חומש בראשית

 

בפרשתנו (מח, יד-יט) מתואר איך שיעקב שם את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה, ועל תלונת יוסף השיב: "ידעתי בני ידעתי . . ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו...". ולכאורה הרי גם ע"פ תורה הבכור ראוי לברכה יתרה, כנאמר בפרשתנו "יתר שאת ויתר עז", וא"כ, מכיון ש"זה הקטן יגדל ממנו" מדוע אכן לא סיבב הקב"ה שאפרים יהיה הבכור?

אלא מובן, שמה שטען יוסף "כי זה הבכור שים ימינך על ראשו" הוא מפני שלגבי יוסף אכן מנשה קודם לאפרים, שהוא בכור יוסף*, ורק לגבי יעקב היה אפרים במעלה יתרה, כדלקמן.

ובהקדם: שני בניו של יוסף נקראו על שם מצבו בגלות; מנשה נקרא כך "כי נשני (=השכיחני) אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי", ואילו אפרים נקרא "כי הפרני אלקים בארץ עניי", כלומר, בשם מנשה מודגש הזכרון והגעגועים לבית אבא, ואילו בשם אפרים מודגש השבח וההודאה על העילוי וההצלחה שלו במצרים.

ולכן, לגבי יוסף, ש'הורד מצרימה', היתה עיקר המעלה שלמרות ירידתו למצרים נשאר בצדקותו ובגעגועיו לבית אביו, כי אצלו היתה כל-העת תנועה של התנתקות ממצרים והתחברות לעבר (=מנשה), ואילו יעקב ראה בעיקר את תכלית הירידה למצרים, שהיא לפעול בתוך החושך של מצרים ולהאיר שם את אור הקדושה להחיות עם רב (=אפרים).

ההוראה מכך אלינו בזמן הגלות, שכולנו נקראים על שם יוסף – 'נוהג כצאן יוסף': מצד אחד צריך יהודי להתגעגע ל"בית אביו" (=מנשה) וממילא עליו להשתוקק להיות מונח כל כולו בתורה ועבודה, לאידך צריך לדעת שהתכלית היא לפעול ב"ארץ עניי" (אפרים); להפוך את החושך שסביבו לאור, עד לשלמות של "ולילה כיום יאיר".

 

צום קל – יהפך לששון ולשמחה – ושבת שלום!

 

*) ההוכחה על כך היא: שבהמשך (בפסוק "המלאך הגואל") על המילים "יברך את הנערים" כותב רש"י "מנשה ואפרים", ולכאורה זה ההיפך ממה שאמר עד עתה שאפרים קודם למנשה, אלא שכאן מדובר בברכת יוסף ("ויברך את יוסף") ומצד יוסף אכן מנשה קודם, כבפנים.

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טו ויחי ב, חלק מהעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' מא

.