חומש ויקרא

דבר החסידות – פרשת שמיני

ב"ה

דבר החסידות – פרשת שמיני

 

למה חיכו עד עכשיו?

בפרשתנו (יא, א ואילך) נאמר "וידבר ה' אל משה ואל אהרן . . דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו'" ומפרט את בעלי-החיים המותרים והאסורים באכילה.

והדבר מעורר תמיהה: מדוע לא נאמרה פרשה זו מיד לאחר מתן-תורה? הרי בעת מ"ת נעשו בני-ישראל לעם והבדילם מגויי הארץ, ואם כן צריכים קודם-כל לומר להם מה מותר ומה אסור לאכול, שכן עניין האכילה הוא דבר הנוגע מידי יום ביומו!  [משא"כ דיני שבת – יום אחד בשבוע, ועאכו"כ "כי תקנה עבד עברי" – הציווי הראשון שנאמר לאחר מ"ת*, שהוא בודאי אירוע בלתי-רגיל; שיהודי יגנוב, ויתפסו אותו ולא יהיה לו לשלם וימכר בגניבתו...]

ולמרבה הפלא, נאמרה פרשה זו רק כאן, אחרי היום השמיני למילואים – בר"ח ניסן, כמעט שנה שלימה לאחרי מ"ת, בחודש סיון שלפניו!

לכאורה היה אפשר לתרץ, ש"אין מוקדם ומאוחר לתורה" ופרשה זו אכן נאמרה במ"ת ורק נכתבהכאן, אבל רש"י שולל אפשרות זו, שפירש כאן "דברו אל בני ישראל – את כולם השוה להיות שלוחים בדיבור זה, לפי שהשוו בדמימה וקיבלו עליהם גזירת המקום באהבה", היינו שדיבור זה נאמר אחרימיתת בני אהרן בר"ח ניסן!

אומר הרבי, שההסבר בזה הוא בפשטות:

במשך כל התקופה שאחרי מ"ת חנו בני ישראל בסביבות הר-סיני (עד לשנה הבאה – ראה פירש"י בהעלותך י, יא) כלומר במדבר סיני, ומכיון שבמדבר לא נמצאים בע"ח כגון גמל, שפן וארנבת או עופות כגון נשר וכיו"ב, ועאכו"כ "כל אשר במים" – ממילא אין צורך להזהיר מיד על אכילתם כיון שלא היו בנמצא!

וגם נחש ("כל הולך על גחון") שנמצא במדבר – הרי רש"י כבר פירש שבצאתם ממצרים הלך לפניהם עמוד הענן "לנחותם הדרך" ובין היתר – להרוג נחשים ועקרבים, ומובן שהם לא היו בנמצא בשטח מחנה ישראל...

ולכן מובן מדוע ציוה עליהם קודם את העניינים שהזמן גרמא – נדבת המשכן והקמתו ורק אחרי כן על החיות האסורות באכילה, שזה יהיה נוגע להם בפועל  כאשר יתקרבו למקום יישוב – ארץ סיחון ועוג וכיו"ב.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ שמיני, פ' פרה, כ' אדר-שני ה'תשד"מ (נד' בתו"מ התוועדויות ה'תשד"מ ח"ב עמ' 1315 ואילך). הרעיון לעיבוד מ"נקודות משיחות קודש" בדבר-מלכות השבועי עמ' מ.

______________

*)  בטעם שאכן התחיל בדיני עבד עברי (ובפרט שלאחר יצי"מ וקרי"ס היו בני ישראל עמוסים בכסף וזהב, כדברי חז"ל (הובא ברש"י שמות יג, יג) "אין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים", ולא הי' להם צורך לגנוב ולהימכר) – ראה ביאור נפלא על דרך החסידות בלקו"ש חט"ז שיחה ב', תומצת ב"דבר-החסידות" 81 – פרשת משפטים.