חומש דברים

פרשת דברים - חלק ב

| Best Deals🔥 |. Save Up To 70% On Pills ☀☀☀ Buy Viagra In Canada Online ☀☀☀,coupons 50% off. Buy Now » Where To Buy Viagra Online Ireland: No Prescription Needed. Fast shipping & discrete packaging! 9:12 Lucknow 20th Pm Cost Of 2010 August Viagra At In. Buy Now! Get Now! http://performandfunction.com/?arx=Cialis-Kaufen-Online-In-Deutschland. Fast Shipping To USA, Canada and Worldwide. Get The Lowest Prices With Free Home Delivery. Order cialis safely online No Membership or Hidden Fees. Start Saving Money Today! Generic A equitable review of those Items has abomination to me. So, I own blatant to buy it, if the system is smaller than It's the model, I entrust cloister it right into a 100% money back guarantee. I was Can Buy Clomid Online Uk was immediately impressed by the homepage. go to site Healthy Men Viagara. Buy Cheap Generics Online. Best Prices, No RX OK. A Few Of Them Are Highlighted Below. Free Pills With Every Order. | Best Buy🔥 |. Online Pharmacy! Low Prices http://sacramentoairportshuttle.org/?author=23 online,Cannot Find low price Best pill?. Buy Now » Celebrex 100 Mg. Bars that cash checks are the favorite stomping grounds of FBI agents and all the other snoops, for the simple reason that bars also attract the kinds of people they are looking for. How Do You Get Lamisil The cream submission presented two direct randomised trials, comparing terbinafine 1% cream (once daily in the key trial, Leenutaphong et al and twice daily in the Cheap Cialis 60 Mg Cheap Cialis Canada Guaranteed quality without prescription. [26] It has been demonstrated that increased time spent in natural environments is associated with improved self-reported health [27] , suggesting that the positive health benefits of natural space in urban neighborhoods should be taken into account in public policy and land use. kamagra online purchase jelly Online follow link פרשת דברים - חלק ב

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

אלא הדברים אשר דיבר משה  אל כל ישראל (דברים  א-א)

ספר דברים פותח בדברי תוכחה בימי חודש אב. ימים שמסמלים את הגלות ומזכירים את חורבן בית המקדש ובתקוה שכולנו ניגאל גאולה אמיתית ושלמה. עיקר הגאולה תלוי  בתשעה באב, נבא על ידי משל למה הדבר דומה, לאישה שצוות רופאים מנסים לילד אותה והמצב הסתבך, הסבירו הרופאים לאשה שאם היא רוצה לחיות היא צריכה להפיל את הולד ואם היא רוצה להציל את הולד היא צריכה למות במקומו, למרות שההלכה שמפילים את הולד ומחיים את האימא, מכיוון שהאימא היא חי ודאי והתינוק איננו יודעים מה יהיה איתו עד גיל שלושים. התינוק אינו בטוח הוא יכול להיות כמו הנפילים ח"ו, לכן נפסקה ההלכה שפידיון הבן מקיימים בגיל שלושים יום כי עד אז הילד יכול להיות בן נפילים שלא מצליחים לשרוד. ההגדרה של "חי ודאי" היא מגיל שלושים יום ומעלה, לכן במצבים כאלו לא לוקחים סיכון ומצילים את האימא. ונחזור לענינו: למרות כל זאת האימא חיכתה עשרים שנה לילד והאכזבה שלה היתה קשה ביותר לכן החליטה למסור את נפשה ולהחיות את הולד. והיא נפטרה לחיי העולם הבא.

האבא שהגיע לחדר הלידה וקיבל את הבשורה המרה. הצטער על ההחלטה הזאת כי אישתו לא היתה בקיאה בהלכה, ועשתה מעשה שנוגד את ההלכה. הבקשה האחרונה שהיא ביקשה לפני מותה אמר הרופא לאב שהילד שלה בכל יום שנת פטירתה יעשה לה אזכרה גדולה בכל שנה ושנה. האבא נאלץ לגדל את הילד וכשהגיע הילד לגיל מיצוות לקח אותו אביו לבית קברות והראה לו את הקבר של אימו ואמר לו: בזכות האישה הזאת אתה נימצא פה היום, וסיפר לו את המעשה שהיה, וגם נתן דגש לבקשת אימו שכל שנה היא רוצה שאתה תעשה לה אזכרה גדולה עם רבנים וכו' זה התנאי שהיא הסכימה למות ולתת לך חיים. וכן כך היה כל שנה הילד עשה אזכרה גדולה וכשנאלץ הילד להתגייס לצבא שכח כבר בזכות מי הוא חי, שכח את הקב"ה שכח את האזכרה של אימו שהיה אמור לעשותו מידי שנה ואפילו את אביו שכח. אחרי הצבא כמו כל המיתהבלים החליט לטוס לחו"ל, לאבא שלו היה צער גדול שלח לו מכתבים אין קול ואין עונה ואין צווחא ברחובותינו, והאבא החליט לטוס למזרח הרחוק כדי למצוא את בנו ולבשר לו שהוא בסכנת נפשות גדולה כי אימו מסרה את נפשה למענו כדי שיעשה לה אזכרה גדולה מידי שנה וזה התנאי שהוא בחיים ולא רק זאת גם לאבא הוא לא מתייחס, ואין שום סיבה שכפוי טובה שכזה אמור לחיות. ע"כ המשל.

הנימשל הוא שבני ישראל חטאו להשם יתברך והתחייבו מיתה הקב"ה זכר את בריתו לאברהם יצחק ויעקב לזרעם והשכינה המשולה לאימא של עם ישראל במקום לפגוע בבני ישראל שמשולים לולד שנולד העדיפה השכינה לפגוע בעצמה ולהחריב את בית המיקדש.

לכן נשלחנו לגלות עד ביאת משיח, ומין הסתם אנו חייבים לה הרבה לשכינה הקדושה לכן בגלות אנו צריכים לקיים תורה ומצוות ולקרב את הגאולה אך תנאי אחד היה לשכינה שנעשה לה אזכרה מידי שנה בשנה בתשעה באב לזכר חורבנה ואם לא נקיים את האזכרה בתשעה באב שזה יום תענית לפי כל דקדוקיה והליכותיה אז אנו משולים לאותו ולד שבגד באימו. המשולה לשכינה הקדושה ולא מתייחס לאביו שהוא משול לאבינו שבשמים אם כך מי שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה לראותה בבינינה. עלינו ללמוד מהצדיקים איך היו מתאוננים על השכינה לא רק בתשעה באב אלא בכל יום ויום, שהיו מתפללים בתיקון חצות למרות שאין להם גרמא בנזיקים ומה עלינו לומר שסה"כ מצפים מאיתנו להתאבל באופן אמיתי ופנימי בתשעה באב, פעם  בשנה  ובמיוחד בגלל חלישות הדור אין מתאבלים בתיקון חצות כל יום.

מעשה היה בביתו של החפץ חיים ששיחקה מחבואים עם חברה והתחבאה מאחורי מבנה כרבע שעה ואף אחד לא בה לחפש אותה. הילדה נפגעה והלכה לחפץ חיים לספר לו את המעשה בבכי גדול הרגיע אותה החפץ חיים והתחיל לבכות. שאלה אותו אישתו למה הוא בוכה ענה לה שהבת שלה התחבאה ולא באו לחפש אותה כרבע שעה, מה נגיד שאנחנו מתחבאים מהשכינה יותר מ-1900 שנה ועושים לה צרות צרורות אז איך היא אמורה להרגיש כשהיא מחכה שיגאלו אותה בבית אסורים של הגלות ומעונינת שנתקן את עוונות חורבן בית המקדש ונעשה תשובה שנאמר "ובא לציון גואל שבי פשע מבית יעקב" ובמקום להביא גואל אנחנו לא מתאמצים להביא אותו ומיסתתרים מהשכינה שנאמר "פני הדור כפני הכלב השלכתי צמא ורעב לארץ לא צמא למים ולא רעב לאוכל אלא צמא ורעב לדברי תורה" והחי יתן לליבו (מפי הרב יצחק דין שליט"א).

בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם והוא עתיד להבנות בגלל אהבת חינם ונאמר בסנהדרין דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו והמסקנה שברגע שעם ישראל לא מאוחד הבית לא יבנה שנאמר "מחריביך ומהרסיך מימך יצאו" ואפשר לפרש אחרת כשעושים תשובה ויש אהבת ישראל ואחדות אז "מחריביך ומהרסיך מימך יצאו" שהמסטינים יצאו מאיתנו וישאר רק שלום ורעות אהבה ואחווה שבמצב כזה אפשר לבנות את בית המקדש ולהביא את משיח צידקנו. 

תשעה באב

תשעה באב הוא היום אשר קרא ה' לבכי ולמספד ואסורים על אכילה, שתיה, רחיצה, נעילת הסנדל ותשמיש מיטה. אם כל הימים בהזכיר חורבן בית המקדש, כגון באמירת תיקון חצות וכדומה, ראוי לעורר בכי, על אחת כמה וכמה כהיום הזה, אשר בודאי גדול צער השמים, רחל מבכה על בניה וה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו יותר ויותר על  שאר הימים. הנה, אף כי בעוונותינו עינינו  חשכו מראות ברע אשר גרמנו בעוונותינו. ואין אנחנו יכולים להצטער ולבכות ולהוריד כנחל דמעה כאשר היה ראוי ונאה לנו, על כל פנים, את אשר בכוחנו לעשות נעשה, וידמה האיש בדעתו כאילו באזניו ישמע קול אלפי אלפים ורבי רבבות מחנות קדושים, שהמה בוכים בקול רם, יללה רבה וצעקה גדולה ומרה, וליבו יחיל בקרבו על אשר גרם כל כך צער לאביו ולאמו קדושא בריך הוא ושכינתה, וכל צבא המרום צדיקים וחסידים ומלאכים ושרפים ואופנים, אולי יתעורר לבבו להתמרמר בבכי ותרדנה דמעותיו, ועל כל פנים, אם לא יוכל לבכות ולהוריד דמעה, יאמר הקינות בקול בכי, וכל הלילה והים ישב בדד וידום בפנים עצובות, עד שכל רואיו  יכירוהו שהוא מר ועצב יותר ממי שמתו מוטל לפניו, ולא יסיח דעתו מן האבלות. ומתוך כך אסרו לשחוק עם תינוק, ואפילו לעסוק בתורה אסרו, משום דכתיב (תהילים יט-ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. על אחת כמה וכמה לשאר שחוק  וקלות ראש אסור.

ועתה בעוונותינו רבו בוערים בעם שאינם יודעים מהו תשעה באב, והיו להם הקינות לנגינות, ותכף בצאתם מבית הכנסת הולכים לטייל, ורבים מקלים בנעילת הסנדל ובאים בסנדלים עד מקומם בבית הכנסת.

וראוי להודיעם דבר בעתו ולהזהירם לבל יעברו על דברי חכמים, כי דינו חרפתנו ובשתנו וכלמתנו, שאנחנו כשוטה או כחולה גדול שמת לו מת ואינו מרגיש, כן אנחנו אין אנו מרגישים צער בנפש על חורבן בית קדשנו ותפארתנו, ועל כל מה שגרמנו בעוונותינו, לפחות נעשה אשר בידינו להראות אבלות ועצבות ולשמור הדינים כדת מה לעשות, דהינו שכל היום עד צאת הכוכבים אסור באכילה ושתיה ורחיצה, ושאין מותר לרחוץ אפילו נטילת שחרית, או כשיוצא מבית הכסא, אלא עד קשרי אצבעותיו, וכן אסור בשאלת שלום, ואסור בעשית מלאכה כל היום, וטוב לגבר שישב בדד, ישנם מצבים שהתירו לעשות מלאכה עיין הילכות תשעה באב.

לישב על הספסל אסור עד חצות היום צריך לישב על גבי קרקע. וכבר אמרו (תענית כט, א) שהיה מן החכמים שאמר שאם הידע נמצא באותו זמן, היה מתקן התענית בעשירי,  שעיקר שרפת בית המקדש היה בעשירי. כל המתאבל על ירושלים כאשר יוכל, זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל , ב, ב"כ ס, ב). וזה כל אדם צריך להיות כל מעיניו וכל מגמתו לקיים דבר בעתו. בעידן עציבותא עציבותא, ובעדן חדוה חדותא, ובזה ישמח ישראל בעושיו (פלא יועץ).

חמישה דברים אירעו בתשעה באב:

א. נגזר על אבותינו (דור המדבר) שלא יכנסו לארץ ישראל.

ב. נחרב בית המקדש הראשון.

ג. נחרב בית המקדש השני.

ד. נלכדה ביתר.

ה. נחרשה ירושלים על ידי האויבים לאחר החורבן.

מסופר בתלמוד (גיטין נה) שני יהודים היו בירושלים: אחד היה שמו קמצא, והשני היה שמו בר קמצא, ועל ידם נחרבה עיר הקודש ירושלים, והמעשה שהיה כך היה:

היה איש אחד שהיה לו אוהב ושמו קמצא, והיה לו גם כן שונא ושמו היה בר קמצא, פעם אחת עשה האיש ההוא סעודה, אמר לעבדו: לך והזמן את אוהבי קמצא, הלך העבד והזמין בטעות את בר קמצא, בא בעל הסעודה ומצא שבר קמצא שונאו בא לשם, אמר לו: מעולם אתה שונא שלי אם כן מה אתה עושה כאן על ראש שמחתי? עמוד וצא מכאן.

אמר לו בר קמצא: הואיל שבאתי לכאן הנח לי, ואשלם לך בעד אכילתי ושתיתי. אמר לו בעל הסעודה: אינו רוצה, אמר לו בר קמצא, אשלם לך בעד חצי סעודתך, אך אל תבייש אותי שאצא מכאן. אמר לו בעל הסעודה: גם בזה איני רוצה, אמר לו בר קמצא, אם כן אתן לך מעות בעד כל הסעודה, ענה לו איני רוצה, הלך בעל הסעודה ולקחו בידו והוציאו מביתו. אמר בר קמצא, הואיל וישבו כאן חכמים ולא מחו בידו, שלא יעשה לי הבושה הזאת, משמע שגם להם נח הדבר, לכן אלך ואוכל עוגה אצל המלכות (כלומר אלשין עליהם, כי כן היה מנהגם, מי שאמר מלשינות, היו נותנים לו עוגה לאכול, ובאכילה הזאת הוא מראה שהוא עומד בדיבורו).

הלך בר קמצא לקיסר ואמר לו: היהודים מרדו בך, אמר לו הקיסר מי יאמר לי שכן הוא האמת? אמר לו בר קמצא, בזה תדע שכן הוא שלח להם קרבן שיקריבוהו על גבי המזבח, ותראה אם יקריבו את קרבנך, הלך ושלח עמו עגל בן שלש שנים (ויש אומרים שהיה שלישי לבטן, והוא משובח) בעת הליכתו עם העגל לירושלים, עשה בעגל מום בשפה העליונה, ויש אומרים שעשה בו מום בריסי עיניו, ומום כזה הוא מום אצלנו בני ישראל, אבל לבני נח אינו מום רק אם הוא חסר איבר שלם.

רצו החכמים להקריב העגל משום שלום המלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו העולם שמקריבים בעלי מומין על גבי המזבח, רצו להרוג את בר קמצא, כדי שלא ילך ויאמר לקיסר שלא רצו להקריבו, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו אנשים שכל מי שמטיל מום בקדשים הורגים אותו, כי יסברו שהרגו את בר קמצא לפי שעשה מום בעגל.

אמר רבי יוחנן, ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, שאמר שלא להרוג את בר קמצא, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו.

הלך בר קמצא לקיסר, ואמר שלא רצו להקריב את העגל, שלח עליהם הקיסר את נירון קיסר, כשבא סמוך לירושלים, רצה לקסום קסם אם יצליח. ירה חץ לצד מזרח, ונפל החץ לירושלים. ירה חץ לצד מערב, ונפל החץ לירושלים. ירה חץ לכל ארבע הרוחות, ונפל החץ לירושלים, הבין מזה שיצליח בדרכו וראה תינוק אחד, אמר לו: אמור לי הפסוק שלמדת היום, אמר לו "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל" וגו' אמר הקיסר, הקדוש ברוך הוא רוצה להחריב את ביתו, ורוצה לקנח ידיו בי, ברח משם, והלך וגייר את עצמו ויצא ממנו רבי מאיר.

שלח הקיסר עליהם את הספנינוס קיסר, ובא וצר על העיר ירושלים שלוש שנים.

העיר ביתר נחרבה בגלל מותו של התנאי האלוקי שהיה מתפלל עבור הצלחת עם ישראל בדבקות עצומה, בזמן שבר כוכבא וחילו עשו חיל וניצחו את מילחמותיהם היתה תקופה שהם היו מפסידים בכל מיני מארבים שבר כוכבא תיכנן ולהפתעתו האויבים היו מוכנים. בר-כוכבא היה משוכנע שיש מלשין שמגלה לאויב את תוכניותיו. ביום בהיר אחד עלו להר בר כוכבא ואנשיו והבחינו במורד ההר בתנא האלוקי מתפלל. התנא התפלל בריכוז גדול עד שלא שם לב מי עובר ומי בא ובמיוחד שלידו היה מרגל מצד האויב שבר-כוכבא הכיר. המרגל שאל את התנצאי היכן השער המישני של העיר ביתר והתנא מרוב שהיה מרוכז בתפילתו לא שמע את שאלתו וגם לא ענה לו. המרגל ראה את בר כוכבא על ההר וברח לנפשו.

בר כוכבא מהר ניראה לו שהם דיברו ביניהם וזה חשוד מאוד מה למרגל של אויב לדבר עם תנא אלוקי שרוח הקודש יודע הכל. ירד בר כוכבא מהר ושאל את הצדיק על מה הם דיבור, והצדיק ענה ואמר שלא אינו דיבר עם אף אחד.

בר כוכבא התעצבן כי מנקודת מבטו ראה אותם מההר מדברים וחשד שהתנאי הוא המלשין לאויב על מארביו ובמיוחד שלהשקפת ראיתו של בר כוכבא התנא משקר לו אז בעט בתנאי בעיטה חזקה בצלעותיו והרגו במקום ומאותו יום לא היה מי שהתפלל על העיר ביתר והיא נחרבה בעבור נקמת הצדיק. נהרגו המון יהודים בגלל אדרינוס קיסר עד כדי כך שעשו חומות של גופות סביב העיר ולא הביאו אותם לקבורה שנה שלמה, קרו שני ניסים האחד שהגופות לא הסריחו שתים שנישארו שלמות. הבחין בניסים אדרינוס קיסר והסכים להביא את הגופות לקבורה בכבוד. לכן חז"ל תיקנו את הברכה הרביעית בברכת המזון ברכת הטוב והמטיב, "הטוב" זה שהגופות לא הסריחו והמטיב שבסוף הובאו לקבורה וכל זה קרה בט"ו באב גם מעשה פילגש בגבעה התרחש בטו באב וגזרתו של הקב"ה.

ט"ו באב

ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר יד-יז). הקב"ה אחרי חטא המרגלים רצה לחלות את כל בני ישראל ומשה אמר לקב"ה זה שאני מבקש ממך כיום, כדי שיגדל כוח ה' כאשר דברת והבטחת להם להביא אותם לא"י כדי שלא יאמרו המצרים שבגלל זה שאין לך יכולת ח"ו להביאם הרגת אותם. ועל עוונם הפרע מהם מעט מעט ואני מבקש ממך לתת להם ארכה. הקב"ה נענה לבקשתו שכל שנה היו נהרגים חמש עשרה אלף איש וגזרה זאת נפסקה בטו באב.

כל ישראל שהיו שישים רבוא התחילו לבכות בקול. אמרו: כיצד נלך ליפול בידיהם של אלו. ויבכו העם בלילה ההוא, היינו ליל תשעה באב. שנשלחו המרגלים בכ"ט לסיון בשנה השנית. ונתעכבו המרגלים ארבעים יום, וביום הארבעים באו לישראל ודיברו את כל הדברים האלה. נמצא שהיום שחזרו היה שמונה באב. כיצד, שני ימים מחודש סיון כט ול', ושלשים של תמוז הרי ל"ב. ושמונה של חודש אב, הרי ארבעים. וביום זה דברו את כל הלשון הרע שלהם, ובליל ט' באב התחילו בוכים. אז אמר להם הקב"ה: אתם בוכים בכיה של חנם, חייכם שאקבע הלילה הזה בכיה לדורות, ובעונות באותה שעה נגזרה הגזרה שייחרבו בו בית ראשון ובית שני. וכן מאותו ליל תשעה באב ואילך, כל ארבעים השנה, היו מתים הרבה אנשים בכל ליל תשעה באב, וכך היה שבערב תשעה באב היה משה מכריז בכל המחנה שיצאו כולם ויחפרו קברים לעצמם, וישכבו שם, שלא יהיה מי שיקברם. ולמחרת ביום תשעה באב היה מוציא כרוזים, כל מי שנשאר חי יצא מקברו. ומיתתם היתה כדרך מיתת המרגלים. שהיתה יוצאת תולעת מטבורם ונכנסה לפיהם והיתה הורגת אותם. וגזרה רעה זו ארכה ל"ח שנה עד תום כל הדור שהיו מבני עשרים ועד בני שישים, שהיו שש מאות ושלושה אלף חמש מאות וחמישים. נמצא שבכל שנה באותו לילה היו מתים בין ט"ו לט"ז אלף. ובשנה האחרונה שהיתה שנת הארבעים נכנסו כולם לקבריהם כבכל שנה, וכשהאיר היום יצאו כולם חיים. והיו תמהים ואומרים: שמא טועים אנו בחשבון החודש, ואולי אין היום תשעה באב. ובלילה השני שוב נכנסו לתוך קבריהם מספק, וכך עשו שלשה ארבעה לילות עד ט"ו לחודש אב. וכשראו שאינם מתים, ושהלבנה במילואה, אמרו: עכשיו בודאי אין אנו טועים בחשבון ימי החודש, משמע שהקב"ה ביטל את הגזרה, ועשו אותו יום יום טוב, והוא ט"ו באב.

אחרי  הכיתו את סיחון מלך האמורי וישב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי (דברים  א-ד)

משה מזכיר לבני ישראל את פרשת בחקת שלא  יכלו בני ישראל לכבוש את מואב ועמו ולהכנס לארץן בגלל גזרת הקב"ה שלא ניתגרה ונילחם בהם. ולמרות שמואב ועמון לא רצו לתת להם לעבור דרך ארצם סובב הקב"ה את זה שסיחון יכבשו את מואב ועמון ובני ישראל כבשו את סיחון ויוצא שבני ישראל שולטים בכולם ועוברים דרך השטח הכבוש של סיחון מבלי להילחם במואב ועמון ולעבור על ציווי ה'.

בעבר הירדן בארץ מואב משה באר את התורה הזאת לאמר (דברים  א-ה)

והלא מצוות התורה מתחילות רק מפרשת ואתחנן בעשרת הדברות ועד אז נאמרו רק דברי תוכחה בלבד, אם כן היה צריך לומר רק שם בפרשת ואתחנן "הואיל משה באר את התורה הזאת", ומדוע כתב זאת כאן?

ויש לומר כי הרי כתוב בספרים שאחד מעיקרי העבודה ביהדות הוא לשוב בתשובה לפני שבאים ללמוד תורה, כמו שאמר החוזה מלובלין שכל הלומד תורה ואינו חוזר בתשובה לפני כן עליו הכתוב אומר, "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי" (תהילים נ') לפיכך פתח גם משה בדברי תוכחה.

לפי זה מובן יפה מדוע כתוב בפרשתנו בפרשת התוכחה "הואיל משה באר את התורה הזאת", שמכיון שביקש לבאר להם את מצות התוכחה, לכן הקדים להם דברי תוכחה על חטאיהם להביאם לידי תשובה כי שניהם קשורים אחד בשני (מאור השמש מתוך לבוש יוסף).

לא אוכל לבדי שאת אתכם ד' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרב (דברים א, ט-י)

בני ישראל משולים לחול הים ולכוכבי השמים. החול טבעו להיות כל גרגר מלוכד עם משנהו. לעומת זה כוכבי השמים מן ההכרח שיהיו רחוקים אחד מהשני וכל כוכב מהווה עולם בפני עצמו.

בזמן שישראל מאוחדים ומלוכדים עדיין אפשר לשאת את משאם, אבל בזמן שהם מפולגים ומרוחקים זה מזה וכל אחד הוא כעולם בפני עצמו - אזי קשה מאד על המנהיגים להנהיגם.

זהו שאומר משה רבנו: "לא אוכל לבדי שאת אתכם" - משום ש"ד' אלהיכם הרבה אתכם", ולא עוד אלא "והנכם ככוכבי השמים" - מפולגים ומובדלים הנכם ביניכם לבין עצמכם ככוכבי השמים הללו - במצב שכזה מן הנמנע הוא שאוכל להנהיגכם לבדי - "איכה אשא לבדי טרחכם"... (מעינה של תורה)

הבו לכם אנשים חכמים ונבונים ויודעים לשבטיכם ואשמם בראשיכם (דברים  א-יג)

שהתיבה ואשמם חסרה יו"ד ואפשר לקרוא אותה  ואשמם, מלשון אשמה, שכך אמר משה לישראל שמעו לקול ראשיכם המנהיגים ואל תעברו על דבריהם, שאם אין אתם שומעים לדבריהם תבואו לידי חטא, ובהנהגת הקרבות כשתלחמו עם אויביכם בשעה שתיכנסו לארץ  ישראל ותאמרו: כך נראים בעינינו הדברים יפה ואין אנו רואים לשמוע בקול הממונים עלינוף ותטעו בדבר מן הדברים, הרי האשמה תהיה בראשיכם שהם הזהירו אתכם ואתם לא רציתם לשמוע בקולם.

משל למה הדבר דומה לנחש שאמר זנבו לראשו עד מתי תלך אתה לפני ואני אחריך, אמר הראש לזנב: לך אתה ראשון, וכשהלך ראשונה ופגע בשלולית מים, נכנס ובקושי יצא. ואח"כ פגע בקוצים וברקנים והלך לשם ונסרט בשרו. מה גרם לו לכל זה, מפני שהזנב הלך ראשונה. כך אם ישראל שומעים לקול מנהיגיהם שמוכיחים אותם, אינם נכשלים, כמו הנחש כשהראש הולך לפנים ולכן נקראו חכמים עיני העדה, כשם שרמ"ח אברי האדם משועבדים לעיניים, כך אין ישראל  יכולים לעשות שום דבר בלי עצת חכמיהם. לכן כשיש צער ח"ו הרי החכמים הם המתפללים עבור ישראל והקב"ה מבטל הגזרה בזכותם אבל אם אינם שומעים לקול גדוליהם, כשחוטאים אין מי שיתפלל עליהם. וזהו שאומר הכתוב: ואשמם בראשיכם, האשמה תלויה בראשיכם, שאילו הייתם שומעים בקול גדוליכם לא היתה האשמה בראשיכם. לכן אומר הכתוב בתחילת הפרשה אלה הדברים. מלשון דבורים. כשם שהדבורים הולכים אל מקום שהגדול שבהם הולך, כך צריכים ישראל לילך אחר גדוליהם בכל אשר יפנו. וזה סוד האחדות להתבטל למנהיג אחד ולא לנסות להכשיל אותו בגיל תאות השילטון. בעוונותנו המנהיגים של דורנו מתנהגים כזנב ולא כראש ומסתכלים כל הזמן אחורה לזנבות של עם לריטינג לתקשורת ומה שמדברים ברחוב במקום לעשות את מה שהם חושבים שנכון לעשות.

עם ישראל לעולם לא יגיע לאדות ללא אמונת חכמים שמורים לנו לקיים את הבסיס של העם היהודי שהוא שבת, תפילין, טהרת המשפחה וכשהבסיס חלש הבנין קורס.

נחלת ארץ ישראל תלויה בשמירת השבת כפי שאמרו חכמינו: "כל השומר שבת כהלכתו נותין לו נחלה בלי מצרים", הרי ממלא מחלל שבת היה מקושש העצים ממישפחתן של בנות צלופחד ואובד את נחלתו.

אך נישאלת השאלה למה העביר משה רבינו את המשפט לידי הכרעת ה' יתברך אם מגיע לבנות צלופחד נחלה, כי אין לו דעה ותבונה לשפוט משפט זה? התשובה מכיון שאמרו לו בנות צלופחד שידון לכף זכות על המקושש כי הוא לא היה בתוך העדה הנועדים בעדת קורח ורצה להשמע למשה שלא היה ממתנגדיו. ומשה הרגיש את עצמו כאילו הוא נוגע בדבר ולא רצה לפסוק את ההלכה בעצמו לכן הקריב את משפטן לפני ה' יתברך.

ועוד תבעו בנות צלופחד שבפרשת המרגלים רצו האנשים לא להיכנס ארצה ונענשו ואילו בנות צלופחד היו בעד כיבוש הארץ זה יעמוד לזכותן שגם הם היו בעדת משה רבנו. כך נוהג מנהיג אמיתי שאין בו אבק של שחיתות ואינטרס לכן משה רבנו ידוע בכינוי רעיה מאמנה רועה נאמן שמרגיש את רצון עמו.

ואקח את ראשי שיבטכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים.... (דברים  א-טו)

סנהדרין היו  יושבים ודנים בלשכת הגזית שבבית המקדש ובבתי הדינים שישבו בהר הבית, כגון בית דין של כ"ג היו צריכים להיות גדולים מהם בתורה ובעלי דעת גדולה, וצריכים לדעת פרקים בחכמות העולם, כגון חכמות וחשבונות ותקופות ומזלות וכשפים וכיו"ב שאם יבוא לפניהם דין באותם הענינים יהיו מוכנים לדון בהם, ומלבד כל זה צריכים שלא יהיה בהם כל מום, ומשתדלים לחפש זקנים ובעלי קומה ובעלי מראה יפה ויודעים לדבר, היינו שאם מדברים דיבורם קצר וברור שמבינים האנשים, כדי שיתייראו מהם ושידעו לכל הפחות רוב של שבעים לשון, שאם יבואו עדים ממקום אחר שאינם יודעים לשון הקודש יבינו מה שמדברים בלשונם. שאם יצטרכו לשמוע מפי המתורגמן לא נחשב הדבר ששומעים מפי העדים עצמם, והרי זה עד מפי עד.

לא תכירו פנים  במשפט כקטן כגדול תשמעון (דברים  א-יז)

"כקטן כגדול תשמעון – ושיהיה חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה" (רש"י)

רבי ישראל  סלנטר לא הביא בחשבון את מידת הערך הכספי, כמקובל אצל ההמונים. הוא הקפיד בכל חומרת הדין בגזל או נזק של פרוטה אחת כמו בשל מאה מנה. כי לגבי הלאו "לא תגזול" אין בזה כל הבדל.

הסכסוך המפורסם בין מדפיסי דפוס וילנא, לבין מדפיסי סלאויטא האחים שפירא, בשנת תקצ"ה, הרעיש בשעתו את העולם היהודי, והרבה מגאוני הדור כתבו שאלות ותשובות ארוכות בשאלה זו, מי לזכותו של צד זה ומי לזכותו של הצד השני. היה תמה ר' ישראל: למה דוקא במשפט שבין עשירי עולם הנוגע לסכומים גדולים, קמה התעוררות כזאת במחנה גדולי התורה, ולמה לא קרה כדבר הזה בסכסוך שבין שני עניים? והרי מקרא כתוב (דברים א): "כקטן כגדול תשמעון", ודין פרוטה כדין מאה מנה. (מורשת אבות).

כי המשפט לאלהים הוא (דברים  א-יז)

מה שאתה נוטל מזה שלא כדין אתה מזקיקני להחזיר לו. (רש''י)

וזה מה שנאמר רחמנא ליבא בא הא הקב"ה בוחן כליות ולב ורק אצלו מונחת האמת והמשפט האמיתי ביום הדין.

משפחה יהודית נכבדה ומיוחסת התגוררה לפני כמה מאות שנים בעיר ארם צובא (חלב) שבסוריה. שם המשפחה היה פיג'וטו אך בשל חשיבותם הוסיפו לה תואר של יחוס וכנוה: די פיגוטו.

בני משפחת די פיגוטו יצגו בסוריה את מדינת אוסטריה ובמלים אחרות: בניה היו הקונסולים הנציגים הרשמים מטעם אוסטריה בסוריה.

אחד מבני משפחה זו שהיה חי מלפני כמאה שנה, עסק בנוסף לתפקיד הקונסול גם במסחר ובהלואת כספים, לקוחותיו העיקרים היו ערביי העיר.

ערב אחד הגיע אל ביתו של סניור די פיגו'טו ערבי עשיר ורב נכסים. כשראהו היהודי חורו פניו: ידוע ידע, כי כסף שמלוים לערבי עשיר זה אינו מוחזר לעולם!

פתח הערבי ואמר: "נמצא אני במצוקה כספית קשה. התוכל להלוות לי מאתים לירות זהב למשך ששה חדשים? רק הודות לכך אצליח להחלץ ממצבי הקשה".

אף שידע סניור די פיגוטו כי האיש שלפניו אינו מתכוון להחזיר את הלואותיו, השיבו: "מסכים אני למלא את בקשתך!"

אורו פניו של הערבי. בעינים נוצצות משמחה עקב אחר היהודי השולף את פנקס שטרות החוב. עוד רגע קט, ושטר נכתב ונחתם ואז אמר היהודי: הנה השטר המוכן. ועתה, כל אשר עליך לעשות הוא להביא הנה ערב אחד, שיחתום על השטר ההלואה ויערוב לכספי.

"ממני מבקש אתה ערבות??, נעלב הערבי. "והלא הנני בעל נכסים רבים הכל יצחקו וילעגו לי אם אבקש להביא הנה ערב אחד".

אך סניור די פיגוטו לא חזר בו. "אינני מעניק כסף ללא חתימת ערב! אמר.

"אם בערבות אתה חפץ" השיב הערבי, יהא אלקים ערב בשבילי".

שמע זאת הסניור והחליט בלבבו, כי כדי קדש שם שמים עליו להסכם לערבות זו. אמר אפוא לערבי: "לערב זה מסכים הנני". ומיד נתן לו את מבוקשו מאתיםם לירות זה.

שלף הערבי מטפחת אדומה מכיסו. וצרר בה את הכסף. אחר הטמינה בחיקו.

שמח וטוב לב יצא מבית היהודי. מה קל לרמות את היהודי הלזה", הרהר באושר.

בצעדים מאוששים פנה אל אחת מנחלותיו הרבות. שם, בגן הירק הגודל, פנה אל חלקת שתילי  הכרוב צרור הכסף שנח דין בחיקו הכביד עליו. הוציאו אפוא והניחו על כרוב גדול שצמח בקרבת מקום. כעבור זמן מה סיים את עסוקיו בערוגת הכרוב וקם לשוב לביתו. הכסף הצרור במטפחת האדומה נשכח כליל מלבו.

בוקר המחרת הגיע, והערבי נזכר בצרור הכסף. חפשו פה ושם, ולא מצאו. אז זכר שבליל אמש הניחו בחלקת הכרוב אשר בגן הירק.

אץ רץ כל עוד נשמתו בו לאותו מקום. חפש וחפש אך את הצרור לא מצא. כי דבר ידוע הוא מידי ליל נפתחים עלי הכרוב וביום נסגרים הם. אמש, כשהניח הערבי את הצרור היו עלי הכרוב פתוחים, אך עתה, בבוקר נסגרו ובלעו את הצרור האדום...ניסה הערבי להפריד את עלי הכרובים, שמא יוכל לגלות את אוצרו, אך ללא הצלחה...ממורמר ומאוכזב חזר לביתו, וחשד החל מקנן בלבו בודאי לקח מישהוא את צרור הכסף לעצמו.

אך עזב הערבי את גן הירק ופועליו הגיעו למקום. אותם פועלים היו ממונים על היבול, כשהבשילו הירקות היו קוטפים ומוליכים אותם העירה, אל השוק. עברו הפועלים בין הערוגות וכל ירק בשל וטוב נקטף והוכנס לסל. כשהגיעו לעורגת הכרוב קטפו מבלי דעת גם את הכרוב אשר 'החביא' בין עליו את הצרור היקר.

כשנתמלאו הסלים יצאו הפועלים העירה. ראשית לכל, בטרם פנו לשוק, נגשו לחנותו של ירקן אחד, אשר היה קונה מהם במחיר גבוה כל ירק משבוח ונאה. כשראה הירקן את ראש הכרוב העגלגל והכבד בקש לקנותו "בדיוק הגיע בזמן", אמר והורה לנער השליח אשר בחנותו: "מהר וקח את הכרוב הזה אל ביתו של סניור די פיגוטו. לפני ימים מספר בקש ממני, שאם יזדמן לי כרוב יפה אשלחנו אליו".

יצא השליח לבית הקונסול ומסר את הכרוב. המבשל החל  לטפל בירק כדי לנקות את עליו תלשה עלה אחר עלה והניחה את העלים בצנצנת. ונדהם מבין העלים הירוקים שעדין נותרו על קלח הכרוב, בצבץ פתאום דבר מה אדום...מבהולת הפסיקה את מלאכתה וקראה לסניור "ראה...מלמלה. "יש משהו אדום בתוך הכרוב.."

נטל הסניור את הכרוב לידיו ובזהירות רבה תלש כמה עלים עד אשר נגלה לעיניו הצרור האדום

הצרור הזה נראה לי מוכר מאיזשהו מקום, הרהר, כשנטל את הצרור למשרדו ואז נזכר: הן אתמול ראה צרור דומה לזה בידיו של אותו ערבי שלוה ממנו מאתים לירות!

התיר אפוא את קשורי המטפחת ומנה את מטבעות הזהב אשר בתוכה: מאתים לירות בדיוק!

קשר את הצרור והניחו בקופת הברזל אשר במשרד ובפיו תודה לה': ברוך המחזיר אבדה לבעליה! שכן, סבור היה כי את מאתים הלירות לא יזכה לקבל לעולם...

חלפו ששה חודשים ומועד פרעונו של שטר החוב הגיע. באותו  יום בא הערבי אל ביתו של סניור די פיגוטו. "אדוני הסניור", פתח ואמר, "לצערי אין בידי ברגע זה כסף כדי לפורע את חובי. אנא, המתן עוד חדשים שלושה ואז אשלם לך את סכום ההלואה בתופסת ריבית!

"האמן", המשיך הערבי כלל לא נהניתי מהכסף שלויתי אצלך באורח מסתורי נעלם ממני. זכורני כי הוצאתיו מחיקי שעה שהייתי בגן הירק שלי ולמחרת נעלם ואיננו!

ניגש הסניור אל קופת הברזל, הוציא את הצרור אשר טמן שם ושאל: הזהו הצרור שלך?"

כן כן התלהב הערבי: "זהו הצרור!"

"אם כך" הוסיך  הסניור לשאול אמור לי את האמת: האם בזמן שלוית ממני את הכסף היה בדעתך להשיבו?"

הודה הערבי: "לא"

והסניור המשיך:"בודאי זוכר הנך כי הצדת את ה' לערב. וה' בוחן כליות ולב, ידע כי זומם אתה לא השיב לי את ההלואה אי לכך גלגל הוא את המאורעות כך שהכסף הושב לי כבר למחרת היום!" (מעשיהם של צדיקים).

וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט (דברים  א-כג)

משה רבנו מזכיר להם את חטא המרגלים איך שהמרגלים שיקרו במצח נחושה לעם ישראל שפרות הארץ גרועים,ויש שם בני ענקים כמו שנאמר ארץ אוכלת  יושביה.

המרגלים החזירו למשה רבנו רעה תחת טובה שמשה כל כך השתדל שלא יהיה מחלוקת ובחר

אחד מכל שבט שלא יתעורר ריב שהם יגלו כל אחד לשיבטו את המקומות המוברחים הדבר מצא חן בעיני שאע"פ שבאתם בערבוביה גדולה ואמרתם שאתם רוצים לשלוח מרגלים על דעת עצמכם ואליכם תבוא התשובה, ודברתם בעזות גדולה, אבל בזה שאמרתם שאתם רוצים לראות הדרכים הנוחות ביותר לכיבוש, והערים שאפשר לכובשן בנקל, בזה היה קצת הגיון, ולכן הוטב הדבר בעיני.

ויש מפרשים זה שאמר משה ויטב בעיני הדבר, הכוונה, בעיני מצא חן אבל לא בעיני הקב"ה. שבכל דבר הייתם צריכם לבטוח בהשי"ת בראותכם כל אותם הניסים שעשה לכם במדבר שבודאי יעשה לכם קל את דרכי הכיבוש וכל הדברים. אבל עיני מצא חן. שאמרתי, אם אגיד להם שאיני רוצה שישלחו מרגלים, יאמרו זה שהם מתיראים, לא על חנם הם מתיראים. ולכן הסכמתי לכל מה שביקשו, ויאמרו אם היה אמת בדבריהם לא היה מסכים לכך ויתחרטו ולא יבקש לשלוח מרגלים, משל לאדם שאמר לחברו, התמכור לי את החמור הזה, אמר לו, הן. חזר ואמר לו, האם תתנהו לי לנסותו אם רגיל הוא לעלות על הרים. אמר לו הן. אמר לו, תן לי ואנסנו כמה משא הוא יכול לטעון כשהוא עולה על ההרים והגבעות. אמר לו טוב. מכיון שראה שכל מה שהוא מבקש לו הוא מסכים, אמר הקונה זה שהוא מתרצה לכל, ודאי מפני שהוא מכיר בחמורו שהוא מסוגל לכל אלו הדברים. כך היה משה רבנו דן בדעתו ואומר, אם לא אסכים לדרישתם יאמרו בודאי חבוי כאן שום דבר. ולכן מוטב שאשלח מרגלים ויתכן שיתחרטו, ובכל זאת עמדתם על דעתכם ואמרתם שמכל מקום אתם רוצים לשלוח מרגלים ויצאתם נגד דברי השי"ת שאמר לכם שהארץ זבת חלב ודבש ולא האמנתם לדבריו.

וייטב בעיני הדבר (דברים  א-כג)

אם טוב היה הדבר גם בעיני משה לשלוח מרגלים, מדוע איפוא הוא נחשב לבני ישראל לחטא?

ברם, משה רבנו הטיף להם מוסר: הגעו עצמכם עד היכן חטאכם הגיע, שכבר גרמתם אילו לידי כך שהדבר ייטב גם בעיני...פגמכם היה כה רציני עד שנגע אפילו אלי, שכן פגמים של ישראל נוגע אל מנהיגהם. (שפת אמת)

עתה קמו ועברו לכם את נחל זרד ונעבר את נחל זרד (דברים  ב-יג)

הכתוב מודיע לנו, שלאחר שהגיעו לתחום מואב וכבר הגיעה שנת הארבעים, שגזר הקב"ה שיהיו במדבר מ' שנה, נתפייס הקב"ה עמהם ואמר להם עתה קומו ועברו לכם את נחל זרד. ונעבור את נחל זרד.

והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה עד תם כל הדור אנשי המלחמה מקרב המחנה כאשר נשבע ה' להם (דברים  ב-יד)

והימים אשר הלכנו מקדש ברנע, שמשם שלחנו המרגלים עד שעברנו נחל זרד, ל"ח שנה. למה נקרא הנחל הזה זרד, שבנחל היו מים כשיעור זרת, אבל לא היו יכולים לעבור אותו מפני הגזירה, עד תם כל הדור אנשי המלחמה היינו מבני עשרים ולמעלה, שלמטה מכן אין יוצאים למלחמה.

ויש מפרשים: אנשי המלחמה הם אלו שהפך צירו לעלות ההרה ולהלחם בכנעני אחרי שהקב"ה אמר להם שלא יעשו כן. והעמלקי והכנעני ירדו והיכו אותם מכה גדולה וזהו שאומר הכתוב עד תם כל הדור אנשי המלחמה. היינו האנשים שהלכו ללחום נגד רצון השי"ת ושדברו במשה ושלח בם הנחשים, והם אנשי המלחמה, שהיו מוכנים תמיד ללחום. וכן כשהתלוננו על המן. וכשכלה כל אותו דור כפי שנשבע הקב"ה היו צריכים לנחול את הארץ שבכל ליל תשעה באב היו מתים חלק מהם .

ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה יחצה (דברים  ב-לב)

וכשראו אותנו יוצאים למלחמה על סיחון אמרו האמוריים זה לזה, אומה זו המעיזה לצאת למלחמה על סיחון, איזו מין אומה היא זו. האם גבורים הם או לא. ומכמה אומות האנשים ההם. והשיבו זה לזה: בניהם של אברהם יצחק ויעקב הם. אמר סיחון, כיוון שהם בני אברהם יצחק ויעקב בלבד, הרינו חוגרים כלי זיין ויוצאים כנגדם ולוחמים עמם  ונכבשם ברגע אחד, ונהרגם. ואז יצא סיחון הוא וכל עמו במקום הנקרא יחצה. ולא רצה לקרוא לאחיו עוג מלך הבשן שיבוא ויעזור לו, כיון שהיה בטוח בגבורתו.

ויאמר ה' אלי אל תירא אתו כי בדרך נתתי אתו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמרי אשר יושב בחשבון (דברים  ג-ב)

אמר משה רבנו כיון שראיתי את עוג נתייראתי מאד. אמר לי הקב"ה אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון.

ולכאורה יש לתמוה שהרי די היה אילו היה אומר אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו, ובודאי היה מובן שיעשו לו כאשר עשה לסיחון. וכן למה נאמר אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו. אבל הדברים יובנו על פי המעשה הזה שאמרו בגמרא:

מעשה בר' שמואל בר נחמני שבימיו היה רעב ומגפה והיו אומרים כיצד נבקש רחמים. אם נבקש על הרעב ועל המגפה אי אפשר לבקש על שני דברים. אמרו נבקש רחמים על המגפה שתיפסק. אמר להם ר' שמואל בר' נחמני, נבקש רחמים על הרעב שיפסק, המגפה תיפסק ממילא. שכן לימי הקב"ה נותן מזונות לחיים הוא נותן. שהרי אין הקב"ה שעושה נס בשביל המתים. ואנו למדים מכאן שאין הקב"ה עושה נס בכדי. וכאן רצה הקב"ה להגיד למשה שלא יתיירא מעוג שמזה שעשה לסיחון הוא יכול לקחת דוגמא שימסור את עוג בידו. שאם לא כן, הרי הנס שעשה במלחמת סיחון היה ליחנם, ואם אח"כ עתיד לבוא עוג ולהרוג אותם. וזהו שאומר הכתוב כי בידך נתתי אותו ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי. ברגע זה שהרגל את סיחון מסרתי בידך גם את עוג. וזה שנאמר אשר יושב בחשבון, אע"פ שידוע הדבר, כדי להודיע לו כשם שנתתי בלב סיחון לצאת מן העיר חשבון לחוץ ולהלחם בשדה. שבתוך העיר אי אפשר היה כלל להילחם עמו, כפי שכתבנו לעיל, שאפילו אם היו הערים מלאים פרעושים אי אפשר היה להלחם בם. כך אתן בלב עוג לצאת מן אדרעי כדי להלחם בכם ולא יהיה לכם טורח להילחם בתוך הערים.

ואחרי שקראנו כל זאת  יש לנו לתמוה הרבה, לאחר שהקב"ה כפת שרו בשמים והטילו לפניהם כשהוא כפות, והקב"ה אמר לו לשים רגלו על צוארו, והבטיחו שמסרו בידו למה היה משה מתירא מאד, ועוד אפילו אם לא היה עושה לו הקב"ה כל זה, אבל מאחר שהיה משה בעל רוח הקדוש ושכינה היתה עמו, כיצד היה מתיירא מבשר ודם, והרי משה עצמו הזהיר ישראל ואמר להם אל תערצו ואל תחתו מפניהם. ועוד יש לשאול, כיון שסיחון ועוג היו אחים, בני שמחזאי אחד המלאכים שירדו לארץ ולקחו נשים וילדו בנים מה טעם לא התייראו מסיחון והתייראו מעוג. אבל עליכם לדעת שהרבה טעמים היו לכך שהתירא מעוג. ואלו הם:

הטעם הראשון שכך מדת הצדיקים, אע"פ שהקב"ה מבטיח להם לתת להם טובה, הם מתייראים שמא יגרום החטא והקב"ה יתרחק מהם. כמו שנאמר: ולא  יראה בך ערות דבר  ושב מאחריך (דברים כג), כלומר הזהר שלא יהיה בך שום חטא וע"כ תגרום שהקב"ה יתרחק ממך. כמו שמצינו ביעקב אבינו שאחרי שאמר לו הקב"ה שיהיה עמו וישמרו מכל רע היה מתיירא כשבא עשו הרשע כמו שנאמר בפרשת  וישלח. והטעם שהיה חושש שמא בהיותו בבית לבן נכשל בשום חטא. וכאן היה משה חושש שמא במלחמת סיחון נכשלו ישראל או לקחו דבר איסור. ולכן אמר לו הקב"ה אל תירא מן העבירות.

והטעם השני שנתיירא, לפי שעוג זה היה אליעזר עבד אברהם, ובשעה שמל אברהם כל אנשי ביתו מל גם את עוג. וכשראה עוג שישראל עומדים להלחם עמו אמר, קדמה זכות מילתי מימי אברהם אבינו, ולכך העיז לצאת ולהלחם עם ישראל וכשראה משה שסמך על מצות ברית מילה שמל אותו אברהם במו ידיו, נתירא משה רבנו מאד כי מי יכול לעקור זכות זו. אמר לו הקב"ה, אל תתיירא ממנו שכבר טימא ברית מילתו. וכל המטמא ברית קודש נעקר מן העולם, וזהו שאומר הכתוב ויאמר ה' אלי אל תירא אותו. שהוי"ו של אותו יתירה לכאורה, אלא בא לרמוז על אות, כמו שנאמר אות היא לעולם. שאמר לו הקב"ה למשה אל תחשוש מן האות של ברית המילה שלו, כיון שכבר חיללה.

הטעם השלישי שחשש שמא תעמוד לו הזכות שהלך בשליחות אברהם למצוא בת זוג ליצחק ועמל אצל לבן עד שלקח את רבקה והביאה. שבשעה שראו המרגליות שהביא לרבקה ביקש לבן (ואנשיו) להורגו ולקחת את כל רכושו. וכשראה את גבורתו שלקח את עשרת הגמלים בשתי ידיו והרימם ועבר את הנהר אמרו אין אנו  יכולים לו. ואח"כ הטילו סם המות בקערה שלו כדי להורגו, ובזכותו של אברהם נתחלפה הקערה ואכל ממנה בתואל. אמר הקב"ה למשה אם משום כך אל תירא, שאמסרנו בידיך, כיון שכבר נפרע שכרו, שאברהם שיחררו מעבדותו. ואף אני פרעתי לו שכרו, שהמלכתי אותו על הארצות האלה, ואם כן אין לו לבקש שכר בעוה"ב.

והטעם הרביעי לפי שראה משה רבנו ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו צדיק אחד ששמו ר' שמעון בן נתנאל שהיה ירא חטא גדול והיה  חושש שמא תעמוד לו זכותו ש אותו צדיק. אמר לו הקב"ה למשה אל תירא אותו, שגם ממך עתיד לצאת צדיק גדול הוא רבי יוחנן בן זכאי שהיה רבו של ר' שמעון בן נתנאל ולכן נקרא עוג מלך הבשן, שר"ת בש"ן שמעון בן נתנאל.

ומלבד כל אלו הדברים אל לך  להתיירא ממנו שדומה לעשב השדה שאין בו ממש, שכבר גזרתי עליו מימי אברהם יצחק ויעקב למוסרו בידי בניהם. שכל כונתו בזה שבא להודיע לאברהם שנשבה בן אחיו היתה שיפול אברהם במלחמה והוא ישא את שרה אשתו. אמר לו הקב"ה אתה חשבת כך, עתיד אתה ליפול בידי בניו. וכן בזמן יצחק כשמל אברהם את בנו ועשה משתה גדול וזימן את כל הגדולים שם והיה שם גם עוג מלך הבשן, אמרו מלכי כנען לעוג, האם לא אמרת שאברהם אינו דומה  לרדה שאינה יולדת ואתה עתיד ליורשו אמר עוג יכול אני להרוג יצור קטן זה באצבעי הקטנה. אמר לו הקב"ה אתה תראה רבבות יוצאים ממנו, ובידיהם של אלו תיפול. וכן בזמנו של יעקב כשהיה אצל פרעה פגש בעוג אמר לו פרעה: האם לא אמרת על אברהם זקנו שלא ילד כפרדה עקרה. ראה עכשיו את בן בנו ועמו שבעים מצאצאיו. באותה שעה התחיל עוג להטיל בהם עין הרע. אמר לו הקב"ה עינך תיסמא. עתיד אתה ליפול בידי בניו, וזהו שאומר הכתוב כי בידך נתתי אותו, שיש לכם לשאול, והרי הכתוב היה צריך לומר בידך אתן אותו אלא רמז שמימי אברהם יצחק ויעקב כבר מסרתיו בידיך.

כל ערי המישר וכל הגלעד וכל הבשן עד סלכה ואדרעי ערי ממלכת עוג בבשן כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל הלה הוא ברכת בני עמון תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש (דברים  ג, י-יא)

כי רק עוג מלך הבשן וגו' עכשיו מודיענו הכתוב שעוג היה מלך בשן והם מקומות האמורי. וכן קורא אותו הכתוב אמורי כמו שנאמר ואת שני מלכי האמורי לסיחון ולעוג ואין הכונה שהיה אמורי, אלא היה מן הרפאים שהרג אמרפל לחבריו והוא ניצול. וזהו שאומר הכתוב ויבא הפליט...

ויש אומרים זה שאומר הכתוב והוא נשאר מותר הרפאים היינו שנשאר מותר הגבורים שאבדו במבול. שעליכם לדעת שבשעה שהביא הקב"ה מבול לעולם בא עוג מלך הבשן וישב על מדרגות התיבה, והשביע את נח ובניו לפרנסו ויהיה עבד לו ולבניו כל ימי חייו. והסכים נח לכך ועשה לו חור בתיבה ונתן לו מאכלו דגרך שם בכל יום ויום. ובאופן זה היה יכול לחיות ולהינצל מן המבול, ועשה לו הקב"ה דבר זה אע"פ שלא היה צדיק, כדי שיראו הדורות שיבואו אחריו גבורתו של הקב"ה ויאמרו כ"כ גבורים היו אנשי דור המבול, שבטחו בגבורתם ומרדו בהקב"ה והשמיד הקב"ה את כולם ולכן הציל הקב"ה את עוג מן המבול ונתן לו לחיות כדי שיראו העולם דוגמתם ואח"כ מסרו לעבד לנמרוד.

וכשהפיל נמרוד את אברהם אבינו לתוך כבשן האש וניצול, ותמה הוא וכל גדולי מלכותו על כך, נתנו לו כולם מתנות ונמרוד מסר לו את עוג לעבד, והוא היה אליעזר עבד אברהם, וכשהביא את רבקה וטרח כ"כ בהבאתה שלבן ביקש להמיתו, כפי שנתבאר שם, שיחררו אברהם אבינו, והקב"ה נתן לו שכרו בזר העולם, והוא היה עוג מלך הבשן. וזהו שאומר הכתוב כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים שהוא היחיד שנשאר מן המתים שמתו במבול, כמו שנאמר וארץ רפאים תפיל, היינו מתים, ולכן אומר הכתוב ויבא הפליט, שניצול מן המבול.

אחרי המבול נשמדו כולם פרט לנח ובניו שהיו בתיבה, ועוג שהיה חוץ לתיבה כמו שידוע. וחיה במזון שנתן לו נח. וזהו שאומר כאן הכתוב כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים.

ואחרי שלמדנו כל הדברים האלה יש לכם לתמוה הרבה כיון שבארנו שכן אותם הענקים נאבדו ונשמדו במבול, ולא נשאר אלא עוג מלך הבשן שניצול מן המבול, כיצד בא לעולם סיחון שהיה אחיו של עוג כיון שלא ניצול מן המבול.

אבל עליכם לדעת שאותו מלאך שירד מן השמים ששמו היה שמחזאי, זנה עם אשתו של חם בן נח, ונתעברה ממנו. וכשנכנסו לתיבה מפני המבול נודע לחם שאשתו נתעברה, וכדי לחפות עליה שימש עמה בתיבה, ונולד סיחון.

ואמרו חז"ל שמלחמת סיחון ועוג היתה קשה מפרעה וחילו וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה וחילו על שעשה להם הקב"ה נסים גדולים כך היו צריכים לומר שירה על מפלת סיחון ועוג, שנס גדול עשה הקב"ה שכל אנשים הם כלו כרגע, שהקב"ה שלח להם מין צירעה והטילה בהם ארס וסינוורה עיניהם ועקרה אותם ומתו. אבל לא אמרו עד שבא דור ואמר שירה על מפלת סיחון ועוג, כפי שיש בתהלים בהלל הגדול מכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו. לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו, ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו.

ובפרשת מטות במלחמת מדין שהיתה אחרי מלחמת סיחון ועוג צוה הקב"ה לישראל להגעיל כליהם, ולא להשתמש בהם אלא אחרי הכשרם, כגון כלי נחושת וכסף וזהב, כפי שנתבאר הכשרם בפרשת מטות ואילו כאן במלחמת סיחון ועוג שהיתה לפני כן לא נצטוו כלום.

וטעמו של דבר לפי שמלחמת סיחון ועוג היתה מלחמת שבעת עממין ושם התירה תורה לאכול אפילו דברים אסורים כמו שנאמר ואכלת את שלל אויביך, לכן לא היה להם צורך להזהירם על הגעלת הכלים כיון שגם מאכלות אסורות הותרו להם בלי הגעלה ומרוק.

והוצרך משה לחזור ולספר להם על מלחמת סיחון ועוג, והרי לא עברו מזה יותר מד' חששי והם שנטלו חלק במלחמות אלו. כדי שלא יעלה על דעתם שהם בכוחם נצו בקרבות, אלא בכח הקב"ה נצחו. כמו שנאמר את הכל נתן ה' אלהינו לפנינו. וכן כדי שלא יפחדו להכנס לא"י ולהלחם עם ל"א המלכים. ולכן סיפר על גבורת סיחון, להסבירם שלא הם הנלחמים אלא הקב"ה.