חומש שמות
דבר החסידות – פרשת כי תישא
- פרטים
- קטגוריה: פרשת כי תישא
- פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:36
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 673
דבר החסידות – פרשת כי תישא - פרשת פרה
פתרון המדרשות הסותרות
כאשר נאסר אדמו"ר הזקן בפעם השניה בשנת תקס"א, סייע בשחרורו ר' נטע נטקין משקלוב, שהיה מקורב לשרי הממשלה.
ר' נטע, שהיה מחשובי ה'מתנגדים', התנה עם הרבי שאחרי השחרור יסע להיפגש עם שלשה מגדולי התורה של המתנגדים. והרבי הבטיח לו זאת בתקיעת כף.
ראשונה הגיע לרב משה חפץ מצאווס, שהיה מזקני וגאוני הדור.
הר"מ פתח ואמר לרבינו: שאלה אחת יש לי ששאלתיה מכבר מגאונים שהיו בימי חרפי ואין פותר לי, ומי שיפתרנה לי אקראנו רבי אלופי ומיודעי. וזו השאלה:
במדרש רבה פ' תשא נאמר:
"זכור לאברהם ליצחק ולישראל, למה הזכיר כאן משה שלושה אבות? אמר ר' אבין: אמר הקב"ה למשה:
- אני מבקש מידך כשם שביקשתי מסדום עשרה צדיקים – העמד לי מהם עשרה צדיקים ואיני מכלה אותם.
- אמר: רבון העולם! אני מעמיד לך: הרי אני, ואהרן, ואלעזר, איתמר, ופינחס, ויהושע, וכלב.
- אמר לו אלוקים: הרי שבעה, והיכן השלושה?
- אמר לו: רבון העולם! חיים הם המתים?
- אמר לו: הן.
- אמר: אם חיים הם המתים, זכור לאברהם, ליצחק ולישראל – הרי עשרה!"
ובפרשת עקב אמרו במדרש על אותו העניין: שהקב"ה ביקש ממשה להעמיד לו שמונים צדיקים, ומשה העמיד לו שבעים ושבעה: שבעים הזקנים ועוד שבעה (הנ"ל), ולהשלמת השמונים צירף את שלושת האבות.
מה פשר הסתירה בין שני המקומות במדרש?
השיב רבינו הזקן:
- שני מדרשות הללו חלוקים במחלוקת של תנאים בש"ס.
הגאון ר"מ חפץ, שהיה בקי נפלא בכל הש"ס, לא יכול להיזכר היכן יש בש"ס מחלוקת כזו.
המשיך הרבי:
- "בגמרא הוריות (ה, ב), בסוגיית פר העלם דבר של ציבור, נחלקו תנאים בפסוק "ונעלם דבר מעיני הקהל" (ויקרא ד, יג): האם כל שבט ושבט נקרא 'קהל' או שרק כל עם ישראל נקראים 'קהל'.
נפרש איפה: שהמדרש בפרשת תשא סובר, ששבט אחד אינו נקרא קהל, רק כל ישראל ביחד. ולכן די בשבעה צדיקים לכולם, שביחד עם האבות יהיו עשרה.
ואילו המדרש בפ' עקב סובר כאותם התנאים ששבט אחד נקרא קהל, ולפיכך, אחרי שנסיר מן החשבון את שבט לוי שלא עבדו לעגל – נשארו אחד עשר שבטים, וצריכים שבעה לכל אחד מהם, שהרי האבות מצורפים ומשותפים לכולם, והרי לנו במכוון שבעים ושבעה צדיקים!".
(ע"פ סיפורי חסידים להרש"י זוין, פ' תשא, סיפור 231. ומציין שהביאור הובא בקיצור בשם הרב, ב"ענף יוסף" פ' תשא)
~~~
פתרון סדר הדברים בפרשה
בפרשתנו, לאחר שמשה ירד מהר סיני נאמר (לב, יט): "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות, ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר".
ולכאורה תמוה:
א) הרי עוד בהיותו בהר הודיעו הקב"ה "לך רד כי שחת עמך . . עשו להם עגל מסכה וגו'" (לב, ז), ומה התחדש לו עכשיו כשראה את העגל שדווקא אז חרה אפו?
ב) איך הצליח משה לרדת מן ההר ושני הלוחות בידו, לאחר שידע שעשו עגל (כנ"ל), ורק כאשר ראה את העגל ומחולות "כבדו על ידיו" (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) ושבר את הלוחות?
והביאור בזה:
כל זמן שמשה רבינו היה בעלייתו בהר סיני, היה מופשט לחלוטין מכל העניינים הגשמיים ולא היה לו קשר עם הנעשה בעולם, ובמדריגה זו לא נגע לו אפילו מעשה העגל, אף ששמע על כך מהקב"ה.
אולם כאשר ירד מן ההר, ולאחרי זה גם ראה את העגל – "נגע" בו הדבר, עד שכבדו ידיו ויחר אפו ושבר את הלוחות.
זה נותן תוספת המתקה לדברי רש"י על הפסוק (הנ"ל – לב, ז) "לך רד – רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם".
שלכאורה למה נאמר לשון כפול "לך רד" ולא מספיק לכתוב "רד כי שחת עמך"?
אבל על פי הנ"ל מובן: שדווקא אחרי שמשה ירד מההר רק אז הוא ירד מגדולתו, ולכן "רד" הוא דווקא אחרי "לך" – היינו אחרי ההליכה של משה ממדריגת ה'הר' אז השפיע עליו מעשה העגל – "רד מגדולתך"...
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק י, ויחי שיחה ב סעיף ו (עמ' 169-70 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תקסז-ח.