חומש ויקרא
פרשת ויקרא - הרב אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת ויקרא
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:15
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 373
יקר(א) אל משה (ויקרא א-א)
האלף הזעירא ב"ויקרא" באה לרמז, כי אין לימוד התורה מתקיים אלא אצל אדם שמקטין עצמו ונוהג בענווה. "אלף" כלומר, לימוד תורה (ואאלפך חכמה") מתקיים רק אצל "זעירא" מי שזעיר בעיני עצמו. כדרך שמובא בילקוט, שלפיכך זכה משה רבנו לקריאה זו "ויקרא אל משה" משום שהיה עניו ובורח מן הכבוד, באמרו: "לא איש דברים אנכי". (ספרים).
איש אחד בא לפני הרבי ר’ בונם מפשיסחה ז"ל ושאל אותו:
"הנה תמיד בורח אני מן הכבוד ואף על פי כן אין הכבוד רודף אחרי. היכן איפוא האמת שבדרכי חכמינו?,
השיב לו הרבי ר’ בונם:
"מתוך שאלתך משמע,שבשעה שאתה בורח מן הכבוד הרי אתה פונה מדי פעם בפעם לאחוריך, לראות אם הכבוד אחריך, ממילא כשהכבוד רואה שאתה פונה אליו, הריהו סבור שמתכוון אתה לרדוף אחריו ומיד הוא מפנה עורף ובורח מפניך..."
הכוונה שבדבר היא, שהוא בורח במתכוון מן הכבוד כדי שהכבוד ירדוף אחריו, כלומר, הוא מעמיד פנים כענו כדי שיזכה על ידי כך לכבוד יתר, ובזה כשלעצמו הריהו רודף אחרי הכבוד (ממעינה של תורה).
באחת הפעמים שנסע ה"חפץ חיים" בעניני ישיבתו למוסקבה ביקש להסתיר ממקורביו וממיודעיו את יום בואו לעיר, כדי שלא יבואו לקבל את פניו בבית הנתיבות, לאחר הגיעו שאלו אחד המקורבים המאוכזבים מדוע מנע מהם את הזכות לבוא ולקבל את פניו וליתן לו את הכבוד הראוי לתלמיד חכם כמוהו.
כשבת צחוק על שפתיו השיב לו ה"חפץ חיים" ואמר: "אין לי כל ספק כי כבודו אוכל "קוגעל" בשבת. אם יתאווה לאכול מן הקוגעל בים ששי תיעץ לו בודאי בעלת הבית לטעום משהו אחר בטענה כי קוגעל אוכלים רק בשבת. סיים החפץ חיים ואמר כבוד זהו קוגעל ואותו אוכלים רק ביום שכולו שבת (בעוה"ב), והיה אם מאן דהו לא יוכל להתאפק ויאכל אותו בערב שבת (בעוה"ז) יאלץ להשאר רעב בשבת..." (מורשת אבות).
מעשה במקורבו של רבי חיי עוזר גרודז’ינסקי שהציץ במכתב המיועד לר’ חיים עוזר, והבחין בשגיאת כתיב, במקום "הגאון המפורסם בכל קצוי ארץ", נכתב שם "קצבי ארץ". הקורא חייך וצחק, העיר לו ר’ חיים עוזר: שגיאה גדולה מזו יש במכתב, כי התארים המופלגים מתאימים לר’ עקיבא איגר בדורו, והנה בא זה ובטעות כותבם עלי...
פעם כשנחלש ר’ חיים עוזר הקריאו לפניו מכתב. כשהשמיעו בקול את כל תארי הכבוד שעיטרוהו, החל לצחוק, והסביר: נזכרתי בימי הריבולוציה ברוסיה כאשר ירד ערך המטבע, ובעד דולר אחד היו משלמים מיליוני רובלים רוסיים, כל אדם למרות שהוא עני מרוד, הפך בן לילה למיליונר...כך הם התוארים המופרזים שהשתרשו בימינו, אינפלציה בעולמינו הרוחני. (תולדות רבי חיים עוזר).
מעשה במזכיר כולל קו’’ד בשכונת מחסה בירושלים ציווה לשמשו לך והזמן את גברת רוזנפלד שבשכונה ומסור לה שתכנס לקבל סכום כסף שמחכה עבורה ולחתום על הקבלה. נחפז השמש, התבלבל וטעה, הוא החליף את השם רוזנפלד – לזוננפלד ומ"גברת" עשה ל"הרב". ירד לביתו של רבי חיים זוננפלד, רבה של ירושלים, ואמר לו שהמזכיר מבקשו שיעלה אליו.
מיד הזדרז הרב ועלה למשרד. משנפתחה הדלת תמה המזכיר: אם הרב זקוק לי למה לא שלח לקרוא לי? ענה הרב בפשטות: השמש הזמינני אל כבודו. עד מהרה התבררה הטעות. רצה המזכיר לנזוף בשמש, אך הרב מנע בעדו באומרו כי זה עלול לקרות לכל אדם. מיד פרס בשלום ויצא מהמשרד, אולם לא לדירתו חזר, אלא עלה במעלה השכונה דפק על דלתה של גב’ רוזנפלד והודיעה: מזכיר הכולל מבקש שתכנסי אליו, הגיע עבורך כסף...("האיש על החומה" לוקטו ממורשת אבות). זאת דוגמא טובה לענווה.
נבות היזרעאלי היה אדם צדיק וישר, ההולך בדרך ה’. קול נעים וערב לאוזן היה לו, ובכל אחד משלושת הרגלים היה נבות שר ומזמר באזני כל בני ישראל שהתאפסו בבית ה’, והיה מנעים להם בקולו הנפלא את שהותם
כל שומעיו לא פסקו מלהלל את שירתו. השבח הגדול ששבחוהו הכניס רוח גאווה בלב נבות, והוא אמר בלבו: "בחג הקרב ובא לא אעלה לירושלים כהרגלו תמיד, נראה אם ירגישו העולים לרגל בחסרוני".
לנבות היה אסור להחזיק טובה לעצמו, הן חנן אותו הבורא במתנה, קול הערב נתן לו, כדי להלל את שם ה’ ולהביא יותר ויותר אנשים לירושלים לבית המקדש, כיון שרבים עלו לרגל רק כדי לשמוע אותו, ואילו עתה הוא התפאר ולא עלה לרגל, ועל כך הוא נענש ומת על ידי אחאב מלך ישראל.
המלך אחאב חשק בכרמו של נבות, שהיה סמוך לאדמותיו, והוא רצה לצרפו לאדמתו ולהפכו לגן ירק. הוא לא רצה לקחת את הכרם ללא רשות, לכן שלח את עבדיו, כשהצעתו בפיהם: "המלך חפץ בכרמך, תוכל לקבל כרם אחר או סכום כסף תמורתו".
נבות סרב למכור את כרמו, "נחלת אבותי הוא", אמר, ולא הסכים לקבל מאומה תמורת כרמו.
תשובת נבות ציערה את אחאב מאוד. לעת ערב, כאשר שאלה אותו אשתו, איזבל המלכה, לסיבת פניו העצובות, סיפר לה על סרובו של נבות השכן הקרוב שלהם למכור לו את הכרם.
"אל תדאג ואל תצטער בגללו", הרגיעה המלכה הרשעית את בעלה, "אני אדאג לתת לך את הכרם!" והבטיחה לו כי רצונו יעשה.
ואכן, עוד באותו יום שלחה איזבל לקרוא לזקני ישראל וצותה עליהם לתפוס את נבות היזרעאלי, ולהעמידו מול שני עדי שקר שיעידו עליו שהוא מורד במלכות, ולכן מגיע לו גזר דין מוות.
על הפקודה חתמה המלכה איזבל בטבעת המלך, ולאחר שהיה הצו בידיהם, עשו הזקנים את אשר נצטוו לעשות, ולפני שהספיק נבות להוכיח את חפותו, תפסוהו אנשי בליעל, רשעים וחצופים, והרגוהו.
אילו היה נבות עולה לירושלים, והיה מזכה את הרבים שהיו עולים ומתכנסים לשמוע את קולו, היתה מצווה זו מגינה עליו מפני אחאב המלך, אך מכיוון שלא עלה, לא זכה ונהרג. (613 סיפורים על התר"יג).
ויקרא אל משה (ויקרא א-א)
"יותר משחיבב הקדוש ברוך הוא את משה רבכם – חיבב הוא את בלעם", סח גוי אחד באזני ר’ אלעזר, ובקולו נשמעה נעימת לעג.
"את בלעם חיבב הקדוש ברוך הוא יותר מאשר את משה רבנו?!" התפלא ר’ אלעזר לשמע דברי הגוי. "ועל סמך מה אומר אתה זאת?"
לגוי היתה תשובה מן המוכן: "הן כתוב במפורש בתורתכם, כי בעת שחפץ ה’ לדבר עם משה, שלח ויקרא לו לבוא אל המשכן. אך כאשר רצה לדבר עם בלעם נאמר ’ויבוא אלקים אל בלעם’, ולא קרא לו לבוא כדי שלא להטריד את בלעם. כלום אין הדבר מוכיח, שאת בלעם אהב יותר?!" סיים הגוי את טענתו בתרועת נצחון.
"אם תשמע את המשל שבפי תבין את הענין ואז, ממילא, תשנה את דעתך", אמר לו ר’ אלעזר.
"ניחא, אשמע את המשל", הסכים הגוי.
ור’ אלעזר נשא משלו: "אל ארמון המלך הגיע מצורע הוא מצא את שער הארמון נעול, והחל מקיש עליו, ’פתחו לי! אני רוצה להכנס פנימה!’ קרא והלם על השער. המהלומות והצעקות הגיע לאזני המלך היושב בלשכתו הפנימית. ’מיהו הדופק על השער?’ שאל. ’מצורע כלשהו נמצא שם ורוצה להכנס אל תוך הארמון’ השיבו לו עבדיו.
"’להכנס לתוך הארמון?’ הגיב המלך. ’כדבר הזה לא יהיה! אך, כיצד משלחים אותו מכאן? אם אשלח שליח שיורה לו להסתלק מהמקום הדבר יקומם אותו, והוא יתפרץ הנה בכח ואז, עלול הוא להדביק חלילה, את בני במחלת הצרעת...ומה אעשה?"
"והנה עלה רעיון בדעתו של המלך: ’מוטב אקום מכסאי ואגש בעצמי אל פתח הארמון, ושם אאים עליו לבל יעז להכנס פנימה. ממני הוא, בודאי, יבהל’...
"קם המלך ממקומו וניגש אל שערי הארמון. ראה את המצורע הולם בפראות על הדלת ולאזניו הגיעו קריאותיו ’פתחו ללי! פתחו לי!’ הרים המלך את קולו וקרא לעבר המצורע: ’הסתלק מכאן, ואל תעז להראות עצמך כאן שנית, שמא תדביק את בני. ואם לא תשמע לי רע ומר יהיה גורלך!’
"לשמע דברי המלך חורו פניו של המצורע והוא מיהר להמלט מן המקום.
"וכאשר מגיע ידידו של המלך אל הארמון ודופק על השער גם אם מבקש המלך לדעת מיהו הדופק. וכשמספרים לו כי ידיד נפשו עומד בחוץ ודופק על שערי הארמון, קורא המלך מתוך הארמון אל ידידו העומד בחוץ: ’הכנס, ידידי, הכנס אל ארמוני!’ החיבה נשמעת בקולו של המלך, ואין הוא חפץ בשום פנים ואופן שאחד ממשרתיו יקרא לידידו האהוב, רק הוא, בכבודו בעצמו, מזמין את הידיד להכנס פנימה.
"ועתה תרצה שמוע בודאי, גם את הנמשל", פנה ר’ אלעזר אל הגוי הקשוב.
הגוי הנהן בראשו ור’ אלעזר המשיך: "הנמשל מדבר, כמובן על משה ובלעם. בלעם דומה היה לאותו מצורע שהתדפק על שערי הארמון וחפת להכנס פנימה. ומה אמר על כך הקדוש ברוך הוא? ’אליך בעצמי אל שערי הארמון למנוע אותו מלהכנס פנימה. שכן, אם יכנס עלול הוא לטמא את ארמוני’, ועל כן בא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, לדבר עם בלעם.
"לעומת זאת משה רבנו כמוהו כידידו של המלך. כאשר שמע מלכו של עולם את קול ידידו, קרא לו להכנס פנימה, אל אהל מועד שכמוהו כארמון המלך שכן אהב הוא להמצא במחיצת ידידו. ולכן נאמר בתורתנו הקדושה: ’ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד’ רק לידיד האהוב קורא מלכו של עולם בשמו ומזמינו להכנס אל תוך ארמונו!
"ועתה", סיים ר’ אלעזר, "כלום תטען עוד, כי את בלעם אהב אלקינו יותר משאהב את משה רבנו??" (זוהר הקדוש פרשת בלק לוקט ממעשיהם של צדיקים)
ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר (ויקרא א-א)
הבל פה שאין בו חטא
אמר רבי יהודה בוא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה. גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם. הדא הוא דכתיב (איכה א, ג) "עולליה הלכו שבי לפני צר" (מדרש איכה פ"א, ה).
ספר ויקרא עוסק בחלקו הגדול בדיני הטהרה וזו הסיבה שדווקא בו מתחילים ללמוד עם תינוקות של בית רבן, כיוון שעל הבל פיהם העולם קיים. לימוד התורה ושמירת ענייני הטהרה הם מן הדברים המקיימים את העולם.
ישנה סיבה נוספת לכך, והיא, עפ"י דברי הגמרא בשבת (קיט) המבהירה את חשיבות לימוד חומש זה עם תינוקות של בית רבן
"אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. אמר לי ה רב פפא לאביי דידי ודידך מאי? (וכי תורתי ותורתך לא ראויים להעמיד את העולם?) אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא.
מבהיל! מבהיל!
אם נעמיד את האמוראים הקדושים צדיקי עליון אלו שמפיהם אנו חיים מול תינוקות של בית רבן, יראה לנו ממבט ראשון כי אין להשוות כלל בין הדברים, לימודם של אותם גדולים יעלה לכאורה עשרת מונים ויותר על לימודם של התינוקות אם כן, איך בכלל ניתן להשוות עשרות שנים של לימוד התורה יומם ולילה, תוך קיום מצוות "והגית בו יומם ולילה" כהלכתה, אלפי שעות של ביטול שינה כדי לזכות בעוד רגע של תורה, לעומת תינוקות של בית רבן זאטוטים, שספק רב אם מבינים הם את היוצא מפיהם. והנה, לא רק שמשתווים הם לאמוראים אלא אף מתעלים עליהם, כל עומק תבונתם וידיעותיהם של האמוראים לא עומד מול אותם תינוקות ובכל זאת נשמה ללא חטא יש בכוחה להפוך אלמוות כל התדרדרותו של הבן בעתיד תיזקף לאשמת הוריו!
וכך גם כותב לנו רבנו הסטטיפלער הקדוש "...רוב המשברים אצל הילדים נובעים מכך שנותנים לילדים יותר מדי מה שהם רוצים. הילד כבר מורגל לזה, שכל מה שהוא מוציא מפיו, תיכף ומיד הוא מקבל זאת מהוריו, כי ההורים ’מרחמים’ עליו, או ’נבהלים’ מיד לקול בכיו ההיסטרי ונכנעים מיד לכל דרישותיו. וכאשר הוא גדל ונדרש להתמודד עם בעיות החיים, פתאום הוא מגלה שלא כל מה שרוצים מקבלים בחיים והכל לא הולך ’חלק’ כפי רצונו וכיון שהוא לא הורגל מקטנות לעמוד בניסיונות כאלו, מיד הוא נכנס לדיכאון, רח"ל!"
למדים אנו מדבריו, שאסור לפנק את הילדים יותר מדי ויש לדעת מתי להשתמש במידת העקשנות ומתי אף להפעיל את מקל השבט כלפי הילד.
כדי להבין כיצד באמת זוכים לילדים תלמידי חכמים והיכן כדאי להשקיע את כל המרץ והמאמץ, ראוי שנתבונן במעשה המובא בזה:
מעשה היה באשה אחת אשר בעלה היה מעניק לה לעיתים תכופות מיני תכשיטים יפים ותמיד הייתה מתהדרת בהם לפני שכנתה, אשתו של רבנו לאפיאן זצ"ל "תראי איזה עגילים מזהב קנה לי בעלי! תראי איזה צמיד! איזה שעון יד! איזה גורמט מוזהב! הייתי מעוניינת לראות איזה תכשיטין בעלך קונה לך?"
ענתה לה השכנה "אני מוכנה להראות לך את התכשיטין שלי, אבל לא עכשיו, אלא רק בעוד חצי שעה!"
עברה חצי שעה והאשה הסקרנית נכנסה שוב לשכנתה ושאלה אותה "היכן התכשיטין שדיברת עליהם?"
והנה נשמע פתאום נקישה על הדלת ו"התכשיטין" שלה חזרו מהתלמוד תורה! הצביעה עליהם האמא ואמרה מתוך חיוך של אושר "הנה, אלו ה’תכשיטין’ שלי! לך יש תכשיטין שתלויים ועומדים על הגוף ולי יש תכשיטין – נשמות מהלכות!"
אשרי האמא שאכן זוכה לתכשיטין כגון אלו, היא זאת המאושרת האמיתית! והיא זאת, שזוכה לרוות נחת מילדיה הן בעולם הזה והן בעולם הבא שהרי יש לה "השקעה מכניסה", שדואגת לחשבון הזכויות שלה בעוה"ב! אך כל זאת בתנאי שדואגים לחינוך נכון כבר מהגיל הרך בעודם תינוקות.
כאשר רצה הקב"ה לתת את התורה לעם ישראל חיפש ערבים ובזכות הערבות של תינוקות של בית רבן נתן לנו הקב"ה את התורה כפי שמביא המדרש וזו לשונו:
"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וגו’" (תהילים ה) בשעה שרצה הקב"ה ליתן תורה לישראל ביקש ערבים.
אמרו לו האבות ערבים אנו
אמר להם חייבים הן לנו ולוואי שיעמדו בעצמם
אמרו לו מי הן שאינן חייבים לך?
אמר להם התינוקות.
מיד הביאו לו התינוקות.
אמר להן הקב"ה: ערבים אתם על אבותיכם, שאם אין מקיימין את התורה שאתם נתפסים עליהם!
אמרו לו: הן
אמר להן: מפיכם אני נותן את התורה להם, שנאמר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וגו’" (מדרש תהילים ח).
ערבות זו מחייבת אותנו ההורים לדאוג לחינוך ילדינו, כי ברבות הימים לאחר שיגדלו ויעזבו את ביתנו יוכלו להמשיך לשמור תורה ומצוות.
ישנם הורים המסתפקים בכך שמלמדים את בניהם קצת להתפלל וקצת ללמוד חומש וכששואלים אותם "והרי יש לחנכם לתורה ומצוות ועדיין לא יצאתם ידי חובתכם?" הם משיבים "בוודאי יגדלו ליהודים טובים, כיוון שהם מתחנכים בבית יהודי טוב", אולם טעות מרה הם טועים.
להמחשת הדבר נקדים ונבאר החום היוצא מן האש נחלק הוא לשני סוגים האחד האש עצמה, השני החום הנשאב ממנה באמצעות כלי שחומם על ידה. ההבדל ביניהם הוא רב מאוד. האש עצמה, בכל מקום שבו היא נמצאת, היא נשארת בחומה. ואילו הכלי ככל שמרחיקים אותו מן האש, הוא הולך ומתקרר עד שנעשה קר לחלוטין. הבדל נוסף ישנו והוא שמן האש אפשר להדליק פעמים רבות וכל דבר הנדלק מן האש הופך להיות אש בעצמו. מה שאין כן בסיר חם, כששופכים ממנו לכלי אחר הרי זה כבר כלי שני והכלי השני כשעושה כלי שלישי אין הוא מבשל כלל.
הוא הדבר גם לגבי לימוד התורה.
הנביא ירמיה אומר (כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאום ה’ וכפטיש יפוצץ סלע" אם נמצאים ליד האש, היינו לימוד התורה עצמה, אף כשעוזבים את בית ההורים, בכל זאת נשארים שומרי תורה ומצוות כדבעי. אבל כשלא לומדים תורה והילד אינו מתחנך על התורה עצמה אלא על מה שהוא מקבל מבית הוריו, הרי הוא בבחינת סיר חם, שכל עוד הוא נמצא ליד האש שומר הוא על חומו, אולם מיד כשמרחיקים אותו מן האש, הוא הולך ומתקרר. כל עוד נמצא הילד בבית הוריו, עדיין שומר הוא על התורה והמצוות, אולם כשהוא עוזב את בית הוריו, מיד הוא הולך ומתקרר מיהדותו, עד שהוא מתקרר חלילה לגמרי.
זאת ועוד, אף אם הילד עצמו עדיין יהודי טוב, אבל ילדיו כבר ספק רב אם "יתחממו" ממנו ויהיו שומרי תורה ומצוות בדקדוק. אך אם הילד יושב ומתמיד בלימוד התורה, אפשר להיות בטוחים בכך, שגם ילדיו ונכדיו ילכו בדרכו עד ביאת גואל צדק (משלי החפץ חיים).
חינוך ילדים שווה שלום בית שווה דוגמא אישית וזאת המישוואה הכי חשובה ובסיסית שעליה צריך להניח את כל חינוך הילדים, לא יעזור לאבא שהוא יהיה תלמיד חכם הכי גדול בעיר ובניו ילמדו בתלמודי תורה הכי טובים שיש אם האבא והאמא מתנהגים כמו חיות שרבים בינהם ומנבלים את הפה רחמנא ליצלן והכעס הקפדנות והצעקות הם אלו שנותנים את הטון בבית לא פלא שהילד יצא לתרבות רעה כי התפוח לא נופל רחוק מהעץ. ולבנות בית על ברכי התורה והמיצוות זה לא אומר רק לדעת את התורה אלא לקים אותה ולא המדרש העיקר אלא המעשה. אדם צריך להשתדל יותר בביתו מאשר מחוץ לביתו. שנאמר, על הכהן הגדול שהיה צריך לכפר על עם ישראל ולהיות דוגמא אישית מושלמת, עליו נאמר "וכיפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" כלומר קודם כל כיפר בעדו ואח"כ בעד ביתו ישנם כאלה שעושים חסד עם הבריות והבית שלהם בוער באש הגהנום.
לכן נאמר דרך ארץ קדמה לתורה מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעה, נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן הוא, צא ולמד ממשה, אבי החוכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה ניסים במצרים, ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום, והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר "ויקרא אל משה וידבר" (ויק"ר א, טו) פלאי פלאים: עד כדי כך? גרוע מכל? "נבלה טובה הימנו"?!
ועל מי מוסבים הדברים? על משה רבינו? אילו לא היה ממתין ל"ויקרא"?! הלא אין מדובר כאן באיזו שהיא עבירה חמורה וכיצד יתכן שמעשה אחד שיש בו חוסר דרך ארץ יוביל אדם כמשה אל תהום השיפלות?
ועוד, מה הקשר בין ההמתנה ל"ויקרא" של הקב"ה לבין "דעת"?
מתרץ זאת באופן נפלא הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א בספרו "ברכת מרדכי", כי משה רבינו הפעיל כוחות עליונים כדי לא להיכנס למשכן. ואין זה קל כיוון שמדובר במשכן שהוא עצמו בנה אותו ולא רק זאת, הקושי של משה היה בכך שהוא הרי רגיל היה לבוא ולצאת אצל הקב"ה "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות" (במדבר יב, ז) אך מה שמנע אותו היה הנהגת דרך ארץ!!!
עד כמה חשובה הנהגה זו נלמד מהמעשה שאירע עם הג"ר איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת "עץ חיים" בעיה"ק ירושלים:
הרב מלצר היה רגיל לנסוע מידי פעם לעיר חברון כדי להשתטח על קברי האבות. למסעות אלו היו נלויים אליו מקצת טובי הלמדנים בישיבתו, ובאותן הזדמנויות היה נכנס עימם לבקר אצל הסבא מסלבודקה זצ"ל, אשר התגורר בעיר חברון.
באחד מביקוריו אצל ה"סבא" הכריז הגרא"ז עם בואו "היום הבאתי עמי את הגדול שבכולם! זהו עילוי אשר העולם עוד ירעש ממנו!"
ה"סבא" קיבלם בשמחה, הזמינם להסב על שולחנו וביקש מהרבנית שתגיש לאורחים כוסות תה וסוכר. ישבו השלושה ושוחחו בדברי תורה. לפתע הבחין ה"סבא" שהעילוי הצעיר היושב עם שני ה"אריות", מלקט בראשי אצבעותיו גרגירי סוכר אשר נשפכו על השולחן ומלקקם. הדבר לא מצא חן בעיניו, כי ראה בזה פגם בדרך ארץ, שכן אין זה מן הראוי לנהוג כך כאשר יושבים עם גדולי תורה, אולם כדי לא לפגוע בו, העדיף ה"סבא" לשתוק ולא להעיר לו על כך בגלוי.
לקראת סוף הביקור פנה ה"סבא" אל הבחור ואמר לו "ברצוני לשאול אותך כמה שאלות, אמור לי, בבקשה, מי יותר חשוב? אדם חי או אדם מת?"
התפלא הבחור על השאלה והשיב בפשטות "אדם חי, כמובן".
הוסיף ה"סבא" ושאל "אריה חי ואריה מת, מי מהם חשוב יותר?"
אף כאן נענה העילוי והשיב מיד "מובן מאליו שהאריה החי הוא חשוב יותר.
וה"סבא" אינו מרפה ושואל "כלב חי וכלב מת, מי יותר חשוב?"
והתשובה לא איחרה לבוא "כלב חי".
ושאלה נוספת שואל ה"סבא" "כלב חי ואריה מת, מי מהשנים חשוב יותר?"
השיב הבחור "הרי זה פסוק מפורש ’כי כלב חי הוא טוב מן האריה המת’ (קהלת ט)".
"לסיום", אומר ה"סבא" "ברצוני לחוד חידה. האם תוכל להצביע על מקרה של אדם חי ונבלה מתה ובכל זאת הנבלה עדיפה על פני האדם החי?"
"אין מציאות כזו!" השיב הבחור בהחלטיות.
אמר לו ה"סבא" "אמנם זו רק חידה. אך כאן שגית! חז"ל אומרים ’כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו!" (ויקרא רבה א)".
ר’ איסר זלמן מלצר הבין מיד כלפי מה הדברים אמורים, כי "דעת" היינו דרך ארץ וכוונת ה"סבא" הייתה לרמוז לבחור שהתנהג שלא בדרך ארץ.
לאחר שיצא הבחור מהחדר אמר הגרא"ז ל"סבא" "יורשה לי להעיר שנדמה לי שה’סבא’ הגזים. הרי כבר אמרתי שמדובר כאן בעלוי שבעילויים ושהעולם עוד ירעש ממנו!"
ה"סבא" נשאר בשלו ואמר: "די במעשה הקטן הזה של ליקוק הסוכר, כדי ללמד על כך שאם הבחור לא ישנה את הליכותיו, לא זו בלבד שהעולם לא ירעש ממנו, אלא הוא יהיה אפס אפסים!!! לא תהיה לו כל שייכות לעולם התורה!"
גם ר’ איסר זלמן לא חזר בו מדעתו ואמר "מכל מקום נדמה לי שה’סבא’ טועה".
סיפור זה רגיל היה הגה"צ ר’ מאיר חדש זצ"ל לספר לתלמידיו, והיה חותם את סיפור המעשה בדברים האלה "אני יודע במי המדובר, הכרתי את העילוי בצעירותו וגם לעת זקנתו, יכול אני להעיד שהוא גדל והזקין ולצערנו ה’סבא’ צדק!".
כל הקורא סיפור זה עומד ומשתומם. אמנם ידענו ש"דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו רבה, א), ובמשנה (אבות ג) נאמר "אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג). אולם לא תיארנו לעצמנו שהדברים כה חמורים, פגם כה קטן בדרך ארץ מהווה אות אזהרה מפני תוצאות כה חמורות? המסקנה המתבקשת היא שאכן עניין "דרך ארץ" הינו נושא חשוב ונכבד ועלינו ליתן את הדעת לכך.
הוא הדבר גם כאן. הדבר שמנע את משה רבינו מלהיכנס ללא קריאה היה דעת. משה רבנו ידע שאם אין דרך ארץ אין קיום, כמ"ש "דרך ארץ קדמה לתורה" (ויק"ר ט, ג). הדרך ארץ היא כלי קיבלו שלתוכו יוצקים את התורה, ה"דעת" היא זו המונעת את משה רבנו מלהרגיש חופשי ולהיכנס ללא נטילת רשות. ה"דעת" היא המחסום, הנותנת פרופורציות לאדם להבין את מקומו. ללא דעת אין מסגרת, אין ערכים ואולי אף אין מחסום בין משה להקב"ה.
"שיהיה האדם מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה וההולך בעולמו בלי התבוננות הוא כסומא ההולך על שפת הנהר. ו"הדעת" היא זו המסוגלת לעשותו "זהיר" ו"מפקח" וכי סוד כל עצמות האדם הוא סוד הדעת הרמוז ב’ויקרא ה’ אל משה’ כי מושל ברוחו לא להיכנס בלי רשות, בלי קריאה, ובכך מראה האדם כי הוא שולט ברצונותיו העצמיים".
ידוע הוא כי הצדיקים נבחנים בכל צעד ושעל מדרכיהם ואף בדברים קטנים. מעשה נפלא מעיד על כך סיפר אברך, שהיה מלווהו של המשגיח רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, שפעם אחת ירד עימו מגובה של שלוש קומות והספיקו ללכת כברת דרך מסויימת והנה לפתע חזר על עקבותיו, באומרו ששכח דבר מסויים למעלה.
אמר לו המלווה "אם כן,אלך אני ואביא מה שהרב שכח".
התעקש רבי אליהו ואמר שהוא רוצה ללכת בעצמו.
כאשר עלה עימו למעלה, ראה שכל מה ששכח הוא לכבות את האור וכן עלה בחזרה. תמה על כך המלווה, שהרי יכול לומר לו והיה עולה ומכבה את האור.
השיב רבי אליהו: "לא כן, אם לא הייתי חוזר בעצמי, לא הייתי לומד לזכור בפעם אחרת שצריך לכבות את האור!..."
הא לך הנהגה נפלאה של תלמיד חכם!(אור דניאל)
בספר "חובת התלמידים" בהקדמה מסביר האדמו"ר מפיסצ’נה זצ"ל בצורה נפלאה:
אם נחדור אל תוך נפש הנער ונתבונן בנסיונות זכים ואמיתיים בכל מהלכה, נראה, שעל פי רוב אין הנער סר מדרכי ה’ בפעם אחת, לא מחלל שבת בפעם אחת, אף אינו יוצא מבית המדרש לטרטיראות פתאום. הגמרא (שבת קה) אומרת "כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך" וכו’.
בהשקפה ראשונה מתקבל הרושם מגמרא זאת שהילד איננו מתחיל מיד בעבירות חמורות, אלא בהדרגה הולך מהקל אל הכבד, גם בדעתו פנימה המשבר לא נעשה פתאום ובפעם אחת, רק לפני שנה או יותר התחילה דעתו להתפצע מעט, פצע ואינו פצע, כנגע נראה לי בבית, רק כנגע, נגע ואינו נגע, וממנו מבצבצת מחשבה דקה מן הדקה, להסתכל על התורה ועבודה כעל דבר נבזה ובטלנות, ועל עולם החיצוני של הוללות, בערות ופחזות כיפה וטוב, ואז גם סיבה קלה יכולה לגרום פצע כזה, כי מצערה היא בראשיתה ואינה פועלת הרבה עליו ועל מעשיו, רבותיו אף חבריו היותר קרובי אינם מכירים בו אז שום השתנות, אך מעט מעט הפצע מתעמק בנפשו ומתרחב במחשבתו מנפש ועד בשר מכלה, ופתאום קול רעש נשמע, והנה עזב את בית אלוקים ונפל לבאר שחת, רחמנא ליצלן. עכ"ל.
זוהי חובתנו כהורים וכמחנכים כאשר אנו מתחילים לראות ניצנים של רפיון בעבודת ה’, חייבים לבדוק ולא לזלזל, לדעת שהדברים יכולים להתפתח למצב שאח"כ לא תהיה לנו שליטה על הנעשה. עלינו לפקוח עין בוחנת על התנהגות ילדינו, לבדוק יום יום ולא להשאיר את האחריות לאחרים כיוון שאם ח"ו הילד יסטה מדרך הישר, לא נוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה"!
זו כוונת הכתוב "והיה כי ישאלך בנך ביום ההוא", לאמור: זכור את שאלותיו היום וענה לו נכונה, ומן השמים יסייעוך לכוונו לדרך האמת, ואם כך תעשה רבים סיכוייך שתזכה בבנים צדיקים, בני תורה ויראי ה’. אך עלינו לדעת, שהדרך העיקרית להקנות לבנים את אהבת התורה היא באמצעות הדוגמא האישית.
מעשה שאירע באדם שהקפיד מדי ערב לאחר עבודתו ללכת ולשמוע שיעור בדף היומי. ואכן כל ערב, בשעה שמונה, לאחר שהיה מסיים עבודתו וחוזר לביתו, היה סועד ארוחת ערב ולקראת השעה תשע היה משים פעמיו לשיעור.
אותו סוחר שעייפותו הייתה רבה עד מאוד, מספר דקות לאחר תחילת השיעור היה עוצם עיניו ונרדם עד סופו של השיעור.
הרב, ששם לב כי מזה תקופה ארוכה אדם זה ישן לו שנת ישרים כמעט משך השיעור כולו, ניגש אליו ובפיו הצעה "ראה, חביבי, את אותו לימוד בדף היומי אני מוסר גם בבוקר. משעה 5 עד 6.30 ולאחר מכן אנו מתפללים שחרית. הצעתי לך: לך לישון שנת ישרים מוקדם בערב ולשיעור תגיע כאשר הינך עירני. אינני חושב שכאשר אתה נרדם ערב ערב בשיעור תוכל לקבל על כך שכר משמים. שמתי לב שמדי ערב מתחילת השיעור ועד סופו אינך מתעורר אפילו פעם אחת. על כן שמע לעצתי ותהיה נשכר מלימוד דף היומי ומהבנת הגמרא".
מגיד השיעור חשב שאין הצעה טובה מזו, אך לא כך חשב הסוחר.
"לא, הצעתך אינה טובה לי ואיני יכול לקבלה".
"מדוע?" שאל הרב "הרי רק כך תוכל להבין את דברי הגמרא".
נאנח הסוחר וענה "מדי ערב כאשר אני שב לביתי, אשתי מגישה לי את ארוחת הערב. מרוב עייפותי אני נרדם ובקושי אני מצליח להיות עירני בזמן הארוחה, ולקראת השעה תשע אני אוזר כוח למרות שאני בשיא העייפות, לפני מיטה מוצעת, החימום פועל ובחוץ הגשם מכה בחלון, והנה אני עושה מאמץ עילאי, עוזב את ה’עולם הזה’ והולך לשיעור.
באותם רגעים ילדיי רואים את כל המחזה. רואים את העייפות, חשים את אפיסת הכוחות שבי ומביטים באבא שלהם האוזר כוחות גוף ונפש ועושה מאמצים עילאיים ללכת לשיעור, ובנימה לבבית לפני צאתי מהבית אני מברך אותם בברכת "לילה טוב!" וברקע אני שומע את בני הקטן זועק ’אבא הולך ללמוד בכולל ערב’, המחזה הקבוע הזה, הרגעים הללו הם הם שחרוטים במוחם של ילדיי ומחדירים לליבותיהם מהי עמלה של תורה. דיוקן אביהם זה נשאר לנצח.
וזו הסיבה, כבוד הרב, שאיני יכול להגיע לשיעור מוקדם בבוקר בשעה חמש לפי עצת הרב. אמנם אני אהיה יותר עירני ואולי אבין את הגמרא אך ילדיי, כבוד הרב, כן, הילדים לא יראו את מסירות הנפש של אביהם למען לימוד הגמרא, הם אמנם ישמעו שהלכתי ל’דף היומי’ אך לא ירגישו בכך. הדבר לא יהיה חרוט על לוח ליבם. והקב"ה הרי בוחן ליבות וכליות, הוא כבר ידע מחשבותיי והשתדלותי ובוודאי לא יקפה שכרי".
אין ספק, כי תמונה זו שווה יותר מאלך תוכחות!
הדוגמא האישית היא זו היכולה לחנך את הילד בדרך הנכונה. ילד "מצלם" את הנהגת הוריו, שם לב להתנהגותם, שומע ומאזין לדיבורם ורחשי ליבם, רואה מה חשוב להם באמת, האם שיחתם העיקרית היא על הבלי העולם הזה או על דברים שבקדושה, מה אצלם עיקר ומה טפל.
הילד מיום היוולדו כבר קולט רשמים, קולות ומראות והם נספגים בתת-התודעה שלו וקליטת הילד היא בצורה שנקלט הכל בלא ביקורות, שומע בלא אבחנה.
הורים יקרים! קיבלתם נשמות יקרות! אל תאבדו אותן!
חינוך הילדים היא אחת המשימות הקשות ביותר המוטלות על ההורים. כל בר דעת מבין כי חינוכו של הילד תלוי בשני גורמים החינוך בבית והחינוך בבית הספר כאשר האחד משלים את השני.
אין ספק, כי הורה השולח את בניו לבית ספר מסוים רק בגלל קירבתו לביתו וזו הסיבה המכריעה בשיקולים הריהו בבחינת פושע ובכך הוא מהמר ומסכן את חיי ילדיו.
לא אחת התלבטויות רבות מקננות בליבם של הורים מסוימים לגבי ההחלטה בבחירת המוסד החינוכי ולעיתים שיקולים זרים הם המכריעים את הכף, כגון: שכר הלימוד, הסעה, קירבה לבית, כאשר הם אמנם דברים חשובים אך לא עיקריים. מן הראוי להשמיע לאותם הורים שאסור שסיבות טכניות מעין אלה יהיו השיקול העיקרי והמכריע בהחלטה!
לא אחת הורים רבים מתקשים להבין מדוע זה קרה לבן שלהם, איך פתאום הוא "בורח להם מהידיים", מדוע הדת הפכה אצלו לעול, מדוע אין לו חשק לתורה.
הורים החפצים בהצלחת בניהם חייבים לדעת כי עבודתם החינוכית בבית היא הבסיס להצלחת הילד אך מנגד לעקוב מקרוב אחר הישגיו.
אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ (ויקרא א-ב)
הקרבן הוא מוסר חי. כאשר האדם מתבונן במעשה הקרבן ובכל פעולה מפעולותיו אזי יוכל ללמוד בצורה מוחשית כיצד עליו להיזהר מכל חטא ולתקן את מידותיו כי כך היה ראוי שיעשו לו. והוא המוסר הגדול שיכול האדם ללמוד כשמקריב הקרבן כיוון שרואה את המעשים בפועל ובצורה מוחשית.
והדברים מבוארים בספר החינוך(מצווה טז) "ועתה, בני, שמעה זאת והטה אוזניך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ומצוות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וכו’ ובכוח מעשיו ימית יצה"ר, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות ואפילו אם יהיה צדיק וכו’ אם יעסוק תמיד בדברים של דופי וכו’ ישוב זמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כידוע הדבר שכל אדם נפעל כפי פעולותיו והם המלמדים את האדם אם לטוב ואם לרע.
ומכיוון שכשהאדם חוטא הוא מפעיל את כל אבריו וחושיו בעשיית החטא ומשתמש גם במחשבה ודיבור כדי למלא תאוותו בעשיית החטא. כך כשבא לכפר על עצמו, עליו לרכז כל מחשבתו, דיבורו וכל אבריו לתקנם במה שחטא בהם. ולכן שמונה פעולות עיקריות יש במעשה הקרבן והן: סמיכה, שחיטה, קבלה, זריקה, הפשטה, ניתוח, נתינת אש על המזבח, עריכת הנתחים על האש ורחיצת הקרב והכרעיים.
ודרך ההתבוננות יבין את המטרה בהקרבת הקרבן.
בכל הקרבנות מקריבים את החלב והדם ומדוע בחר הקב"ה דווקא את אלו שיקריבו לפניו?
כתוב בהגדת ה"בן איש חי":
משל לסוחר שהלך מביתו לבית המדרש ללמוד, ובינתיים הגיע לביתו סוחר ממדינה אחרת לקנות ממנו סחורה.
שאל את אשתו "איה בעלך?"
ענתה: "הוא לומד בבית המדרש".
לא רצה האיש להמתין, הלך לסוחר אחר וקנה ממנו סחורה.
כאשר שב הבעל לביתו ונודע לו דבר ביקורו של הסוחר, הצטער על הרווח הצפוי שנמנע ממנו.
אמר לאשתו: "מיום זה והלאה, אם יבוא איש וישאל עלי ואני אהיה בבית המדרש, שלחי לקרוא לי ואמהר לבוא".
אמרה האשה: כן אעשה כאשר דיברת".
לימים, בא לביתו אדם אחד לתבוע ממנו את חובו ולא מצאו בביתו.
אמרה לו אשתו: "המתן מעט וארוץ לקרוא לו".
אך שמע האיש שמחפשים אחריו, מיהר לבוא בזריזות ובשמחה. אך בבואו, חשכו עיניו מראות את הנושה ממתין לו ודוחק בו לפרוע את חובו, וכאשר לא היה בידו לשלם, תקפו בחרפות ובביזיונות.
לאחר שהלך הנושה לדרכו כעוס ונרגז, פנה האיש אל אשתו ואמר לה "הוי, פתיה, החלפת את השיטה. כאשר בא סוחר לקנות ממני סחורה, היית עצלה לקרוא לי, וכאשר בא הנושה לתבוע ממני, היית זריזה וקלת רגליים להזעיקני..."
הנמשל הוא, כי ישנם שני סוגי מצוות. מצוות עשה ומצוות לא תעשה. למצוות העשה נצרכת הזריזות וההתלהבות ולמצוות לא תעשה נדרש כוח העצלות. אבל בני האדם מחליפים את השיטה, הם עוברים על מצוות לא תעשה בחמדה ובזריזות, ועצלים מלעשות את מצוות עשה.
הדם מסמל את הזריזות במרוצת הדם וחומו. החלב והשומן מסמלים את הרפיון ואת העצלות. נתינתם על המזבח מורה לנו, כי יש להשתמש בשניהם לרצון ה’. ואם חטאו והחליפו את התפקידים ועל ידי כך עברו עבירה שנתחייבו עליה קרבן, מקריבים את החלב ואת הדם לכפרה.
משתי פעולות אלו של הקרבה על האדם ללמוד כיצד לבצע את פעולותיו בעבודת ה’, יש ולפעמים צריך להקריב את העצלות, דהיינו, צריכים להיות עצלים ולא למהר לעשות אלא להתבונן ולחשוב ושוב להתבונן! במצוות לא תעשה יש להיות עצלים לבל יחטא ולבל יזדרז לעשות דבר בלא דעת, וכן לתאוות וענייני העוה"ז צריך האדם להיות מתון ושליו ולא להתלהב מכל אשר רואות עיניו. על כל מעשה יחשוב האם הוא נחוץ והכרחי ויברר האם בעשייתו ימלא את רצון ה’ ולא ינהג כמו הטיפש שמיד מתלהב ורץ לעשות בלי לחשוב.
מנגד יש לדעת מתי כן צריך לנהוג במידת הזריזות. כך מצינו אצל אברהם ע"ה שנאמר עליו "ואברהם כבד בכסף ובזהב" (בראשית יג, ב), דהיינו בקנייני העוה’’ז היה כבד ולא מתלהב, אך לעומת זאת לתורה ומצוות "ואל הבקר רץ אברהם" (בראשית יח, ז).
לפנינו מעשה נפלא שממנו נוכל ללמוד היכן יש לנהוג ב"עצלות" ולא ב"פזיזות" ולאיזה נזק עצמי גורם האדם הנוהג במידה זו של פזיזות ואינו עושה מעשיו במחשבה תחילה:
מסופר על ה"חכם צבי" שהתארח פעם אצל בעל בית אמיד, אבי אביהם של בני משפחת רוטשילד, המצאותו בבית זה גרמה קשיים לא מעטים, כיוון שבהיותו מתמיד עצום הגיע לפעמים אל הבית בשעה לילה מאוחרת.
בני הבית לחצו על אביהם שיוציא את הבחור וישלחוהו מקום אחר, אך הוא לא נענה להם. כך נמשך הדבר זמן רב ובעל הבית עמד בניסיון ולא העז להוציא מילה אחת של טרוניא מפיו.
ויהי היום, וגם בהע"ב עצמו הגיע למצב שהוא כבר לא היה מסוגל יותר לסבול את הקשיים. היה זה כאשר בדיוק באותו יום נתקל בבעיות שונות בענייני מסחרו, ובלבו הצטבר מלאי של תחושות כעס ומרירות וכל אלה הביאוהו לפלוט כמה מילים נגד הבחור. אמנם הוא לא אמר לו במפורש שימצא מביתו, אבל הנימה שהייתה בפיו גילתה על יחס שונה מעט ממה שהיה עד היום.
מיד לאחר מכן הרגיש בעה"ב בדבר, התחרט מאוד על כך ואף ניגש אל הבחור וביקש ממנו בדמעות מחילה, סליחה וכפרה.
והנה, לא עברה שעה קלה מאז פליטה הפה, הגיעו פרנסי הקהילה הסמוכה לבקש מהבחור שיכהן כאב"ד בעירם. ה"עיסקה" נחתמה בו ביום וכבר למחרת יצא ה"חכם צבי" מן הבית ועבר להתגורר בעיר הסמוכה.
בצאתו את הבית, פנה לרוטשילד ואמר לו כדברים האלה" "אתמול, כאשר לא התגברת על עצמך, היה היום האחרון שהייתי צריך להישאר אצלכם. עוד בתחילת בואי אליכם, נגזר כך מן השמים שזה יהיה היום האחרון. אם היית זוכה להתגבר עוד שעה קלה בלבד ולא היית נוהג עמי בפזיזות ומתרעם על הקשיים שגרמתי לך ע"י לימוד התורה שלי – היית זוכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, עכשיו שלא זכית לכך בנים מופלגים בעשירות ובממון יהיו לך. תלמידי חכמים לא יהיו לך.
ואכן כך היה. רוטשילד זכה לעשירות אך לא לבנים תלמידי חכמים.
לעיתים אדם מחפש נוחות על פני קיום תורה ומצוות ורק אחר כך כאשר הוא מתעשת הוא מיצר על שאיבד את המצווה.
שמו של רוטשילד הפך לסמל העשירות בעולם. הבה נדמיין לעצמנו שבמקום זאת הוא היה הופך לסמל של בנים ת"ח גדולי עולם, שהיו מאירים את עיני העולם בחוכמת תורתם.
מי יודע איזו מרגלית יפה ויקרה הוא איבד בעלמא הדין.
על כן לימדונו חז"ל עצה נפלאה בכל אשר מעשה אשר אנו עושים. סוף מעשה במחשבה תחילה! ובמיוחד נקפיד כאשר מדובר בדברים שיש בהם קדושה.
וידוע מאמר רבותינו בגמרא (פסחים קיג) "כל היודע בחברו שיש בו דבר אחד טוב יותר ממנו חייב לנהוג בו כבוד".
אדם כי יקריב מכם... (ויקרא א-ב)
עצם הבאת הבהמה כקרבן שמכפר, היא ההכנעה שאדם חוזר בתשובה ונכנע. והכניעה לא שלמה אלא אם כן יראה בעיניו מה שעושים לבהמה ויחשוב ויתבונן שהכל היה צריך לעבור עליו, ובזה שהאדם מביא את הבהמה הרי הוא מתעלה וגם היא מתעלה עמו בכך שגרמה לאדם להיות מתוקן על ידה. וכמו שמותר לנו לשחוט בהמה כדי לאכול ולתחזק בגופנו ובכך היא מתעלה ומגיעה לשלמותה, כי הרי זהו יעודה שסוף בהמה לשחיטה כי הסוף והתכלית שלה נתקנת בזה ע"י השחיטה, ואין בכך שום גזל כי לכך היא נבראה והיא אף שמחה בזה על אחת כמה וכמה שמותר להביא בהמה לתיקון הנפש ואין בזה שום גזל.
מעתה מובן הגזל האמור כאן לא מדובר באדם שגזל את חברו אלא אדם שגוזל את בהמתו. אם האדם לא יחזור בתשובה הרי לא נתכפר לו, וממילא הבהמה לא נתקנה בכך וזה גזל בהמה כי אכל ולא בירך או הקריב קורבן לכפרה וחזר לסורו.
מכאן נבין את דברי רש"י, שאם אדם חושב שהקרבן הוא הכפרה ובכך הוא מרגיש אנחת רווחה "הנה הקרבתי בהמה, החטא כופר ומעתה אני יכול להמשיך" בבחינת עולם כמנהגו נוהג, הרי שנחשב שהקריב מן הגזל, לצערנו יש אנשים שמבקשים להשקיט מצפונם ומגיעים ביום כיפור לתפילת נעלה, וקונים מצוות, עליות לתורה, כל נדרי או את הפרנסה בסכומים גבוהי ובכך מרגישים מסופקים שיצאו ידי חובה. אך מה יועיל כל אלא אם אחרי כיפור הם חוזרים לסורם ומלאים עברות כרימון.(אור דניאל)
מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א-ב)
כמה טעמים נאמרו על אשר אין מביאים קרבן מן החיה אלא רק מן הבהמה
א. משם שהבהמה ניתן להשיגה בנקל ואילו חיות נמצאות רק ביערות ומקומות מרוחקים וטירחה יתירה כרוכה בהשגתם, והקדוש ברוך הוא חס על בניו.
ב. משום שהחיות נוהגות בגאוה ויש בהן נטיות ויצרים רעים, ואילו הבהמה מהלכת תמיד בראש מורכן לקרקע ואינה יודעת גאוה, לכן ציווה ה’ שנביא קרבן מן הבהמה כדי שנלמד הנהגה זו ממנה.
ג. משום שהבהמה נרדפת על ידי חיות הטרף, וכך אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב. לא תקריבו מן הרודפים אלא מן הנרדפים "והאלהים יבקש את נרדף" (קהלת ג’). כמו כן עם ישראל שהוא העם הנרדף מכל האומות, הקדוש ברוך הוא מבקש אותנו תמיד ומצילנו מידם. (ויקרא רבה כ"ז, ה’, תנחומא אמור לוקט מלבוש יוסף)
וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג-יז)
באחת מערי מזרח אירופה העלילו הגויים על יהודי העיר עלילת דם. היהודים – כך טענו הנוצרים – רצחו נער נוצרי כדי להשתמש בדמו לאפית מצותיהם.
נערך משפט, ובמהלכו הגן רב העיר על בני הקהילה. "המותר לי להזמין לכאן אחת מהנשים היהודיות העוברות ברחוב?" שאל הרב את השופטים. האישור ניתן, ואל אולם בית המשפט הובאה אישה יהודיה.
הושיט לה הרב ביצה ואמר: "טגני נא לי חביתה, כי רעב אני וברצוני לאכול".
מיהרה האישה לשבור את קליפת הביצה, ובטרם תשפוך את תכנה למחבת, בדקה היטב את הביצה שמא יש עליה כתם של דם. מדוע את מתבוננת כך בביצה? שאל הרב, לאוזני השופטים הגויים.
כדי לבדוק אם אין בה, חלילה, דם סחה האישה לפי תומה.
ותשובה תמימה זו הוכיחה לשופטים כי היהודים חפים מפשע בע"ה יתברך יביא לנו את משיח צידקנו ולא נצטרך להוכיח לאומות העולם את צידקתנו ויגאל אותנו מהגלות החשוכה הזאת.