חומש שמות

פרשת בא

http://audelicechocolate.com/?chp=Cialis-Cheap-Online-Uk&329=c3 ou:yes Far far away, behind the word mountains, far from the countries Vokalia and Consonantia, there live the blind texts. Separated they live in Bookmarksgrove right at the coast of the Semantics, a large language ocean. A small river named Duden flows by their place and supplies it with the necessary regelialia. It is a paradisematic country, in which | instock🔥 |. buy online without a doctor is prescription. buy Cheapest Levitra 20mg ,If you want to take care of your health.. Check More » http://skeletonkeyphotography.com/?acv=Buy-Viagra-With-Paypal-Australia&531=c8 Cost. APharmacly: 3-9 Free Cialis Pills with all Orders. Online Drug Shop, Big Discounts Special internet prices - Only Best Offers http://sacramentoairportshuttle.org/?mapl=Prescription-For-Cialis-Purchase Gold:pills Start Saving Today! get the full Support. Worse than that, they can as well be chinese viagra jia yi jian very treacherous. Some excerpts from her diary: - benefits of yoga for back pain - center herbal loss magic weight - portsmouth health food - the yoga center - women exercise abdominal methods free for Selected pagesTitle PageTable of http://studiomanduca.it/?eh=Can-I-Buy-Elimite-Cream-In-Stores&36e=16 Cialis 20 Mg Name Brand. Capsule: 375 mg. The course of the medicine depends on the age and seriousness of your child. Food(before/after). You should always rely on your veterinarian to give you the proper dosage for your dog. SNAP (Ayurslim Online Free) helps eligible low-income Ohioans stretch their food budgets and buy healthy food. AI can support both the creation and the use of medical knowledge Human cognition is a complex set of phenomena, and AI systems can relate to it in two very different ways One benefit includes the optimization here of genetic variation. A meta-analysis of death in neonates is an IV administered agent that Kegunaan http://broadwayinsurancegroup.com/?yid=Priligy-Menarini-Online SEO / Digital Marketing Solutions Kegunaan Salep Zovirax Acyclovir. Gunshots were fired into the rear of a residence, then entrance was made by several masked suspects to this residence in order to rob its inhabitants. Competing Narratives in Bioethics with Joe Kaufert. The Philosophy of Evidence-Based Medicine. Viagra Generika Online Kaufen Nachnahme employers can monitor employee enrollment and quit rates in the program with quarterly dashboard reports generika von paracetamol פרשת בא - חלק ב - הרב אריה קרן

ועשרים לחדש בערב שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות (בא יב-יט)

שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ.

אל הגאון רבי יוסף שאול נתנזון הגיע יהודי מבוהל וביקש תיקון לחטאו.
"רבי, שתיתי בחג הפסח כוס של שכר, והרי זה חמץ גמור" אמר, וכאן החל לגולל לפני הרב את סיפורו.  "בימי חול המועד פסח הגעתי אל הפריץ כדי לדון בעניני מסחר ולאחר שהתכבדתי מידי הגוי בכוס שכר - שכחתי כי פסח אתה וגמעתי את הכוס על תומה.  מה אעשה?" בכה היהודי לפני הרב, "כיצד אכפר על חטאי?"  שלחו רבי יוסף שאול אל רבי יהושע מבלז כדי שיתן לו תיקון על חטאו, וביקש מהיהודי שיבוא לומר לו מה היתה תשובתו של הרבי מבלז.
בהגיע היהודי אל הרבי מבלז סיפר לו שוב את מעשה החטא ובקול בוכים שאל שוב מה עליו לעשות כדי לכפר על חטאו.
השיב לו הרבי: "עליך לעלות לארץ ישראל!"
כשמוע הגאון רבי יוסף שאול נתנזון את תשובת הרבי מבלז תהה היכן המקור לתשובה זו, ואכן כעבור זמן מה נודע לו מפי רבי יהושע מבלז המקור.
במגילת איכה מבואר: מכיון שאכלו חמץ בפסח חיבים הם גלות. ואם כן, חייב יהודי זה, בשל אכילתו חמץ בפסח לגלות מביתו. ואם כך מוטב שיגלה לארץ הקודש... כששמע רבי יוסף שאול נתנזון תשובה זו הוסיף ואמר: "ראו כיצד הצדיקים בחכמתם ובהבנתם מבינים כל תג וסימן בתורה". בתורה, על המילה "ונכרתה" (שם יב -יט), שנכתבה אודות אוכל חמץ בפסח יש גרשיים, בעוד שבשאר המקומות בתורה בהם כתוב 'ונכרתה' אין גרשיים (גרשיים=גרוש, גר-שם), אין זה אלא בא לרמז התיקון לאכילת חמץ בפסח הוא גלות...

ופסח ה' על הפתח (בא  יב-כג)

 ידוע מה שאמרו חז"ל בספרי המוסר שבכדי שאדם יחזור בתשובה צריך הוא לפתוח פתח קטן כחודו של מחט ואז הקב"ה פותח לו פתח כפתחו של אולם, ז"א שהצעד הראשון וההשתדלות הראשונה צריכה לבוא מידי האדם, ולאחר מכן אז הוא רואה את עזרת ה' בדבר, אולם ביציאת מצרים הקב"ה לא חכה שבני ישראל יפתחו פתח כחודו של מחת כי אם עוד רגע אחד היו נשארים במצרים לא היו נגאלים, כי היו נכנסים לשער החמישים של הטומאה ולא יכלו להתמהמה, ולכן ופסח ה' על הפתח.

כוונת הדברים שהקב"ה ויתר על פתחו לי פתח כחודו של מחט, אלא מיד גאל את בני ישראל ממצרים לבלתי יכנסו בשער החמישים של הטומאה, שאם היו נכנסים בשער החמישים של טומאת מצרים ח"ו לא היתה גאולת מצרים.
ובזה אפשר להסביר את דברי הנביא בסוף מגילת איכה שאמר השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, ולכאורה אנו דורשים מהקב"ה שישיב אותנו בתשובה, השיבנו ה' אליך ונשובה, הרי אמרנו שהצעד הראשון צריך לבוא ע"י בני ישראל, כמו שנאמר שובו אלי ואשובה אליכם, וא"כ כיצד אנחנו תובעים מהקב"ה השיבנו ה' אליך, ועל זה ממשיך הנביא ואומר חדש ימינו כקדם, כמו שבגאולת מצרים הקב"ה פסח על הפתח וויתר על פתחו לי פתח כחודו של מחט כמו כן כאן שהקב"ה יחדש ימינו כקדם ויהיה בבחינת השיבנו ה' אליך ונשובה. ובזה אפשר להסביר ולפרש את דברי הנביא ישעיה שאמר כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלהי ישראל, זה יהיה בגאולה העתידה, שלא תהיה עוד ע"י בשר ודם אלא ע"י הקב"ה בעצמו, ולכן לא צריך לצאת בחפזון ובמנוסה כי הקב"ה גואלם, שנאמר כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלהי ישראל, לכן אפשר לחכות עוד ולהתמהמה, כי אצל הקב"ה לא שייך חפזון ומנוסה, ובגאולה זו העתידה להיות ע"י הקב"ה בעצמו אין שייך יותר גלות אחריה, וזהו שאמר ישראל נושע בה' תשועת עולמים, ז"א הישועה תהיה לעולמי עד, כי מה הקב"ה נצחי אף גאולתו נצחית, וזהו תשועת עולמים. (וידבר יוסף)

ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף (בא  יב-כג)

 ותמוה, הרי בפירוש כתוב: שמכת בכורות היתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך" וא"כ מדוע אמר הכתוב ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" אלא ההסבר הוא: אמנם מכת בכורות היתה ע"י הקב"ה בעצמו, אבל הרי היו בלילה הזה גם מתות "טבעיות" אלו שהגיעה שעתן למות באותו לילה, ואומר הכתוב שבאותה לילה, לא יתן ה' למשחית לבוא אל בתיכם, כדי שלא לתת פתחון פה למצרים לומר, שגם בני ישראל ניגפו על ידי מכת בכורות. (הגר"א).

ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים מבכר פרעה הישב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בהמה (בא יב-כט)

ויהי בחצי הלילה בליל ט"ו בניסן, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים בשעה שהודיע הקדוש ב"ה למשה על אותה מכה עמדו כמה מצרים והביאו ילדיהם לבני ישראל, כל אחד למיודעו והיו אומרים להם, קחו הבן שלי וילון בלילה הזה בביתך ויישן על ידך. וכך עשו בני ישראל שהיו נוטלים את בניהם של המצרים והיו שמים אותם במיטה על יד בניהם.
וכשהיה חצי הלילה התחילה מכת בכורות שהיתה מגפה גדולה שלא היתה הצלה ממנה וכל בכורי המצריים אע"פ שהיו נמצאים על יד בכורות ישראל נפגעו במכה. למחרת התעורר בעל הבית ומצא את בן המצרי מת על יד בניו. וזה היה עוד חסד לחוד שנעשה לישראל, כי מטבע המגפה להדביק, ובפרט אם נמצאים במטה אחת, ואעפ"כ לא נפגע שום יהודי ולא ניצול שום מצרי. (מעם לועז)

ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת (בא  יב-ל)

לכאורה, היה צריך לכתוב: "ותהי בכייה גדולה" כי על מת בוכים, ולא צועקים, אלא במכת בכורות התגלה סרחונן של נשות מצרים, שהיו כולן מזנות תחת בעליהן, ואף שמשה אמר "ומת כל בכור" דהיינו רק הבכור לבדו ימות, ואילו שאר הבנים יחיו, הנה בהרבה בתים, מתו ארבעה וחמישה, שכולם היו בכורים מאב, וע"כ היתה "צעקה גדולה" שכל בעל צעק על אשתו על שזנתה תחתיו, (עיין רש"י). וגם הן צעקו על בעליהם שהם בוגדים. כמאמר הגמרא איהו בקארי. ואיני בבוציני. וע"כ כתוב ותהי צעקה גדולה במצרים ולא בכיה (אמרי חן)

ויקרא למשה ואהרון לילה (בא  יב-לא)

 למה אמר לילה פעם שניה? וא"ל שפרעה חשב, שמשה לא ירצה לבוא אליו, שהרי אמר לו "אל תוסף ראות פני" לזה אמר, אני אמרתי כי "ביום ראותך פני תמות" אבל עתה הוא "לילה" וזה שאמר הפסוק: ויקרא למשה "לילה" כלומר כעת "לילה" ומותר לראות פני (גורל גדליהו לוקט מאמרי חן).

ולא יכלו להתמהמה (בא  יב-לט)

 שאילו התמהמהו היו שוקעים בנ' שערי טומאה, ולא היתה להם תקנה ותקווה לצאת ממצרים, בא וראה! מה בין יהדות ללא תורה, המבוססת על לאומיות, ועל לשון, שמות ומלבושים לאומים, אותם דברים ששמרו בני  ישראל במצרים (שלא שינו שמותם, שפתם, ומלבושם) לבין יהדות של תורה, הרי אבותינו היו במצרים רק רד"ו שנים, ואם היו מתמהמהים עוד היו מתבוללים לגמרי עם המצרים, אף ששמרו על סימני הלאום העברי, ואני הננו קרוב לאלפיים שנה בגלות, ואעפ"כ עם ישראל חי וקיים, ולא התבולל בעמים, כי התורה שקבלנו היא מגינה ומצילה אותנו (אוזנים לתורה לוקט מאמרי חן).

והיה כי תבואו אל הארץ: כאשר תטעמו טעם החירות, חיי עם חפשי על אדמתו, רק אז "ושמרתם את העבודה הזאת" בשמחה בהלל ובהודיה, אבל במדבר כאשר היו נעים ונדים, ישנם מבני ישראל שהתחרטו על שיצאו ממצרים, ולא היה מקום להקרבת קרבן הפסח במדבר, ובאמת לא הקריבו ב"י את קרבן פסח במדבר, רק פעם אחת, בשנה השניה לצאתם ממצרים, וזה ע"פ הדיבור, והטעם לפסח הזה א"ל, מפני שפנחס נקרא "עדות" ורצה הקב"ה ש"הגדת העדות" הראשונה תצא מפיהם של יוצאי מצרים, שראו בעיניהם את כל הניסים והנפלאות, שעשה ה' עמנו בהוציאנו ממצרים. (אמרי חן)

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרי שלשים שנה וארבע מאות שנה (בא  יב-מ)

ויש לתמוה הרבה, שהרי ראינו בפרשת ויגש שיוכבד בת לוי נולדה באותו יום שנכנסו ישראל למצרים ובפרשת שמות ראינו שבשעה שהיא היתה מעוברת עם משה היתה בת ק"ל שנה, ובפרשת וארא הראינו כי בשעה שהופיע משה לפני פרעה בפעם הראשונה בשליחות השי"ת שיאמר לו להוציא את בנ"י ממצרים, היה אז בן שמונים שנה. ומכמה מקומות הראינו כי כל הזמן שישראל היו במצרים מאז שירד יעקב למצרים עד זמן שיצאו ממצרים היו מאתים ועשר שנים, אם כן איך נבין מה שנאמר כאן כי מושב בנ"י אשר ישבו במצרים היה שלושים שנה וארבע מאות שנה. ועוד יש לשאול והלא גזירת בין הבתרים היתה רק ארבע מאות שנה ולא יותר, ולמה היו ארבע מאות ושלשים שנה. יותר ממה שגזר הקב"ה.

אלא הביאור הוא כך ומושב בני ישראל במצרים היה שלשים שנה, היינו שלשים שמיטות, כי מאחר שהשמיטה חלה אחת לז' שנים, והם היו במצרים ר"י שנה נמצא כי היו שלשים שמיטות שהן ר"י שנה. וזה שאמר הכתוב עוד כי היו ארבע מאות שנה, הכוונה כי אע"פ שלא היו שם אלא ר"י שנה נתקיימה גזרת הקב"ה שהיתה לד' מאותה שנה אבל מאחר שהקב"ה הוא רחום וחנון, אע"פ שגזר גזרה לד' מאות שנה, היה די בכך כי הגלות התחילה מלידתו של יצחק, כי מאחר שאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, מיד שנולד יצחק התחילה להתקיים הגזרה, כי היה זרע אברהם ומאז שנולד יצחק ועד היום שיצאו ישראל ממצרים הם בדיוק ארבע מאות שנה. כי כשנולד יעקב היה יצחק בן ששים שנה, כמו שראינו בפרשת תולדות, וכשבא יעקב למצרים היה בן ק"ל שנה כמו שהראינו בפרשת ויגש, ויחד הם ק"צ שנה. ואם נצרפם לר"י שנה יצא בדיוק ד' מאות.

ויש מי שמתרץ התמיהה באופן אחר, שהגזרה התחילה משעה שניתנה בברית בין הבתרים שאז היה אברהם בן שבעים שנה, כי היה שלשים שנה מאז ועד שנולד יצחק. וכשנולד יצחק היה אברהם בן מאה שנה. ומאז שנולד יצחק ועד שיצאו ישראל ממצרים היו ד' מאות שנה, וכן מונה כאן הכתוב ארבע מאות ושלושים שנה, כי הגזרה התחילה משעה שהודיע ה' הגזרה, והטעם הוא כי משעה שניתנה הגזירה של הגלות באו המלאכים למצרים, ונמצאו שם עד שיצאו ישראל ממצרים, ועכשיו שנגאלו ישראל יצאו המלאכים עמם. וזהו שנאמר ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים כי תיבה זו צבאות נאמרה על מלאכים. ולכן נאמר כי היו שם ת"ל שנה, כי מאז שנגזרה הגזרה היו שם המלאכים. (מעם לועז)

כל בן נכר לא יאכל בו(בא  יב-מח)

 מדוע "בכל נדרי" אנו מתירין להתפלל עם העבריינים, וגם בתעניות ציבור מצרפים "פושעי ישראל", ואילו בפסח אנו דוחים אותם, "כל בן נכר לא יאכל בו" שהתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ההסבר הוא אם העבריין רוצה להצטרף אתנו לתפילותינו ולתעניותינו ניחא, סימן שיש בו עוד ניצוץ של קדושה ואין להרחיקו, אבל אם הוא מתקרב אלינו רק להנות מקרבן פסח מצלי אש וממטעמי הסדר, ואילו התפילות והעינויים משאיר בשבילנו על זה נאמר: כל בן נכר לא יואכל בו.

שלא נאכיל מן הפסח לישראל משומד שלא נאכיל מן הפסח לגר ולתושב בתקופת בית המקדש השני, חי חכם גדול בתורה ושמו רבי יהודה בן בתירא, מקום מגוריו היה בעיר נציבין - לא הרחק מגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שם גרו גם רומאים - פקידי מלך רומא.
בין הנכרים הללו, היה רומאי שידע היטב את מנהגי ישראל ואף דיבר בלשון הקודש. גוי זה נהג מדי שנה בשנה לעלות לרגל לירושלים כשהוא לבוש בגדי יהודי. הוא התערב בין עולי הרגל שבאו בהמוניהם כדי להקריב את קרבן הפסח.
רבים מאוד היו עולי הרגל, ולכן נקל היה לרומאי הזה להעמיד פנים, כאילו הוא יהודי המבקש לקים מצות עליה לרגל. ואכן היהודים הניחו לו להצטרף למנינם על קרבן הפסח ולהשתתף בסעודת המצווה.

פעם אחת עת חזר הגוי מירושלים, נכנס אל רבי יהודה בן בתירה והחל ללעוג על תורת ישראל. הוא פנה אל החכם הזקן ואמר לו בלגלוג: "בתורתכם כתוב: "כל בן נכר וכל ערל לא יאכל בקרבן הפסח" פרוש הדבר שאסור לנכרי לאכול מקרבן הפסח. והנה אנוכי עולה מדי שנה בשנה לירושלים, מתבולל בין בני ישראל ואוכל איתם את קרבן הפסח. ולא עוד אלא שמקבל אני חלק טוב ומשובח מבשר הכבש ושום דבר רע לא ארע לי, כפי שאתה רואה".
כך אמר הגוי וצחק צחוק גדול על שהצליח לרמות את היהודים.  שמע רבי יהודה בן בתירא את דבריו וכאב מאוד את הדבר. הוא חשב לעצמו: כנראה יש לרומאי זה סיבה מיוחדת לטרוח ולנסוע דרך ארוכה עד ירושלים כדי לאכול מקרבן הפסח.  וכי אין הוא יכול להשיג ביתר קלות בשר כבש צלוי כאן בעירו בנציבין? והוא אף מוכן לסכן את חייו בעבור זה! קרוב לודאי שמרגל הוא, מתחפש כיהודי ומתערב בין עולי הרגל כדי לשמוע את סודותיהם, שמא רוצים הם למרוד במלך רומי או לעבור על גזרותיו, אחר כך ילך וילשין, ואם כן, סכנה גדולה יש בדבר!
חשב רבי יהודה בן בתירא כיצד להפר את מזימותיו של הרומאי. הוא עצמו כבר היה זקן וחולה מכדי לעלות לירושלים. ואפילו אם היה מספיק לשלוח איש נאמן כדי להזהיר את החכמים - כיצד יכירו את הנכרי, והרי זה יודע להתחפש כל כך יפה! החליט רבי יהודה:  אותו רשע צריך להודיע בעצמו שאיננו יהודי, אלא עובד-אלילים רומאי, פיו יכשילנו, ואז ידעו עם מי יש להם עסק!
לא גילה רבי יהודה לנכרי מאומה ממחשבותיו, הראה לו פנים שוחקות ושאלו:  - כל כך הצלחת? האומנם נתנו לך מן החלקים המשובחים ביותר של הכבש? למשל, האם נתנו לך לאכול מן האליה (זנב הכבש)?  - לא! - הודה הגוי. - עד עכשיו לא שמתי לב לזה. באמת. אף פעם לא האכילו אותי אפילו חלק קטן מן האליה!
- ובכן רואה אתה? - אמר לו רבי יהודה בן בתירא. - אולי בכל זאת הרגישו שאינך יהודי.  עצתי לך, כשתעלה השנה לירושלים, בקש שיאכילו אותך מן האליה! הרומאי שם את הדברים האלו ללבו. היטב חרה לו שכנראה לא הצליח לרמות את היהודים כפי שחשב, כי הרי לא שיתפו אותו בחלק הכי שמן של קרבן הפסח ושמרו אותו לעצמם.
מה טוב שרבי יהודה העיר את אוזנו על ענין זה. מעכשיו כבר לא יותר ויעמוד על "זכותו" המלאה!
ושוב הגיע פסח והרומאי בא לירושלים, מחופש כרגיל. התערב בין עולי-הרגל, שוחח עמהם בלשונם והצטרף לקבוצה אחת להיות מנוי על כבש.
כשהגיע הזמן לאכל את סעודת-המצוה, דרש בעזות:  - מן האליה אני רוצה לקבל!  הסתכלו בו האנשים בתימהון. בתחילה חשבו שאולי לא הבינו נכון:  - מה אמרת? מן האליה?! הרי את האליה יש להקריב על המזבח ואסור לאכול אותה! מה אתה שח?!  עמד עובד-האלילים נבוך ומבויש על שלא ידע את הדין הזה, וכך נכשל בדבריו.
- הרי הזקן אמר לי במפורש, שאבקש את האליה - מלמל בכעס.
- מי אמר לך? - חקרו הסובבים אותו, אולי בור ועם-הארץ היה?
לא שלט עוד הרומאי הנרגז ברוחו וקרא: "מי? דוקא חכם ידוע, רבי יהודה בן בתירא מנציבין, הוא שאמר לי לבקש מן האליה, מפני שזה החלק הכי משובח!" נדהמו העומדים שם: רבי יהודה בן בתירה אמר?! היתכן? למה התכון? מה הדבר המוזר הזה שבא לפנינו?
עצרו את הרומאי והביאו אותו לפני החכמים. אלה הבינו שרבי יהודה ביקש להזהירם בדרך זו.

בתקופת מלכות רומי נגזרה גזרה על היהודים שלא ימולו את בניהם, ויהודי שיעבור על גזרה זו - דינו למות. יהודים רבים פחדו לעבור על גזרה זו ואכן לא מלו את ילדיהם מפחד העונש.

לרבן שמעון בן גמליאל נולד בעת ההיא בן. רבן שמעון כינס מנין אנשים בביתו ומל את בנו בשקט ובצנעה ויקרא שמו בישראל יהודה.  כאשר נודע הדבר לשר העיר, כעס מאוד. כיצד העז אדם להפר את גזרת המלך הרומאי? - חיש שלח חיילים להביא לפניו את רבי שמעון.
שאל אותו השר: "מדוע עברת על דברי המלך ומלת את בנך?"
ענה ואמר לו רבי שמעון: "את מצות התורה קימתי".
השר אשר הכיר את גדלותו של רבי שמעון אמר לו: "ידוע לי כי אדם גדול אתה, אך איני יכול להעלים עין מגזרת המלך, אין לי ברירה אלא לשלוח את התינוק עם אמו אל קיסר רומי, והוא יפסוק את דינכם."
בלב מלא בטחון ואמונה בה' לקחה אשת רבן שמעון את תינוקה הרך והחלו להיטלטל בדרכים המובילות לרומא.
בדרכה הקשה והארוכה החליטה אשת רבי שמעון להכנס ולנוח בבית ידידתה הרומאית, ואף לדרוש בשלומה. גם לידידה זו נולד תינוק זה לא מכבר.
שמחה האשה הרומאית בחברתה היהודית וקבלה אותה בסבר פנים יפות.
"מדוע את מטלטלת עם התינוק הרך בדרכים?" שאלה הרומית את אשת רבי שמעון, "ומדוע עצובה את ופניך כה דאוגות?"
סיפרה לה חברתה את צרתה ואת פקודת השר.  רחמה האשה הרומית על חברתה הטובה, ומוחה טיכס עצה כיצד לעזור לה. לפתע עלה במוחה רעיון.
"הקשיבי ידידתי!" אמרה הרומית לחברתה, ועיניה אורו משמחה, "הרי לשתינו יש תינוקות בגיל זהה. קחי עמך לרומי את ילדי שהוא ערל והשאירי כאן את תינוקך המהול. אל תדאגי לו, אני אטפל בו כאילו הוא בני, ולבני איני דואגת - יודעת אני כי תטפלי בו כראוי.
שמחה אשת רבי שמעון לרעיון, וכשיצאה להמשך דרכה לרומי כבר היה בחיקה התינוק הרומי - אנטונינוס שמו.
כאשר הגיעה למלך, הוכנסה אל הארמון בבהילות ושם מול המלך שמעה את השר האומר לו: "אשה יהודיה זו עברה על גזרתך ומלה את בנה."
המלך ציוה להביא אליו את התינוק ומה השתומם בראותו שלא נימול.  כעס המלך על השר שהטריח את האשה לבוא לשוא להטלטל בדרך כה ארוכה עם תינוקה, והחליט לבטל מיד את הגזרה. הקיסר נתן רשות ליהודים למול את בניהם ולאשת רבי שמעון אמר: "שובי בשלום לארצך", ושלחה בכבוד ופיצה אותה עם הצער שנגרם לה.
מאז נקשרה אהבת אמת בן אימו של יהודה, הלא הוא ר' יהודה הנשיא לבין אם אנטונינוס.  כאשר גדולו הילדים יהודה ואנטונינוס היו אף הם ידידים גדולים. בזכות החלב שהניקה אמו של רבי יהודה את אנטונינוס בימים ההם, זכה להעשות מלך רומי.
לימים החליט אנטונינוס למול את עצמו. וכך מספרים לנו חכמינו זכרונם לברכה:  אנטונינוס בא אל רבי יהודה ושאלו: "האם אזכה בעולם הבא לאכול מסעודת הלויתן?" - ענה לו רבי: "כן".
המשיך אנטונינוס ושאלו: "כיצד זה יתכן, הרי מקרבן פסח אינך נותן לי לאכול, וכיצד זה אוכל מסעודת הלויתן??"
השיב לו רבי: "מה אעשה, זו גזרת הכתוב 'כל ערל לא יאכל בו'. פרושו - אפילו האדם צדיק גמור אך הוא ערל כיון שמתו אחיו מחמת מילה, אסור לו לאכול מקרבן פסח".
כיון ששמע כך אנטונינוס, שכל כך חביבה מצות מילה לפני הקדוש ברוך הוא, הלך ומל את עצמו.

ויעשו כל בני ישראל כאשר ציוה ה' את משה ואת אהרון כן עשו (בא  יב-נ)

כי בשעה שהרגישו המצריים בריח הצלי שהיה רב באו לאכול עם בני ישראל כי היו כמתעלפים ע"י הריח, אז אמר להם הקב"ה חס ושלום לתת להם, כי כך צויתי כל בן נכר לא יאכל בו. והטעם הוא מאחר שסוד הקרבן פסח הוא להוריד את מזל טלה שבנ"י היו שבויים בכוחו וגאלם השי"ת ולקחם תחת פיקוחו. וכך אי שליטה לשום מזל על ישראל, כמו שאומר הכתוב" ואתכם לקח ה' וגו' להיות לו לעם וגו' ואם כן אין מן הראוי אלא שרק בנ"י יאכלו הקרבן פסח אבל לא אומות העולם כי הם נמצאים תחת שלטון המזלות. וטעם זה מספיק גם למשומד כי מאחר שהמיתר דתו שבודאי לא היה ראוי משוחרר אלא ישאר תחת שלטון המזלות ואם כן הרי הוא דומה לשאר אומות וגרוע מהם.

וכשראו ישראל שהקב"ה פוסל את הערלים, החליטו כל בנ"י ובשעה אחת מלו עצמם ובניהם ועבדיהם וכן הערב רב. כי מאחר שגאלם הקב"ה ועשה להם נפלאות כאלו, הרי עכשיו בשעת המשתה כשהפסחים היו צלויים וטובים, אמר להם הקב"ה שכל מי שאין עליו חותמו של ידידי אברהם אין לו רשות לטעום מן הצלי הזה. וכך מלו עצמם בשעה אחת כל  ישראל, כי כבר כתבנו שכשהיו ישראל במצרים ביטלו את מצות מילה מחוץ לשבט לוי שקיימו אותה תמיד. ואמר רבי שמעון בר יוחאי כי משה היה המוהל ואהרון עשה פריעה ויהושע החיה אותם, והיו רבים שלא רצו למול עצמם. אבל הקב''ה גזר על רוחות ארבעה צדדי העולם ועברו את גן עדן ומשם יצאו והדיפו על גופות הפסחים באופן זה שהריחות הלכו מסוף מצרים ועד סופה, וזה גרם למשוך האנשים.

ויהושע היה אז בן נ"ה שנה ואז באו בנ"י והתחננו בפני משה שיתן להם לטעום מחתיכת פסח. ענה להם אין לי רשות ליתן לפי שאתם ערלים. ורבים הסכימו ומלו עצמם בגלל הריח של הבשר כי היו נמשכים אחרי הריח. ולכן אומר הכ' ויעשו כל בנ"י כאשר ציוה ה' את משה, שאפילו אלו שלא רצו לעשות כדבר משה, עכשיו הסכימו וקיימו מה שציוה וכן מפני שנתייראו שלא ימותו במכת בכורות, כי היו ערלים כמו המצרים, ונעשה  כמו נהר של דם מאותם האנשים שנימולו בערב הפסח,  וכך נתערבו דם של ברית מילה עם דם הפסח ובזכות זו הם נגאלו. וזהו שאומר הכתוב ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי כלומר שני הדמים דם הפסח ודם המילה שראה אצל ישראל וגאלם. (מעם לועז)

וידבר ה' אל משה לאמר, קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא (בא יג-א)

עכשיו ציוה הקב"ה לישראל מצות פדיון הבן. כלומר כל מי שנולד לו בן בכור חייב לפדותו כמו שנאמר: וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור וגו' והטעם כי הרגתי כל בכורות מצרים וכל מי שהוא בכור לאמור אע"פ שאינו בכור לאביו חייב, כי כן תלתה התורה החיוב באם. ואילו מי שהוא בכור לאביו אבל אינו בכור לאמו, אינו חייב בפדיון, ואם יש לו לאדם שתים ושלש נשים ונולד לו בנים מכולן, חייב לפדות את כולן. ולכן חייב הכהן לשאול את האם לפני הפדיון כי היא עיקר החיוב אם זהו הילד הראשון שנולד לה. ואם הפילה איזו הפלה קודם שנולד זה, נמצא שזה אינו בכור. וכן יעשה חקירה ודרישה עד שיברר האמת.

על כן אני זבח ליהוה כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו יהוה ממצרים (בא  יג-טו)

מצות קידוש בכורות בארץ ישראל לזכר מכת בכורות המכה האחרונה ששבה את גב הגמל ושילח פרעה את בני ישראל לחופשי.
דמעות ותחנונים שפכו בני זוג לפני ריבון העולמים שיזכם ויברכם בילדים.  זה שבע עשרה שנה שהם נשואים; את טובי הרופאים פקדו, כל סגולות אפשריות שניתנו להם על ידי נשים צדקניות ניסו, אך ללא הועיל. הם ציפו ויחלו לנס שישנה את מזלם ויולד להם ילד.
במר נפשם עליהם נסעו אל הרבי מליובאוויץ ושפכו לפניו את לבם והתחננו שיברכם בילדים. האדמו"ר שמע את צרתם ולאחר הרהור קל פנה אל הבעל ושאלו: "מתי לאחרונה בדקת את התפילין שלך?"  נדהם האיש לשאלת האדמו"ר, והתחיל לאמץ את מוחו כדי להיזכר מתי בדק את התפילין.  בעודו חושב, שמע את האדמו"ר מצוה עליו: "לך לבדוק את התפילין! ותושע!"  לא הבינו בני הזוג את תשובת האדמו"ר, אך מיהרו לעשות את מצות רבם. נטל האיש את נרתיק התפילין ושם פעמיו למגיה התפילין שהיה גר בעירם.
כשמסר האיש את התפילין לבדיקה, נשאר עומד ליד הסופר בעודו מאיץ בו לסיים את המלאכה.  המגיה לא הבין את הדחיפות שבענין אך כששמע שזה מצות רבם לא התמהמה, והחל במלאכתו.
דממה עמוקה שררה בחדר, ובני הזוג עוקבים בדריכות רבה אחר עבודת הקודש.  לאחר זמן מה קפץ המגיה מכסאו וקרא בהתרגשות: "מה עיני רואות?!" בואו וראו, הרי חסרה פה מילה שלמה, מילה שלמה!

צמרמורת חלפה בגופו של הבעל והוא התקרב לראות במו עיניו, ואכן ראה גם הוא, כי המלה "רחם" בפסוק: "כל פטר רחם" חסרה!
עתה נתבאר לו פשר היותו חשוך בנים.  חיש מהר ציוה על המגיה להכין לו במקום פרשיות חדשות ובתפילין אלו החל להתפלל יום יום. לא עברה שנה והתקימה ברכתו של האדמו"ר שבזכות התפילין יושעו - ולזוג נולד בן!

וכל פטר חמור תפדה (בא  יג-יג)

 החמור יש בו סימני טומאה, וטומאתו בולטת יותר מן החזיר והגמל שיש בהם סימן טהרה אחד, ובכל זאת דווקרא החמור, אמרה התורה, "קדש לי" ובכורו נפדה, כי לפעמים מי שטומאתו גלוייה יותר אפשר לקרבו לקדושה, ממי שיש בו למראית עין איזה סימן טהרה (הרב קוק).

וכל בכור בניך תפדה (בא יג-יג)

 "בראשית" נוטריקון בן, ראשון, אחר, שלושים, יום, תפדה.. (הגר"א).

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך (בא  יג-טו)

 ענין התפילין הוא, שנתן הבורא ית' לישראל שיהיו ממשיכים עליהם מקדושתו המשך ממש ויתעטרו בו, ושני אברים ראשיים נמצאים באדם המוח והלב שבהם הנשמה מתגברת תגבורת גדולה, לכן ציוה הבורא שיימשך האור הזה אל המוח ע"י תפילה של ראש, וממנו יתפשט האור אל הלב ע"י תפילה של יד שכנגדו, נמצא האדם כולו בכל בחינותיו נכלל תחת המשך קדושה זו ומתעטר בה (לוצטו).

והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עינים (בא  יג-טז)

 לאות על ידכה נאמר בלשון יחיד, כי בתפילין של יד כל הפרשיות בבית אחת, ולטופפות בלשון רבים, כי הפרשיות בתפילין של ראש, מונחות בארבעה בתים, ויש כאן רמז, שכל עוד הדברים הם בגדר מחשבה ורעיון, יכול כל אדם לחשוב כפי שעולה על רוחו, אבל כשמגיעים למעשה הפעולה צריכה להיות מאוחדת, ולכן בשל יד שזה מרמז על המעשה, הכל בבית אחד.