פירוט מאמרים לפרשת במדבר

ישראל נודדים במדבר

ישראל נודדים במדבר

שיר מאת: אהובה קליין©

ישראל נודדים במדבר

טף זקן ונער

ככלה בעקבות חתנה

המעריף עליה אהבה.

 

חולות סלעים וגבעות

הרי טרשים ומהמורות

נתיבים זרועי עקבות

אדמה רווית דמעות.

 

אלוקים סופר ומונה

מחבק בניו ונהנה

יגיש במגש כסף

מזון ללא הרף.

 

שם יתאחדו כאחים

בלב בנפש מחוברים

יעלו במעלות הקדושה

עליהם תשרה השכינה.

הערה: השיר בהשראת פרשת  במדבר[חומש במדבר]

 

 

 

 

 

פרשת במדבר, מיהו שבט יהודה ,במה חשיבותו-ומה לו ולסמל ירושלים?

פרשת במדבר, מיהו שבט יהודה ,במה חשיבותו-ומה לו ולסמל ירושלים?

מאת: אהובה  קליין.

חומש במדבר- הוא הספר הרביעי מתוך חמישה חומשי תורה - בפי חז"ל נקרא: "חומש הפקודים"  מהטעם שבראשיתו הוא פותח במפקד עם ישראל במדבר וגם סמוך לסיומו ישנו מפקד.

בפרשת במדבר הפותחת ספר זה :מתואר סדר חניית השבטים כפי שהכתוב מתאר: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב.  וּצְבָאוֹ, וּפְקֻדֵיהֶם--אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וְהַחֹנִים עָלָיו, מַטֵּה יִשָּׂשכָר; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר.  ו וּצְבָאוֹ, וּפְקֻדָיו--אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, וְאַרְבַּע מֵאוֹת. מַטֵּה, זְבוּלֻן; וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן, אֱלִיאָב בֶּן-חֵלֹן. וּצְבָאוֹ, וּפְקֻדָיו--שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, וְאַרְבַּע מֵאוֹת.  ט כָּל-הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה, מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת-אֲלָפִים וְאַרְבַּע-מֵאוֹת--לְצִבְאֹתָם; רִאשֹׁנָה, יִסָּעוּ". [במדבר ב', א-י]

השאלות הן:

א] מי היה יהודה ובמה חשיבותו?

ב] מדוע זכה לחנות  במזרח - קרוב למשכן?

תשובות.

 יהודה וחשיבותו.

 יהודה היה הבן הרביעי של  לאה- אחרי ראובן, שמעון ולוי כפי שהכתוב מתאר: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַםאוֹדֶה אֶת-ה'--עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה" [בראשית  כ"ט, ל"ה]

נשאלת השאלה: מדוע דווקא אחרי שלושה בנים שילדה לאה, היא החליטה להודות לה' על  לידת  יהודה?

רש"י עונה : האימהות - היו נביאות וידעו  שעתידים לצאת מיעקב י"ב שבטים ויעקב יישא ארבע נשים . יוצא אם כן שלפי חלוקה שווה – הייתה כל אחת מהן עתידה ללדת שלושה בנים , לכן אמרה לאה לאחר לידת שלושת הבנים הראשונים : שלא יהיה לה פתחון פה כלפי ה', שהרי את חלקה כבר קיבלה,. מוסיף ואומר רש"י: בקריאת רוב השבטים נאמר:  "ותקרא שמו" חוץ משלושה בנים - לוי, יהודה ודן - עליהם נאמר:" על כן ,קראה שמו"  כל מי שנאמר בו: "על כן" רמז לכך: כי יהיה שבט גדול במספרו. חוץ משבט לוי, למרות שנאמר  "על כן" הוא לא התרבה  בקהל שלו - כי ארון הברית- שתפקידם היה לשאת אותו ממקום למקום בזמן נדידתם במדבר- גורם  היה להם להתמעט – מהטעם:  שהיו נכשלים בכבודו ובחומר קדושתו ונענשו  על כך בעונש מוות.

מעניין לשים לב להתנהגות יהודה  בזמן  שאחיו  השליכו את יוסף לבור  ובאדישותם יושבים וסועדים לחם.   תגובתו: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו:  מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ.  לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו". [בראשית  ל"ז, כ"ו- כ"ז]

רש"י  מסביר  על כך:  התכוון יהודה להגיד לאחיו: איזה ממון הם ירוויחו מכך שיהרגו את יוסף? ויסתירו את דבר הריגתו? לכן הצעתו הייתה למכרו לישמעאלים שעברו שם. ואכן אחיו קיבלו את הצעתו.

גם בהמשך  הדרך יהודה לוקח אחריות – כאשר בעקבות מציאת הגביע אצל  בנימין, יוסף  מחליט להשאירו במצרים - בניגוד לדעת יתר האחים, היחידי שנלחם למען בנימין, הוא: יהודה, כפי שהכתוב מציין: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּך..." [בראשית מ"ד, י"ח]

כאשר יעקב אוסף אליו את בניו  טרם מותו  ומברכם  הוא קורא לו: יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ--יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ...." [בראשית מ"ט,  ח-ט]

נאמר בדברי הימים (ה, ב) "כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו". ואמנם, בני יהודה היו מצוינים בגבורתם עד  כדי כך שאמרו במדרש (אסתר רבה א, יז): "עשרה חלקים של גבורה ירדו לעולם – תשעה ביהודה ואחד בכל העולם".   בנוסף לכך מסופר בתלמוד: כי כבר בצאת ישראל ממצרים עמדו גיבורי יהודה בראש היוצאים, ובן שבטם נחשון בן עמינדב היה הראשון שקפץ אל הים "ולפיכך זכה לעשות ממשלה בישראל" (סוטה לז.).

בספר "כל אגדות ישראל" מסופר רבות על גבורת יהודה:" ויהי בשנת המאה וחמש שנים לחיי יעקב- היא השנה התשיעית לשבת יעקב ובניו בארץ כנען, בבואו מפדן ארם, וייסע יעקב ובניו בימים ההם מחברון וילכו ויבואו עיר שכם וישבו בחלקת השדה אשר קנה מאת חמור- אבי שכם לפני הכות שמעון ולוי את העיר.

וישמעו כל מלכי הכנעני והאמורי - כי שב יעקב ובניו שכמה וישבו בה. ואמרו: המעט הכותם אז את יושבי העיר- כי ישבו לרשתה ולהכות את שלוש מאות האיש והאישה היושבים בה לרשתה? ויתקבצו כל מלכי כנען ויבואו כולם יחד להילחם עם יעקב ובניו, וישלח ישוב- מלך תפוח גם אל כל המלכים אשר סביבותיו אל אילון מלך  געש ואל..... ".ובהמשך  מסופר:" ויהי  כאשר החל ישוב לירות את חיציו השנונים אל יהודה, ויפליא ה' לעשות וישובו החיצים ויפלו בליבות אנשי  צבאו, וירא ישוב כי כן, ויתמה מאד ויאמר: אקרבה אל יהודה והמתיו בחרבי, ויהי כאשר היה בינו ובין יהודה מרחק שלושים אמה, וירץ אליו יהודה בחמת כוחו וירם אבן גדולה וכבדה עד מאד ויך את ישוב בכוח על מגנו ויחרד ישוב חרדה גדולה עד מאד וייפול מעל סוסו והמגן אשר הכה - בו יהודה באבן- נשמט מידי ישוב ויושלך מכובד המכה חמש עשרה אמה וייפול לפני המחנה שנית, ויראו המלכים את מעשה יהודה הגדול וייבהלו מאד ויתקבצו אל מחנה ישוב להבהיל את יהודה וליראו, וישלוף יהודה את חרבו ויך במחנה ישוב ארבעים האיש אשר סבוהו ותיפול אימת יהודה על מחנה ישוב וינוסו ויפוצו"

חשיבות שבט  יהודה הייתה : בעיקר  - בערכים המדיניים והרוחניים-הדתיים, שנוצרו על אדמתו. מארץ יהודה יצאה מלכות דוד, אשר בימיו ובימי שלמה -  הקימו בני ישראל- ממלכה גדולה וחזקה,  ששלטה בכל  האזורים הסמוכים והכול יראו מפניה.

חניית שבט יהודה.

שבט מחנה  יהודה חנה בראש המחנה- בצד  מזרח וכל אחד  מקבוצת המחנות היה נקרא על שם השבט המוביל והחשוב שבתוכם - כלומר: כל השבטים שחנו תחת דגל זה חנו לפי השבט שהשתייכו אליו.

נשיא שבט יהודה היה: נחשון בן עמינדב. השבטים שהיו כפופים  לשבט יהודה היו: יששכר וזבולון .

רבי זלמן סורוצקין בספרו: "אוזניים לתורה" כותב: כדי להבטיח את השלום בתוך שבטי ישראל היה הכרח לסדר שבכל מחנה במדבר היו שלושה שבטים שהשתייכו לאם אחת, האוהבים איש את רעהו, לכן  בראש  המחנה האחד היה יהודה שנועדה לו המלוכה וצמודים אליו יששכר וזבולון –אחיו - גם בני לאה..

הרלב"ג :[ רבי לוי בן גרשום  ] טוען: שצד מזרח נחשב למקום בעל  חשיבות רבה - מול פתח אוהל מועד וקדשי הקודשים ולכן חנו בצד זה: משה, אהרון ובניו, שבט יהודה שנחשב לשבט המלוכה וצמודים אליו אחיו: יששכר וזבולון – גם בני לאה- שנולדו אחריו.

ר' אברבנאל  מתבונן על אופן סדר החנייה מבחינת  אסטרטגית - שהיא כמו סדרי הצבא שבימיו -  מגמתה- לשמור שמירה טובה לכל המחנה, צד מזרח נחשב לחזית המחנה ,לכן  במקום זה חונה שבט יהודה שהיו בו סך הכול- יחד עם אחיו 186,400 איש - הוא נחשב למחנה הגדול והמשמעותי ביותר אשר  מאפשר בלימת התקפה של האויב מכוון החזית .

לעומת  הצד המזרחי, הרי בדרום ובמערב שמהם אין נשקפת סכנה גדולה – הם נחשבים לצדדים המשניים- שכנו שני מחנות קטנים: ראובן ואפרים בצד  צפון - ישב שבט  דן - שנחשב לשבט המאסף. זהו מחנה שהיה תפקידו להבטיח את העורף.

סמל האריה מופיע על דגל ירושלים והטעם הוא:

האריה הנחשב למלך  החיות – משמש  כשומר על חומת העיר , כמו כן, את זיקתה של עיר הבירה שהייתה בנחלת שבט יהודה . ידוע כי יהודה זכה לברכת אביו יעקב: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ--יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה"

יהודה זכה גם  שסמלו: האריה  הוא אחד הסמלים היהודיים השכיחים אשר עיטרו תשמישי  קדושה -כמו הפרוכת ודלתות  ארונות בתי הכנסת - עד היום הזה.

האריה מסמל גם חוזק , אומץ לב ומלוכה..

לסיכום, לאור האמור לעיל. ניתן להסיק על חשיבותו של שבט יהודה לאורך כל התנ"ך, מארץ יהודה יצאה מלכות דוד שבימי דוד ושלמה  שלטה על אזורים רבים.

יעקב  האוסף את בניו טרם מותו ,כנראה רואה ברוח הקודש - את עתידו  של שבט יהודה לקראת הדורות  הבאים ולכן בירך אותו  בכתר מלוכה ויפים דברי הנביא: יואל:

"וִיהוּדָ֖ה לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֑ב וִירוּשָׁלַ֖‍ִם לְד֥וֹר וָדֽוֹר"  [יואל ד, כ]

מילים אלו מקבלות  עוצמה מיוחדת ביום חגה של ירושלים - בימים אלה ממש , יום ירושלים הבא עלינו לטובה.

 

שבט יהודה

שבט יהודה

 שיר מאת: אהובה קליין ©

לאה מודה לאלוקים

להולדת בן מחמדים

רביעי  מתוך השבטים

משמים הגיח בנסים.

 

יעקב ברוחו מנבא:

יהודה  גור אריה

עורקיו  דם מלוכה

עצמותיו אש גבורה.

 

הכול יראים מפניו

אויבים נלכדים בידיו

יש ואפסו כוחותיו

חיש קם על רגליו.

 

יהודה חי וקיים

דגלו מתנוסס לעולם

כאריה  רובץ על החומות

לגאולה  צופה- ימים כלילות.

 הערה: השיר בהשראת פרשת במדבר [חומש במדבר]

 

 

 

 

 

 

 

 

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ

 שיר מאת: אהובה קליין©

שבטי ישראל כמלאכים

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ חונים

באהבה מקיימים  ציוויים

שורשי אבות יונקים.

 

המהלך במדבר  וסלעים

מזהה שורות אוהלים

כל שבט  וסמלו האופייני

שליחותו - ייעודו המעשי.

 

 דוגמת שבט יהודה

 לגור אריה זכה

 נפתלי אילה שלוחה

יששכר עמל בתורה.

 

סביב  המשכן  מתרכזים

מזיו השכינה נהנים

אלוקים אותם ינצור

מכל צרה עליהם ישמור.

 הערה: השיר בהשראת פרשת במדבר [חומש במדבר]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת במדבר - סוד הדגלים וסדר חניית השבטים?

פרשת במדבר -  סוד הדגלים וסדר חניית השבטים?

 מאת:  אהובה קליין.

עם ישראל עומד בפני שער חדש - והוא שער המדבר.

חומש במדבר- נקרא בפי חז"ל- "חומש הפקודים"  היות ובראשיתו וגם סמוך לסיומו [בפרק כ"ו]  מתואר המפקד הרחב שנערך לשבטי ישראל על ידי  משה בציווי אלוקים.

על כך אומר רש"י: אלוקים מונה את עם ישראל כל שעה - מתוך חיבתם!

בנוסף לציווי ה' למשה- למנות את עם ישראל, התורה מתארת את סדר חנייתםבמדבר ודגליהם כפי שהכתוב  מתאר: "וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם.  וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב, לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת, וְלֹא-יִהְיֶה קֶצֶף, עַל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְשָׁמְרוּ, הַלְוִיִּם, אֶת-מִשְׁמֶרֶת, מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.  נד וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה--כֵּן עָשׂוּ."  [ במדבר א', נ"ב]

וכן נאמר:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ.

השאלות הן:

 א] מה תפקיד הדגל לכל שבט?

 ב] על פי מה נקבע סדר חנייתם במדבר?

 תשובות.

דגלי שבטי ישראל.

על פי ספר  "מטה שמעון",  נאמר בשיר השירים[ב, ד] "...וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַהֲבָֽה"׃  כאשר בני ישראל היו בסיני - ראו שכינה שורה על ארבע מחנות מלאכים שהם היו עשויים ארבע דגלים : דגל מיכאל, דגל גבריאל ,דגל נוריאל ודגל רפאל   נתאוו ואמרו: מי ייתן  ותשרה השכינה עלינו בארבע מחנות וזו הכוונה למילים: "וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַהֲבָֽה"

דעת מקרא מסביר: נחלקו חז"ל  במילים: "איש על דגלו..."

לפי תרגום יונתן: לכל אחד מארבעת המחנות היה דגל בעל שלושה  צבעים וזאת במקביל לצבעם של השבטים באבני החושן  וזה הרמז:

"בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם",

 ועליו שמותיהם של שלושת השבטים שבאותו מחנה, ובמרכזו היה מופיע פסוק מסוים בליווי ציור סמלי מיוחד. על דגל מחנה יהודה: הופיע הפסוק: "קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ".[במדבר י', ל"ה] ועליו ציור אריה ואילו על דגל שבט ראובן היה כתוב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד". [דברים ו', ד] ובמרכז הדגל היה איל מצויר. על דגלו של שבט אפרים היה מופיע הפסוק: "וַעֲנַן יְהוָה עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה".[ במדבר י', ל"ד] ובאמצע הדגל- היה מצויר צורת ולד.

על דגל שבט דן: היה מצוין הפסוק: "וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה' רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל"׃[במדבר  י', ל"ו] באמצע הדגל היה מצויר נחש.

לפי תנחומא [במדבר י"ב] המילה:" בְאֹתֹת"  מכוון לאופן חנייתם של השבטים וזאת - במטרה ללמד אותנו כי חניית השבטים הייתה מותאמת- לשיבוץ ששיבץ יעקב את בניו למטרת נשיאת ארונו לאחר מותו - בזמן שיצאו ישראל ממצרים.

עיקר משמעות המילה: "דגל"- חטיבה  גדולה בצבא – [גם לפי  חז"ל]:  המתחלקת ליחידות משנה- וכאן הכוונה  לחטיבה של שלושה שבטים וגם במדרש נאמר: "אין דגלים אלא צבאות" [ שמות רבה ט"ו, י"ז] " והיו  כולם [המלאכים] עשויים דגלים דגלים. [במדבר רבה ב] הדגל הוא האות המסמל את החטיבה.

רש"י מסביר: כי המרחק בין השבט לאוהל מועד היה בסך הכול. אלפיים אמה.

בעל העמק דבר: סובר: כי בנוסף לדגל הגדול של כל שבט, היה לכל בית אב  דגל קטן באותה צורה, אלא שכל  דגל  היה מסומן באות מיוחדת. כגון: א,ב,ג.   מחנה דן שכן  לצפונו של המשכן, כל שבטי דגל זה- דן, נפתלי, ואשר- הם נחלו בצפון- בגליל.

על הדגל של שבט נַפְתָּלִי, - הייתה מצוירת אילה-  על פי ברכתו של יעקב: "נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה--הַנֹּתֵן, אִמְרֵי-שָׁפֶר".  [בראשית מ"ט, כ"א]

רש"ר מסביר: אילו היו  מטילים על נפתלי שליחות- השליחות הייתה נעשית על ידו- באופן  מהיר מאד. אומנם נפתלי אינו  פועל מתוך דעתו ורצונו, אלא רק בתור שליח של אחרים. לאילה זו יש קרן חלולה , אשר מופיעה בצורת קשת ועיגול. נפתלי אינו נחשב למקורי ,או יצירתי, לא בידיעות ולא במעשים, אלא הוא מוכשר לקלוט רעיונות של אחרים ואותם מוציא לפועל  מהר-  כאילה שלוחה.

סדר החנייה במדבר.

רלב"ג סובר: שהצד המזרחי היה החשוב מכולם - מול  אוהל מועד וקודשי קודשים מטעם זה, חנו שם משה, אהרון ובניו וגם שבט יהודה שהיה שבט מלוכה ולידו אחיו - בני לאה שנולדו אחריו: יששכר וזבולון.

הצד הדרומי- הוא בדרגה שנייה בחשיבות- שם חנו בני קהת- תפקידם היה לתחזק את כלי הקודש של המשכן, כמו כן, חנו שם: שבט ראובן שהיה הבכור מלידה. והשבטים שנולדו אחריו: שמעון ובמקום  לוי שלא נכלל בדגלים- ישב-גד- שהיה הראשון לבני שפחת לאה- זילפה.

הדרגה הבאה -  הצד המערבי הוא שימש לחנייתם של בני גרשום, שהיו מטפלים באוהל ובמכסהו וכן השבטים אפרים, מנשה ובנימין- בני רחל .

הדרגה הרביעית הייתה הצד הצפוני- שם היה מקום חנייתם של בני מררי שעליהם הוטל התפקיד  הקשה ביותר וזה היה  גם מקום חנייתם של שבט דן אשר שימש כמאסף  לכל המחנות שהוא הראשון מבני  השפחות , ואשר הוא נולד לשפחת לאה - ונפתלי שנולד לשפחת רחל.

אברבנאל  מסביר מנקודת מבט בסדר החנייה של השבטים באסטרטגיה- שהיא כמו בסדרי הצבא שבימיו ומטרתה: שמירה מרבית לכל מחנה.

בצד המזרחי: המהווה את  חזית המחנה, חנה מחנה יהודה שכלל:186.400 איש- הוא היווה את המחנה הגדול ביותר והוא שימש לבלימת התקפה  מן החזית. בצד הדרומי והמערבי שמהם הסכנה פחותה בהרבה- היו הצדדים  המשניים של שני מחנות קטנים: שבט ראובן- בסך 151.450 איש ושבט אפרים בסך: 108.100 איש , בצד הימני – היה המחנה הגדול יותר- מחנה ראובן, בצד הצפוני היה שבט דן שתפקידו היה להיות המאסף לכל המחנות והוא היה המחנה השני בגודלו: בסך157.600   שבט זה היה יכול להבטיח את העורף. לכן קיימת סיבה לציון מספרי האוכלוסין של השבטים ודגליהם.

ישנו מדרש האומר:

"בשעה שאמר הקב"ה למשה: עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר: עכשיו עתידה המחלוקת להינתן  בין השבטים, אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח- והוא אומר: אי אפשי, אלא בדרום, וכן ראובן וכן אפרים וכן כל שבט ושבט. אמר לו  הקב"ה מה אכפת לך אין צריכים לך, מעצמן הם מכירין מקומן- יש בידן מיעקב אביהם היאך לשרות בדגלים, אינני מחדש עליהם כמו שטענו אותו והקיפו את מיטתו,  כן יקיפו את המשכן"

ההסבר למדרש זה: בשעה שמשה  נצטווה להעמיד את השבטים- כל אחד בצד המיועד לו, התחיל חושש משה מפני המחלוקת שעלולה להתפרץ בין השבטים ויתחילו לריב על מקום המתאים להם על פי שיקולם. מיד הרגיע הקב"ה את משה ואמר לו: אל תדאג: הרי יעקב אסף אליו את כל בניו טרם מותו בירך אותם וציווה אותם ללכת בדרך ה' והבנים קיבלו עליהם מלכות שמים ומשסיים את דבריו אלה, נתן להם הנחיות כיצד לשאת את מיטתו לאחר מותו.

בני יששכר וזבולון יחזיקו במיטתו בצד המזרחי, ראובן ,שמעון וגד יחזיקו מיטתו בצד הדרומי.

אפרים מנשה ובנימין יהיו מצד מערב , דן, אשר ונפתלי יישאו מיטתו בצד הצפוני ואילו יוסף לא יאחז במיטתו של יעקב- כי יוסף מלך. ועליהם לכבד איש את רעהו. כיוון שיעקב נפטר והבנים נהגו במיטתו כפי שציוום- כדי לתת להם שכר טוב שקיימו צוואת אביהם- ציווה ה' אותם לחנות  דגלים כמצוות יעקב אביהם וכך לא הייתה מחלוקת ביניהם.

 לכן נאמר עליהם: "לְבֵית אֲבֹתָם", באותו  סדר חנו גם סביב המשכן [מדרש רבה במדבר, ב, סימן, ח']

לסיכום, לאור האמור לעיל- ניתן להסיק: כאשר כל שבט ושבט ממלא את שליחותו המיועדת לו וכל אחד יודע את מקומו ומה דגלו- ממילא קיים סדר מופתי וכולם חיים בשלווה והרמוניה והכול  מתרחקים מאש המחלוקת ומכבדים איש את רעהו.

מכאן, נבין כאשר עם ישראל מתאחד כאיש אחד בלב אחד בתוך ארצו ללא מחלוקות – החיבור הזה  גורם  להשכנת השכינה  על העם כדברי דוד המלך:

          "יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". [תהלים קכ"ב, ג']

 

 

פרשת במדבר- הקשר בין היהודי- לתורה והמדבר.

פרשת במדבר- הקשר בין היהודי- לתורה והמדבר.

מאת: אהובה קליין

חומש במדבר נקרא גם בשם: "חומש הפקודים"- מהטעם: שבראשיתו ולקראת סופו קוראים אנו - על מפקד מקיף שנערך לעם ישראל בצווי ה' וכך התורה מתארת את המפקד הראשון במדבר:  "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר.  שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.  מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן. וְאִתְּכֶם יִהְיוּ, אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה--אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית-אֲבֹתָיו, הוּא". [במדבר א, א-ה]

השאלות הן:

א] מדוע  מופיע הציווי  למשה ואהרון למנות את  ישראל?

ב] מה הקשר  בין –היהודי לתורה והמדבר?

תשובות.

הציווי למנות את עם ישראל:

על פי רש"י: מרוב  שהקב"ה מחבב את בניו – הוא מונה אותם בכל שעה, כשיצאו ממצרים- ספר אותם וגם לאחר שנפלו רבים בעונש בעקבות חטא העגל- זאת כדי לדעת כמה נותרו בחיים. וכן כשבא ה' להשרות שכינתו על ישראל , באחד  בניסן כשהוקם המשכן ובאחד באייר- ספר אותם.

רש"ר-[הרב  שמשון רפאל הירש] סובר: מטרת הספירה: אינה נובעת ממניעים כלכליים, מדיניים, אלא למען התורה אשר עם ישראל קיבל בסיני ועול המצוות הם מקבלים באוהל מועד. התורה  ניתנה לישראל כהוכחה שנטהרו מחטא העגל ובחודש אייר ימנו כל השבטים והמשפחות והאנשים למען התורה ומפה יצעדו קדימה , יקבלו את התורה במטרה לשמור ולקיים את מצוותיה הלכה – למעשה.

נאמר [שמות ,ל, י"ב]: "כל העובר על הפקודים ייתן מחצית השקל, וכל הסכום של הכסף שייאסף יינתן לצורך אחזקת המקדש- "על עבודת אוהל מועד" מכאן שכל אדם מישראל  נמנה ונחשב רק על פי מחויבותו  לתורה - לכן כל מפקד   מתבצע לצורך המקדש ומטרותיו.

ה"חיזקוני" סובר: כי הספירה הייתה למטרה צבאית: כי באותה תקופה הם ראויים לצאת  ולבוא בצבא המלחמה.

על פי של"ה הקדוש: המפקד גרם לכך- שהשכינה תשרה על עם ישראל ,היות ובתוך העם ישנו חשבון מדויק ויש חשיבות לכל אחד ואחד, לפי שהיחיד עלול להכריע את גורל העולם כולו, כדברי חז"ל: "לעולם יהא אדם רואה את עצמו ואת העולם חציו זכאי וחציו חייב,  עשה מצוה אחת- אשריו- שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו- לכף זכות, עבר  עבירה אחת-  אוי לו  שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה"

חשבון זה שכל יהודי ויהודי הוא אחד מתוך רבים- מביא לשני דברים:

 א] לתשובה.

 ב] להשראת השכינה.

החיד"א  מסביר רעיון דומה, נאמר: "מחצית השקל בשקל"[שמות ל- י"ג]- חייב אדם מתוך ישראל לדעת שעל ידי קדושתו מכריע את כל העולם אשר משקלו תמיד במחצה- והרמז במילים : "מחצית השקל"

"חידושי- הרי"ם- מעלה רעיון מעניין:

"דבר שבמניין אפילו באלף לא בטל" הקב"ה- לא מעוניין שבניו יהיו בטלים בתוך אומות העולם לכן ציווה למנות אותם וכך עשאם ל"דבר שבמניין" שאינו בטל בתוך הרוב. ומוסיף ומדגיש: "כי אף שדין זה אינו אלא מדרבנן, הרי מניין שהתורה גופה ציוותה- עליו , אינו בטל אפילו  מן התורה.

 ה"שפת אמת" מסביר: עצם הספירה של עם ישראל מוכיחה  שלתבונת הקב"ה אין מספר, לכל אדם יש ידיעה ובינה מיוחדת האופיינית רק לו – ובכך מתגלה גדולתו של בורא עולם. ולמרות שכולם נטבעו בחותמו  של האדם הראשון,  אף על פי כן-לכל אחד פנים שונות וגם הדעות משתנות מאדם לאדם וכל אחד יש לו כישרון שונה מחברו- ומכאן שאין מספר לתבונת אלוקים. ולכן הם נמנו לגולגלותם לבית אבותם- היות והאבות כוללים את דעות הבנים- באופן כללי ואחר כך - זה מתפשט לפרטים.

התורה והמדבר.

החיד"א מבהיר: ש"במדבר סיני"- הוא בגימטריא: "בשלום" [378] וחז"ל אמרו כאשר עם ישראל התאחדו במעמד הר סיני- כאיש אחד שהרי נאמר: "ויחן שם ישראל" [שמות י"ט, ב] התאחדו כאיש אחד בלב אחד וכך זכו אבותינו למעמד  קבלת התורה  מפי הגבורה , ומהטעם שברוב השנים נוהגים לקרוא את  פרשת במדבר בשבת -טרם חג השבועות מן הראוי להרבות שלום בין אדם לחברו -עוד טרם  חג מתן  תורה ,כפי שנהוג סמוך לימים הנוראים.

מדרש רבה, שואל: מדוע "במדבר סיני" ?  לומר לך: כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר [ במילים אחרות: מי שאינו מוכן  לוותר על הונו ורכושו למען התורה] אינו יכול לקנות את התורה והחכמה.

רבי  מנחם מנדיל העיר על מדרש זה: רק אדם השם עצמו כמדבר, השמח בחלקו ואינו דורש למענו דבר מהזולת -מן הראוי שהשכינה תשרה עליו וראוי להתבשם מאור התורה ,למה הדבר דומה? לאדם הנודד לבדו במדבר וחייב להישען על כוחות עצמו ואינו יכול להסתמך על עזרתם של אחרים- באופן  זה האדם חייב לעמול בתורה –וכך יגלה את צפונות התורה ורזיה.

גם ההוגה בתורה ביום ובלילה - חייב לדעת שעדיין לא נגע ממש בתורה הקדושה וזאת בדומה למדבר שלא נגע בו יד האדם- לא נחרש ולא נזרע. ועל כן הוא  לא שלם.

לסיכום, פרשת במדבר נקראת תמיד  סמוך לחג  השבועות- חג מתן תורה וגם בסמיכות ליום ירושלים- והדבר המשותף לשני האירועים החשובים: אחדות העם וכך ישנו קשר אדוק בין היהודי- המדבר והתורה.

יהי רצון, שעם ישראל יזכה תמיד לעסוק בתורה ולהיות מאוחדי – כאיש אחד בלב אחד ומעוצמה זו נזכה לכך שהשכינה תשרה על עם ישראל ונזכה במהרה  לבוא הגאולה  ולדברי ה' – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

 

מניין ישראל במדבר

מניין ישראל במדבר

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 ויהי היום ציווי משמים

למשה ואהרון השניים

חיש לפקוד כל יוצא צבא

מבן עשרים שנה ומעלה.

 

אלוקים אוהב בניו

באהבה מונה אוהביו

כאיש הסופר מעותיו

מחשיבם כמאור עיניו.

 

משה ואהרון  כאיילים

בחולות המדבר  מהלכים

נעצרים על אחד הסלעים

 יחדיו עדת ישראל מונים.

 

ענני שכינה מחוללים

אורות גנוזים מתגלים

ברקיע חוגגים שרעפים

ברכות כמים מרעיפים.

 הערה: השיר בהשראת פרשת במדבר [חומש במדבר]

 

 

 

 

 

 

שבט יששכר.

שבט יששכר.

שיר מאת: אהובה קליין ©

שבט יששכר בני לאה

 פניהם עטורות הילה

בתורה הוגים יומם וליל

 ראויים לשבח והלל.

 

ממזרח למשכן שוכנים

בשבט  זבולון מסתייעים

משורשי אבות צומחים

עטרת  קדושה  זוכים.

 

לחמור גרם משולים

משא כבד   סוחבים

התורה בעיניהם כיהלום

 אותה  יישאו לכל מקום.

 

 עריבה היא כפרי מגדים

דבש וחלב נופת צופים

דעה וחכמה ממנה  שואבים

בינתם כמים לים מכסים.

 הערה: השיר בהשראת פרשת במדבר [חומש במדבר]

 

 

 

 

פרשת במדבר - מיהו שבט יששכר ובמה ייחודו?

פרשת במדבר -  מיהו שבט יששכר ובמה ייחודו?

מאת: אהובה קליין .

חומש במדבר- הרביעי מבין חמשת חומשי התורה - פותח בקורות עם ישראל במדבר.

על פי תקנת עזרא הסופר, אומרים חז"ל- פרשת במדבר נקראת סמוך לחג השבועות וזאת על מנת לבצע הפסקה בין פרשת בחוקותיי המכילה דברי תוכחה לבין חג מתן תורה - על פי חז"ל חג זה משמש ראש השנה לפירות האילן כפי  שצוין  במסכת ראש השנה [א, ב]

חומש במדבר נקרא בפי חז"ל בשם: "חומש הפקודים", משום: שבתחילתו  ובסמוך לסופו [פרק כ"ו] - נערך מפקד עם ישראל.

בני ישראל היו חונים במדבר על פי סדר מיוחד כשלכל שבט- דגל משלו עם סמל השבט  וכך התורה מתארת את  דגל מחנה  יהודה:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ.  וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב.  וּצְבָאוֹ, וּפְקֻדֵיהֶם--אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.  וְהַחֹנִים עָלָיו, מַטֵּה יִשָּׂשכָר; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר.  וּצְבָאוֹ, וּפְקֻדָיו--אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, וְאַרְבַּע מֵאוֹת מַטֵּה, זְבוּלֻן; וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן, אֱלִיאָב בֶּן-חֵלֹן.  וּצְבָאוֹ, וּפְקֻדָיו--שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, וְאַרְבַּע מֵאוֹת.  כָּל-הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה, מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת-אֲלָפִים וְאַרְבַּע-מֵאוֹת--לְצִבְאֹתָם; רִאשֹׁנָה, יִסָּעוּ".... [במדבר ב', א-י]

השאלות הן:

א] על סמך מה נקבע: מי יהיה ראש דגל?

ב] מי היה שבט יששכר ומה מאפיין אותו?

 תשובות.

הבחירה בראש הדגל.

"בעל הטורים" מסביר: יעקב אבינו רמז בדבריו מי ראוי להיות ראש הדגל: כל מי שדיבר עימו בברכתו טרם מותו[בראשית מ"ט] בלשון נוכח היה  עתיד להיות ראש דגל.

 ואלו הם השבטים:

א] שבט ראובן:  "ראוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי"[בראשית מ"ט, ג]             

ב] שבט יהודה: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ—יָדְךָ" [בראשית מ"ט, ח]

ג] יוסף: "מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ" [שם מ"ט,  כ"ה]

ד] דן: " לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה". [שם מ"ט, י"ח]

רבי זלמן סורוצקין בספרו: "אוזנים לתורה" כותב: על מנת להבטיח את השלום המוחלט בתוך שבטי ישראל היו חייבים לבצע סדר באופן הבא:

כל מחנה במדבר יכלול שלושה שבטים המשתייכים לאם אחת - שבדרך כלל אוהבים זה את זה יותר מבני אב אחד.

ללאה היו שישה בנים והם: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון.- להם נועדו שני מחנות .

בראש מחנה ראשון- היה עומד יהודה אשר זכה במלוכה כפי שנאמר עליו: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ-- יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ.  גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ.  לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. [שם מ"ט, ח- י"א]

בראש המחנה השני עמד ראובן - לפי שהיה בכור והצטרף אליו- לדגלו- גד שהיה בכור שפחת לאה - במקום שבט לוי. שלא היה כלול במחנות ישראל מהטעם שהיו לו תפקידים מכובדים אחרים.

במחנה השלישי: היו בני רחל כשבראשם עמד אפרים לפי שיעקב הקדימו למנשה [בראשית מ"ז, כ]

המחנה הרביעי:כלל את בני השפחות: דן, אשר, נפתלי, ששרר ביניהם שלום ושלווה  בדומה לילדים מאם אחת . בראש המחנה עמד דן –שהיה בכור שפחת רחל-הבכור לבני  השפחות [בראשית כ"ט, י"ג]

ה"שפת אמת" אומר על המילים: "אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם"- ממשפט זה ניתן ללמוד: שכל יהודי  יפעל  במעשיו, יום, יום בדומה  למעשיהם של האבות וזאת כדי שחס ושלום לא יינתק משורשי אבותיו אשר הם משמשים מקור  קיום לכל האומה כולה.

לכן דגל הבנים חייב להתאים לדרכם של אבותינו.

 

שבט יששכר.

מקור השם  יששכר  בדברי לאה - אימו : " וַתֹּאמֶר לֵאָה, נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי, לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, יִשָּׂשכָר":[ בראשית ל, י"ח]

שבט יששכר היה ממוקם בצד המזרחי למשכן - יחד עם יהודה וזבולון. וכללו יחדיו: 186,400 איש.

הכלי יקר מציין: כי מעלת החכמה חופפת את שלושת השבטים הראשונים: יהודה, יששכר וזבולון.

ביהודה נאמר:" לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו".

עליהם אמרו חז"ל: שהיו ראשי גלויות בבבל ונשיאים בארץ ישראל.

אצל יששכר נאמר: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם".  [דברי הימים א, י"ב, ל"ג]

על זבולון נאמר:" וּמִזְּבוּלֻן, מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט  סֹפֵר".  [שופטים ה, י"ד] שבט זה היה מכלכל גם את יששכר.

ברכת יעקב ליששכר הייתה:" יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם--רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.  וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד:"

על פי מדרש רבה: "כשם שהחמור טוען את המשא- כך יששכר טוען את התורה" [בראשית מ"ט, י"ד]   ומה שנאמר: "רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם"  פירושו לפי רש"י: כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בביתו כשהוא רוצה לנוח- רובץ לו בין תחומי העיירות  שמוליך שם חבילות של פרקמטייא =[מסחר.]

ברכת משה הייתה ליששכר וזבולון יחדיו:

"וְלִזְבוּלֻן אָמַר, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ.  עַמִּים, הַר-יִקְרָאוּ--שָׁם, יִזְבְּחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק:" [דברים ל"ג, י"ח- י"ט ]

על פי רש"י: זבולון ויששכר התברכו יחדיו בפי משה- לפי ששניהם עשו שותפות ביניהם-זבולון לחוף ישכון ויוצא לדרך של מסחר בספינות ,מרוויח כסף ונותן לתוך פיו של יששכר, היות והם יושבים ועוסקים בתורה לכן משה הקדים את זבולון ליששכר- שתורתו  של יששכר תלויה בזבולון.

הסבר זה של רש"י מבוסס על דברי מדרש רבה: "...שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו ,לפיכך קדמו וכו' וכן משה אומר: שמח זבולון בצאתך למה? שיששכר באהלך- שלך הן- שאתה מסייעו לישב בהן".

לפי גודלם- קדם שבט יששכר שהיה בן חמישי ללאה וזבולון היה השישי, אך משה ויעקב ברכו את זבולון תחילה היות ותורתו של יששכר הייתה תלויה בעבודת זבולון.

נחלת שבט יששכר הייתה באזור מזרח עמק יזרעאל של ימינו וכללה ערים כמו: יזרעאל , שונם, אבץ, עין חדה ודברת . וכן ערים שנועדו לחצי שבט מנשה כגון: יבלעם ובית שאן.

בארץ ישראל- השבט השתתף במלחמת סיסרא ומהשבט יצא השופט: תולע בן פואה.

וכמו כן יצא מהשבט : בעשא מלך ישראל [מלכים-א', י"ט, כ"ז]

בימי חזקיהו היו בני יששכר בין אלה הבאים מאפריים לעשות פסח בירושלים [דברי הימים-ב, ל', י"ח]

בגלות עשרת השבטים גלה שבט יששכר ומאז לא ידועים עקבותיו.

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק שאופן התנחלותם של השבטים סביב אוהל מועד היה באופן מופתי, כשאוהל מועד  נמצא במרכז ומסמל את הנקודה הרוחנית בתוך שבטי ישראל ויפה הייתה שותפותם של יששכר וזבולון כאשר זבולון תומך כלכלית ביששכר שעסק בתורה- ימים כלילות.

מי ייתן  ובמהרה נזכה לראות את דברי נבואתו של ישעיהו הנביא- רוקמים עור וגידים:

כִי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים" [ישעיהו י"א, ט]

במדבר- מה הקשר בין מסירות נפש למדבר?

במדבר- מה הקשר בין מסירות נפש למדבר?

מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשת במדבר הפותחת את חומש במדבר: נקראת גם בשם: חומש הפקודים

על פי דברי חז"ל , הטעם לכך: לפי שהחומש בתחילתו וגם לקראת סופו מתאר את מפקד בני ישראל.

הפרשה פותחת במילים: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור: שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל — זכר לגולגולתם: מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא..." [במדבר  א, א-ג]

השאלות הן:

א] פרשה זו נקראת בין יום ירושלים לחג השבועות- האם במקרה?

ב] מה הקשר בין מסירות נפש למדבר?

ג] מדוע ה' ציווה למנות את עם ישראל?

תשובות.

התקופה בה נקראת פרשת במדבר.

מעניין כי פרשת במדבר נקראת בין יום ירושלים לבין  חג השבועות.

מתברר שאין מקרה בעולם.

מקרה = קרה מה'. היום הראשון שהותרה הכניסה לראשונה לכותל המערבי בתום  מלחמת ששת הימים  , היה ביום מתן תורה שבועות  תשכ"ז.

חג השבועות- מתאפיין באיחוד עם ישראל, לפי שהתורה ניתנה על הר סיני ביום: ו' בסיון כאשר כל עם ישראל התאחדו יחדיו כאיש אחד בלב אחד, כפי שנאמר:"ויחן  שם ישראל נגד ההר", כאיש אחד בלב אחד.

 על כך אמר רש"י: כי על סמך המילה:"ויחן" הנאמרת בלשון יחיד-ניתן ללמוד כי עם ישראל, התאחד ברגע היסטורי זה- כאיש אחד בלב אחד.

וכאן הקשר אל חג השבועות- חג מתן  תורה.

הדבר היחיד שמסוגל לחבר עם ללא מדינה וארץ, הרי זו תורת ישראל.

כך גם לגבי העיר ירושלים, ככתוב : "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" [תהלים]

ואמרו ע"כ  חז"ל: "עיר שמחברת את ישראל- זה לזה" [ירושלמי ב"ק  פ"ז, ה"ז]

ובנוסף יש בכוחה של ירושלים לחבר ולאחד  גם את תפילותיהם של עם ישראל, כפי שנאמר: "והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה  לאבותם, העיר אשר בחרת, והבית אשר בנית לשמך"

והגמרא מתארת: "היה עומד בחוץ לארץ יכווין את לבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר:" והתפללו אליך דרך ארצם, היה עומד בארץ ישראל, יכווין את לבו כנגד ירושלים שנאמר: "והתפללו אל ה'  דרך העיר אשר בחרת" [שם מ"ד]

היה עומד בירושלים יכוון את לבו כנגד בית המקדש שנאמר: והתפללו אל הבית הזה" [דברי הימים-ב ו, ל"ב]

היה עומד בבית המקדש יכוון את לבו כנגד בית קדשי- הקודשים, שנאמר: והתפללו אל המקום הזה" [מלכים-א, פ"ח- פל"ב].

נמצא, עומד במזרח מחזיר פניו למערב. במערב, מחזיר פניו למזרח . בדרום, מחזיר פניו לצפון. בצפון, מחזיר פניו לדרום, נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד.

את המשותף להליכה במדבר, יום ירושלים ומתן תורה, ניתן למצוא בגמרא: "לך ה' הגדולה- זו קריעת ים סוף, והגבורה- זו מכת בכורות. והתפארת - זו מתן תורה. והנצח - זו ירושלים .. וההוד-זה בית המקדש".

כל האירועים: מתן  תורה במדבר, יום ירושלים, חג השבועות- הם גורם מאחד את עם ישראל וכאשר כולם מאוחדים אז השכינה שוכנת על כולם.

מסירות נפש ומדבר.

רבי מאיר שפירא מלובלין: אומר התורה ניתנה לעם ישראל  כדי שיקיימוה בכל תנאי ומצב. עד כדי מסירות נפש למען האמונה בה' לאורך כל החיים, מסירות נפש זו  מופיע בתורה כבר מהופעתו ומעשיו של אברהם אבינו, על כך ישנו מדרש:  "בשלושה דברים ניתנה תורה  : באש ,במים ובמדבר...מה אלו חינם לבאי העולם. כך דברי תורה חינם הם" [מדרש  רבה [א'-ז']

 א] "באש"- רמז לאברהם אבינו שקפץ לכבשן- האש -למען אמונתו, זו מסירות נפש של יחיד.

ב] "במים" רמז למעשה נחשון בן עמינדב, שקפץ לים- סוף –בראש עם ישראל וזו הייתה מסירות נפש של רבים.

ג] "במדבר"- רמז למעשי אבותינו, שהלכו במשך ארבעים שנה במדבר- זוהי מסירות נפש  מתמדת של כל העם-וזוהי המדרגה הגבוהה ביותר.

הציווי למנות את עם ישראל במדבר.

על פי רש"י: הקב"ה אוהב את עם ישראל ומתוך חיבתו אליהם סופר אותם מידי פעם.

כשיצאו ממצרים מנה אותם ,[שמות י"ב, ל"ז]

 כשחטאו בחטא העגל ונענשו [שמות ל"ב, ל"ה] מנאם ,כדי לבחון כמה נשארו.

 וכשה' בא להשרות את שכינתו עליהם. שוב מונה אותם.

: כי הספירה באה מהטעם של ארגון וסדר: "לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו. .שיפנו [שיברחו] הכנענים מפניהם"

הרשב"ם מפרש רעיון דומה: "לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל.. ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה. לכך ציווה הקב"ה בתחילת חודש זה למנותם"

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק כי ההליכה במדבר הייתה בעלת משמעות רוחנית גדולה- מקום בה עם ישראל נאלץ להסתפק במועט  עד כדי מסירות נפש, שם זכה לקבל את התורה כשהוא מאוחד כאיש אחד בלב אחד.

זכות זאת שמורה לעם ישראל  לנצח, כפי שנאמר: "...זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחריי  במדבר בארץ לא זרועה"[ירמיהו, ב, ב]