.

בספר "עמוד אש" מסופר על המהרי"ל דיסקין:

כאשר ר' יהושע לייב עבר דירה בירושלים, הוא שכר אדם שיוביל את הכתבים של דברי התורה לדירה החדשה. הכתבים הכילו שתי תיבות, ור' יהושע לייב אמר לאותו אדם שיחזיק את התיבות אחת למעלה ואחת למטה ושלא ישנה חלילה את הסדר. לכל אורך הדרך היה המהרי"ל אומר לאותו אדם שיזהר לא להפוך את סדר התיבות. הסבל היה סקרן לדעת מהי סיבת הדבר, ושאל: רבי, מה יקרה אם ישתנה סדר התיבות? הסביר לו המהרי"ל: בתיבה העליונה נמצאים כתבי תורתו של אבי, בתיבה התחתונה נמצאים הכתבים שלי, לא ראוי שאפילו שעה אחת יהיו כתבי אבי תחת הכתבים שלי. (מורשת אבות)

בירושלמי פאה (פרק א') מסופר על רבי טרפון שהיה מכבד את אמו ביותר. בכל פעם שרצתה לרדת או לעלות  למיטה, היה מתכופף והיתה אמו עולה על גבו. פעם יצאו בשבת לרחוב ונקרעה רצועת הסנדל של אמו, התכופף רבי טרפון והניח כפות ידיו תחת רגלה וזחל כך עד לביתה. וקרה פעם שחלה רבי טרפון ושכב במיטתו, באה אמו לבית המדרש ובכתה לחכמים שיתפללו על בנה, ואמרה להם: "שמכבד אותה בצורה מיוחדת וכו'". שאלוה חכמים: "וכי איך הוא מכבד אותך?", ענתה להם: "כך  וכך עושה לי בעלותי למיטה, וכן בירידתי, וכך עשה עמי בשבת, ולא חס על כבודו". אמרו לה חכמים: "אפילו עשה לך פי אלף לא הגיע לקיום חצי ממצווה זו". (כותונת פסים)

כבד את אביך ואת אמך (ואתחנן ה-טז)

שקועים היו ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידיו בלמוד, והנה הגיע ענין קשה מאד. התעמק הצדיק בלמודו, וכלל לא חש בנעשה סביבו. כל אותה עת ישבו סביבו התלמידים והמתינו עד אשר ימשיך רבם בשעורו. ואולם, עיונו של הצדיק באותה סוגיה חמורה ארך זמן רב.

לפתע חש אחד התלמידים הממתינים ברעב. אמר אפוא לנפשו: 'בודאי יוסיף הרבי להגות בסוגיה עוד זמן רב. בינתיים יכול אני למהר לבית אמי ולטעום דבר מה על מנת להשקיט את רעבוני. עתה, מציק לי הרעב ומונע ממני להתעמק בלמוד. ואם לא אוכל כעת כיצד אצליח להתרכז בלמוד מאוחר יותר?'

ובמחשבה זו מיהר אל ביתו, אכל דבר מה ופנה לשוב אל בית המדרש. עודנו על סף הבית, וקולה של אמו השיגו: "אנא, בני, התוכל לעלות אל עלית הגג ולהוריד חבילת שחת? הן יודע אתה, בני, שאינני מסוגלת לטפס עד לגג, וכה זקוקה אני עתה לשחת!"

"אבל, אמא", השיב הבן, "עלי לחזור מיד אל בית המדרש. הן הרבי יסיים עד מהרה את עיונו בסוגיה ויתחיל להסביר את הדברים באזני התלמידים!"

"מוטב, בני", הבינה האם והפטירה אנחה, "שתשוב ללימודך. סלח לי על שבקשתיך לטפס אל עלית הגג. אך מה לעשות, ואני זקוקה לעתים קרובות לעזרתך. כן..." דמעה נגרה מעיניה, "לא קל להיות אשה אלמנה..."

כשהמילים של אמו מלוות אותו יצא הבן מהבית ופסע לעבר בית המדרש. תחילה צעד במהירות, חושש היה שמא יפסיד שמץ מדברי רבו. אך הנה נעשו צעדיו מתונים קמעה, ולפתע עצר על מקומו בבהלה. "לשם מה אני לומד?" שאל את עצמו שאלה נוקבת. "לאיזו מטרה אני כה ממהר אל בית המדרש? האם כדי ללמד ולדעת עוד ועוד? וכי מה אשיג אם אוסיף לעצמי ידיעות והרי כל מטרתו של הלמוד היא על מנת לקיים את הדברים!

"והנה, עתה", הכהו לבו, "לא מילאתי את בקשתה של אמי. אמנם למדתי הלכות כיבוד הורים, וההלכות שגורות על פי. אך כאשר הגיע הרגע לקיימן מה עשיתי? עזבתי את אמי ולא מילאתי את משאלתה. האם לשם כך למדתי את ההלכות?

"לא! כל מטרת הלמוד היתה על מנת לקיים את הדברים. ולכן, עלי למהר הביתה ולעשות את שבקשה אמי!"

וחיש סב הנער על עקבותיו ושב לבית אימו. הוא טיפס אל עלית הגג, חיטט בין החפצים עד אשר מצא את חבילת השחת המבוקשת.

"הנה, אמא, השחת שבקשת" הגיש את החבילה לאמו בעינים מושפלות מבושה. "אנא, מחלי לי על שלא מילאתי את בקשתך מיד".

על פניה של האם הסתמן חיוך של קורת רוח. "רוב תודות, בני. ועתה, רוץ ללמודיך, מקוה אני שלא הפסדת ולו גם מעט מדברי רבך!"

כשלבו קל עליו מיהר הנער אל בית המדרש. "אנא ה'" רחשו שפתיו, "אינני רוצה להפסיד את דברי הרבי, עשה שלא אאחר!"

בידים רוטטות פתח את דלתו של בית המדרש. בחלל החדר עמדה דומה. ה"יהודי הקדוש" שקוע היה עדיין בעיונו. והנה, אך נפתחה הדלת, הרים הצדיק ראשו מן הספר וחיוך האיר את פניו הקדוש. הוא קם ממקומו ופנה אל התלמיד הניצב על הסף. "האם ידוע לך מי מלוה אותך כעת?"

הנער היתום השפיל פניו במבוכה. חבריו התבוננו חליפות ברבם ובחברם אך זולת הנער שבפתח לא ראו מאומה.

"אמור נא", שב ה"יהודי הקדוש" לשאול, "איזו מצוה חשובה קיימת זה עתה, שבזכותה בא עמך מלוה כה נכבד?"

והנער עדיין שותק במבוכה.

"כשנכנסת הנה", המשיך ה"יהודי הקדוש", "ראיתי כי האמורא אביי מלוה אותך. ובהיכנסו, האיר את עיני וישב את הקושיה החמורה שהתלבטתי בה שעה ארוכה. אמור לי אפוא, על מה ולמה זכית למלווה גדול שכזה?"

או אז  פצה הנער את פיו ובקול לחש סח את אשר עבר עליו בשעה האחרונה. "הבנתי שטעיתי", סיים, "ולכן שבתי הביתה ומילאתי את רצון אמי".

"אכן", פנה הצדיק אל תלמידיו, "ברור כשמש על שום מה זכה חברכם ללוויו של אביי. אביי יתום היה מאביו ומאמו. ושמו הנו ראשי תיבות של המלים: "אשר בך ירחם יתום. האמורא אביי לא זכה בימיו לקיים את המצווה החשובה, מצות כבוד אב ואם,ולפיכך מאז פטירתו נוהג הוא ללוות את המקימים את המצווה הזו, שכן עז רצונו להצטרף אל אלו הזוכים לקיים את המצווה החשובה, מצוות כבוד אב ואם" (מעשיהם של צדיקים).

לצערנו כיום בימות עיקבא דמשיחה אנחנו מבחינים איך שהנבואות וסימנים מתממשים. נערים ילבינו פני זקנים, בת קמה באמא, כלה קמה בחמותה, החוצפה תישגה אין כיבוד הורים כהילכתו. הדור של היום מקל בכבודם באופן חריג ואם בכלל אפילו אחרי מותם אין מכבדים אותם שלא אומרים עליהם קדיש כל השנה בשלוש תפילות שזה הצער הגדול ביותר לנשמה עד כדי כך שהנשמה יכולה לרדת גילגול או לבוא בדיבוק או בחלום לקרוביה.

ומעשה שהיה: באדם שבא אל האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זי"ע, כשהוא מבקש עצה על חלום מטריד שחוזר אליו כמה וכמה פעמים. בחלום הוא שומע קול האומר לו: הלא אביך מת, ולמה אינך אומר קדיש עליו? בפעם הראשונה, כשראה שאין זה אלא חלום הסיח דעת מזה, אבל אחרי שהחלום חזר אליו כמה פעמים, קם ונסע לעיר שבה מתגורר אביו, והנה הוא חי וקיים, ואז, נרגע. ברם, לאחר שובו לביתו החלום חזר ונשנה, ועל כן בא לרבי מגור לשאול בעצתו, כדת מה לעשות?

ענה לו הרבי מגור, כי יתאמץ למצוא את המינקת שלו ויחקור אותה, האיש התפלא על התשובה, אבל מיד החל לברר מי היתה המינקת שלו ומצא שהיא עוד בחיים. כשהגיע אליה התחיל לחקור אותה על השנים הרחוקות ההן, ולמרות שהיה לו קשה לדלות מפיה פרטים לא הירפה, ואחרי מאמץ של מספר חדשים הודתה האשה וסיפרה לו סיפור נורא:

אני זו שהינקתי אותך, היית ילד לאב עני, אבל באותו זמן הינקתי גם ילד של איש עשיר, והנה אותו ילד של העשיר מת תחת ידי מחמת רשלנות פושעת שלי, מאוד פחדתי מזעמו של העשיר, ולא היתה לי ברירה אלא לבצע החלפה, הלכתי לאביך העני ואמרתי לו שבנו מת, ואותך נתתי לאיש העשיר.

כך התברר לאיש, שאביו האמיתי אכן מת בו ביום שראה את החלום הראשון! (שאל אביך ויגדך)

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת (אתחנן  ה-טז)

עכשיו מודיע לנו הכתוב הטעם למצוה זו שצונו הקב"ה לשמור את השבת, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו'.

ויש לכם לשאול, והרי הטעם של השבת לפי שברא הקב"ה את השמים והארץ בששה ימים וינח ביום השביעי.

ושני הטעמים האלו נאמרו בפרשת יתרו בציווי השבת, שנאמר שם: זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך, ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. והטעם השני רמוז בזה שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. היינו המלאכה שלך ולא של אחרים. ורק ששת ימים, ואילו במצרי היית צריך לעבוד עבודת פרעה כל שבעת הימים.

וגם בפרשה הזאת מרומזים שני הטעמים, שנאמר כאן שמור את יום השבת לקדשו וכו' וזכרת כי עבד היית באר מצרים וגו וזה הטעם השני. וזה שנאמר למעלה שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אליהך רמוז בזה הטעם שנאמר בפרשת יתרו זכור את יום השבת לקדשו כי ששת ימים עשה ה' וכו

וזהו מה שאמרו חז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שאע"פ שיש שני טעמים למצות השי"ת את שניהם צונו הקב"ה ואל יעלה בדעתכם שמשה רבנו שונה דברי הקב"ה אלא נרמז כאן הטעם ולא נצרך משה לאומרו בפירוש כי אם ברמז, כיון שכבר נאמר בפרשת יתרו.

מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי...(ואתחנן  ה-כו)

אמרו חכמינו זכרונם לברכה צדיקים ליבם ברשותם, רשעים הם בעצמם ברשות ליבם הינו הצדיקים מושלים ביצרם ובתאות ליבם והרשעים הלב מושל עליהם והם משועבדים לתאותיהם, וזה שאמר מי יתן והיה לבבם זה להם שהלב יהיה שלהם ואדם ישלוט על ליבו. (אהבת חיים)

ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך (ואתחנן  ו-ה)

בעת שיצאה הלויתו של רבי אברהם זצ"ל (בנו של ה"חפץ חיים" זצ"ל, אשר חלק מחידושי תורה שחידש בבחרותו מובאים על ידי ה"חפץ חיים" בספר "ליקוטי הלכות"( בדרכה לבית

העלמין, עמד ה"חפץ חיים" ופתח בהספד על בנו: בשנות השמד והגזירות ת"ח-ת"ט, בעה ה' את כל חרון אפו על עשרות קהילות, ואלפי יהודים נהרגו ונשחטו על קידוש שמו הגדול - התגוררה באחת העיירות אם עם בנה היחיד שהיה יקר לה יותר מבבת עינה. הבית שבו התגוררו האשה ובנה עמד בקצה העיירה, ובשעה שפרצו שונאי ישראל ימ"ש לעיירה התנפלו מיד על בית האלמנה ושחטו את בנה יחידה לעיניה.

עמדה האשה באלם יגונה על יד גופתו של בנה וכפיה פרושות לשמים. יבש מקור דמעותיה, אולם שופכת היא מרי שיחה וקובלת לפניו יתברך: "רבון העולמים! בחזהו של כל אדם ואדם נטעת לב כדי שיאהב אותך. רק אני, שפחתך החוטאת, לא יכולתי לאהוב אותך בכל לבי, מחצית האהבה היתה לבני אשר ילדתי. אולם עתה, לאחר שנעשה רצונך ובני נלקח ממני, שוב אוכל לאהוב אותך בכל לבי!"

כל ימי - כך סיים ה"חפץ חיים" הספדו - רציתי לאהוב את ה' בכל לבי. אולם הרי אין אני אלא בשר ודם ואב לילדים, ורחמי אב על בניו ואהבתו להם, טבע הוא באדם. עמדתי וחילקתי את האהבה לחלקים - חלק לילד זה וחלק לילד זה. ואת החלק הגדול חילקתי לה'. אולם עתה, משלקח הקב"ה ממני את אחד מילדי, הרי נשאר לי עוד חלק אחד של לבי לאהבתו יתברך". (לקח טוב)

ואהבת את ה' אלקיך וגו' (ואתחנן  ו-ה)

"לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה, תלמוד לומר והיו הדברים האלה... על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומידבק בדרכיו" (ספרי)

דברי הספרי, אומר בעל ה"חפץ חיים" בספרו "שם עולם" (פרק יד), עונים על השאלה הקשה כיצד ניתן להעמיס על האדם מצוות עשה בדבר התלוי במחשבה בלבד ואינו תלוי בידו כמו המצוות שיש בהן מעשה?

עצת הספרי נראית לכאורה פשוטה בתכלית: לקרוא קריאת שמע פעמיים בכל יום. אך למרבה הפלא, רבים הם הקוראים קריאת שמע ובכל זאת רחוקים הם עדיין מאהבת ה'.

פשרו של דבר יוסבר על פי משל לבעל בית עשיר שהחזיק בביתו שמש עני כדי שיהא על ידו תמיד לשמשו. פעם אחת הוצרך העשיר להעדר מביתו כמה ימים. קרא אליו את שמשו ומסר לידו גליון של נייר שעליו היו כתובים, מפורטים ומבוארים באר היטב, כל הדברים וכל העבודות שעליו לעשות באותם הימים שיהא רבו נעדר מן הבית. כדי שלא ישכח לעשות אפילו דבר אחד, ציווה עליו בעל הבית שיחזור, ויקרא יום יום את הכתוב בגליון.

לאחר ימים אחדים, כשחזר העשיר לביתו, קרא מיד לשמשו ושאל אותו: "ובכן, עשית ככל אשר צויתיך"? "כן אדוני" - השיב השמש - "קראתי וחזרתי וקראתי פעמים אחדות בכל יום את הכתוב בגליון שמסרת לי".

"אי לך, שוטה שבעולם!" - קרא אליו בעל הבית בכעס - "כלום צוויתיך לקרוא את הכתוב בגליון הנייר לשם קריאה בעלמא? כל כוונתי לא היתה אלא שעל ידי כך תזכור היטב את כל המלאכות והעבודות שעליך לגמור ולעשות עד שובי הביתה. בקריאה בלבד עדיין לא פעלת כלום!"

פרשת קריאת שמע היא באותו גליון נייר שבו מנויות העבודות והמלאכות שחייבים אנחנו לעשות. המחשבה שעל ידי קריאה גרידא נוכל להגיע לידי אהבת ה' היא חסרת טעם והגיון.

כשם שלא יעלה על הדעת שמצוות הנחת תפילין אפשר לקיים על ידי שינון הפסוק וקשרתם לאות על ידך". כן הוא הענין באהבת ה'. אין אנו יוצאים ידי חובה, רק בקריאת הפסוק של "ואהבת", עד שנתבונן היטב בדברים ונגיע לאהבת ה' יתברך בפועל. (לקח טוב)

ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' (ואתחנן  ו-ה)

שאלו הפילוסופים: כיצד יתכן צווי לאהוב, הלא אהבה היא בטבעו של האדם כשבאמת אוהב את הדבר, אחרת לא תהיה אהבה, ואם כן כיצד אפשר לאהוב את בורא עולם רק בגלל צווי?

והאמת היא כי התירוץ נעוץ בקושיא עצמה, כי מזה שצוה ה' יתברך "ואהבת" יש להסיק שאכן יש בטבעו של כל אדם מישראל לאהוב את הבורא ואין צריך אלא לעורר את הכוח הטבעי הזה. ואכן זוהי הדרך להגיע למצב של "ואהבת" שתעשה את כל הפעולות הדרושות כדי לעורר את הכוח שמוסתר בקרבך לאהוב את ה' יתברך (שפת אמת)

וכתב הרמב"ם שעל ידי שיתבונן האדם בפלאי העולם, ובראותו את התכנון המופלא של גופו, (כמו שמתגלים על ידי המדענים בכל יום גילויים נוראיים ומרעישים על כל פרט בגוף האדם), מיד הוא יאהב את הקדוש ברוך הוא אהבה עצומה. (לבוש יוסף)

• פרשת ואתחנן
• הרב אריה קרן