חומש בראשית

פרשת וירא - חלק ב

פרטים: קטגוריה: פרשת וירא; פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:47; נכתב על ידי Super User; כניסות: 560

פרשת וירא - חלק ב

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

ויצא אלהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו ויאמר אל נא אחי תרעו הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אותן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קרתי (וירא יט, ו-ח)

ואע"פ שהן ארוסות אין זה חטא חמור כמו זה שאתם מבקשים, ולא כל שכן שהם אורחים שבאו אלי בזכות דודי אברהם ויש אומרים כי מכאן למדים על טיבו של לוט שהזנות לא היתה בעיניו חטא חמור, שהרי בנוהג שבעולם אדם מוסר נפשו על כבוד בנותיו.

ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבר הדלת וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצוא הפתח (וירא יט-יא)

וכשרצו לשבור את הדלת ליכנס לביתו שלחו המלאכים ידם והכניסו אותו בפנים והכו את האנשים בסנורים הוא מחלת עיניים והיו הולכים וממשמשים ודורסים איא את אחיו כדרך העורים.

ויאמר לוט אלהם אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי, ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי (וירא יט,יח-יט)

אמר להם לוט, איני יכול למלא מבוקשכם וללכת אל דודי אברהם בגלל ב’ רעות העלולות לפגוע בי האחת כי כל זמן שהייתי שרוי בסדום הייתי כצדיק ביניהם, ולכן הצילני הקב"ה. אבל בעירו של אברהם לפי שהוא צדיק גמור אהיה רשע בפניו. ואע"פ שהיה עמו הרבה שנים ולא הגיע לו שום נזקף אבל כיום נוהג אברהם בחסידות יתירה. ובפרט מן העת שמל עצמו שהגיע למעלה גדולה ואי אפשר לדור עמו. והרעה השניה כי הורגלתי לגור בסדום שהוא מקום נמוך, ואם אחליף מדורי למקום הררי יפגע הדבר בבריאותי, כי איני רגיל בכך. ומפני שמצאתי חן בעיניכם להצילני אבקש מכם חסד אחר. (מעם לועז)

וה’ המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה’ מן השמים (וירא יט-כד)

הקב"ה העניש את סדום ועמורה בעונש חמור במיוחד בהמטרת גופרית ואש מן השמים, עונש זה הגיע אליהם בגלל מעשיהם החמורים. עבירות מסוג זה אינן נעשות בבת אחת, אלא טיפין טיפין. תחילה פורץ האדם גדר קטן, אך כאשר הוא נכנס לשדה הוא הורס ומשחית.

בספר "וע"ם שי"ח" לרב יוסף חיימוב ממחיש את הדברים בצורה נפלאה ע"י מעשה באדם שהיה לו פרדס הדור, נאה ורחב-ידים ופירותיו היו משובחים ביותר. בתוך הפרדס הקים ארמון יפה כדי שיוכל לשבת בו וליהנות מן האוויר הצח וממראה פירותיו היפים והטובים.

בעת שישב בארמונו והשקיף דרך החלון במראה העצים היפים שבגן רואה הוא לפתע שדרך פירצה שבגדר הפרדס חדר ונכנס אדם, נתקרב ובא לאחד העצים והחל לקטוף פירותיו ולשימם בכליו.

המתין בעל הפרדס, שתק ולא אמר כלום. לאחר שעה קלה שמע שהגנב אומר לעצמו: "למה עלי להתייגע ולקטוף כל פרי ופרי לחוד? הרי מוטב שאתלוש בבת-אחד את הענף על כל פירותיו!" מיד החל תולש ענפים מלאים פירות מערימם לערימה. דבר זה העלה את חמתו של בעל הפרדס אך עדיין שתק ולא אמר כלום.

כעבור רגעים אחדים שמע שוב את קולו של הגנב משיח עם עצמו: "שוטה אני! למה עלי להתייגע בתלישת ענפים בודדים? מוטב שאעקור את העץ כולו ואקחנו עמי!"

מיד הסמיך עשייה לאמירה וקם לעקור את העץ שעל ידו. לא שלט בעל הפרדס ברוחו, רץ ובא אל הגנב, תפשו בבגדו והרעים עליו קולו: "אי ריקא שכמותך! רשע מרושע! מילא בשעה שראיתיך נכנס לפרדס וקוטף פירות, חשבתי שרק רעבונך אתה רוצה לשבור ולא דנתיך לכף חובה. אמנם בעת שהתחלת לשבור את הענפים - חרה בך אפי. אולם הבלגתי על כעסי ושתקתי. ברם עתה, כשהתחלת לעקור את העצים בפרדסי ולהשחיתם - על מעשה רשע שכזה שוב לא אסלח לך ולא ארפה ממך עד אשר אכלה בך את כל חמתי!"

יש רשעים הסרים מדרך ה’ ובדרכיו לא יאבו הלוך.

אמנם תחילה אינם אלא פורצים את הגדרות ואת הסייגים שגדרו חז"ל ובעיקרי תורה, שהם נטיעות הכרם - עדין אינם נוגעים.

ברם, כשהם רואים כי אין איש קם כנגדם להתריע על מעשיהם, יגבה ליבם והרי הם שולחים ידם בענפים, לשברם ולהשחיתם - הם עוברים על לאווין מפורשים, אינם מניחים תפילין, אוכלים נבלות וטריפות וכיו"ב. אולם משנעשה ליבם גס בעבירות, הרי הם מתחילים לקצץ בנטיעות ממש ועוקרים עיקרי תורה, מחללים כל קודש ורומסים ברגל גאווה כל קדשי היהדות.

מעשים כאלה וודאי וודאי שלא יוכל ה’ יתברך, בעל הכרם, נותן התורה, לראות ולהתעלם.

הקב"ה ייפרע מרשעים אלה בכל חומרת הדין ויתבע מהם עלבונה של תורה. (אור דניאל)

ותבט אשתו מאחוריו ותהי נציב מלח (וירא יט- כו)

אשתו של לוט עירית היה שמה. וכשהלכה עם בעלה נזכרה בשתי הבנות הנשואות שנשארו בסדום, והפכה פניה לראות אם באות אחריהם, ולכן הייתה חייבת מיתה כי מלאך גבריאל התרה בה שלא תביט מאחריה. ומפני שהיתה מריבה עם בעלה אודות מעט מלח שביקש עבור האורחים לכן הפכה ערמת מלח, שהכל נפרע מידה כנגד מידה.

ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ, לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע (וירא יט, לא-לב)

ואע"פ שבשעה שיצא לוט מצוער בודאי לא הביא עמו יין, שהרי יצא במנוסה בגלל הפחד ולבו לא היה פךנוי לתענוגות כאלול, אבל אנשי סדום היו רגילים להחזיק יינותיהם בתוך המערות, שבהיות אותה הארץ ברוכה מאד, כפי שכתבנו, לא הכילו בתיהם את היין, והחזיקו חביות מלאות יין בהרים, ולא היו חוששים פן יגנבו, שהיה להם יין רב למכביר

רק אין יראת אלוהי במקום הזה והרגוני על דבר אשתי (וירא כ-יא)

אל יחשוב האדם שגם מבלי יראת ה’, אפשר לו להיות אציל ובעל מידות טובות, מתוך אנושיות לבד, לא ולא! במקום שאין יראת אלוהים, גם אנושיות אין שם, בגלל תאווה, או כל סיבה אחרת, עלולים להתרחש מעשה רצח, רק אמונה ויראת אלוהים הינם המגן היחידי מפני מעשים רעים, וכתריס מפני הפורענות.

ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה’ אל עולם (וירא כא-לג)

מהו אשל? יש מחלוקת בין רב ושמואל.חד אמר שאברהם אבינו נטע פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעוד, וחד אמר נטע אהל(פונדק) לאכסניה ובו כל מיני פירות. ועל ידי אותו אשל התפרסם שמו של הקדוש ברוך הוא,שכשהיו אוכלים ושותים,היה אומר להם,ברכו למי שאכלתם משלו,וכי אתם חושבים משלי אכלתם? משל מי שאמר והיה עולם אכלתם (גמרא סוטה י’הובא ברש"י ז"ל).

ומלבד שהיה אברהם אבינו ע"ה מאכיל ומשקה את האורחים,היה מלוה אותם לדרכם, והרי "אשל" ר"ת אכילה שתיה לויה (רש"י כתובות ח: ר"ה בבריתו של אברהם).

וכנות אברהם אבינו ע"ה היתה לתקן מה שעיותו הראשונים,אדם הראשון בחטא האכילה שאכל מעץ הדעת,נח בחטא השתיה ששתה יין ועל ידי כן השתכר, וסדום בהעדר מצות לויה שהיו עושים להיפך ממידת החסד עם אנשים (קול אליהו)

מעשה באדם עשיר גדול בעל אכסניה שהיה מארח אנשים בכבוד, אך לא היה מלוה אותם לדרכם,ולבסוף נשרף ביתו וכל אשר לו רחמנא ליצלן. שאלו את הגאון ר’ אליהו מוילנא זצ"ל מדוע המצוה לא הגינה עליו הלא היה זריז לקיים מצות הכנסת אורחים? השיב להם בהיות שמנהגו היה לקיים באורחים רק מצוות אכילה ושתיה, ולא קיים מצות "לויה" ללות את האורחים, אם כן נשאר מתיבת אשל "אש", לכן לא היה כח במצוה להגן עליו.

נמצאנו למדים שמצות חסד צריך לעשותה בשלימות כאברהם אבינו. ואברהם למד זאת משם בן נח,שכשפגש אברהם אבינו את שם בן נח שאלו: כשהיה חרון אף בדור המבול מה הגן בעדכם שלא תשלוט בכם מדת הדין? ענה לו שם: זכות החסד שעשינו עם הבעלי חיים עשרים וארבע שעות ביממה שהאכלנום והשקינום ולא ראינו שינה בעינינו, היא שהגינה עלינו ממידת הדין, אחרת לא היה בכוחותינו לצאת מהתיבה לעולם. ואברהם אבינו למד קל וחומר: ומה מצות חסד לבהמות כך, על אחת כמה וכמה לגמול חסד עם בני אדם,ובפרט שבזה הם נכנסים תחת כנפי השכינה (מלבוש יוסף)

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני (וירא כב-א)

מדוע התורה פרסמה את נסיון העקידה דוקא, וכי הנסיון של אור כשדים שנכתב רק ברמז הוא פחות? והלא כשנמרוד זרק את אברהם לכבשן האש, נלחם אברהם לבדו נגד כל העולם להוכיח שה’ הוא האלהים, שהרי עדיין לא התגיירו המון העם, וכן ביתר הנסיונות שנתנסה אברהם, מדוע לא הרחיבה התורה ואילו בנסיון העקידה התורה הרחיבה ופירטה את סדר הנסיון לפרטיו?

הישוב לכך הוא, שהנסיון העקידה למעשה היה מורכב מכמה נסיונות קשים יותר משאר הנסיונות: א. הנסיון הנוראה שנתנסה אברהם אבינו להקריב את בנו יחידו לבורא עולם, בו בזמן שהובטח לו שיצא ממנו עם רב. ב. עד נסיון העקידה אברהם אבינו היה מקרב את כולם בדברי הוכחות שיש בורא לעולם ושהוא מנהיג את העולם והוא המטיב לנו, והנה כאן הקדוש ברוך הוא אומר לו לעקוד את יצחק בנו יחידו ולהעלותו עולה, למרות שיש חשש שהעולם ישאלו איפה החסד וההטבה שלימדת אותנו? ג. מה גם שמעשה העקידה נראה כביכול כסוג עבודה זרה של מעביר למולך, שמעבירים את בנם לתוך האש, ומכים בתופים ומחולות כדי שלא ישמעו צעקות הנער. אברהם אבינו יכול היה לטעון להשם יתברך שמא מעשה זה יגרום שימנעו מלעבוד את הבורא יתברך, ובכל זאת לא חשש, אמר אם הקדוש ברוך הוא ציוה אותי להקריב את בני אני עושה ללא שום חשבונות, ולכן התורה פרסמה דוקא את הנסיון הזה במיוחד.

ועוד יש לומר שהרי כל הנביאים (חוץ ממשה רבנו) ראו באספקלריא שאינה מאירה, כלומר ראו דבר לא ברור, והיו צריכים לדעת מעצמם את כוונת ה’ יתברך כמו שירמיה ראה מקל שקד וסיר נפוח (ירמיה פרק א’) כך גם אברהם אבינו ראה מראה לא ברור, כגון הר וענן קשור על גביו, או מזבח וסכין. והיה צריך לפרש לעצמו שכוונת ה’ היא לשחוט את יצחק וזה נסיון גדול לפרש כך, בזמן שאפשר לפרש אחרת (הגרא"מ שך שליט,א לוקט מלבוש יוסף)

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, ויאמר קח נא את בנך...והעלהו שם לעולה (וירא כב, א-ב)

שיא הנסיונות של אברהם אבינו היה עקידת יצחק. זה מסמל את יכולתו של היהודי למסור את נפשו על קדושת ה’. נסיון העקידה תמיד מוזכר לזכות עם ישראל, אם בתפילת שחרית כל בוקר, ואם בסליחות מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו, מי שעשה ליצחק בנו כשנעקד על גבי המזבח הוא יעננו, וכן זכור עקידת יצחק וכו’.

שאלה הסטורית היא וכי מה כל הרעש סביב מעשהו של אברהם אבינו, והרי המוני יהודים לצערנו הרב עלו אפילו בשמחה על מוקד האש למען קידוש ה’ במשך כל הדורות? וכמו כן מה גדולתו של אברהם אבינו? הרי נתבקש לכך באופן אישי על ידי הקדוש ברוך הוא, וכי יהודי מאמין היה מסרב לציווי אישי של הקדוש ברוך הוא?

חז"ל מספרים במדרש איכה רבה (א,נ) מעשה במרים בת נחתום (סיפור המעשה הזה ידוע גם על שם "חנה ושבעת בניה") שנשבית היא ושבעת בניה, נטלן קיסר ואמר לבן הראשון השתחוה לצלם. לא הסכים, מפני שכתוב "אנוכי ה’ אלהיך" (שמות, יתרו כ, ב), מיד הוציאו אותו והרגוהו. כך כל שבעת הבנים. כל בן מביא פסוק משלו מדוע אינו רוצה להשתחוות לצלם. בבן האחרון אומר המדרש נפלה אמו עליו והיתה מחבקתו ומנשקתו, ואמרה לו בני! לך אצל אברהם אביכם ואמור לו כך אמרה אימי, אל תזוח דעתך עליך שבנית מזבח והעלית את יצחק בנך עליו, הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלתה שבעה בנים ביום אחד, אתה נסיון ואני מעשה וכו’, ע"כ.

לכאורה צריך להבין את דברי האם אתה נסיון ואני מעשה וכו’, האם היא צודקת בטענתה? ואם כן, מה הגדולה המיוחדת בעקידת יצחק לעומת עקידות למעשה של יהודים במשך הדורות?

והנה, מצינו בגמרא בבא מציעא (פו ע"ב) תנא דבי רבי ישמעאל בשכר שלשה זכו לשלשה. בשכר "חמאה וחלב" (בראשית, וירא יח, ח) זכו למן, בשכר "והוא עומד עליהם" (שם) זכו לעמוד הענן. בשכר "יוקח נא מעט מים" (שם ד) זכו לבארה שלמרים.

ושואל על זה המהרש"א הרי נאמר בגמרא תענית (ט ע"א) שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן משה, אהרון ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן הבאר, הענן והמן. "באר" בזכות מרים, "עמוד הענן" בזכות אהרון, ו"המן" בזכות משה. אם כן כיצד הגמרא דלעיל (בבא מציעא) אומרת שהכל ניתן בזכות משה. אם כן כיצד הגמרא דלעיל (בבא מציעא) אומרת שהכל ניתן בזכותו של אברהם אבינו? ועוד קשה, מדוע נאמר שהבאר בזכותו של אברהם אבינו, והגמרא מכנה זאת "בארה של מרים"? מתרץ המהרש"א, שבזכות אברהם אבינו לא היו נותנים לעם ישראל אלא לי שעה, אבל בזכות משה אהרן ומרים היו נמשכים המן הענן והבאר זמן רב כארבעים שנה. ולכן כשנמת אהרן נסתלק הענן, וכשמתה מרי נסתלקה הבאר, וכשמת משה נסתלק המן, ע"כ.

ננסה להבין את המאמץ שעשה אברהם אבינו לעומת משה אהרן ומרים, הרי אברהם אבינו עשה כאן רק מאמץ קטן מאוד, ולכאורה בזכות מאמץ קצת הוא זוכה כביכול להעניק את כל המתנות, ואילו מאמציהם של משה אהרון ומרי שהנהיגו וסבלו את סבלות עם ישראל במשך ארבעים שנה היו הרבה יותר גדולים, ובכל אופן הזכות מתחלקת בין שלשתן "מן" למשה, "ענני הכבוד" לאהרון ו"באר" למרים.

ב"שיחות מוסר" של רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (שנת תשל"ב מאמר ח) מביא משל על מנת לתרץ את שאלתו של המרש"א לעיל אילן גדול צומח מגרעין קטן, אך הגרעין בלבד לא היה יכול להצמיח את האילן בלי אדמה, ושניהם יחד אף הם זקוקים למים ושמש וכו’, וכשיש את כל הגורמים יחד כוהם יפה להצמיח את האילן. כך הוא בענינינו, הגרעין לעמוד הענן לבאר ולמן היה מעשה החסד של אברהם אבינו, ועדיין היה זקוק גרעין זה לאדמה כדי להצמיח את האילנות של באר עמוד ענן ומן,וזאת קבלו בני ישראל ממשה אהרן ומרים ע"כ.

גרעין בלבד אינו יכול להצמיח הוא זקוק להרבה תנאים נוספים: חול מים ושמש. אמנם המאמץ של משה אהרן ומרים במשך ארבעים שנה היה הרבה יותר גדול ממאמצו של אברהם אבינו, אבל מי נטע בהם את הכוח להוציא זאת? מי זרע את הגרעין לכך? זאת עשה אברהם אבינו על ידי מעשי החסד שלו. הכוח היה בזכותו של אברהם אבינו. ולהוציא לפועל לעם ישראל במשך ארבעים שנה זה היה בזכותם של משה אהרן ומרים.

כמו כן אפשר לומר בשאלה שהתחלנו בה יתכן שמעשי קידוש ה’ בפועל במשך הדורות היו יותר גדולים ממעשה עקידת יצחק, וכן יתכן שצודקת מרים במה שאומרת לאברהם אבינו אני מעשה ואתה רק נסיון. אבל מי נתן באומה הישראלית את הכוח שיהודי ימסור עצמו על קידוש ה’? מי נתן את הכוח באם מרים למסור את בניה על קידוש ה’? את הכוח הזה זרע אברהם אבינו בעקידת יצחק, למרות שבסופו של דבר לא נשחט יצחק. ויש עוד ענין שאין אחד שמסר את עצמו בשמחה כמו אברהם אבינו לכיבשן האש או בענין העקדה שמיהר לקיימה בשמחה שנאמר וישקם... שאר הרוגי המלכות נמסרו אכן אין כל אומה בעולם שמוכנה למסור את עצמה על קידוש אמונתה כמו האומה הישראלית, לכן את הזרע שנטע אברהם אבינו מזכירים בכל הדורות והתפילות. (אור חדש)

וישכם אברהם בבוקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (וירא כב-ג)

ובהאיר היום השכים אברהם ועורר את יצחק בשקט כדי ששרה לא תשמע ותתעורר, והרי היא עלולה להתחרט ולא לתת להם לילך. ואע"פ שהיו לאברהם הרבה עבדים, אבל בהיותו אוהב מאד את המצוות, הכין הוא עצמו את כל ההכנות וחבש חמורו ובידו בקע העצים ולקח את האש וסכין השחיטה וכל הדברים הנצרכים. כי בהיותו הולך בהרים לא ימצא שום דבר, שכן בהרים אין אנשים גרים וזה ששאלנו קודם והרי עצים אפשר למצוא גם בהרים התשובה היא כי לא כל העצים כשרים למזבח, ולכן רצה אברהם לנהוג ביצחק כמו הקרבנות ולקח עמו שני הנערים שהם אליעזר וישמעאל, וילך אתם אל המקום אשר אמר לו האלהים

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק (וירא כב-ד)

ביום השלישי הוא יום ראש השנה ראה את המקום מרחוק שראה ענן חשוך ושונה משאר העננים ומסובב בהר, חשב בינו לבין עצמו נדמה לי שזהו ההר שאמר לי האלהים, אבל עדיין לא ידע זאת בבירור, כי חשב שמא מקרה הוא. ולכן שאל את יצחק לאמר: בני, האם אתה רואה משהו. ענה לו: כן. שאל את הנערים האם אתם רואים איזה דבר. אמרו לו: לא. ומכאן ידע שבאותו הר הוא צריך לערוך את העקדה. כי בראותו דבר נשגב לא היה להם זכות לראות אותו. שאם היה זה מקרה שירד ענן חשוך היו צריכים כולם לראותו כי זה דבר יוצא מן הרגיל. ויש אומרים שאברהם ראה בבירור שהשכינה שרויה באותו הר.

בכית המלאכים

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא והנה בקעה גדולה לפניו והרים גבוהים סביב לה. וינועו ההרים וימושו ממקום ויתקבצו כולם אל מקום אח ויתחברו ויהיו להר גדול מאוד. וירד עמוד אש ויעמוד על ההר ויגיע ראשו השמימה. וענן עלה ויכס את ההר וירא כבוד ה’ בענן ויהי המקום הזה נורא ונחמד עד מאד. ויאמר אברהם ליצחק הגידה נא לי, בני מה אתה רואה שם? ויאמר יצחק עמוד אש וענן כמראה הקשת אנכי רואה! ויאמר אברהם אל נעריו הגידו נא לי מה אתם רואים שם? ויאמר יצחק עמוד אש וענן כמראה הקשת אנכי רואה! ויאמר אברהם אל נעריו הגידו נא לי מה אתם רואים שם? ויביטו הנערים ויתבוננו אל המקום אשר אמר להם אברהם ויאמר הרים אנחנו רואים! ויאמר אברהם: שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם וילכו אברהם ויצחק ויבואו אל המקום ההוא. ויקח אברהם את יצחק ויסתירהו מפני השטן כי אמר אל יתן ביצחק מום ונרצה לעולה! ויבן אברהם את המזבח ויערוך את העצים ויגש אל יצחק לעקדו. ויאמר יצחק: הואל נא אבי, ועקדתני בכח, פן יפול עלי פחד פתאום בראותי את המאכלת והתנודדתי הנה והנה, ויקשה ממך לשחטני! ויעש אברהם כדברי יצחק ויחל לעקוד אותו. ויתן יצחק את ידיו ואת רגליו אל אביו לעקוד אותן, ויאמר אל נא תגיד לאמי את דבר מותי בראותך אותה עומדת על הגג או עוברת על פני בור פן תבהל וקרה אותה אסון! ויכל אברהם לעקוד את יצחק וישם אותו ממעל לעצים וישלח את ידו לקחת את המאכלת.

ויהי לב אברהם שמח לעשות את דבר ה’ ועיניו ירדו דמעה, כי נכמרו רחמיו על יצחק הענוג והרך. בעת הזאת נפתחו השמים והמלאכים נקבצו מחנות מחנות, ויצעקו אל ה’ לאמר למה צוית את אברהם בחירך לעשות ככה? ויבכו המלאכים ותפלנה שלש דמעות בעיני יצחק...ואך נגעה המאכלת בצואר יצחק ותצא נפשו ותעף השמימה. אז ישמע קול ממרום לאמר אל תשלח ידך אל הנער! וכהשמע קול האלהים ותשב נפש יצחק על קרבו ויחי ויפקח את עיניו וישא אותן השמימה ויקרא ברוך אתה ה’ מחיה המתים!

ויאמר אברהם אל הקול הקורא מן השמים מי אתה שקראת לי? ויען אותו הקול לאמור מלאך ה’ צבאות אני ויאמר אברהם לא אמוש מן המקום הזה עד אם יאמר לי ה’: הורידה את בנך מעל המזבח! ועתה הבה אוציאה טיפת דם אחת מבני יחידי...! ויקרא המלאך שנית אל אברהם ויאמר כה אמר ה’ אל תעש לנער מאומה! ויהי ברגע הזה ויובא איל ויושם בין השיחים, הוא האיל אשר נברא ביום הששי בערב וירעה בגן העדן תחת עץ החיים ויישת ממימי הגן ויהי ריחו מלא את כל העולם. בעת ההיא הוריד אברהם את יצחק בנו מעל העצים וישא עיניו אל השמים ויתפלל אל ה’ לאמר ה’ אלהי! הנה אנכי לא חשכתי מך את בני יחידי היקר לי בחיי, על כן אנכי מתחנן אליך לאמר רחם נא את בני יצחק כי יחטאו לך וכבשת את כעסך וסלחת לעוונם והושעתם בצד להם! ויאמר ה’ ידעתי, כי יחטאו לי בני יצחק ועשו את הרע בעיני ושפטתי אותם בראשית כל שנה והיה כי יחפצו בסליחתי והתפללו אלי ותקעו לי בשופר איל, כאיל העומד מאחריך! ויבט אברהם אחריו וירא והנה איל נאחז בסבך בקרניו. ויתבונן אליו אברהם וירא והנה הוא מוציא את קרניו מסבך אחד ונאחז בסבך שני... ויאמר ה’ ככה יאחזו בני יצחק בארצות רבות והתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר עד היום ההוא אשר אקח בו את קרן האיל הזה ותקעתי בה לחרותם ונגאלו ושבו לארצם...

והאיל מהר ויצא מן הסבכים אשר נאחז בהם ויגש אל אברהם ויגע בראשו אל בגדו. ויהי הדבר הזה לאות כי שמח הוא על צאתו מן הסבכים להיות לעולה תחת יצחק. ויקחהו אברהם ויעלהו לעולה תחת בנו. ותאכל האש את האיל ולא נותר ממנו בלתי אם עשרת גידים ועורו ושתי קרניו. ויהיו הגידים למיתרים בכינור הנפלא אשר לדוד מלך ישראל והעור לאזור אליהו הנביא והקרן השמאלית לתקוע בה על הר סיני ביום תת ה’ את תורתו לבני ישראל והקרן הימנית צפונה עד היום הזה והיה בשוב ה’ את שיבת ציון ונלקחה הקרן ההיא ויתקע בה והלך קולה מקצה הארץ ועד קצה הארץ ושבו בני ישראל אל ארץ מולדתם!

ירושלים

ויהי כאשר כילה אברהם להעלות את העולה ויקרא למקום הזה "יראה". ויאמר ה’ אם אקים את דבר אברהם עבדי אשר קרא למקום הזה יראה, הלא יתעצב מאד שם בן נח הצדיק. אשר קרא למקום הזה "שלם" ואם יקרא המקום הזה בשם אשר קרא לו שם בן נח והתעצב אברהם על כן אקרא למקום הזה "ירושלם" לאמר "יראה שלם’’ ושמחו שני הצדיקים האלה וראו כי הקימותי את דברי שניהם. ויעש ה’ כאשר דיבר, ויהי שם המקום ירושלם עד היום הזה.

ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר אברהם אל יצחק בנו ידע תדע, בני, כי כל הטוב אשר עשה ה’ עמנו ויברכנו ונהיה ברכה בא אלינו בגלל התורה אשר למד אותי שם לעשותה, ועל כן לך נא, בני, אל הצדיק ההוא ולמדת וחכמת והשכלת והיית מבורך ולמדת גם את בניך ועשית אשר לא תסור התורה מפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם! וישמע יצחק לדברי אברהם אביו ויושק לו וילך אל שם.

וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (וירא כב-י)

הוא לקח הסכין בידו הימנית והתחיל לחתוך את עור צוארו בשיעור שיצא רביעית דם אז בא השטן ודחף אותו בידו של אברהם וכך נשמט הסכין ונפל למטה וי"א כי נפגמה וכשראה אברהם כך אמר נראה כי אין הקב"ה רוצה שאשחוט אותו אם כן נראה שאני מחויב להורגו בידים. וכשרצה אברהם לחונקו אמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער וגו’.

המקרה הבא מסופר ע"י יהודי בשם ר’ ישראל שהיה נוכח במעשה: שנת תש"ח בירושלים הערבים ירו וזרקו רימונים בהרבה איזורים בארץ. אזעקות נשמעו ואנשים רצו למקלטים לעתים קרובות ר’ ישראל שהה באחד המקלטים בירושלים, כששמע על אחד מתלמידיו שנפגע מרימון והובא לבית החולים "ביקור חולים" בירושלים, הוא רץ לאורך הרחובות לבית החולים הוא נמנע מללכת במקומת הפתוחים אשר שם יוכל לפגוע בו כדורי הערבים.

כשהגיע לכניסה של בית חולים הוא ראה במרחק את הצדיק רבי אריה לויןי רץ עם אדם נוסף לכיוון בית החולים

נכנסו למחלקה המרכזית של בית החולים הם נדהמו מהמראה הנורא של גופות רבות המכוסות בסדנים התוצאות הנוראות של התקפת הערבים.

ר’ ישראל החל לחפש אדם כדי לשאול ולאתר את מקום תלמידו באותו רגע הוא ראה דבר לא יאומן ר’ אריה לוין עבר מעל לכל גופה הרים את הסדין הלבן שכיסה אותה וביקש מהאדם שליוה האותו לצלם את פניו של הגופה. וכך הם עברו מהרוג להרוג.

הוא ידע שר’ אריה מפורסם כאוהב ישראל גדול ולכן הוא לא הבין כלל מדוע ר’ אריה מצלם את הגופותהאם אינו חושש לבזיון המתים ר’ ישראל חשב בתחילה שכנראה ר’ אריה רוצה את התמונות כדי לשלוח אותם לחו"ל ולהראות לעולם את אכזריותם של הערבים אך הוא הבין שאין זה הפתרון מעשי.

ר’ אריה קרא ר’ ישראל היכן כבוד המת?

ר’ ישראל השיב ר’ אריה "אתה יכול להאמין לי שהדבר נצרך ביותר כששמעתי את החדשות הנוראות על ההרוגים עלה בלבי חשש שבגלל ריבוי ההרוגים לא יצליחו הקברנים לזהותם כראוי ונשותיהם תשארנה עגונות ולעולם לא תוכלנה להנשא שנית חשבתי שכנראה התמונות הללו יסיעו לרבנים בתפקידם.

ר’ ישראל עמד בפה פעור כשר’ אריה ממשיך להסביר "רצתי מהמקלט כדי לחפש צלם בתחילה לא מצאתי אדם שיסכים לבוא איתי גם כשמצאתי לבסוף את האדם הזה נשמעו האזעקות למשך הרבה זמן והוא פחד לצאת. נסיתי להסביר לו את חשיבות המעשה שאנו חייבים לבצע אך בכל זאת הוא השתהה לאחר מכן אמרתי לו: "אני מבטיח לך שאתה ואני נתחלק בשוה בשכר המצוה בעולם הבא ורק אז הוא הסכים לבוא איתי"

במצב חירום וסכנה כה גדולה רק אדם כר’ אריה לוין חשב על מצוה כה גדולה (המגיד מספר לוקט ממורשת אבות)

ויקרא אליו מלאך ד’....(וירא כב-יא)

בעת המחלוקת הגדולה על החסידים, כשהשתמשו המתנגדים בנשק של חרמות ושמתות נגד ה"כת", שלחו כתב חרם אחד גם להגאון ר’ רפאל מהמבורג ז"ל בעל "תורת יקותיאל" (שהיה רב הגליל בהמבורג), שיחתום אף הוא עליו. בה מכתב ששלחו לו כתבו, שגם "הרב הדומה למלאך ד’ צבאות" חתם על כתב החרם.

השיב הגאון:

כשציוה הקב"ה לאברהם אבינו לשחוט את יצחק לא מסר הדברים על ידי מלאך, אלא הקב"ה בעצמו אמר לו כן, ואחר כך כשציוהו שלא לשחטו שלח לו על ידי מלאך. להודיעך, כי להציל את האדם די שנשמע גם על ידי מלאך, אבל לשחוט אדם אין להאמין למלאך, אלא דוקא אם הקב"ה בעצמו יאמר כן.

לכן אסור למהר לפסול יהודי ולנדות אותו כי עלבונו גדול יותר משפיכות דמים.

וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (וירא כב-יב)

וכשרצה להושיט ידו כדי לשוחטו אמר לו יצחק כך: אדוני אבי מאחר שאני עלם בן ל"ז שנה בשיא עלומי אע"פ שאני רוצה לקיים את מצות בוראי ברצון רב ובלב ונפש אבל מאחר שנפשי יקרה לי מאד חוששני שברגע שתשים המאכלת יכנס מורך בלבי ואגרום ח"ו לשני עונות האחד שמן הצער שהרגיש אולי אתן לך איזו מכה ברגלי או ביד ומפני שאני בחור ואתה זקן אני עלול לפגוע במכה כל שהיא ואולי אגרום לך טירחה גדולה שתתקשה לשוחטני ואעבור על ציווי כבד את אביך ואת אמך. והעון השני שאהיה גורם לפסול את השחיטה שמא אגרום שהיה או דרסה שכן חמשה דברים פוסלים את השחיטה ואחשב נבלה ח"ו לכן אני מבקשך מאד לעקוד אותי יפה כדי לקיים המצוה כתיקונה ושלא יארע לנו שום מכשול.

ולכן נקרא אירוע זה עקדת יצחק שפירשו קשירת יצחק וכך לקח אברהם את י צחק והפכו כשפניו כלפי הקרקע וכפת את שתי ידיו ואת שתי רגליו לאחוריו כדי שלא יוכל לזוז. והרימו והניחו על גבי המזבח שם עליו עצים ופניו כלפי מעלה וכשם שעשה כן אברהם ליצחק כן עשה הקב"ה למזלות ולשרי אומות העולם כדי להכניעם ולשוברם שלא תהיה להם שליטה על ישראל וכשם שהשוחט נותן רגלו על גבי הבהמה כשהוא שוחטה כך ישב אברהם וברכיו על יצחק ותפס את סימניו בידו השמאלית ועיני אברהם נתמלאו דמעות והיו נופלות לתוך עיניו של יצחק שכן אע"פ שלבו היה חזק לקיים את ציווי הי"ת אבל עיניו זלגו דמעות וכן אנו אומרים בסליחות דעני ליצחק על גבי מדבחא ענינן ר’’ל שיצחק היה עקוד על גבי המזבח ולא היה יכול לזוז וערך תפילה לפניך וענית לו אף אנו מבקשים ממך בזמן צרתנו.

וכן מלאכי שמים היו הולכים וצועקים לפני הקב"ה והיו בורים בכי מר ואמרו רבונו של עולם, אתה נקרא רחום וחנון אם כן רחם נא על יצחק המונח עקוד על גבי המזבח כשה. והואיל שהבטחת לאברהם להרבות את זרעו ולהוריש לו את ארץ כנען והראת לו את ירושלים ואת בית המקדש עכשיו שמרגלית יקרה זו תאבד מהיכן תצא האומה הישראלית ומי יקיים את המצות ורחם גם על האב הזקן שיגון גדול לראותו אחרי שהשתוקק כל ימיו לבן והיה מתענה בכל מיני סבל ולבסוף כשנתת לו בן בהיותו בן מאה הוא רץ לעשות רצונך זכות זו תעמוד לו ויהיה רצון שתחונן את חייו של יצחק.

ועיני אברהם הביטו בעיניו של יצחק ויצחק הפנה את עיניו כלפי מעלה וראה את המלאכים אבל אברהם לא ראה אותם ענה להם הקב"ה ואמר: האם זוכרים אתם מה שאירע בבראשית העולם כשרציתי לברוא את האדם שנועצתי בכך ואמרתם לי מה אנוש כי תזכרנו כי בהיותו חוטא אינו ראוי לשום גדולה אבל אילו ידעתם את מעלתו של אברהם לא הייתם מדברים. כל זה עשיתי אלא כדי להוכיח לכם את מעלת האדם שבידו הברירה להיות צדיק גמור ולהיות חשוב יותר מן המלאכים ומאחר שהודיתם במו פיכם שאברהם הוא אדם גדול מאד ושלם בחסידות אראה לכם עתה שלא ישחוט אותו שלא זה רציתי אלא לפרסם את חסידותו.

ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו ויקרא אברהם שם המקום ההוא יהוה יראה אשר יאמר היום בהר יהוה יראה (בראשית כב יב-יד)

נישאלת השאלה למה אמר המלאך אמר ולא חשכת את בנך את יחידך ממני מה פשר המילה מימני אחרי הבן הוא של אברהם ולא של המלאך ועודכתוב איל אחר נאחז בסבך איננו רואים שני איילים אז לאיזה איל אחר מדובר כאן?

כדי לפצח את הקושיה צריכים להקדים ולומר שאת פרשת העקדה אנחנו קוראים כל יום בשחרית מעבר לכך שהעקידה קרתה בראש השנה אנחנו קוראים את פרשת העקדה בראש השנה ויום כיפור בשחרית לפני מינחה וגם עולים לתורה בפרשת העקידה הטעם לדבר שיעמוד לנו זכות הניסיון של אברהם אבינו שבזכותו הקב"ה ירחם עלנו ויכתוב ויחתום אותנו לחיים טובים ולשלום. אך למה אנחנו כל כך מיתגאים בפרשת העקידה הרי רבו הצדיקים שמסרו נפשם למען שמו יתברך כמו חנה ושיבעת בניה עשרת הרוגי מלכות ועוד ובכלל למה הניסיון משתייך לאברהם ולא ליצחק הרי יצחק הוא הנעקד בשימחה כאשר ביקש מאביו לעקוד אותו כמו קורבן עקוד וקשור כדי שלא יזוז והשחיטה תיהיה כשרה.

צריכים להבין את פנימיות המעשה ולא את החיצוניות כאשר הקב"ה אמר לאברהם ביצחק יקרא לך זרע ומבטיח לו שירש את הארץ וזרעו יהיה כחול על שפת הים וכו... ואחרי כמה פסוקים הוא אומר לאברהם קום תעקוד את בינך יחדך אשר אהבת יצחק הרי זה תרתי דסיטרי רק לפני כמה פסוקים אמר השם שביצחק יקרא לך זרע כיצד הוא מבקש לעקוד אותו כל אחד מאיתנו היה שואל את הקב"ה למה כוונתו הרי אין בכך היגיון וזה גם מה ששאל יצחק את אברהם ואילו את אברהם זה לא מענין בכלל והוא אינו מחפש את ההיגיון ולא נישען על בינתו כולו היתבטלות אפסולותית לציווי בוראו והשכים לקיים את מיצוות בוראו שנאמר וישקם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו... לכן לפני שאברהם שוחט את בנו זועק המלאך אברהם אברהם ויאמר הנני ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני כלומר המלאך היה מזעוזע מגודל אמונתו של אברהם שמעולם לא היה צדיק שקיים את ציווי בוראו בצורה כזאת מושלמת פנימית מבלי שום נגיות ומחשבות או אינטרסים לא טהורים כד כדי שברהם לא שאל מדוע ולא חיפש היגיון רק כדי לקיים את ציווי השם ולעקוד את בנו ופילל לבואו כל חיו לכן אמר המלאך את המילה מימני שלא חסר לי שום איבר ואני המלאך השלם ותכלית השלימות ניברא ממיצוה זו. ידוע לכולם כשאדם עושה מיצווה הוא בורא מלאך אך ברגע שהמיצווה לשם כבוד או לשם קבלת שכר אין המלאך יוצא מושלם אלא בעל מום תלוי באופן קיום המיצווה אך איך שאברהם קיים את המיצווה לא ניברא כזה מלאך מושלם מתקופת בראשית ועד היום הזה ולא ניחסח מהמלאך שום איבר הוא שלם יפה ומאיר לכן אמר לו המלאך אברהם אני בהלם מהיראת שמים שלך ולא חשכת ממני שום איבר וכולי מושלם. אברהם מרב שכל כולו שקוע במיצוות בוראו כימעט שחט את בנו עד שעצר אותו המלאך ואז נאמר וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך, מה הכוונה לאיל אחר הרי לא היו שני איילים אלא אברהם מרב אמונתו העצומה הוא רק את בנו כמו אייל עד שעצר אותו המלאך וזימן לו אייל אמיתי כדי שיקריב קורבן וישחרר את בנו מהמיזבח לכן עם עבד השם כזה מושלם כמו אברהם אבינו אנחנו באים ביום הדין שזכותו תישמור עלינו שאפילו המלאכים מעידים עליו שהוא תכלית השלימות והיראה שאמר המלאך כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה...

הולדת יצחק

ויהי ביום הולדת יצחק ותגדל השמחה בארץ מאד, כי הפליא ה’ לעשות ביום ההוא ויפקוד נשים עקרות רבות ותלדנה, ויפקח עיני עורים, ותשמענה אזני חרשים ויחכם כל פתי וכל משתגע וישמע בכל בית קול ששון וקול שמחה וכל הנשים הכבודות אשר הלכו אל שרה לשאול לה לשלום תמהו אשה אל רעותה לאמור האמנם ילדה שרה והיא זקנה מאד? ותבאנה אל שרה ותברכנה אותה, ויהי כאשר שמעה שרה את קול בכית יונקיהן, ותאמר הגשנה נא את יונקיכן אלי והינקתי אותם! ותעשין הנשים כדבר שרה ותגשנה אליה את ילדיהן ותינק אותם ויחדלו מבכות, ותראין הנשים את הדבר הגדול הזה ותאמנה בה’ ותאמרנה עושה נפלאות גדולות!

המשתה והשטן

ויגדל יצחק ויגמל כי חדל להניק ויעש אברהם משתה גדול ויבוא שם ועבר וכל גדולי הארץ ואבימלך מלך פלשתים ופיכל שר צבאו, גם תרח אבי אברהם ונחור אחיו באו מחרן עם כל אשר להם ויאכלו וישתו וישמחו וירא השטן את הדבר הזה ויבוא אל בית אברהם ויהי דמיונו כעני הבא לבקש אוכל, ויעמוד בפתח הבית ואברהם לא ראהו, כי עמד בכל העת הזאת וישרת את אורחיו, ולא קרא לעני הזה לאכול לחם. וישמח השטן על הדבר הזה שמחה גדולה ויתייצב לפני ה’ ויאמר אתה ה’ נתת לאברהם את כל תאות ליבו וירם ויחדל מעשות חסד לעניים, היום ניסיתי אנכי אותו ואעמוד כעני בפתח ביתו ולא שם לבו אי ולא קרא לי לאכול לחם? ויען ה’ את השטן ויאמר אין כאברהם ירא ה’ ורודף צדקה וחסד בכל הארץ, וידעתי גם ידעתי, כי גם את בנו יחידו את יצחק לא יחשוך ממני ביום אמרי לו העלהו לי לעולה! ויאמר השטן לא יעש אברהם את הדבר הגדול הזה! ויאמר ה’ אתה תראה היקרה דברי אם לא.