חומש במדבר
פרשת בהעלותך - חלק ב - הרב אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת בהעלותך
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:32
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 624
וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת ובערב יהיה על מהשכן כמראה אש עד בקר: כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה: ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל. ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל (בהעלותך ט, טו-יז)
מודיענו הכתוב כיצד היה סדר בני ישראל במדבר, בחנייתן ובמסעם, שלא היו לפי רצונם, אלא על פי ה’. שביום הקמת המשכן והעמדתו במקומו, שזה היה בראש חדש ניסן, ירד עמוד הענן מן השמים והקיף את המשכן. זה היה ביום, שמיד שהאיר היום כסהו עמוד הענן. אבל בלילה ירד עמוד האש על המשכן. וכן היה תמיד ביום כסהו הענן ובלילה אש. ומראה את חביבותו של הקב"ה לבני ישראל שנאמר בנים אתם לה’ אלוקיכם (לכן) לא תתגודדו (תעשו אגודות אגודות).
משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו ידיד. שלח המלך ואמר לידידו זה שיתכונן לביקורו, שהוא עומד לבקרו. וידיד זה לא האמין שהמלך עומד לבקר בביתו. אמר: מי אני שיבא המלך לבקרני בביתי. שלח והודיעו בשניה. אמר הידיד: אפילו אם יבא המלך לבקרני, בודאי יבא בלילה באין רואים. או שיבא מחופש שלא יכירו בו שהוא המלך. כשנודע למלך מה אומר אותו ידיד. שלח ואמר לו: חייך, אבקרך ביום שיראוני כל הבריות, וארכב על סוס שרכבתי עליו ביום הכתרתי. ואלבש בגדי מלכת שלבשתי ביום הכתרתי, כדי שכל הבריות יראו החבה שאני מחבב אותך. כך כשנגלה הקב"ה בהר סיני לישראל נגלה בענן, כמו שנאמר: הנה אנכי בא אליך בעב הענן. וכשאמרו ישראל נעשה ונשמע המליכו הקב"ה עליהם. לימים אמר להם: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והיו ישראל תמהים ואומרים: כיצד אפשר הדבר שהקב"ה ישרה שכינתו בתוכינו. אמר להם הקב"ה: חייכם שאני בא ודר אתכם בפרהסיא, שידעו כולם שבעב הענן נגליתי עליכם בהר סיני, אני נגלה לכם היום. וידעו כל האומות עד כמה גדולה חבתכם בעיני, וזהו שאומר כאן הכתוב: וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל מועד, שאז שרתה שם שכינה. וענן זה היה סימן לישראל מתי יחנו ומתי יסעו. שאם היה הענן במקומו היה סימן שהם חונים במקומם. וכשנסתלק הענן היה סימן למסע. (מעם לועז)
כתוב בירושלמי (נדרים ט, ד) כתיב: "לא תקום ולא תטור את בני עמך", וכי באיזה אופן מסתבר שימחול אדם על עלבונו? מתרץ הירושלמי: משל לאדם שחתך בשר בידו האחת ובטעות ירדה הסכין לתוך ידו השנייה, וכי יעלה על דעתך שהיד השנייה תנקום ביד הראשונה על שחתכה אותה?! ומפרש "קרבן העדה": כיון שכל ישראל גוף אחד הן, דין הוא שלא ינקום מחבירו, שהוא כנוקם מגופו, ע"כ.
לפי הירושלמי, התורה דורשת מאדם בישראל שיגיע לרמה כזו של הבנה והרגשה כאילו כל עם ישראל הוא גוף אחד, ולכן לא שייך שיהודי אחד ינקום ביהודי השני, כאותו משל שלא יתכן שהיד הנפגעת תפגע באותו גוף ביד הפוגעת. נשאלת השאלה: לכאורה איך דרישה זו היא אפשרית וסבירה? וכי אפשר להשוות את אי הנקמה בין אברי גוף האדם לבין נקמה בין בני אדם שונים? הרי בכל אופן זה גוף אחד עם מוח אחד הדואג לבריאות הגוף לעומת גופים שונים?
אך חז"ל אמרו במכילתא דרשב"י על הכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות, יתרו יט, ו), מלמד שעם ישראל כגוף אחד ונפש אחת. וכן הוא אומר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א יז, כא) חטא אחד מהן – כולן נענשין, שנאמר: "הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעוונו" (יהושע כב, כ) לקה אחד מהן – כולן מרגישין, וכן הוא אומר: "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז), מה רחל זו לקה אחד מאיבריה כולן מרגישים, כך ישראל, לקה אחד מהן – כולן מרגישין, אבל גויים, כולן שמחים זה על זה, ע"כ.
כעין זה מצינו בויקרא רבה (ד, ו) תני רבי שמעון בן יוחאי: משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה אכפת לכם?! הלא תחתי אני קודח. אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה. כך אמר איוב: "ואף אמנם שגיתי איתי תלין משוגתי" (איוב יט, ד). אמרו לו חביריו (לאיוב): "כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יפסוק" (שם לד, לז) אתה מספיק בינינו את עוונותיך. ומסיים המדרש בדברי רבי אלישע: בעשו כתיב ביה שש נפשות, וכתיב בו "נפשות" – הרבה, דכתיב: "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו" (בראשית, וישלח לו, ו), וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה "נפש" – אחד, דכתיב: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" (שמות א, ה). אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה, כתיב ביה "נפשות" הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד, כתוב בו "נפש", ע"כ.
ומצינו במעמד הר סיני אומר הכתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות, יתרו יט, ב). מפרש המכילתא (והובא ברש"י): כל מקום שהוא אומר "ויסעו", "ויחנו", נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, וכן נאמר לשון יחיד: "ויחן שם ישראל נגד ההר" ע"כ. במעמד הר סיני הגיע כלל ישראל לדרגה הגבוהה שהיו כאיש אחד בלב אחד. מניין שאבו זאת? מפרש רבינו בחיי, ומביא דרשת חז"ל: "ויחן שם ישראל נגד ההר" – ישראל סבא, ע"כ (וראה פירושו). מקור למדרש זה לא נמצא, והרבה עמדו על פירושו.
ולפי האמור לעיל, ניתן להסביר בצורה הבאה מניין שאב עם ישראל את הכוח להגיע לדרגה של איש איש בלב אחד? – זאת שאבו מישראל סבא, מיעקב אבינו, שתמיד דאג לאחד בין שנים עשר בניו. וכשקרה מעשה יוסף לא נחה נפשו, וכשנמצא – חזרה אליו רוחו. וכן כשחינך את בניו לאמונה באל אחד, בהקדוש ברוך הוא, נקראו כל יוצאי חלציו – שבעים נפשות – נפש אחת.
"לא תקום ולא תטור", לפי הירושלמי, אפשר לקיים זאת אם היהודי ירגיש שכל עם ישראל הוא גוף אחד. אמנם זו דרגה גבוהה, אבל עם ישראל מסוגל לשאוף לכך, שכן כולנו בני יעקב שכל צאצאיו נקראו נפש אחת. ואכן לשיא הזה הגיעו שישים ריבוא במעמד הר סיני שהיו כאיש אחד ובלב אחד. אמנם לא תמיד נמצא עם ישראל בשיא, אבל תמיד צריכים לשאוף לכך. ואפילו ושלא תמיד מרגישים כן, עצם השאיפה לכך גורמת שעם ישראל הוא עם שונה מכל העמים, שאם יהודי אחד סובל בקצה בעולם זה משפיע על כל העולם היהודי, כדברי המדרש לעיל שישראל משולים לשה פזורה ישראל, מה רחל זו לקה באחד באיבריה כולן מרגישים, אף יהודי אחד שלקה – כולם מרגישם.
ב"משפט בייליס" שהיה ברוסיה, העלילו על אותו יהודי שהרג ילד נכרי, חלק מדברי הקטגוריה היו שלפי הדת היהודית דם גוי הוא הפקר, מכיון שחז"ל דורשים שרק ישראל קרואים "אדם" (בבא מציעא קיד ע"ב). השיב על זה רבה של מוסקבה הרב צייטלין ז"ל: כמובן שהיהודים מכבדים מאד חיי נכרים, והרבה דרשות מופיעים בחז"ל על קדושת החיים גם של נכריים. אך הכוונה בגמרא ישראל קרואין אדם ולא נכרים, כיון שכל ישראל הם גוף אחד, כמו האיברים שבגוף האדם, ואם פוגעים באבר אחד – כל הגוף מרגיש, כך אם פוגעים ביהודי אחד – לכל היהודים כואב. ואמר לשופטים: ראו! ישנו כאן משפט של יהודי אחד, לו היה כזה משפט אצל הגויים, מי היה מתעניין כלל באותו משפט? – רק משפחתו הקרובה או אולי בני כפרו, והנה כאן עומד יהודי ששמו "בייליס" וכל העולם היהודי רועש וגועש לדעת מה יהיה בגורלו. לכן העם היהודי נקרא "אדם", שהוא גוף אחד.
מנין נובעת דאגה זו לכל יהודי אפילו במקום הנידח ביותר, זאת משום שאנו שואפים שנהיה כולנו גוף אחד ונשמה אחת. ואם נשאף לכך, יובן יותר המשל של הירושלמי: כמו שאם איבר אחד בגופו של אדם הזיק לאיבר השני לא יעלה על הדעת שהאיבר השני ינקום באיבר הראשון כך צריך להיות שיהודי לא ינקום ולא ינטור את חבירו כי כולנו גוף אחד. (אור חדש)
ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה’ וישמע ה’ ויחר אפו ותבער בם אש ה’ ותאכל בקצה המחנה (בהעלותך יא-א)
מהתוצאה העצובה של ברית כל העדה על ענין המן יש לנו להפיק לקחים, שאם באים על האדם יסורין לא ישר יטיח אשמות כלפי מעלה אלא יפשפש במעשיו וירבה בתפילה שנאמר "נחפשה דרכנו ונחקורה ונשוב עד ה’". פישפש ולא מצא יתלה את יסוריו בעוון של ביטול תורה, שנאמר "אשרי הגבר אשר מתורתך יה תיסרנו". תלה ולא מצא. ידע שאלו הן יסורין של אהבה. ואותו אדם לא יראה פני גהנום כי את הגהנום הוא עובר בעולם הזה. ואין זה נאה להטיח אשמות כלפי שמיא ולהרגיז את בורא עולם ורק לדרוש ולא לתת הרי זה כפוי טובה לשכוח את כל הטובות שהקב"ה עשה אם בני ישראל עד שהביאם למידבר, ובמקום להתפלל ולבקש מהקב"ה את צרכיהם והיו העם כמתאוננים "הניסתרות לה’ אלוהנו והניגלות לנו" כשרואים אדם מתייסר איננו יודעים מדוע אך מה שבטוח שהכל לטובה הקב"ה עושה רק טוב בעולם יפול לחיות שהמיוסר הוא גילגול של נשמה חוטאת או פשוט כפרת עוונות בעולם הזה עדיף מהעולם הבא.
מעשה במלך אחד היה בן ולא היה שומע בקולו כל מה שהיה מוכיחו היה ללא תועלת, ואדרבא היה מתעקש ומקלקל את מעשיו עוד יותר, עד שהמלך כעס וזרקו מארמונו. הבן מצא עצמו במדבר שמם ואין לו לחם ולא מים, לא בגד ולא בית, כי אם גוויתו בלבד, אז הרגיש בצערו הגדול והיה הולך באותו מדבר ואינו יודע להיכן הוא הולך, כעבור שלושה ימים הגיע לכפר אחד ונקש על דלת אחד הבתים, יצא משם זקן אחד וישאלהו לחפצו, אז אמר לו בן המלך שהוא רעב ושירחם עליו ויתן לו דבר מה לאכול, אמר לו כמה תשלם לי, אמר לו – אין לו מאומה אלא שהוא מוכן לעבוד אצלו בחינם, רק תמורת אוכל. הסכים ואחר כמה זמן הזקן נפטר, היה לו בן אכזר ובליעל והיה מציק לבן המלך ולא נתן לו גם את הפת לחם ומים, עד שבן המלך נמאסו החיים עליו. ובאותו הזמן התגעגע המלך לבנו, והיה מהלך עם פמליתו ממקום למקום והיו מכריזים שכל מי שיש לו דין עם אשתו או עם חברו, עבד עם אדונו יגש אליהם והמלך יוציא את משפטם לאור. הגיעו לאותו כפר שבן המלך נמצא שם, כששמע בן המלך את הכרוז הזה הלך גם הוא לפני המלך והדיינים וכשבא לפני המלך, הכירו המלך מיד ושאל אותו מה הוא רוצה? סיפר הבן שהוא עובד אצל כפרי אחד, בזמן שאביו הזקן היה חי היה נותן לו לחם, כעת בן הכפרי אף לחם צר ומים אינו נותן לו, אמר לו המלך ומה אתה מבקש נער, אמר לו – רק אוכל אני מבקש. אז לא יכול עוד המלך להתאפק והתחיל לבכות ויאמר לו – בני, בני האם שכחת בן מי אתה, במקום שתבקש לחזור לבית אביך ותהיה אתה המושל על כולם, אתה הולך להיות כאחד הכפרים האכזרים ומחפש אחר כיכר לחם.
הנמשל: הקב"ה אומר לבניו – בני, על מה אתם בוכים על כיכר לחם על פרנסה וכו’ הרי כל זמן שאתם בארץ אויבכם אין אתם בטוחים בחייכם, פעם שוללים אתכם ופעם הורגים אתכם פעם כך ופעם כך. מדוע לא תבקשו לחזור לאביכם שבשמים, האם קצרה ידי מלהושיע ח"ו, אם אתם בגלות גם אני בגלות, אם אתם בצער גם אני בצער וזה שאמרנו אין ישראל נגאלים אלא בבכי, כך היה בגלות מצרים "ויצעק אל ה’" כי הבכיות עד לב השמים מגיעות וכן היה בימי מרדכי ואסתר ויצעק צעקה גדולה ומרה".
זכרנו את הדגה...ואת השומים (בהעלותך יא-ה)
מעשה שהיה: רבנו משולם היה רופאו של המלך,ולעתים היתה נקשרת ביניהם שיחה. באחד הימים הפנה אליו המלך שאלה: "כפי הנראה, היו אבותיך כפויי טובה, וכל הטוב שהעניק להם ה’ כלל לא נשא חן בעיניהם".
"למה כונתך,אדוני המלך?" התפלא רבנו משולם. והמלך הסביר: "ידוע,כי הקב"ה הוריד להם לישראל מן מן השמים,ובמן הזה יכלו לחוש טעם של מעדני מלכים. מדוע אפוא התלוננו ובקשו קישואים ושומים,שהנם מאכליהם של העניים והפחותים? וכי איזו תשובה תתן לכך?"
"את תשובתי אתן לך מחר,אדוני המלך", השיב הרופא היהודי ועזב את המקום.
משם פנה אל שר הטבחים, הוא אשר היה ממנה על מאכליו של המלך. יודע אני",אמר לשר, כי המלך רגיל לאכול בסיום הארוחה פלח שום לא גדול. ואולם, אני רופאו, וברור לי שהדבר מזיק לבריאותו, על כן אבקשך לא להגיש לו שום מעתה!"
"בודאי! בודאי!" הסכים השר עם הרופא. ואכן, הוא מלא את ההוראה בדיקנות, ביום המחרת שוב לא הוגשו שומים לשולחן.
והמלך,שרגיל היה לקנח את סעודתו בפלח שום,המתין למאכל,כהרגלו. אך השום לא הובא אל השולחן. "היכן השומים?" קרא המלך בקול זועם.
"רופאך הורה לא להגיש לך שום". השיב שר הטבחים.
קרא המלך לרופא. "מדוע הורית לשר לא להגיש לי שום?" תבע לדעת.
השיב לו רבי משולם הרופא: השומעות אזניך את שפיך דובר? הנה,רק בארוחה אחת לא אכלת שום – וכבר התלקח כעסך והתלוננת על הדבר. ואילו בני ישראל,שהתרגלו במצרים לשומים ולקשואים במשך תקופה ארוכה,אמורים היו להיות במדבר ארבעים שנה מבלי לטעום שום. וכלום הם לא יתלוננו על כך?"
הבין המלך את הדבר. "יפה אמרת",שבח את רופאו, "דבריך אמת ותורתכם אמת!" (מעשיהם של צדיקים).
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם (בהעלותך יא-ה)
מביא רש"י את הספרי: "האם תאמר שהמצריים נותנים להם דגים חנם?! והלא כבר אמר: "ותבן לא ינתן לכם" (שמות ה,יח), אם תבן לא היו נותנים להם חנם, דגים היו נותנים להם חנם?! ומהו אומר "חנם"? - "חנם" מן המצוות, ע"כ.
בקברות התאווה נתאוו בני ישראל לחיי עבודת מצרים חיים ללא אלקים - פטורים מן המצוות. ולכן מי שעוזב את הארץ או גר בחוץ לארץ ועל ידי כך מוריד מעליו חלק מהמצוות, הוא נחשב כמעין כעובד עבודה זרה. ואם גרים בארץ ישראל, אסור לעסוק בריבית עם יהודים. ואם יהודי חושב לעשות זאת, אזי הוא שואף להגיע למצב של היהודים במצריים שחיו חנם מן המצוות. (אור חדש)
"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה". כתב הרמב"ן על פסוק זה שלדעתו זו מצות עשה מין התורה להתישב בארץ ואל ימאסו בנחלת ה’.
ובספר חרדים כתב המחבר זצ"ל שמיצוות ישיבת ארץ ישראל היא בכל רגע ורגע ולדעת הרמב"ן מצוה זו במנין התרי"ג. ובספר "עבד המלך" כתוב שמי שנולד בארץ ישראל או שבא לארץ בקטנותו ונתגדל בה, וקיים בישיבתו בארץ לקיים מצות השם יתברך שאמר לנו "וישבתם בה". ובכל יום בברכת המזון אנו אומרים "נודה לך ה’ אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה" ועלינו להיות שמחים מהנחלה שנאמר בסיום חתימת הברכה "ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך ברוך אתה השם על הארץ על המזון".
ויקרא את שם המקום קיברות התאווה כי שם קברו את העם המיתאוים מקברות (בהעלותך יא-לד)
למרות שהמן היה בכל הטעמים עדיין העניין הפסיכולוגי שצורתו תמיד לא השתנתה הפריעה לבני ישראל וזה מה שאומרים בעלי המוסרים שהתאווה היא שורש גס שמביא את האדם לאבדון.
מעשה במלך שהיתה לו טבעת ישנה ובעלת ערך היסטורי עתיק מאד מדורות.
בוקר אחד קם המלך ממיטתו ונעלמה הטבעת. "הפך" המלך את הארמון וביצע חקירות קפדניות אצל כל מי שסובב אותו בארמון ועדיין לא מצא. הוציא המלך כרוז כל מי שמוצא טבעת זו מובטח לו שאני נותן לו להיות עשר דקות בחדר האוצרות של המלוכה ויכול האדם לאסוף כסף וזהב ויהלומים כאהבת נפשו בעשר הדקות הללו.
ביטול החומריות
העולם הזה מטעה אותנו. הקולות, המראות, הריגושים, סובבים אותנו מכל עבר מפתים אותנו מכל צד, קורצים לנו – אהוב אותי, הישאר עמי, רדוף אחרי, כולם מבטחים לנו את האושר, את השלווה והביטחון.
אך הכל חזיון תעתועים ועם הזמן בוגדים בנו, כובלים וממכרים אותנו – מרודפים נהפכים אנו לנרדפים!
טבע נתן הבורא באדם שיהיה בעל חסרונות שאותם ישאף להשלים וכאשר יתמלא החסרון תבוא איתו גם ההנאה. והכל נברא כך מכיוון שרצה הבורא להיטיב לבריותיו. אך לא האדם יסתפק במועט, הוא שואף תמיד להנאות וריגושים חדשים. הוא אינו מסתפק במילוי הצרכים והחסרונות ההכרחיים לקיומו, הוא הפך את ההנאה לאתגר – לתכלית! וככל שמתבגרים ההנאות כך גדלים החסרונות, כי כוח ההרגל נותן באדם את אותותיו כמו אדם השותה מים מלוחים, ככל שישתה יותר כך יגבר צמאונו. ויום אחד מוצא האדם את עצמו עסוק רוב זמנו בחיפוש אחר מילוי חסרונותיו ותאוותיו, ההנאות נהפכו כבר לאתגר לצורך קיומי שקשה לחיות בלעדיו.
במחשבה תחילה נתן הבורא חוקים והגבלות לאדם שלא יפריז במילוי תאוותיו, הכל כדי שיעריך כל דבר שניתן לו וילמד להנות מהקיים, אך כאשר מפריז האדם בהנאותיו – נהפכים הם להרסניות.
כאשר הוא אינו מסתפק באישה אחת וחומד גם נשים אחרות, סופו שגם את האישה האחת לא יעריך. כאשר אינו שובת יום בשבוע מכל מלאכתו, סופו שיהיה עבד למלאכה.
כאשר אין גבול לתאוותיו והנאותיו, סף הגירוי עולה והאדם נהייה אסור בידי היצר שהולך וגדל בתוכו ואינו נותן מנוחה לנפשו. האדם מי שחשב שהעולם הפקר והכל מותר, יצטרך להתמודד מול מציאות שבה לא יוכל להשיג את מה שליבו חפץ, לא יוכל לספק כבר את יצריו.
בתחילת החיים הכל חופשי ובהישג יד, אך עם הזמן גדלים הפיתוים ויותר קשים להשגה, בשביל להשיג אותם צריך לעבוד, צריך להיחלם. ההנאות המזדמנות נותנות קצת הפוגה במרוץ החיים אך בפנים גדלה הרגשה של ריקנות גדולה ומאיימת. אומרים חכמינו ז"ל
איזה הוא הגיבור הכובש את יצרו, איזה הוא העשיר – השמח בחלקו!
הכוח לצמצם את הקבלה – הוא זה הנותן לנו להעריך את הקיים. עצם החיים והדברים הבסיסיים המתלויים אליהם הם הם ההנאות הגדולות אותן נתן לנו הבורא במתנה.
אם ילמד האדם להסתפק בהם ולצמצם את צרכיו, יוכל הוא למלא את ייעודו, במקום רק לקחת ולקבל ילמד להעניק ילמד גם לתת. אדם צריך להעריך את חושיו התקינים כמו ראיה שמיעה וכו’. תארו לכם שאין מאור עינים כל הנאות של הבלי העולם הזה מתגמדות. לכן אדם שרואה צריך להיות מאושר שזכה לראות עולם וכן על זה הדרך.
בעולם שנברא משני כוחות מנוגדים – חומר ורוח, גוף ונשמה, צריך האדם לבחור האם לרדוף אחר צרכי הגוף ותאוותיו? או אחרי צרכי הרוח והנשמה? כאשר יחפש האדם למלא את צרכיו והנאותיו הגשמיים – יתחזק הגוף וישלוט על רצונותיו. אך אם יבחר למלא את צרכיו הרוחניים תתחזק הנשמה להוביל אותו בדרכו.
בית חדש, כסף, כבוד, סיפוק יצרים, כולם נותנים לנו הנאה וסיפוק קצר שעם הזמן חולף, זהו גם סופו של הגוף והחומר – להיות כלה ונעלם.
שמחה, אהבה, אושר, לימוד יצירה, ומילוי התכלית בקיום רצון הבורא, הם אלו הדברים הרוחניים הטבועים בנשמה, ההנאות האמיתיות הנשארות לנצח.
בכוונה תחילה סידר הבורא כך את העולם – מלא בהנאות ופיתויים מותרים ואסורים, כדי שיתגבר האדם בכוח שיכלו ויעמוד בניסיון ובבחירתו הנכונה יזכה לקבל את הטוב האמיתי ואת ההנאות הרוחניות בעולם הזה ובעולם הבא.
עיקר כל המניעות הם מניעות המוח, כי אם היה האדם רואה נפלאות נעימות עריבות התקווה לנצח שיזכה על ידי כל מצווה ועל כל דבר שבקדושה, ובמיוחד אם ידע את שכרו העצום בגן עדן בודאי היה משליך הכל ורץ אחריהם בכל כוחו, ולא היה שום מניעה הסתרה ודחייה נחשבת בעיניו לכלום. רק עיקר המניעה היא מניעת המוח, דהיינו שבשעה שבא לעשות המצווה או להתקרב לאנשי אמת אינו רואה אמיתת מעלתם, ועל ידי זה יש כוח למניעות להשתטח כנגדו ולמנעו. ואם כן מאחר שהמניעות מעלימים מעלת הדבר שבקדושה, מהיכן יקבל כוח לשברם? אך עיקר הכוח לשבר המניעות נמשך מרחמי השם יתברך, מה שהשם יתברך מאיר מרחוק בדעת כל אדם שיתנוצץ לו אור האמת מרחוק, בחינת "מרחוק ה’ נראה לי" וזה בחינת הרמזים הבאים בכל יום אל האדם שיתקרב וישוב אליו יתברך ומי שחפץ בחיים ואינו מטעה את עצמו ומסתכל על האמת לאמיתו משבר כל המניעות וזוכה להתקרב אל האמת.
עצה טובה – מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, והעיקר הוא להשתדל לישב דעתו היטב מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני עולם הזה, הן תאות הנכנסות לגוף הן תאוות שחוץ לגוף כגון כבוד וכיוצא בזה ואז בודאי ישוב אל השם. ועיקר ישוב הדעת הוא ע"י שמחה כי ע"י שמחה המוח מיושב ויכול להנהיג המוח כרצונו לחשוב על תכליתו הנצחי אבל ע"י מרה שחורה ועצבות המוח והדעת בגלות, וקשה לו לשב דעתו. נמצא שעצבות היא מניעה גדולה מאוד לעבודת השם יתברך.
מול הגלגל המסתובב, סביב שולחנות עמוסים בתאורה מעומעמת, יושבים להם קבוצות קבוצות של אנשים שקועים כל כולם בעולם אחר. את המתח אפשר לחתוך בסכין, כאן נקבעים גורלות, מי למעלה מי למטה, קולות השמחה והגיל מתערבבים בצעקות השבר והיאוש, רעש הג’יטונים ומכונות המזל מריצים את האנדרנלין בדם, החלומות כאן כה קרובים להתגשמות, כולם תלויים בסיבוב הגלגל!
בדוכני הפיס עומדים בתור למלא את המספרים, לגרד את הנעלמים, במספר שקלים תוכל להיות מליונר, תוכל להסתדר, את מה שלא הצלחת לעשות בשנים תוכל לעשות אולי ברגעים.
אוי! יהודים תמימים, מאמינים במזלות מאמינים במספרים!
לרבים מאתנו נדמה שהמניע להימורים הוא הכיף, הריגושים והכסף הקל, אמנם לאלו המנסים ומתנסים פעמים רחוקות נכון הדבר, אך לא לאלו המכורים.
לגבי אלו המתייצבים בכל יום חמישי בדוכן הטוטו והלוטו, לגבי אלו שאינם מפספסים שבוע בלי ביקור באיזה קזינו, לגביהם ההימור הוא יותר מסתם אתגר והנאה, לגביהם העניין הוא כבר חלק מהחיים, הוא נותן להם את הכוח להמשיך – הוא התקוה! בחיים אפורים וקשיי יום במלחמת קיום אכזרית ותובענית, לרבים, הדרך היחידה להגשים את החלומות, להסתדר ולהגיע לחיים טובים יותר – תלויה בימספרים ובמזלות.
חוסר העניין והשגרתיות שבחיי היום יום מקבלים זיק של חיות של ריגוש ברגע ההימור, התקוה נשארת בעינה רק נדחית משבוע לשבוע.
בניו של מלך מלכי המלכים בורא העולם כולו, רודפים אחרי הדמיונות מאמינים במזל!? את המינוסים בבנק, בעיות בפרנסה, המשכנתא, בית חדש, את כל הבעיות כולם אפשר לפתור בסיבוב גלגל אחד!? במילוי X במקום הנכון!? אוי! לכמה התפוצצה הבועה בפנים!? לכמה נהרסו החיים!? "ישראל מעל למזל" צועקים חכמינו הקדושים, העושר והעוני אינם נתונים ליד המקרה, הכל תחת השגחה, מכוון לפי הניסיון והתיקון.
ידו של בורא עולם לא קצרה מלהושיע אף אדם אם רק ירצה בכך, בחכמתו הגדולה והנשגבה קובע הבורא יתברך את מסלול חייה של כל נשמה, בהתאם לחשבונות שמים, כדי שתבוא על תיקונה ותמלא את יעודה בעולם.
הכסף והעושר נראים לרבים מאתנו כפתרון לבעיות החיים, אך לא כך חושבים חכמינו הקדושים. אומר רבי נחמן מברסלב "שניסיון העושר קשה מניסיון העוני". אמנם לפי ראייתנו המוגבלת לעשיר קל יותר להסתדר בעולמנו, אך דוקא בשל כך שוכח הוא את מי שנתן לו את עושרו, עסוק הוא תמיד בשמירה והגדלת רכושו ושוכח הוא את תכלית חייו ומתוך כך קל לו יותר ליפול לגאווה ולתאוות העולם.
אם רק נתחזק באמונה שהכל מושגח בהשגחה פרטית ומדוקדקת, נדע ונבין שאין שום מקום לומר המקרה ולא נשליך את גורלנו על סיבובי הגלגל. התקווה, האושר והגשמת החלומות אינם נמצאים על שולחנות ההימורים, הפתרון לבעיות החיים אינו מסתתר תחת הטפסים המגורדים, הכל נמצא כה קרוב אלינו, אצל בורא עולם, שאת הכל ברא בשבילנו, אם רק נפתח את הפה ונבקש, אם רק נעשה רצונו, נראה ונבין שאין גבול למה שיכול הוא להעניק לנו, נעריך את מה שכבר קיבלנו....
אומר רבנו ז"ל שכל המאמין באמונה שלמה שהטבע נשלט בידי השם, מסוגל בתפילתו לשנות את הטבע!
מי מאתנו לא זוכר את ימי הילדות היפים והזוהרים? מי לא נתקף בגעגועים כאשר הוא נזכר באושר, בשמחה וברגשות היפים שאפפו אותו בתחילת דרכו עלי אדמות!? החופש, האהבה, החברים, היופי והתמימות נתנו לנו בכל יום מחדש להרגיש את עוצמת החיים.
ועתה הכל נחשך, זוהר החיים הולך ומתעמעם, האור הגדול הולך ודועך, הדאגות והלחצים, המחוייבות והקשיים הולכים וגוברים, אט אט נהפך העולם מיפה ותמים למאיים ותובעני! אילו היה בידנו להישאר צעירים, לו רק יכולנו לעצור את הזמן....
אך למרבה הצער העולם ממשיך בשלו ועם הזמן משנה הוא את פרצופו ולנו נשאר רק להאחז בניצוצות האור שהולכים וכבים, מחפשים את הדרך, נשארים עם הזכרונות. האם זהו כורח המציאות? מדוע נחשך כך העולם עם הזמן? התשובה היא פשוטה, העולם לא הוחשך, הוא נשאר אותו עולם. האדם במעשיו החשיך את עולמו הפנימי ולכן כך הוא רואה ומרגיש את עולמו החיצוני.
הנשמה הטהורה שהושמה בגוף האדם נפגמה עם הזמן, הכתמים והמסכים שנוצרו מונעים ממנה להרגיש את האור.
כמו שישנם דברים המזיקים לגוף, כגון: מאכלים אסורים עישון, מאמץ, דאגות ועוד...כך ישנם גם דברים הפוגמים בנפש הרוחניות והם החטאים והעוונות.
וכמו שיש ספרים ומדע שלם לתפקוד וריפוי הגוף, כך ויותר יש גם ספרים לתפקוד הנשמה שבהם הבורא נתן לנו לדעת ולהבין מה טוב בשבילה ומה מזיק לה.
לא רק הגוף זקוק לטיפול ומזון גם הנשמה זקוקה למזון וחיות שהם התורה הקדושה, התפילה והמצוות המחברים אותה למקור חיותה.
כאשר האדם אינו מתייחס לחוקי ההפעלה הרשומים בספר התורה, הוא גורם לעצמו נזק רוחני, כאשר בכל עוון שבו הוא עובר על רצון הבורא הוא פוגם את נפשו ובכל חטא הוא יוצר כתם ומסך המבדיל אותו מן האור האלוקי.
כמו שבחולי הגוף מתבטאים הסמפטומים בכאבים בגוף, כך גם בחולי הנפש מתבטאים הסימנים בעצבות, כעס, אפטיות ויאוש. וכאשר מתגברים הפגמים נהפך הלב מלב בשר ללב אבן, אין אנו מרגישים כבר את עוצמת החיים, הרגשות הנעלים, את ההתחדשות וההתלהבות.
האדם מנסה בשארית כוחותיו למצוא עוד קצת ריגושים בכסף, כבוד, בקזינו, בטיולים, ואולי בדירה או במכונית חדשה, אך הכל תרופות הרגעה זמניות שאינן מספקות את הרפואה השורשית והאמיתית.
האם הכל כבר אבוד?
"אין יאוש בעולם כלל" צועק רבי נחמן מברסלב "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן". אם רק יחליט האדם להתחיל, להתחדש ולמצוא רפואה לנפשו, מיד יעזרו לו מן השמים יראו לו את הדרך.
אם רק יזרוק את שכלו וילך בעצותיהם של רופאי הנפשות הגדולים שהם צדיקי הדורות, ירפא עם הזמן את נפשו ויגלה את נשמתו. כמו שבמעשיו המקולקלים הרס הוא את עולמו הפנימי, כך במעשים טובים הוא יתקן אותו.
את הרע צריך לפנות החוצה, את המידות לתקן ולהשלים, להפסיק את העבירות ולרדוף אחר המצוות, במקום להשקיע את כל חייו בגוף כלה ונפסד, נדאג לנשמתנו הקיימת לעד.
"והסירותי לב אבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" – להרגיש לחיות, לאהוב ולשמוח. כמו שצעק דוד המלך "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי".
את התאוות והיצרים צריך לפנות מהלב ובמקומם למלא אותו בקדושה וטהרה.
נועם עליון – כידוע הנשמה אינה רוצה לצאת מעולם הנשמות. אלה רוצה להתענג בנועם זיו שכינת עוזו יתברך, אך מכריחים אותה בהכח גדול לרדת אל זה העולם, כדי שלא תאכל לחם בושת, אלא תלמד את תורתו הקדושה שהיא חכמתו יתברך ותקיים את מצוותיו, וע"י זה דווקא תזכה להתחזק ולהתענג בנועם זיו שכינת עוזו ביתר שאת ביתר עוז וביתר כוח, כי כשעוברים את זה העולם ומחזיקים מעמד מכל מה שעובר, ובורחים תמיד אליו יתברך, אין ערך ושכר וגמול למה שיקבל מאשר היתה נשארת נשמתו בעולם הנשמות, כי כפי הצרות שהאדם סובל בזה בעולם בודאי טוב יותר אם לא היה נברא כלל ולא הייתה נשמתו יורדת אל זה העולם, אבל כשיחזור אל עולם הבא, בודאי טוב יותר מה שנברא, כי דווקא ע"י זה שירדה נשמתו מגבהי מרומים אל העולם הגשמי והחומרי, וזוכה לזכך את עצמו ולהגיע אל התכלית, יזכה לכל טוב לנצח נצחים.
בשבירת כח המתאוה הלב נמשך מאליו כח השכל להיות מושל והלב עבד לו. וזה לשון רבינו יונה: והנה התאוה הנתונה בלב אדם – שורש כל הפעולות. לכן אם יתקן התאוות, תחת אשר כל האברים ישרתום-ימשכם אחרי השכל, וילוו עליו וישרתוהו – יכשרו כל הפעלים, שנאמר (משלי כא, ח): "וזך ישר פעלו". ונאמר (שם יג, יט): "תאוה נהיה תערב לנפש", "נהיה" כמו נשברה, מלשון (דניאל ח, כז): "נהייתי ונחליתי". אמר, כי כאשר ישבר אדם תאותו גם בדברים המותרים כגון: שינה ארוכה, אכילה מרובה וכו’, בזה תצליח הנפש, והמידה הזאת תערב לה, כי ירים השכל ידו וגבר, "ותועבת כסילים סור מרע", הכסילם אשר אינם שוברי תאותם ורודפים תמיד תענוגות בני אדם, כי תפגע תאותם בדרך חטא וכל דבר רע לא יסורו ממנו, וניקראו כסילים על רדיפת התענוגים, כמו שנאמר (משלי כא, ב) "וכסיל אדם יבלענו", ונאמר (ישעיה ה, יא-יב): "הוי משכימי בוקר שכר ירדופו – והיה כנור ונבל – ואל פעל ה’ לא יביטו", ונאמר (משלי יג כט): "ובטן רשעים תחסר".
אנשים מסוג אלה נקראים עמי ארצות. עמי ארצות זה לא אומר שהם טיפשים ואין להם שכל יכול להיות שהם חכמים מאוד אך את חכמתם הם מנצלים לעניני חומר כמו רדיפה אחר ממון ותענוגות גשמים בכל שעות היממה. הם לא מתעסקים ברוחניות בכלל לא מברכים לא מתפללים מחללים את השבת לא מתבוננים או לומדים תורה אפילו לדקה אחת. הם רחוקים מהשמים וקרובים לארץ שמסמל את חומר הגשמיות ותאוות לכן הם נקראים עמי ארצות. אם נעשה חישוב האנשים האלו חצי מחייהם עובדים ועוד יותר מרבע מחייהם ישנים כמו כולם ומה נשאר כבר לחיות שכל מה שנשאר חצי מזה מתבזבז באכילה שתיה רחיצה וסידורים ורק מעט מן המעט נשאר זמן פנוי במקום שלפחות את הזמן המועט הזה ישקיעו ברוחניות בלימוד תורה ומצוות עם האשה והילדים הם מעדיפים למות עם התאוות ומקדישים אותו לטמבלוויזיה או אינטרנט וחיי הוללות כמה חבל "הבל את ההבלים אמר קהלת הבל את ההבלים כי הכל הבל וילכו אחר ההבל ויהבילו" ניהיו ממש פשוטו כמשמעו הבלים וכמה חבל אוי להם מיום הדין אוי להם מיום התוכחה ומהבושה של קבלת משיח צידקנו שיבוא במהרה ויגאלנו אמן כן יהי רצון.
"ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך, ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (בהעלותך י,לג-לו) ובהמשך הכתוב "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (בהעלותך יא-א)
בזמן הליכת בני ישראל במדבר מצאנו אירוע דומה שלאחר שלשה ימים בני ישראל התלוננו, וזאת לאחר קריעת ים סוף, שנאמר "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" (שמות, בשלח טו, כב). ואחר כך נאמר "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה" (שם, כד). ואמרו חז"ל במכילתא (וכן נאמר בבבא קמא פב ע"א) דורשי רשומות אמרו לא מצאו דברי תורה, שהם משולים למים, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א) לפי שפרשו מדברי תורה שלשה ימים, לכך מרדו, לפיכך התקינו הזקנים והנביאים שיהיו קורין בתורה בשבת בשני ובחמישי, כדי שלא ילינו שלושה ימים בלא תורה, ע"כ.
לאחר שעם ישראל ראה כל כך הרבה ניסים מאת הקדוש ברוך הוא, כיצד יתכן שיתלונן תמיד על כל בעיה? וכי לא היה להם בטחון מינימלי בקדוש ברוך הוא שיושיעם כפי שעשה להם במצבים הרבה יותר קשים? הוציאם ממצרים וקרע להם את הים, ועוד. אלא עם ישראל כשיצא ממצרים היה שקוע במ"ט שערי טומאה. ורק כשראה את כוחו של הקדוש ברוך הוא בעין, כמו קריעת ים סוף, אזי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות בשלח יד,לא). אבל לגלות את הקדוש ברוך הוא בטבע על ידי אמונה, זה לא היה בידם. כדי לגלות את הקדוש ברוך הוא בטבע ולהאמין שהוא תמיד יבוא לעזרתנו, זה יתכן אך ורק על ידי התורה ומצוותיה, אשר מחנכת את האדם לאמונה. ולכן דרשו חז"ל מכיון שהלכו שלשה ימים בלא תורה, לכן "וילונו העם". וכתרופה מיידית לפני מתן תורה אומר הכתוב "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (שם טו, כה). ואומר רש"י: נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת, פרה אדומה ודינין, ע"כ.
גם בפרשת בהעלותך נסעו שלשה ימים מהר ה', והפורענות שם היתה שברחו מלימוד התורה כתינוק הבורח מבית המדרש. והנה כשברחו שלשה ימים בלא תורה נכשלו בפורענות השניה במתאוננים. וכדי שלא ליפול בעתיד באותם פורענויות, צריך להפסיק באמצע ב"ויהי בנסוע הארון", שזה מסמל את פתיחת ארון הקודש של ספר התורה בימי שני חמישי ושבת, שלא יהיו שלשה ימים בלא תורה (ראה מהרש"א, שבת קטז ע"א). לכן באה פרשת "ויהי בנסוע הארון" להפסיק בין פורענות לפורענות, ללמד כיצד לא להגיע לפורענות.
וסימני הפרשה היא האות נון הפוכה, כי האות נון מסמלת נפילה, כפי שנאמר בגמרא (ברכות ד ע"ב) אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נון ב"אשרי יושבי ביתך" (תהילים קמה. ששם כל הפרק נאמר לפי אותיות א-ב)? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" (עמוס ה, ב). אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי, חזר דוד וסמכה ברוח הקודש, שנאמר "סומך ה' לכל הנופלים (תהילים קמה, יד). ע"כ. ולכן, אם רוצים לדעת כיצד לא ליפול, שסימן הנפילה היא נון, ואי נפילה היא האות נון הפוכה – זאת על ידי "ויהי בנסוע הארון" לימוד תורה. (מידרש אור חדש).
ויש אומרים שהמתאוננים שנאמרו כאן שהיו הולכים ורטנים ואומרים כיצד אנו חיים במדבר הזה, ומה אנו אוכלים ושותים במדבר השמם הזה הריקן מכל דבר. וכיצד נסבול הטורח והיגיעה של המסע הזה, ומתי תגיע השעה שניפטר מן הדרך הזה. וזה נחשב להם עון גדול, שהרי היה להם להיות שמחים וטובי לב למראה הנסים שהיה הקב"ה עושה עמהם כל שעה וכל רגע, והיו צריכים לשבח ולהלל לשי"ת, והנה במקום זה היו הולכים ורוטנים במר לבב.
ויש אומרים שמתאוננים הוא מלשון תואנה. כמו שנאמר כי תואנה הוא מבקש (שופטים יד) שפירושו אמתלא. שהיו הולכים ומחפשים עלילות ואמתלאות כדי לריב ולכפור בשי"ת. ולכן אומר הכתוב ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', ר"ל שכונתם היתה לדבר רע ושהקב"ה ישמע דבריהם. משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מקלל את המלך. יום אחד עבר המלך והיה הולך ומקלל, אמרו לו הבריות. שתוק כי המלך ךעובר. אמר: ומי אומר לכם שאיני רוצה שישמע המלך.
ונחלקו חכמים בפירוש הפסוק של בקצה המחנה י"א שאש אכל בקצה המחנה היינו את פחותי העם. ויש אומרים שבקצה המחנה הכונה לחשובים ולקצינים, שאכלה בגדולי העדה ובנכבדיה. כי בידוע היו לע' הסנהדרין ולנדב ואביהוא חטא ישן, שבשעת מתן תורה נשאו עיניהם לראות בזיו השכינה. ואז לא רצה הקב"ה להענישם כדי שלא להשבית את שמחת מתן תורה. וזהו שנאמר שם: ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (משפטים כד) ר"ל אל אצילי בנ"י שהם נדב ואביהוא ושבעים הסנהדרין לא שלח ידו להכותם על שנשאו עיניהם לראות בזיו השכינה, ומכאן למדים שהם היו רואים לעונש. אבל כל אחד קיבל עונשו בזמנו. היינו נדבר ואביהוא ביום השמיני למילואים, כפי שנתבאר בפרשת שמיני. והזקנים נענשו עכשיו עם המתאוננים. שבשעה שנשרפו המתאוננים נשרפו הם עמהם. והן נדב ואביהוא והן הזקנים מיתתם בשרפה היתה. ולמה ראוים היו המתאוננים למיתת שריפה, מפני שהם רצו לפרוש מן התורה ומן המצות שנקראו אש דת, לכן נידונו באש. וכן על שבאו לפגוע בכבוד השי"ת הנקרא אש אוכלה.
ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו (בהעלותך יא-ו)
שאין אנו בטוחים אם ירד למחר אם לאו.
ואע"פ שהיו טועמים במן כל מיני הטעמים שבעולם שאמנם הם טעמו במן כל הטעמים האלו, אבל הם לא ראו דברים אלו בעיניהם, שאינו דומה מי שרואה מאכלו למי שאינו רואה מאכלו. והדבר דומה לסומא שאוכל ואינו שבע, לפי שאינו רואה מאכלו בעיניו. וזהו מה שאמרו כאן: ועתה נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. ר"ל אמת שאנו טועמים במן כל הטעמים שבעולם, אבל מה יוצא לנו מזה אם אין עינינו רואות אלא את המן.
ויש אומרים שזה שהתאוננו על שאכלו מאכל אחד זמן רב, שאומרים הרופאים שאם האדם מוסיף לאכול מין אחד זמן מרובה הוא עלול למות מזה. ודעו שבדברים אלו שדברו ישראל הוכיחו פחיתות שאין מטה הימנה ומיעוט אמונתם בשי"ת. האחד, שהם חטאו יותר מהערב רב. שכן הערב רב התאוו תאוה, הם רק אמרו בלבם, אבל לא דיברו דברים. ואילו בני ישראל היו מתלוננים בפה. שהתחילו לבכות וכפרו בהשי"ת ודברו דברים בוטים נגדו לאמר מי יאכילנו בשר.
ועוד בענין המאכל עצמו שנגלול כגרגרנים, שהרי היה להם המן שטעמו בו טעם מעדני מלכים והם ביקשו לאכול קשואים ואבטיחים שומים ובצלים, שהם מאכל עניים, הם עובדי האדמה והגננים שאוהבים מאכלים אלה ולא מאכלי מעדנים.
ויש אומרים שמלבד הטעם אף היה המן משתנה לדבר שהיה רוצה לאוכלו. והיו רואים אותו ואוכלים ממנו והיה טעמו של המאכל הנרצה בלי כל הבדל לא בצורה ולא בטעם. וכן היה בכל מאכל שרצו.
וכן מה שנאמר והיה טעמו כטעם לשד השמן, שלא תאמר מאחר שטעמו היה מתוק כל כך, שטעם הדבר הוא אחד מששים במן בשלח, אם כן היה המן עלול להזיק להם, מרוב מותקו, והיה עלול להביאם לידי בחילה. לכן אומר הכתוב: והיה טעמו כטעם לשד השמן. כדרך התינוק שאפילו הוא יונק כל היום אינו מזיק לו החלב, ואינו נמאס לו, כך היה המן שהיו אוכלים אותו כל היום, לא מאסו בו, לפי שהטעם שלו היה משתנה בפיהם כרצונם, ולכן אילו לאחר שנכנסו לארץ לא רצו לאכול מן התבואה, מפני שהיו שבעי רצון מן המן והיה חביב עלי הם ביותר. ואם תאמרו טורח היה להם בלקיטתו, אין הדבר כן שהרי שטו העם ולקטו, שביציאתם מפתח אהלם, כאדם היוצא לטיול, היו מוצאים את המן מיד (מעם לועז).
וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך. (בהעלותך יא-יז)
ודברתי עמך. אבל לא עמהם שעדיין לא הגיעו למעלה זו שאדבר אני עמהם, ואצלתי מן הרוח וגו' אלא אאציל מרוח הנבואה שעליך ושמתי עליהם, ותשרה עליהם רוח הקודש, ונשאו אתך במשא העם אז יוכלו לעזור לך בהנהגת העם ולא תשא אתה לבדך. וכאן אנו רואים גדולתו היתרה של משה שהיה דומה כביכול לשכינה, כשם שהקב"ה משפיע מן השפע שלו על שבעים שרים של בית דין של מעלה, אף הוא השפיע על שבעים הזקנים שהיו הבית דין שלו.
וכשאמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, הרהר משה בלבו. אמר, כיצד אעשה. אם אקח ששה מכל שבט, ישארו שנים. ואם אקח חמשה מכל שבט, יחסרו עשרה זקנים. ואם אקח ששה משבט אחד וחמשה משבט אחר, שיהיה החשבון מדויק, אטיל קנאה בין השבטים, ויאמרו מה טעם לקח משבט פלוני ששה ומן השבט שלנו חמישה. מה עשה משה. לקח מכל שבט ששה, וכולם היו ע"ב. נטל ע"ב פתקים. בשבעים פתקים היה כתוב זקן ובשתי פתקים היה כתוב חלק. ועירבב כל הפתקים ושמם בקלפי. וקרא לע"ב הזקנים וצוה על כל אחד מהם להוציא פתקה. לזה שהוציא זקן אמר משה: הקב"ה קידש אותך ורצה בך. ולזה שהוציא חלק אמר משה: הקב"ה אינו חפץ בך ומה אעשה אנכי.
לא יום אחד תאכלון ולא יומים ולא חמשה ימים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרע. יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים (בהעלותך יא, יט-כ)
עד אשר יצא מאפכם שלא תוכלו לסבול אפילו את ריח הבשר עד שתבואו לידי מיתה. כדי שתדעו שהכל מן השמים שחשקתם כ"כ בבשר, ולבסוף קצה נפשכם בבשר, ותמותו על שקצה נפשכם בי ופגעתם בכבודי.
וזה שקבע הכתוב גבול זה של יום אחד ויומיים, ועשרה ימים ועשרים יום, וחודש רמז לאופן מיתתם. שיש שימותו ביום אחד ויש בשני ימים ויש בעשרה ימים ויש בעשרים יום. ויש בחודש. שהרשעים שביניהם ימותו מיד ביום הראשון, וזה שאינם רשעים כ"כ יחיו עוד כמה ימים.
ויש אומרים להיפך, שהכשרים שבהם, שלא היו רשעים כ"כ, ימותו מיד. והרשע יתענה הרבה ימים בעומק מיטתו ויבקש מותו.