חומש במדבר
דבר החסידות – פרשת במדבר (עיוני)
- פרטים
- קטגוריה: פרשת במדבר
- פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 14:37
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 649
ב"ה
לחביבותא דמילתא מצו"ב גם איזה תמונות מתהלוכת ל"ג בעומר בשכונתנו – מרום כנען צפת עיה"ק. יישר כח לכל המשתתפים והתומכים.
דבר החסידות – פרשת במדבר (עיוני)
טוב שכן טוב
בפרשתנו (ג, כט) נאמר "משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה". כותב רש"י: "וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלוקתם".
מקורו של רש"י הוא בתנחומא, אבל שם הלשון היא: "שהיו שכנים לקרח ועדתו אבדו עמו במחלקותו", ובבמדבר-רבה הלשון: "ולפי שהיו סמוכים להם . . היו כולם בעלי מחלוקת. . אףהם היו בעלי מריבה".
וההבדל ביניהם: התנחומא אומר רק שנענשו עם עדת קרח משמע שהם עצמם לא חטאו, ואילו בבמד"ר מפורש שהיו גםשותפים בחטא; "בעלי מריבה", ומרש"י שכותב "שנמשכו עמהם במחלוקתם" משמע שבעצם הם לא היו בעלי מריבה ורק שעל ידי השכנות נמשכו במחלוקת.
מבאר הרבי: שיש שלשה אופנים בפעולתו והשפעתו של שכן רע:
א) גם כשאין לו שום השפעה לרעה מהשכן – הנה עצם זה ששוכן ליד רשע גורם שייענש איתו, וכמו שמצינו במעשה של מרים בת בילגה (בסוף מס' סוכה) שקנסו את כל המשמר בגללה (אף שהם לא חטאו) משום 'אוי לרשע ואוי לשכנו'.
ב) השכן הרע גורם שהתכונות הרעות של שכנו יצאו מן הכח אל הפועל, שלולא השכנות יכל האדם לשלוט על מדה רעה זו, והשכנות לרשע הביאה את הרע שלו לידי גילוי.
ג) שכן רע יכול גם לשנות את טבע שכנו, שאף אם היה טוב מצד עצמו – הרי השכן יכול להמשיך אותו למדות רעות עד שישנה את מהותו.
ואלו הן ג' השיטות כאן:
א) התנחומא שנקט רק "אבדו עמו במחלוקתו" סובר שאין השכן הרע פועל שינוי מהותי אלא רק המשכת העונש על השכן שזוהי שייכות חיצונית בלבד.
ב) מלשון המד"ר "ולפי שהיו סמוכים להם . . היו כולם בעלי מחלוקת. . אף הם היו בעלי מריבה" משמע שגם לפני זה היה להם טבע של מריבה, אלא שהשכנות לקרח גילתה את טבעם הרע והוציאתו אל הפועל.
ג) מוסיף על זה רש"י וכותב "שנמשכו עמהם במחלוקתם", שבזה מחדש עוד יותר: שהשכנות לקרח ועדתו גרמה לשינוי הטבע אצלם – שהמשיכה אותם בתוך מחלוקתם (אף שהם עצמם לא היו שייכים לזה).
והשייכות של פ' במדבר כהכנה למתן-תורה, היא כי התנאי לקבלת התורה היתה "ויחן שם ישראל" כאיש אחד בלב אחד, וזה נעשה ע"י 'שכנות' והתקשרות לצדיק, ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
שבת שלום וחודש טוב!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לג, במדבר שיחה ב (עמ' 10 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קח. ועיין בגוף השיחה גם בשלשת האופנים של 'טוב לצדיק טוב לשכנו' ודיוקי הלשונות בכ"א ממקורות הנ"ל. וקצר המצע מהשתרע.
______________
*) ועל דרך זה מצינו ג' שיטות בהלכה בדין נגע שמופיע אצל השכן, שעל זה נאמר בתו"כ (מצורע יד, מ) "וחלצו – מלמד ששניהם חולצים, מיכן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו, שניהם חולצים שניהם קוצעין שניהם מביאים את האבנים" (ועד"ז הוא במשנה נגעים פי"ב מ"ו):
א) "אם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה – בעל הבית אחר צריך להטפל עמו, דכתיב וחילצו את האבנים לשון רבים כו'" (רע"ב למשנה שם) – שלפי פירוש זה לא חל חיוב על ה'חפצא' של הכותל, כי אם על ה'גברא' – שהשכן צריך להטפל עמו.
ב) הא ד"שניהם חולצים" היינו שהחיוב דחליצת האבן חל גם על חלק האבן של השכן (שלא נראה בו הנגע). ובזה גופא ב' פירושים: שיטת רש"י (בסוף מס' סוכה) שהדין ד"שניהן חולצין" הוא רק "באבן שבמקצוע" [=אבן שבזוית הבית בפינה], שאבן זו יש עליה חיוב לחלוץ את כולה אף שרק חצי ממנה שייך לבית המנוגע.
ג) יש מפרשים (משנה אחרונה לנגעים שם ע"פ הרע"ב והר"ש למשנה נגעים פי"ג מ"ב) שהדין ד"חולץ את כולו" הוא לא רק באבן שבזוית אלא בכל חלקי הכותל המפסיק בין שני הבתים, שגם אז חברו חייב לחלוץ האבנים שבחלק שלו (הבלתי-מנוגע) משום "אוי לרשע אוי לשכנו".
ויש לומר, שג' דינים (ושיטות) אלו הם בהתאם לג' האופנים הנ"ל בפעולת השכנות:
לאופן הא': פעולת השכן היא חיצונית בלבד, ולכן אינו פועל על הכותל (ביתו) של השכן, אלא רק מחייב את השכן שיטפל עמו בחליצת האבנים.
לאופן הב': "אוי לרשע אוי לשכנו" היא השפעה חזקה (ופינימית) יותר, ולכן צריך לחלוץ את כל האבן שבזוית הבית, כי זה השפיע על השכן כאילו גם האבן שלו היא מנוגעת.
אבל לאופן הג': צריך שכנו של ה"רשע" לחלוץ האבנים שבחלק שלו, שזה מראה את שייכותו לשכן, שלכן בכותל זה שבו נראה הנגע בצד אחד של חברו – הרי זה מורה שגם חלק הכותל שלו שייך לנגע (אף שאינו באותה אבן)! ודפח"ח.