חומש שמות
פרשת ויקהל - הרב אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת ויקהל
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:13
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 936
פרשת ויקהל - הרב אריה קרן
מקור הברכה:
א. מצבי הנצחי לעד, לעומת מצבי הזמני.
ב. חובת הציות לבוראי – בורא העולם.
ג. משמירת השבת לא מפסידים.
ביאורם לוקט מתוך קונטרס מקור הברכה של הרב זמיר כהן:
א. מצבי הנצחי לעד, לעומת מצבי הזמני.
כידוע, ממחקרים רבים ורחבים שנערכו על ידי אנשי מדע ידועי שם כגון פרופ’ יאן סטבנסון פרופ’ קנת רינג, ד"ר ריימונד מודי ד"ר אליזבט קובלר רוס, ד"ר ג’ורג’ ריצ’י ד’’ר מוריס ראולונגס ועוד רבים אחרים, התברר בודאות גם לאנשי המחקר כי ה"אני" האמיתי של כל אחד מאתנו הוא האדם הרוחני הפנימי העטוף בלבוש גוף הארוג מבשר ועצמות, ו כי "אני" רוחני זה הוא הוא החש, השמח, הכואב, האוהב המתכנן והמשתוקק. (המחקרים נערכו בנושאים א. דיווחי מתים במוות קליני שחזרו לחיים. ב. גלגולי נשמות. ג. דיבוקים ד. הופךעת נשמות כבחייהם. ה. רגרסיה החזרה לחיים קודמים באמצעות היפנוזה ו. סיאנסים. ניתן לקרוא על כך בהרבחה בחוברת "תשע תשובות ושאלה" מסדרת "תורה מן השמים", ובמחקרים הרבים המופיעים ברשימת הספרים שם. וכפי שטוענת תורת ישראל זה אלפי שנים.
התוצאה המעניינת והמרעישה מכל המתקבלת ממחקרים אלה היא כי ה"אני" האמיתי שלנו, כלומר אנו עצמנו, ממשיכים לחיות לנצח גם לאחר עוזבנו את הגוף הגשמי! (כלומר, התופעה הקרויה בפינו "מוות" אינה אלא מעין לידה שניה כעובר המשיל את השליה העוטפת אותו ומשמשת לו כלבוש, ויוצא מעולם חשוך וגדוש מים אל עולם שונה לחלוטין ענק, מואר, צבעוני ורועש, אשר בו הוא חי בצורת חיים שונה לגמרי מחייו הקודמים).
דבר חשוב לא פחות הוא הנתון הברור כי מצבינו בעולם הרוחני תלולי במעשינו בעולם הגשמי. ככתוב בתורת ישראל וכעדות רבים הנמצאים כבר "שם" שנאמר "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" ועוד "עין לא ראתה אלוהים זולתם (חלק בעולם הבא) למחכה לו".
ומעתה, חישוב פשוט יוביל למסקנה הברורה כי עשרות השנים בהם חיים אנו כאן בעולם אינם כלום ביחס לחיינו התמידיים והנצחים בעולם האמת. ואם כן בודאי שכאשר מדובר בסיכון חיי הנצח, כדאי לעזוב מקום עבכודה בחיים זמניים אלה ולחפש עבודה אחרת עם כל הקושי והסיכון הכרוך בכך, למען עתידנו הנצחי. והרי כגודל הקושי והצער כן גודל השכר. וכלשון המשנה במסכת אבות (פרק ה משנה כג) "לפום צערא אגרא" (לפי הצער, השכר) ועוד נאמר שם (אבות ב יד טז) "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכרך" ועוד נאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחסים בך נגד בני אדם תסתירם בסתר פניך ..." ההסתרת פנים כדי שתהיה לנו זכות בחירה בן טוב לרע בחר בטוב בחר בחיים ובזאת מיטב את האמונה
ב. חובת הציות לבוראי – בורא העולם
התבוננות קלה בהבדל האדיר שבין הבורא לנברא, בין אל עליון לאדם, מגמדת מיד את כל השיקולים העומדים בניגוד למצוות הבורא, ומוחקת אותם לגמרי. שהרי מאחר והוא אשר בראני בתוך אין ספור פרטי היקום, ואני וכל אשר לי שלו, והוראתו אודות רכושי בריאותי וחי, מתבצעת ללא עוררין, וקביעתו מכרעת בכל היקום האדיר, אם הוא מצווני לשבות ממלאכה ביום מסוים, אין ספק שאציית לדבריו. ובפרט שהוא הכריז והודיע לכולנו שהמרוויח היחיד ממעשה המצוות הוא האדם עצמו, ורק לשם כך, להיטיב לאדם, נועדה הבריאה כולה.
ג. משמירת שבת אף פעם לא מפסידים
מלבד השכר הרב והעונג האמיתי חיי הנצח השמור לשומר השבת, ובפרט אם היה עליו להקריב למענה וכאמור לעיל, הוכח אין ספור פעמים שגם בעולם הזה לא מפסידים משמירת השבת. הנה לדוגמא, חברת התעופה אל על. כזכור לכולנו, כאשר נדרשה הנהלת החברה להשבית את מטוסיה בשבת, זעקו חברי ההנהלה בכלי התקשורת "הרי גם כך החברה צוברת הפסדים הגדלים והולכים משנה לשנה, ואם נשבות בשבת עלולה החברה להתמוטט לגמרי!"
והנה למרבה הפלא, מיד לאחר שהחלה החברה להשבית את מטוסיה בשבת, הפסיקה להפסיד. ובשנים הבאות החלה לדווח על רווחים, עד שבשנה האחרונה פורסם כי החברה חילקה נתח מרווחיה בין העובדים! (ובכל זאת למרבה האבסורד עדיין יש מחברי ההנהלה שדורשים להפעיל את החברה בשבת כדי להגדיל את רווחיה..עינים להם ולא יראו ללמוד מלקחי העבר).
בספר "זכרון יעקב" מעיד הרב יעקב ליפשיץ ז"ל קיבלתי מאנשי אמת סיפור נכבד ואמיתי, וכך היה המעשה בעיר דאטנו שבמחוז קובנה, ישב איש נכבד מאד, בן תורה ואיש אמיד, שהיתה לו אכסניה אשר האצילים הפולנים היו נוהגים להתארח בה, והיה לו בית מרזח ביחד עם ביליארד ומרתף של יין, ושם התאספו אצילים לשתות יין ולהשתעשע. האיש הזה חי חיי כבוד ורוחה, קבע עיתים לתורה, והיה נכבד בעדתו ורצוי לכל יודעיו ומכיריו.
אחרי המרד בשנת תקצ"א, כששבו צבאות רוסיה מוורשה, עבר גנרל אחד עם גדודיו דרך העיר ההיא, והגיע לשם בערב שבת קודש. בהיות הגנרל הזה עייף ויגע מעמל הדרך ובשמעו כי בעיר נמצא בית מרזח עם מרתף יין, שלח את אחד מעבדיו עם כסף אל היהודי הזה, לקנות ממנו בקבוק יין טוב. ויען היהודי "שבת היום, ובית מסחרי סגור בשבת, ומשא ומתן בשבת קודש אסור עלינו". העבד שב ריקם, ולגנרל חרה מאד. וישלח שני חיילים לומר לו בפקודה נמרצת שימכור לו יין.
היהודי השיב גם להם "לי אסור למכור ולסחור בשבת קודש, ואם לב הגנרל טוב, זאת אוכל לעשות, למסור לו את המפתח של החנות, ויקח מעצמו כל אשר לבו חפץ אבל אני, אסור לי למכור בשבת קודש".
אנשי הצבא מסרו את תשובת היהודי לגנרל, ורגשי התפעלות החלו להתנוסס בקרב לבו. ויחליט בנפשו ללכת בעצמו אל היהודי הזה, ולהתחקות על מהותו. ואם באמת רק חצוף הוא אכנו נפש. האיש יהודי יעזיב להשיב פנים ריקם?! אך אולי באמת טעם נכון אתו, כי הלא מוכן הוא למסור את המפתח והחנות כולה לרשות!
בבואו אל בית היהודי, התפעל והתרגש לראות בית נאה ומואר בכל פינותיו, נקיון וסדר נפלא שוררים בו, וכמו קדושת יום השבת מרחפת על כל ומבצבצת מכל פינה מנורות רבות דולקות, והשולחן ערוך ברוב פאר. האיש בעל צורה אצילית, וכל בני ביתו מלובשים הדר, מזמרים זמירות שבת קודש בהשתפכות נפש עצומה, ונחה דעתו מעט.
וישאל בנחת "מדוע לא תמכור לי יין? היודע אתה כי הנני גנרל גדול בתוארי כבוד מרובים, ואיך?" ויען היהודי ’’יודע אני, אדוני הנכבד. אבל הלא ישנו בעולם אחד, שהוא גדול ונכבד ומרומם ממך, גם מהמרוממים והנעלים אשר עליך הלא הוא הקב"ה שגם המה חייבים לשמוע לו, והוא מצוה עלינו ל לא לישא וליתן בשבת קודש מאומה ומה יכולתי עשות?"
אבל ישמעני אדוני, אחרי שזכיתי עתה לכבוד הגדול הזה, אשר אורח נעלה ומרומם כמוך בא בצל קורתי, הנני מאושר מאד שאזכה לכבדך בתור אורח נעלה אבל לא בתור קונה. לכן יעתר כבוד אדוני לכבדני ולסעוד עמנו. יאמר כבודו באיזה סוג יין יחפוץ, ואצוה להביא, וישתה אדוני אצלי פה בתור כבוד של "קבלת פני אורח" מרומם כמוך. הגנרל השתומם על תומת לבב האיש וישרת נפשו, ויעתר לו, ויביאו לו יין טוב וישת, ויכבדהו גם במאכלי שבת של היהודים, בדגים ממולאים ולפת וינעם לו מאד, ויהי שבע רצון.
לפני היפרדו לקח מטבע זהב גדולה, ויבקש כי יתנו לו המותר ממחיר היין אשר שתה. ויען בעל הבית ויאמר "חלילה לי מלקחת כסף מכירה בשבת קודש. מראש הלא אמרתי שדי לי כל הכבוד, אשר אורח נעלה כמותך כבדני להתארח אצלי". השר לקח פנקסו הקטן וירשום שמו, ויפרד מאתו בהדרת הכבוד.
אחרי שנות מספר, כאשר נתפס ראש המורדים הפולנים קאנארסקי נארחו חיפושים בניירות שלו, נמצא כתוב בהם שהיה נוהג להתאסף עם אצילים בבית המרזח של היהודי בעיר. והנה פתאום באו ז’נדרמים עם עגלה מכוסה, ויקחו את האיש הזה בעל בית המרזח, ויובילוהו לוילנה, ויושם במאסר מובדל מאנשים, כאחד האסירים היותר חמורים.
במשך השנים האלה, נעשה הגנרל שספרנו אודותיו, לשר הממונה על כל בתי הסוהר במדינה, ויסע לבקר את בתי הסוהר, והנה כאשר בא לבית הסוהר שבוילנה, הכיר את היהודי בעל האכסניה וישתומם וישאלהו בתמהון "מה לך פה יהודי נכבד?" ויען "כמוך אדוני כמוני, לא אדע. גם חקירה ודרישה לא נעשתה עדיין ולא אדע על מה יאשימוני". "הרגע יהודי נכבד, אני אזרז לעשות בדיקה, ואקוה כי לא ימצאו בך עוון וחופשה תנתן לך".
השר הזדרז ובדק והנה התברר כי נתפס בעוון קשר עם ראש המורדים קאנארסקי. ויאסוף השר את שרי המועצה ויאמר "על היהודי הזה אני ערב שנקי הוא מעוון מרד. בעל אכסניה הוא, ומאין לו לדעת מזימת אורחיו ומבקריו?! אני מכירו לצדיק תמים". ויספר להם את כל המאורע שקרה אתו. חברי המועצה התפלאו לשמע הסיפור הזה, ומיהרו להוציאו לחופשי.
כששב הביתה, ברך ברכת הגומל על הנס שנעשה לו, ועם כל זה לא רצה לסמוך על מעשה נסים יותר, ולא נח עד שמכר את ביתו ואת כל אשר לו, ויסע לארצנו הקדושה".
והרי עובדה נוספת. בעת העליה הגדולה לארץ בתקופת הכרזת המדינה, כאשר תנופת בניית מקומות יישוב חדשים הייתה בעיצומה, בנה קבלן שומר מצוות שכונה בעיר חדשה כאשר את השכונה הסמוכה בנתה חברת סולל בונה. העלות הכספית הגבוהה ביותר בענף הבניה היתה אז רכישת המלט, כי הוצרכו לקנותו ולהביאו מחוץ לארץ תמורת הון רב. הקבלן הזמין כמות גדולה של מלט, וההזמנה הגיעה ביום שישי אחד שבתחילת הקיץ, בחביות מגולות. והנה אחרי הצהרים של אותו יום שישי, כשכל המלט היה מונח באתר הבניה והפועלים כבר חזרו לעיר מגוריהם יפו, נתקדרו השמים בעבים, ובכל רגע היה עלול לירד גשם זלעפות. הופיעו הפועלים בבית הקבלן בבהלה והזהירוהו אודות כמות המלט הגדולה הנמצאת בחביות מגולות באתר הבניה, ואם ירד גשם והמלט יירטב הוא יתקלקל לגמרי וההפסד הכספי יהיה אדיר. אין ברירה אחרת, הם אמרו, אלא שהם יסעו לשם עם עגלות טעונות קרשים, כדי לכסות את החביות היטב. אולם בדיקה מהירה של הזמן שנותר עד שבת העלתה כי פועליו עתידים בנסיעה זו לחלל את השבת עבורו.
הוא היה איש ירא אלוקים, וענה להם בנחרצות: "אני אינני מוכר את השבת תמורת כל הון שבעולם! וכן אני מזהיר ששום יהודי לא יחלל את השבת עבורי גם לא בכדי להציל את כל רכושי שעלול לרדת לטימיון".
ואמנם בליל שבת ירדו גשמים עזים בארץ, כך שהדבר היה ברור שכל הרכוש הגדול נאבד ונפסד. אולם יהודי יקרא זה ערך את שולחן השבת שלו בפנים מאירות, שר את הזמירות כרגיל, למד חומש עם ורש"י ועסק באמירת תהילים כהרגלו כאילו שום דבר לא קרה ולא יקרה, כפי שאכן הורו חז"ל, שבשבת על האדם להרגיש כאילו "כל מלאכתך עשויה".
רק בצאת השבת לאחר שהבדיל על היין, החל בו נוקפו על ההפסד הגדול באיבוד הכמות הגדולה של מלט שעלתה לו בדמים ויגיעה רבה וכשירד הכל לטמיון. מיד נטל עגלה לנסוע למקום הבניה. אולם, כשהגיע לשם הופתע ונדהם ממראה עיניו כל חביות המלט שלו היו מכוסות היטב בקרשים ופחים ואבנים כראוי וכיאות ומאומה לא התקלקל!! הוא לא האמין למראה עיניו ורצה למשש את הנס בידיו. הוא תחב ידו לתוך המלט והנה הוא יבש וטוב לשימוש. מחשבה עלתה בדעתו,מי יודע אולי נשלחו מלאכי עליון לשמור על השקעתו הגדולה, ולכסות את חביות המלט השייכות לו שלא ינזקו במטר..
רק למחרת נודע מה שקרה. אנשי הנהלת חברת "סולל בונה: שלחו פועלים לכסות את חביות המלט שלהם, אך בחשכת הלילה הגיעו הפועלים בטעות לאתר הבניה של מיודענו הקבלן, וכיסו את החביות שלו במקום לכסות את החביות של סולל בונה וכך ניצל רכושו (מובא בספר "אות ישראל" עמ’ 262).
בספר "דרכי מוסר" כותב הג"ר יעקב נימן זצ"ל, כי לא זו בלבד שאין שמירת השבת גורמת הפסדים, אלא אדרבא, היא מהווה סגולה להצלחה. מי שאינו שומר שבת כהלכתה, עלול להפסיד גם את מה שיש לו. לדבריו הוא מצרף מעשה ששמע מפי ה"חפץ חיים" זצ"ל.
פעם אחת הגיע ה"חפץ חיים" לעיר צ’רניקוב ושמע שיש שם בעיר יהודי בעל בית חרושת המעסיק פועלים יהודיים בשבת. נכנס אליו ה"חפץ חיים" ודיבר עמו שיפסיק את העבודה בשבת. ענה לו בעל בית החרושת "אני מרויח בכל יום ארבעת אלפים רובל, וכי רוצה אתה שאפסיד כתוצאה מן השביתה בשבת סכום כל כך גבוה! אמר לו ה"חפץ חיים" שאינו צודק כלל בחשבונו, ואם ימשיך לחלל את השבת הוא עלול להפסיד את כל בית החרושת. ה"חפץ חיים" נמק דבריו בעובדה שכאשר התורה באה להזהיר את האדם על שמירת השבת, היא מצווה עליו "ששת ימים תעשה מלאכה" צווי שאינו נוגע לעצם העניין. ובודאי שהתכוונה התורה לומר לאדם אם רצונך שתהיה לך פרנסה במשך ששת ימי המעשה, עליך לשבות ביום השביעי! אבל אם לא תשמור על קדושת היום השביעי, אז גם בימי השבוע לא יהיה לך מה לעשות. לשמע הדברים ענה לו האיש בלעג ’’מה הרבי חושב, וכי פסוק בחומש יעמיד את בית החרושת שלי ללא עבודה עשרים וארבע שעות בכל שבוע?!"
מעשה בתקופת היות רבי עקיבא איגר רב הקהילה בעיר פרידלנד, פרצה שרפה גדולה בעיר והאש הלוהטת כלתה בית אחר בית ללא חמלה. היהודים תושבי העיר התרוצצו מסביב בניסיון לכבות את האש ולהציל את מה שניתן מתוך הדלקה. רק לאחר מאמצים מרובים שככה הבערה, אולם היה זה לאחר שהספיקה כבר לשרוף רבים מבתי העיר ולהותיר אחריה חורבות.
רב הקהילה, רבי עקיבא איגר השתדל ככל יכולתו לעזור לאומללים אשר נותרו ללא קורת גג לראשם. תוך זמן קצר נאספו הסכומים הדרושים לבניה מחדש והובאו פועלים שהתחילו לשקם במרץ את ההריסות. ברם, תנאי אחד התנה רבי עקיבא עם בעלי הבתים שבחוזה הבניה שיעשו עם הפועלים, יכתב במפורש כי ביום השבת תשבות המלאכה, ותמורת זאת יתנו להם סכום מסוים בעד אותו יום.
כל היהודים קיבלו את החלטתו של הרב ללא ערעור וקיימו אותה. רק אחד מהם העז להפר בגלוי את התנאי היה זה גביר העיר, עשיר ועז פנים, שהחליט כי לא ישעה לדברי הרב, והוא הורה לפועליו להמשיך לבנות גם בשבת, כדי לזרז את הבניה ולהעמיד את הבית על תילו מהר ככל האפשר.
בשבת הראשונה אחרי התחלת הבניה שררו שקט ושלוה בכל העיירה. באשמורת הבוקר הלכו היהודים אט אט ובנחת אל בית הכנסת וטליתותיהם על שכמם, כאשר לפתע עלה קול הלמות פטישים באוזניהם. אחדים מהם חיפשו את מקור הקול, והנה נתגלו לעיניהם פועליו של העשיר עובדים בקצב ובמרץ בבנית הבית כמו ביום חול רגיל.
השמועה הגיעה גם לאזנו של המרא דאתרא רבי עקיבא איגר וחרה לו מאד על חילול השבת בפרהסיה אשר בתוך עירו. מיד שלח לקרוא אליו את העשיר.
השליח שהגיע אל הבית בו התאכסן העשיר עד לבנית ביתו, דפק בדלת. יצא משרתו ושאל לרצונו. "אמור לאדונך" כי רב העיר קורא לו לבוא אליו", בקש השליח.
המשרת נכנס פנימה, וכעבור דקות אחדות שב ותשובת העשיר בפיו "אדוני עסוק עתה מאד ומצטער הוא על שאינו יכול למלא את בקשת הרב".
השליח חזר אל הרב וספר על חוצפתו של הגביר, הטוען כי עסוק הוא ואין באפשרותו לבוא. הרב הבליג והמתין עד למחרת. שוב שלח את שליחו אל הגביר, והפעם היתה התשובה כי הלה ישן ואינו יכול לבוא.
בליל שבת שלאחריו שלח רבי עקיבא איגר את השמש להכריז בכל העיר כרוז אשר כתב בכתב ידו ובה נאמר, כי איסור חמור הוא לבנות ביום השבת, והרב גוזר שמהיום והלאה לא ייעשה כן עוד, ובסיום הכרוז נאמר "וכל הפורץ גדר ישכנו נחש".
השמש מלא את פקודת הרב והכריז את ההכרזה, אך אותו עשיר לא שת לבו לדבר והמשיך במעשיו הנלוזים.
ביום שבת קודש נשא רבי עקיבא איגר דרשה בבית הכנסת ובה דיבר בחום על גודל האיסור של חלול שבת. הוא קרא בקול רם את הכרוז והוסיף אזהרה חמורה באזני הציבור, כי בטוח הוא שכל מי שימרה את פיו ויבנה בשבת הבית ההוא לא יתקיים.
הגביר לגלג על דברי הרב והמשיך להורות לבנאים שיעשו את מלאכתם גם בשבת. תוך זמן קצר נבנה עבורו בית גדול ומפואר יותר מכל שאר בתי העיר. העשיר היה גאה מאד בביתו החדש והנאה, ונכנס לגור בו בשמחה רבה. אולם כעבור זמן מה נפלה פתאום תקרת אחד החדרים והתמוטטה. מיד קרא הגביר למהנדס ממומחה שיבדוק את סיבת התמוטטות התקרה.
הלה בדק היטב את כל הקירות ומצא כי הרקב אחז בכל עצי הבית.
"התקרה וכל הקירות רקובים ומתולעים וסכנה היא לשהות בבית הזה", אמר המהנדס, "צאו מכאן מיד ופנו את הבית, כי יש לבנותו מחדש".
השמועה על הפלא הגדול שארע התפרסמה בכל העיר, והכל שחו אודותיו הלא ביתו של הגביר נבנה מאותם עצי יער אשר מהם בנו את שאר הבתים, אך רק בו שלטה הרימה. "אין זאת, אלא שהתקיימו דברי הצדיק שנאמרו מעומק ליבו, כי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", אמרו האנשים זה לזה.
את בית העשיר היה הכרח לבנות שוב, ולאחר שנבנה פחד העשיר לגור בו ומכרו לאיש אחר (מקור הברכה)
שבע מספר חביב
כל השביעיים חביבים לעולם לכן הקב"ה ברא את העולם בשבעה ימים ע"י צימצומים רוחנים של שבע המידות (ספרות)
למעלה השביעי חביב. שמים ושמי השמים ורקיע ושחקים זבול מעון ערבות "סלו לרוכב בערבות". (תהילים סח).
בארצות השביעי חביבה ארץ, אדמה, ארקא, גיא, ציה, נשיה, תבל "והוא ישפוט תבל בצדק: (תהילים ט).
בדורות השביעי חביב אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד חנוך "ויתהלך חנוך את האלקים". (בראשית ה).
באבות, השביעי חביב אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה "ומשה עלה אל האלקים" (שמות יט).
בבנים (בני ישי) השביעי חביב אליעב, אבינדב, שמעא, נתנאל, רדי אוצם, דוד "דוד השביעי" (דה"א ב).
במלכים השביעי חביב שאול, איש בשת, דוד, שלמה, רחבעם, אביה, אסא "ויקרא אסא אל ה’ וגו’" (דה’’ב י"ד).
בשמיטים שביעית חביב. "וקדשתם את שנת החמישים שנה"... (שנת היובל לסוף שבע שמיטות) (ויקרא כה).
בשנים שביעית חביב "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג).
בימים השביעי החביב "ויברך אלקים את יום השביעי"... (בראשית ב’).
בחדשים השביעי החביב "ובחדש השביעי באחד לחודש"...(ראש השנה) (במדבר כ"ט).
בחגים השביעי חבי ימי חג הסוכות ופסח הם שיבעה וספירת העומר הם שיבעה שבועות הרי שייחד הקב"ה את שמו על השביעיי ובחר בהם וקדשם לשמו. (פסיקתא, ילקוט שמעוני פ יתרון רע"ו מד"ר ויקרא כ"ט-ט).
ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר ציוה ה’ לאמר: קחו מאתכם תרומה לה’ כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה’ זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וערת אילם מאדמים ועדת תחשים ועצי שטים ושמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים ואבני שהם ואבני מלאים לאפור ולחשן (ויקהל לה, ד-ט)
בא "מאתכם" להודיענו שלא יביאו נדבה מדבר גזול, שעליכם לדעת שבכל דבר מצוה שאדם עושה צריך שיהיה מנכסיו ומיגיע כפו, ולא יהיה בזה שום חשש של רמיה או גזל. וכן אם הוא בא ליתן צדקה, צריכה להיות מנכסיו, ולא מגזל ואונאת הבריות, וזה שנאמר בישעי’ פנ"ז: הלא פרוס לרעב לחמך, לחם לא נאמר אלא לחמך, שאם אתה פורס לחם לרעב מלחמך, ראה שיהיה מלחמך, ולא מלחם של אחרים, לפי שאין רצונו של הקב"ה שנגזול ממון ונעשה בהם מצות. והעושה כן עונשו גדול ובמקום שיווצר ע"י המצווה מלאך טוב, שימליץ עליו, נוצר מלאך רע שיזכיר לו כל עונותיו, וגם מצוה זו עצמה הסוכה או הלולב או שאר המינים שקנה בדמים אלו צועקים לפני הקב"ה ואומרים: גזולים אנו, ומלאכי השרת אומרים: אוי לפלוני שעשה דבר כזה שבמקום ליצור מלאך טוב שידבר עליו טובות, ברא מלאך רע המקטרג עליו.
משל למה הדבר דומה לגזלן שהיה עומד באמצע הדרך וגוזל מן העוברים ושבים. יום אחד עבר שם השר ששלחו המלך לגבות את מיסי המלך. עמד עליו הגזלן ולקח ממנו הכל בלי השאיר לו כלום. לימים נתפס הגזלן הזה, כששמע השר כך בא אליו ואמר לו: תן לי מה שלקחת ממני ואני אדבר עליך טובות בפני המלך. אמר לו הגזלן, דע שמכל מה שלקחתי ממך לא נשאר לי כלום אלא אותו שטיח שאני יושב עליו. אמר לו, תן השטיח הזה ואדבר עמך טובות בפני המלך. נתן לו הגזלן את השטיח אמר השר לגזלן, דע שלמחר מביאים אותך לדין בפני המלך ואם ישאלו אותך אם יש לך אחד שמוכן לדבר טובות עליך תגיד שאני מוכן לדבר טובות עליך. למחר הביאו את הגזלן לדין בפני המלך שאלוהו אם יש לו מי שידבר טובות עליו. אמר שר פלוני שהוא אדם טוב מוכן לדבר עלי טובות. שלחו וקראו לשר הזה ושאלו אותו כלום יש בפיך לומר דבר טוב על האיש הזה. אמר השר, דע שהזכות שיש לי להגיד עליו, שביום פלוני שלחת אותי לגבות מסיך, והוא עמד עלי בדרך ולקח ממני את כל הממון ולא השאיר כלום מלבד השטיח הזה שמעיד עליו שיש לו לב רחמן. אמרו כל העומדים שם: אוי לו לאיש הזה שסניגורו נעשה קטיגורו. כך הוא מי שבא לעשות מצווה בממון של גזל, באה אותה מצווה וצווחת לפני הקב"ה, ובמקום שתהיה סניגורו נעשית קטיגורו ומזכירה את עונותיו. ולכן אומר כאן הכתוב קחו מאתכם תרומה לה’ שאותה התרומה שתביאו לה’ תהיה מאתכם ודאי ולא יהיה בה חשש של גזל.
ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה’ (ויקהל לה-כב)
נשאלת השאלה: כיצד במעשה העגל קפצו כביכול "כל העם" לעומת תרומת המשכן שנתנו רק "נדיב לב"?
מצינו במדרש הגדול, על הכתוב: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב", מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים, לפיכך זכו הנשים של אותו דור יותר מן האנשים, שאלו נכנסו לארץ ואלו לא נכנסו, ע"כ.
על מדרש זה קשיא, כי ידוע שהנשים זכו להיכנס לארץ ישראל בגלל שלא הוציאו דיבת הארץ רעה, ולא בגלל שהקדימו בתרומת המשכן. וכן נאמר במדרש במדבר רבה (כא, י) על הכתוב: "ותקרבנה בנות צלפחד" (במדבר, פנחס כז א), אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרון: "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם" (שמות, כי תשא לב, ב) כי אהרון ידע שאישה לא בקלות תוציא זהב מגופה ולבנתים ירויח זמן. ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו’" (שם ג) בעל כרחם, והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דיבה: "וישובו וילינו עליו את כל העדה" (במדבר, שלח יד, לו), ועליהם נגזרה גזירה, שאמרו: "לא נוכל לעלות" (שם יג, לא). אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה: "כי אמר ה’ להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון" (במדבר, פנחס כו, סה), "איש" ולא אשה, על מה שלא רצו להיכנס לארץ. אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים, ע"כ.
כתב ב"שיחות מוסר" (רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מאמר יג תשל"א מאיגרא רמה לבירא עמיקתא) בחטא העגל נאמר: ,סרו מהר מן הדרך אש רצויתים עשו להם עגל מסכה" (שמות כי תשא לב, ח) איך זה דור דעה ירד לדיוטה התחתונה בפעם אחת "מהר"? נאמר "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות, כי תשא לב, א), ואמרו חז"ל (שבת פט ע"א) אל תקרי "בושש" אלא "בא שש", בשעה שעלה משם למרום אמר להם: אני בא לסוף ארבעים יום. בא שטן וערבב את העולם (הראה דמות חושך ואפילה, דמות ענן וערפל וערבוביא-רש"י), אמר להם: משה רבכם, הין הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להם: "בא שש". ולא השגיחו בו. הראה להם דמות מיטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרון: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", ע"כ. כאן גילו לנו חז"ל איך נכשלו ישראל בחטא העגל, כי משעה שיצאו ממצרים עד עתה היה משה רבינו הולך לפניהם,מנהיגם ומורה להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, והנה לפתע פתאום מראה להם השטן כי משה מת ומיטתו פורחת באוויר, וכל ישראל שרויים בפחד ובבהלה, ובראותם כך איבדו תיקווה, שבורים ורצוצים על מות המנהיג אדון כל הנביאים. במצב זה יכול השטן לפעול מה שאין בידו במצב רגיל, ואז הם נמצאים בסכנה גדולה ליפול מאיגרא רמה לבירה עמיקתא, ע"כ.
ואכן הצלחתו של השטן הוא היצר הרע, היא דווקא במהירות בחפזון, ואז האדם נופל. וכן מצינו שאומרים ביום כיפור: "על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגלים להרע". למה מוזכר "ריצת רגלים: בוידוי על חטא שחטאנו לפניך "להרע"? אלא לעשות דבר רע אין אדם עושה אלא אם כן הוא רץ, בלא מחשבה תחילה, וכפי שאמרו חז"ל (סוטה ג ע"א): אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. לעומת זאת יצר הטוב הוא איטי, הכל נעשה במחשבה תחילה. ולכן בנפילה יכולים להגיד חס וחלילה "סרו מהר מן הדרך".
לפיכך, כשהיה מעשה עבירה, חטא העגל, היה הכל בחפזון, בלי לחשוב, ולכן "כל העם" נותן זהב כי אין יצר הרע שימנע אבל לדבר מצווה, תרומת המשכן, כאן פועל היצר הטוב, במחשבה תחילה ובאיטיות, אז עושים חשבונות מה לתת וכמה לתת, ולכן נתנו רק "כל נדיב לב", כי יצר הרע עובד שעות נוספות כדי להכשיל את המיצוה, אבל הנשים נהגו להפך. במעשה העגל, לדבר עבירה, לא רצו מהר ולא הסכימו למסור תכשיטיהן. ולעומת זאת במעשה תרומת המשכן, לדבר מצוה, רצו מהר והקדימו את הגברים. התנהגות זו בתרומת המשכן, יצרה בהן חוסן שלדבר מצווה צריכים לרוץ, ולדבר עבירה להמתין. וכשבאה שעת מבחן נוספת בזמן חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, ומוציאים לשון הרע על ארץ ישראל, על העם עצמו נאמר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר, שלח יד,א) ואילו הנשים לדבר עבירה, לשון הרע, לא רצו, ולכן הם לא נכשלו.
את הכוח לעמוד במבחן של חטא המרגלים, קיבלו הנשים ממתן תכשיטיהן לפני הגברים בתרומת המשכן, לעומת אי מתן תכשיטיהן במעשה העגל. לכן אומר מדרש הגדול לעיל: בזכות שהקדימו לגברים בתרומת המשכן, זכו להיכנס לארץ ישראל. כי התנהגותם של הנשים במעשה תרומת המשכן לעומת התנהגותם במעשה העגל, היא היתה הגורמת שלא יכשלו בחטא המרגלים, וממילא זכו להיכנס לארץ ישראל.
על פי האמור לעיל נזכה להבין בדרך נוספת את המאמר בפרקי רבי אליעזר (פרק מה) על הכתוב:"ויאמר אליהם אהרון פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם" (שמות כי תשא לב, ב), שמעו הנשים ולא רצו, ולא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל! לא נשמע לכם. ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר: "המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי" (תהילים קג, ה), ע"כ. וצריך להבין מדוע נבחרה שמירת ראש חודש כמתן שכרם של הנשים?
ראש חודש נוצר בגלל חידוש הלבנה בכל חודש, וזאת לאחר שבאה הלבנה בתביעה לקדוש ברוך הוא שאין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד. והרי לכאורה הלבנה צודקת, אם כן מדוע מיעטו אותה? אלא הריצה והחיפזון לדאוג לכבודה, גרם לכך, וכמאמר חז"ל (סוטה ד ע,ב): כל אדם שיש בו גסות רוח, כאילו עובד עבודת כוכבים, ע"כ. לעומת זאת הנשים, לא רצו ולא הסכימו לתת תכשיטיהן לעגל, לכן שכרן בא בראשי חדשים שהן משמרות יותר, וזאת כתיקון לחסרון הלבנה (אור חדש).
מעשה שהיה ברבי אברהם זצ"ל, אחיו של הגאון מוילנא זי"ע, התגורר בעיר קיידן, ואחת המשפחות שם דאגה לפרנסתו. פעם אחת באו ואמרו לר’ אברהם: עד מתי תשב בקיידן, תעבור להתגורר בוילנא, שהיא עיר יותר גדולה, ושם תהיה פרנסתך יותר ברווח. נענה ואמר למציעים: צריך לשאול את פי הרבנית. הלכו אליה והביאו בפניה את ההצעה, אבל היא הגיבה בסירוב מוחלט. וכששאלו אותה למה היא מתנגדת, ענתה: לפני כמה שנים לא יכל בעלי לקנות אתרוג לסוכות מחוסר אמצעים, הלכנו ומכרנו את דירתנו ועברנו לדירה יותר קטנה, כדי שנוכל לקנות אתרוג, והנה, שלוש פעמים ביום אני עוברת ליד דירתנו הקודמת ואני נהנית מזה שמכרנו אותה למטרה של קניית אתרוג ועל ההנאה הזו אני לא מוכנה לוותר!...(שאל אביך ויגדך).
מעשה שהיה אחד מיהודי בבל עלה לארץ ישראל ונשא אשה. באחד הימים אמר לה: "בשלי לי שתי עדשים!"
כונתו היתה, שתבשל מעט עדשים, אך האשה הבינה את הדברים כפשוטם ובישלה לו שתי עדשים. ראה הבעל את שעשתה אשתו וכעס עליה מאוד.
למחרת אמר לה: "בשלי לי סאה!"
סאה זוהי מידה גדולה מאוד, וכוונת הבעל, בדבריו, היתה שתבשל אוכל בכמות רבה, ולא כפי שעשתה ביום הקודם. אך שוב הבינה האשה את הדברים כפשוטם, ובשלה סאה!
ושוב בקש הבעל: "הביאי לי שני בוציני"
למילה הארמית ,בוציני" יש שתי משמעויות: אבטיחים ונרות: הבעל התכוון לבקש אבטיחים, אך אשתו הביאה לו שני נרות.
כעס הבעל ואמר לה: "שברי אותם בראשו של בבא!"
המילה הארמית "בבא" פרושה פתח. אך האישה הבינה אחרת את הענין: היא הלכה אל המקום בו ישב החכם בבא בן בוטא ועסק בדין, ושברה את הנרות על ראשו.
שאלה בבא בן בוטא: "מה את עושה?"
השיבה האשה: "כך צווני בעלי".
אמר לה: "אם עשית רצון בעלך יצאו ממך, בעזרת ה’ שני בנים כבבא בן בוטא. (על פי מסכת נדרים ס,ו ב’).
אמר ר’ יצחק בר נחמיה כשם שנתן הקב"ה לישראל את התורה בכ"ב אותיות כן נשתבחה האשה בכ"ב אותיות התורה. כמו שסידר שלמה המלך ע"ה את פרק ל’ במשלי "אשת חיל" לפי סדר האלף בית.
בקבלת התורה, כשהודיע משה רבנו ע"ה לבני ישראל שנבחרו לעם סגולה הקדים ואמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל" ואמרו חז"ל: "בית יעקב" אלו הנשים. "בני ישראל אלו הגברים. הפניה היא קודם, לנשים ואח"כ לגברים.
הגבר מצווה בתרי"ג מצוות, והאשה רק בחלק מהן, ואם כן מדוע נאמר שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ולא בזכות הגברים? אלא שהתורה חייבה רק את הגבר במצוות פריה ורביה ולא את האשה. וכשעבדו בנ"י בפרך במצרים, מגודל קושי העבודה איבדו הבעלים את התשוקה הטבעית לנשותיהם. וכשראו זאת הנשים והבינו שיש ח"ו סכנה של כליון לעם ישראל אם לא יולידו, היו באות הן ומעוררות את בעליהן לכך, ועוד נעשה להן נס שמן השמים נתנו להם כח הלידה שילדו ששה בכרס אחת. והיו להם נשמות גבוהות וקדושות וזכו לקריעת ים-סוף, ולכן נאמר דוקא בזכות "נשים צדקניות".
ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (ויקהל לה-ל)
שמו של בצלאל מוזכר באופן מלא, כאשר התורה מזכירה את שמו היא טורחת להזכיר גם את שם אביו ושם סבו, ויחוס זה מוזכר שלוש פעמים.
בתורה נכתבים הדברים בדרך כלל בקיצור מוחלט ואם ישנה חזרה על אותו תיאור מספר פעמים ודאי שיש טעם לדבר.
כאשר התורה מציינת את משימתו של בצלאל היא חוזרת ומדגישה כי למשימה נעלה זו נדרשה מידה מופלגת של חכמה: "וימלא אותו בחכמה בתבונה ובדעת" את הסיבה לכך שלמלאכתו של בצלאל נדרש לא כשרון אומנותי אלא בעיקר ידיעה רחבה בתורה בנגלותיה ונסתרותיה. מבאר ה"משך חכמה" בכל כלי שעשה, הכניס בצלאל כוונות מיוחדות וסודות עליונים דברים שבשר ודם אינו מסוגל להבינם ללא סיוע מן השמים בצלאל זכה איפה, לחוכמה העליונה אמנם דווקא כאן יכול להגיע גם המכשול הגדול דווקא חוכמה במידה כזו גדושה יכולה להפוך לרועץ.
החסיד יעב"ץ שהיה ממגורשי ספרד, אמר שדווקא אותם אלו שהגיעו לדרגות גבוהות בדרך החקירה הפילוספית, דווקא הם היו אלו שחוכמתם לא עמדה להם ולא עמדה במבחן המציאות כשנדרשו לבחור בין המוות לבין הדת הנוצרית.
היא הנותנת אותה חוכמה שהייתה צריכה להוכיח להם בדרך הקלה ולהיות להם לכלי עזר בהחלטתם בין אלוקים לכפירה לא עמדה להם בשעת מבחן הם בחרו בדרך השניה הנוחה להם כפירה ונימוקם עימם כאן לא מדובר בעבודה זרה ואין זה אחד מן הדברים שעליהם נאמר "יהרג ואל יעבור" ולעומתם דווקא פשוטי העם אותם אנשים שלא השכילו לקנות את החוכמה "החיצונית" אותם אנשים פשוטים שחיו באמונה פשוטה ותמימה הם ידעו לעמוד במבחן. הם הוכיחו בכל עת אמונתם בקב’’ה קיימו את המאמר "ובחרת בחיים" חיים האמיתיים החיים שלאחר המוות החיים הנצחים הם אפילו לא התלבטו הם ראו זאת כדבר טבעי הם הבינו שאבותינו מסרו נפשם על קידוש ה’ וכי הם ממשיכי דרכם.
מכאן מתבקשת המסקנה הפשוטה, שדווקא אדם שעולה במעלות התורה אף אם זו חוכמה אלוקית הוא חייב שמירה מעולה הוא חיי הגנה חוכמתו אינה יכולה לעמוד תמיד כחומה בצורה מול תעתועי היצר אותה חוכמה המלמדת אותו את רזי הבריאה חייבת ללמד אותו גם את גבולותיה אם התחום שבו השכל הישר לא תמיד שופט באופן האמיתי דווקא כאן הוא חייב להפעיל את שיקול הדעת של רצון הבורא מול ההגיון.
בצלאל נבחר להיות כלי לחוכמה, לתבונה ולדעת משום שהוא הביא עימו "מטען" אפשר לו להתמודד עם הפיתוי הזה. אבותיו הורישו לו את הכלים שבעזרתם יוכל לזכור גם בהיותו החכם מכל אדם שלחכמה ישנם גבולות כלים אלה קיבל מסבו חור שכידוע נהרג על קידוש השם במעשה העגל, כך קנה את עולמו במסירות הנפש מי שזכה להגיע למידה זו קיים בשלמות את מאמר התנא "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב ד) הוא מובטח ששום נגיעה אישית לא תחדור לשכלו ששכלו לא יטעה אותו, והוא לא יתפתה לחרוג מעבר למה שמותר רק מי שמוכן לבטל מראש את כל האינטרסים האישיים אצל כל רצונותיו ואת כל גופו מפני רצון ה’ הוא האדם שגם החוכמה לא תעביר אותו על דעתו
ולכן מדגיש הפסוק מי היו אבותיו של בצלאל? חור הוא זה שלבדו היחיד משישים ריבוא שבמסירות נפש עילאית התייצב מול ההמון הפרוע שדרש לעשות את עגל הזהב ושילם על כך בחייו וגם הוא, ירש את המידה הזו מאבותיו שבט יהודה הם היו אלה שלא נרתעו וקפצו לים סוף כשבראשם נחשון בן עמינדב עד שהגיעו "מים עד נפש" פשוטו כמשמעו. ומכאן זכה נכדם בצלאל להיות הנבחר לקבל מה’ חכמה תבונה ודעת"
וזו הסיבה שהתורה מזכירה את כל השושלת בין אורי בן חור למטה יהודה.
ומכאן המסקנה המתבקשת: גם אנו צריכים הוריש לבנינו מידות של מסירות הנפש, יראת שמים כדי שיהיה להם מקור לינוק ממנו האדם בכוחות עצמו כאשר אין לפניו דמויות שיעמדו לנגד עיניו יקשה עליו לנצח את יצרו כפי שראינו אצל יוסף שכדי להינצל מן החטא נאלץ להביא דיוקנות של אביו ככתוב (בראשית לט יט) "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו".
מסופר על רבי שמואל בר חופני שהיה בתחילת תקופת הגאונים מבבל שהיה הרופא שלך המלך ובגלל שהיו מצויות הרבה מחלות מדבקות ביקש ממנו המלך שילך כל בוקר לשוק להביא דגים אם ימצא עבד חולה ישלחוה למוכרו מחוץ לעיר ולרבי שמואל היתה בשכונתו ישיבה גבוהה ובקרבתו גר גביר חשוב
יום אחד תפרצה מריבה בין הגביר לרבי שמואל ומחמת מריבה זו עקר הגביר את דירתו מחוץ לעיר לאותו גביר היה בן יחיד חכם מאוד כל המלמדים לא יכלו לעמדו מול שאלותיו הגדולות בים התלמוד וההלכה לכן בנו התעצב מאוד בליבו
יום אחד הבחין אביו כי בנו עצוב
אמר לו אביו: בני מדוע פניך נפולים?
ענה הבן: אבא יש לי בקשה ממך אך יודע אני שזו בקשה קשה מאוד
אמר אביו: תבקש מה שאתה רוצה הלא אתה בני יחידי ולא אחסיר ממך בעזרת השם מאומה!
אמר בנו: אני רוצה ללמוד בישיבתו של רבי שמואל בר חופני שם אוכל להתחכם הרבה אמנם אני יודע שפרץ סכסוך ביניהם ולא יסכים הרב לקבלני לישיבתו אך אני מבקש ממך שתתן לי סכום הגון ואני כבר אדאג איך להכנס לישיבתו
אמר אביו: באמת בקשה קשה כי אני במריבה עמו וגם הישיבה רחוקה מכאן אך בכל זאת אשלח אותך כפי בקשתך.
הין לו אביו מזוודה מלאה בגדים ומזון וסכום הגון נתן בידו ושלחו לבבל
בנו של אותו גביר ידע שרבי שמואל הוא הרופא של המלך וכל יום הולך הוא לשוק העבדים לבדוק את בריאותם ומכיר אותו כי הוא בן אותו גביר לכן נהג בחכמה נתן סכום הגון לאחד המכירים של רבי שמואל ואמר לו "למחר כשיבוא רבי שמואל לשוק העבדים תאמר לו שיש לך עבד מיוחד עבורו בזול ואני אצבע את עורי לצבע חום שאראה ככושי בכדי שלא יכיר אותי
ואכן כך היה למחרת כשבא רבי שמואל לשוק העבדים ראה את שכנו שאלו: מה לך ולשוק העבדים?
אמר יש לי עבד בעל מידות מיוחדות ובזיל הזול לכן חשבתי להציג לך אותו שיהיה כמשמש שלך
אמר רבי שמואל אם אתה מכירו מוכן אני לקחת אותו לעבד
ייחד לו רבי שמואל חדר מצב שני של ביתו ונעשה משמש שלו כשהרב היה הולך לבית מדרשו ללמד בישיבה היה מוליך אחריו את ספריו וכו’ ואותו בן הגביר היה בנתיים שומע את שיעוריו של רבי שמואל בר חופני אך כלפי חוץ התנהג ככושי גוי בהיות וראה רבי שמואל שאותו עבד נעים הליכות ויודע הוא הלכות וכו’ כינה אותו בשם טבי כמו שקרא רבן גמליאל לעבדו בשם טבי ונתגאה בו כי הוא יודע הלכה.
יום אחד נתקשה ראש הישיבה רבי שמואל בר חופני באיזו סוגיה בעת שיעור והקבוע לבני ישיבתו ולא ידע כיצד ליישבה.
אמר להם הרב בנתיים נצא להפסקה ונחשוב על שאלה זו בגמר ההפסקה.
פנה טבי העבד אל הרב ופתק בידו :"זקן אחד נתן לי את הפתק למסור לכבודו
פתח הרב את המכתב וראה איזו גאונות עצומה! ישוב נפלא על הבעיה שהייתה בבית המדרש
ניגש הרב אל טבי ושאו אמור לי מי הביא לך מכתב זה? תיאר לו טבי איש זקן כולו הדרת פנים שנתן לו מכתב זה ומיד נעלם ממנו
אמר לו הרב דע לך טבי עבדי שזכית לראות פני אליהו הנביא!
נכנס הרב לשיעור וסיפר לתלמידיו שזכו לתשובה מאליהו כעבור זמן הדבר נשנה שוב ושוב הביא טבי יעבדו של רבי שמואל מכתב מאותו זקן שפגשו במקרה
אמר הרב: מעניין מדוע אליהו הנביא לא מוסר בידי ישירות את התשובות הללו?
יום אחד ראתה בתו של הרב את טבי כשהוא יוצא מבית הסופר של העיר השתוממה מה לטבי הגוי ולסופר הזה?
ניגשה אל הסופר ושאלה אותו: מה עשה אצלך טבי העבד של הרב?
ענה: הוא ביקש ממני שאתקן לו את הרצועה של התפילין. הלכה הבת לאביה ושאלה אותו האם עבד גוי חייב בתפילין.
אמר לה: אם הוא תלמיד חכם מותר לו בהנחת תפילין כמו טבי עבדו של רבן גמליאל סיפרה לו מה שראתה.
כששמע אביה את דבריה אמר: "באמת לאחרונה ראיתי כמה דברים מוזרים בכל פעם שהייתה קושיה בביהמ"ד הביא לי מכתב מזקן אחד ובו תשובה לכל השאלות, ומענייין שהזקן הזה לא נותן לי ישירות את תשובתיו הגאוניות מסתבר שיש דברים בגו.
הלך הרב ובדק בחדר הפרטי של טבי עבדו וראה שבארון יש לו כל מיני ספרי קודש וכל התשובות שהביא מאדם הזקן במכתב כתובות הן בכתב ידו על צד הגמרא הבין הרב כי אדם גדול הוא עבדו ניגש אליו ואמר לו"אני גוזר עליך שתאמר לי האמת מי כתב לי כל התשובות שנסתפקנו בבית המדרש עד עתה".
כשמוע טבי את דברי רבי שמואל ביקש ממנו שיתן לו חצי שעה זמן ורק אז יענה לו תשובה על שאלתו הסכים רבי שמואל וטבי הלך לבית המרחץ שיפשף את הצבע החום מעליו וחזר עורו לצבע לבן כבתחילת ברייתו ובא לפני רבי שמואל, אך רבו לא הכירו.
שאלו: "מי אתה?"
אמר לו: "אני טבי עבדך ולאמיתו של דבר אני בנו של אותו גביר שהסתכסך איתך ומכיוון שחששתי אולי לא תקבל אותי לישיבה לכן צבעתי את עורי לצבע חום כדי שתקנה אותי לעבד העיקר שאלמד ממך תורה ואכן אני יהודי ולא גוי.
תוך כדי כך הבין הרב שכל התשובות הגאוניות הללו הם לא מאליהו הנביא אלא תשובתיו של טבי שנדמה לו כעבד.
כשמוע רבי שמואל בר חופני את דבריו כתב מכתב ואמר לו: "מכתב זה הרי הוא לאביך שאין לי שום קפידה עליו תן לו את המכתב ותאמר לו כי אני מבקש אותך לחתן עבור בתי ואכן כך היה.
לקח גדול יש ללמוד מאותו בן גביר שלא חסר לו כסף ועושר רב בביתו ובכל זאת הלך ומכר את עצמו לעבד וניתבזה לעומת מעמדו הקודם שנחשב לבן גביר בכדי להשיג את חוכמת התורה כך ראוי לכל אחד לשאול עצמו מה הוא עושה בכדי להשיג את חוכמת התורה ועד כמה הוא מוכן להשקיע מאמץ.
ואנו בדורנו לא נדרשים לעבור ייסורים אלו אדרבה ואדרבה כל החפץ ללמוד תורה יבוא וילמד התנאים ללימוד היום נוחים ביותר הישיבות נמצאו בבניינים מפוארים וממוזגים וניתן ללמוד בישוב הדעת ואל ידחה האדם לימוד תורתו לזמנים מאוחרים מי יודע אם יזכה לכך והאדם העמל לפרנסתו לפחות ימצא לו זמנים קבועים ללמוד תורה.
כך יוכל לזכות כל אדם "ברוח חכמה" להוסיף דעת ותבונה וזאת ניתן לעשות על ידי כוח הרצון. כאשר האדם יתאוה ללמוד יזכה שהקב"ה יסייע לו וכל הדברים המפריעים יסורו ממנו כמ"ש "כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול דרך ארץ" (אור דניאל).
ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (ויקהל לה- ל)
אם רוצים למנות פרנס על הציבור יש לימלך בציבור תחילה, לראות אם דעתם נוחה מן הפרנס הזה שהולכים להעמיד עליהם. והקב"ה אמר למשה שהממונה על מלאכת המשכן יהיה בצלאל, שעל פיו יתנהגו כל הענינים, ועכשיו נמלך משה עם ישראל ואמר להם ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת וגו’, האם דעתכם נוחה ממנו. ענו ישראל ואמרו, אם הגון הוא בעיניך ובעיני הקב"ה שבחר בו מבין כולנו, ודאי הגון הוא. אמר להם משה לישראל, דעו, אע"פ שכולכם חכמים ונבונים, בכל זאת בחר הקב"ה בבצלאל שהוא יהיה הממונה על המלאכה, לפי שרוצה הקב"ה לפרוע לו שכר זקנו חור שמסר נפוש על קידוש השם ונהרג ובלבד שלא לעשות העגל. וזהו שאומר הכתוב בצלאל בן אורי בן חור למה בחר הקב’’ה בבצלאל, מפני שהיה בן אורי בן חור. ועוד, לפי שהוא בצלאל משבט יהודה שעשה קידוש השם יותר מכל השבטים, שהיה הראשון שקפץ לתוך הים כשהיו ישראל צריכים לעבור בתוכו.