חומש בראשית
דבר החסידות – פרשת לך
- פרטים
- קטגוריה: פרשת לך לך
- פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 13:41
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 414
דבר החסידות – פרשת לך
המעלה של ישראל על ישמעאל
בעניין מצוות המילה שניתנה בפרשתנו, אנו מוצאים במדרש (ב"ר וירא פנ"ה, ד) ויכוח מעניין בין יצחק לישמעאל: "זה אומר אני חביב ממך שנמלתי לי"ג שנה וזה אמר חביב אני ממך שנמלתי לח' ימים".
וצריך להבין, המעלה של נימול לי"ג שנה מובנת, כפי שהמדרש מבאר שם שהיה יכול למחות ולא מיחה, אבל מהי המעלה בנימול לשמונה ימים, שבגלל זה יצחק יהיה "חביב ממך"*?
ובעצם, זו שאלה כללית: מה נשתנתה מצוות מילה מכל המצוות שניתנה לתינוק בן שמונה ימים, שאין לו שום דעה, ולא כאשר הוא גדול ויכול להכנס מרצונו בבריתו של אברהם אבינו?
וביאור העניין: ברית מילה היא כמו שכתוב בפרשתנו "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם", כלומר, זה קשר נצחי עם הקב"ה, ולכאורה, איך יכול האדם שהוא בעל גבול לכרות "ברית עולם" עם הקב"ה הבלתי מוגבל?
אלא, פירוש הדברים, שאין הכוונה שהאדם מכניס את עצמו בברית עם הקב"ה – הוא רק עושה את מעשה הברית והקב"ה כורת ברית עולם עם התינוק. ולכן הברית היא לשמונה ימים – להורות על כך שהיא רק בכח הבורא והנברא (הנימול) אינו מערב כלל את דעתו בנידון.
וזהו מה שאמר יצחק "חביב אני ממך שנמלתי לח' ימים"; כי דווקא בגלל שנימול לשמונה ימים כשלא היה יכול למחות, נמצא שלא היתה שום התערבות מצדו והיה ניכר בגלוי שהברית היא כל כולה 'מעשה ידי הקב"ה', וזוהי החביבות שלו – שהקב"ה בעצמו הכניס אותו, ואת כל בני ישראל אחריו, בבריתו של אברהם אבינו!
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כה, וירא שיחה ג (עמ' 86 ואילך. ובמתורגם ללה"ק: עמ' 96 ואילך). הסגנון בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' יד-טו. וראוי לכל מי שעתותיו בידו לעיין בגוף השיחה וישבע בצחצחות נפשו, כי כאן הובא רק תמצית שבתמצית מעומק ו'עושר' לשון הרב.
*) ביפה תואר לב"ר שם מבאר המעלה בכך ש"מצוה בשעתה עדיף" כי מצוות מילה זמנה "לח' ימים".
אבל, נוסף לכך שהקב"ה ציוה את ישמעאל למול רק בהיותו בן י"ג, ולפיכך אין מקום לומר שחסרה לו המעלה של "מצוה בשעתה", שכן לגביו היתה אז )בן י"ג שנה) "שעתה" של המצווה
[וכמבואר במקום אחר (לקו"ש חי"ז המתורגם עמ' 134 הערה 16) שהטעם שאברהם אבינו הי' יכול למול עצמו ביום הכיפורים (פרקי דר"א פכ"ט) או בט"ו ניסן, היו"ט דפסח (ראה תוד"ה אלא – ר"ה יא, א. וראה חדא"ג מהרש"א שם. סה"ד ב"א מז) והרי מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ויו"ט – ואברהם אבינו הרי קיים את התורה כולה עד שלא ניתנה – כי מכיון שאז נצטווה על המילה, היתה זו אצלו מילה בזמנה!]
הרי נוסף לזה: הענין של "מצוה בשעתה עדיף" היא רק מעלה פרטית בקיום המצוה – זמן המצוה, ואם כן, כיצד יתכן להשוות את החביבות של קיום המצוה "בשעתה" למעלה של מילת ישמעאל, שהיא מעלה בנוגע לכללות קיום המצוה ("שהי' סיפק בידי למחות ולא מחיתי"), שבשל כך יאמר יצחק "חביב אני ממך".
ובהכרח לומר ש"נימול לשמונה" אינו רק פרט במצוה – זמנה, כ"א הוא נוגע לכללות ענין המילה; מילה לשמונה ימים היא בגדר ואיכות אחרת.
הדבר מוכח גם מדברי חז"ל "אדם הראשון נצטווה על שבע מצוות... נח ניתוסף לו אבר מן החי... אברהם נצטוה על המילה, יצחק חנכה לשמונה ימים". ומכך שהמדרש מחלק את מצוות מילה לשתיים – הציווי עליה (לאברהם) והעניין של "חנכה לשמונה ימים (ע"י יצחק), בדומה לחילוק ולהוספה של מצות מילה על מצות אבר מן החי – מוכח שהענין של "נימול לשמונה ימים" פועל חידוש עיקרי בכללות ענין המילה, כבפנים.