פירוט מאמרים לפרשת במדבר

פרשת במדבר - עם נבחר ה' ובית המקדש.

פרשת במדבר - עם נבחר ה' ובית המקדש.

מאת: אהובה קליין.

פרשת במדבר- היא הפרשה הראשונה הפותחת את חומש במדבר - הרביעי מתוך חמישה חומשי התורה.

חומש זה – על פי דברי חז"ל - נקרא גם  בשם: "חומש הפקודים"  מהטעם: שבתחילתו וגם לקראת סופו מתואר- מפקד מקיף לשבטי ישראל על ידי משה בציווי ה'.

החומש כולו עוסק בעיקר בתיאור נדודי בני ישראל במדבר החל בשנה השנייה ליציאתם ממצרים. ועד שנת הארבעים שבה חנו  עם ישראל בערבות מואב.                 

בדרך כלל, אנו קוראים את פרשת במדבר  סמוך לחג השבועות.

על פי חז"ל: זוהי תקנה של עזרא הסופר מהטעם: "תכלה שנה וקללותיה" כדי לקיים הפסקה - בין דברי התוכחה שבפרשת "בחוקותיי - לבין חג השבועות - היות ולפי דברי חז"ל - הוא ראש השנה לפירות האילן – כפי שנאמר : [מסכת ראש השנה א, ב]:

"בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן:
בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה;
וּבָעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן..."

 הפרשה פותחת בפסוקים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר.  שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.  מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן.  וְאִתְּכֶם יִהְיוּ, אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה--אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית- אֲבֹתָיו, הוּא... [במדבר א, א-ד] בהמשך התורה מפרטת את שמות השבטים ומספרם וביניהם גם שבט בנימין:

"לִבְנֵי בִנְיָמִן, תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:  בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה--כֹּל, יֹצֵא צָבָא.  פְּקֻדֵיהֶם, לְמַטֵּה בִנְיָמִן--חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף, וְאַרְבַּע מֵאוֹת". [במדבר א', ל"ו- ל"ז]

השאלות הן:

א] מה המשמעות של המקום: " בְּמִדְבַּר סִינַי"?

ב] מה מטרת  המפקד של עם ישראל במדבר?

ג] מיהו שבט בנימין ובמה ייחודו?

תשובות.

מִדְבַּר סִינַי - חשיבות  המקום.

פרשנים רבים דנים על מקום המדבר וחשיבותו:

החיד"א [רבי חיים יוסף דויד אזולאי] מסביר: המילים: "בְּמִדְבַּר סִינַי"-  בגימטרייא= "בשלום" 378 וכבר אמרו חז"ל [מכילתא לפרשת יתרו] שכאשר הגיעו בני ישראל למדבר- היו כל השבטים מאוחדים כפי שרומז לנו הכתוב:

"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר".[שמות י"ט, ב]  המילה:" וַיִּחַן"- רומזת שעם ישראל היו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד - לפני קבלת התורה - לפי שלא נאמר על עם ישראל בלשון רבים: "ויחנו". בזכות אחדותם זו במדבר-  זכו כל העם למעמד כה נשגב של קבלת התורה על הר סיני – מפי הגבורה.

מוסיף ואומר החיד"א: היות ונוהגים ברוב השנים לקרוא את פרשת במדבר שבת קודם חג שבועות, ישנו מנהג להרבות שלום בן אדם לחברו לפני חג מתן תורה באופן דומה - לזמן הקודם -  לימים הנוראים.

במדרש רבה אנו קוראים: על חשיבות מדבר סיני: לומר לך: שכל מי שאינו עושה עצמו הפקר בדומה למדבר - במילים אחרות, מי שאינו מוכן לוותר על כספו ורכושו עבור התורה - אין ביכולתו לרכוש את התורה והחכמה!

רבי מנחם מנדיל מקוצק מעיר על מדרש זה ומבאר: רק אדם – השם עצמו כמדבר-השמח בחלקו ואינו מבקש למענו דבר מרעהו - ראוי שתשרה עליו השכינה וזכאי להתבשם מאור התורה ובדומה  מי שהולך במדבר לבדו שחייב להישען על כוחות עצמו ואינו יכול  לשים את מבטחו  על אחרים - באופן דומה  הלומד תורה, חייב לעמול בכל כוחו בזמן הלימוד - כדי   לעמוד על כל צפונותיה ורזיה- גם מי שלומד ביום ובלילה תורה - חייב להגיע למצב שעדיין לא נגע ממש בתורה הקדושה - כפי שהמדבר  שכמעט לא  נגעה בו יד אדם- ולא נעבד ולא נזרע ביד אדם.

חז"ל אומרים במדרש רבה [א, ז]: "בשלושה דברים ניתנה התורה:

באש, במים, ובמדבר...מה אלו חינם לכל באי העולם, כך דברי תורה  חינם "

ומעידים חז"ל: שלושה דברים אלו - האש, המים והמדבר מורים לאדם את הדרך שעליו לילך בה - כדי לעלות במעלות התורה והיראה:

האש – זו שלהבת יה- להט ההתלהבות שבליבם של ישראל לה'- שנחשב לאביהם בשמים.

המים - הכוונה לשפלות הרוח - יישוב הדעת וצלילות המחשבה.

המדבר - מסמל את סמל הצניעות וההסתפקות במועט - כדברי חז"ל במסכת אבות:

 "כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא" [מסכת אבות  ו', ד]

רבי מאיר שפירא מלובלין סובר: הקב"ה העניק לעם ישראל את התורה במדבר- במטרה שיקיימוה - גם בתנאים קשים ובלתי סבירים ויהיו מוכנים למסור את נפשם לה', גם בתנאים קשים וממושכים -  החל מאברהם אבי האומה ועל כך מדרש רבה מרמז: על שלושת הדברים בהם ניתנה תורה:

"באש"- רומז על אברהם אבינו שקפץ לתוך כבשן האש למען אמונתו וזאת הייתה מסירות נפש של יחיד.

"במים"-  רמז  למעשה נחשון בן עמינדב - שקפץ לתוך ים סוף בראש עם ישראל - זו הייתה מסירות נפש של הרבים.

"במדבר"-  רומז על מעשה אבותינו שהלכו ארבעים שנה במדבר - בארץ לא זרועה - וזוהי מסירות נפש  מתמדת של כל העם שאין כדוגמתה.

מטרת מפקד ישראל במדבר.

רש"י מבאר על פי המדרש: "מתוך חיבתם לפניו [לפני ה'] מונה אותם [את ישראל] כל שעה [מפעם לפעם]: כשיצאו ממצרים, מנאם [שמות י"ב, ל"ז] וכשנפלו בעגל [ כאשר עברה עליהם מגפה בעבור חטא העגל] [שמות ל"ב, ל"ה]

מנאם - לידע מניין הנותרים וכשבא להשרות שכינתו עליהם [במשכן שהוקם]- מנאם. מכאן  אנו מסיקים: כי הקב"ה מונה את ישראל מידי פעם בפעם מרוב אהבתו אל בניו.

לדעת ספורנו: מטרת מפקד עם ישראל: היא מבחינה ארגונית צבאית. :"לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו.. שיפנו [שיברחו] הכנענים מפניהם"

הרשב"ם אומר  רעיון דומה: "לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל.. ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה לכך ציווה הקב"ה בתחילת חודש זה למנותם"

רש"ר סבור: כי בפרשה האחרונה של ספר ויקרא אנו למדים כיצד סופרים את הבקר והצאן- כדי להוציא מהם- עשירית אחת "קודש לה' " ואילו בפרשת במדבר – חומש במדבר- "חומש הפקודים" אנו מוצאים את שבטי ישראל- שהם "צאן קודשים" של ה' –כשהם עוברים תחת מקלו של הרועה העליון וכל אחד מהם נעשה: "קודש לה' "

שבט בנימין וייחודו.

על בנימין מסופר לראשונה כאשר נולד לרחל אמו - לאחר שילדה את יוסף, אלא  שהתקשתה ללדת, כפי הכתוב:

"וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי-עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה; וַתֵּלֶד רָחֵל, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.  וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ, בְּלִדְתָּהּ; וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי, כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן.

"וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, בֶּן-אוֹנִי; וְאָבִיו, קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין"

[בראשית ל"ה, ט"ז- י"ח]

 הכתוב מתאר גם את מקום קבורת רחל:

"וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם." [שם ל"ה, י"ט]

 כאשר יעקב בירך  את בניו ,טרם מותו- מעניק לבנימין את הברכה:   "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל" [שם  מ"ט, כ"ז] ומה משמעות ברכה זו?

רש"י מפרש: הכוונה שבנימין כזאב אשר יטרוף אחרים וכאן ניבא יעקב על שבט בנימין שיהיו עתידים להיות כזאב החוטף את טרפו - כמו שנאמר: ויצו (וַיְצַוּוּ), אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר:  לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים.  וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת- שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִן". [שופטים כ"א, כ"א]

במעשה פילגש  בגבעה: שלאחר   שבני בליעל משבט בנימין הרגו פילגש שהתארחה במקומם- כתגובה על כך- הרגו שאר שבטי ישראל את מרבית שבט בנימין ונשבעו: שלא ייתנו להם את בנותיהם לנשים, אבל כאשר הגיעו למסקנה: שלא יישאר שריד משבט בנימין ועלול להימחק שבט מישראל ציוו להם: לחטוף  נשים ולהינשא להן. וכך לא יעברו אבותיהם על שבועתם.

ועוד ניבא יעקב: "בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל"- שמשבט בנימין יצא שאול המלך שגבר על אויביו ונטל מהם את שללם ויעקב כינה את מלכותו בלשון: "בַּבֹּקֶר" לפי ששאול נתמנה למלך בתחילת הבוקר- בתחילת זריחתן של ישראל- כי הוא היה המלך הראשון עליהם.

[על פי רש"י] המילים: "וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל"- הכוונה לתקופת הגלות המשול ללילה וחושך כאשר השמש שוקעת בהשפעת נבוכדנצאר שיגלם מישראל לבבל- "יְחַלֵּק שָׁלָל"- אלו הם מרדכי ואסתר שהשתייכו לשבט בנימין אשר יחלקו את השלל של המן.

אונקלוס: תרגם את הדברים על בית המקדש-  שעתיד לשכון בחלקו של שבט בנימין זה רמוז במילים: "יְחַלֵּק שָׁלָל" המרמז על שלל הכוהנים בקודשי המקדש.- שבבוקר יאכל המזבח את הקורבנות ואילו בערב יתחלקו בהם הכוהנים.

בפרשתנו מופיע שבט בנימין בקבוצה של אפרים ומנשה- בחנייתם הם יושבים בצד מערב:

"וּמַטֵּה, בִּנְיָמִן; וְנָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן, אֲבִידָן בֶּן- גִּדְעֹנִי".

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי עם ישראל- הוא עם אהוב ונבחר ה'  ולכן בא הציווי לספור אותם מידי פעם - כדרך שאדם חוזר וסופר את ממונו- אך עם זאת - כעם נבחר-כוחו וסגולתו טמונים בתורה הקדושה שהיא מעניקה  לו סם חיים טובים ומאושרים.  ויהי רצון שבית המקדש שנבנה בחלקו של שבט בנימין  יבנה מחדש במהרה - ובא לציון גואל. ויפים דברי נבואתו של הנביא יחזקאל על בניית  בית המקדש השלישי:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּיסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם.." [יחזקאל מ"ג, ז]

 

 

 

 

 

שבט בנימין והמקדש.

שבט בנימין והמקדש.

 מאת: אהובה קליין ©

 

ישראל חונים  במדבר

על פי ה' יישק דבר.

בצל כיפת השמים

ישימון רחב ידיים.

 

סביב המשכן אוהלים

בראשם מתנוססים דגלים

שבט בנימין  במערב

אפרים ומנשה יחדיו.

 

דגלו מתנופף ברוח

קורן אור , עוז וכוח

עליו מצויר זאב

אחר טרפו עוקב.

 

רמז לעתיד חדש

בחלקו יבנה מקדש

נבואת יעקב התמים

לבנו הצעיר בנימין.

הערה: השיר בהשראת פרשת במדבר, [חומש במדבר]

 

שבת פרשת במדבר

פרשת במדבר

מקרא ותרגום   | ערכים |

 

ציורי תנ"ך/ שבט בנימין ודגלו/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וּמַטֵּה, בִּנְיָמִן; וְנָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן, אֲבִידָן בֶּן-גִּדְעֹנִי".

[במדבר ג ,כ"ב]


 ציורי תנ"ך/ שבט יהודה ודגלו/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם;

וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב".

 

[במדבר ,ב ,ג]

 

 

 

ציורי תנ"ך/ שבט נפתלי במדבר/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם,

יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

[במדבר ב', ב'] 

 

ציורי תנ"ך/ מניין בני ישראל במדבר/ ציירה: אהובה קליין © 

 

 ציורי תנ"ך/ שבט יששכר לומדים תורה/ ציירה: אהובה קליין © ]שמן על בד]

 

 

ציורי תנ"ך/ מחנה לוויה/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]  

 

 

ציורי תנ"ך/ במדבר/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 

 

 

 

ציורי תנ"ך/ הלוויים נושאים את המשכן וכליו/ ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד] 

"ואתה הפקד את הלוויים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו.." [במדבר א, ג] 

 

 

 

עלונים התשע"ה מתיקות הפרשה | ישא ברכה | זה השער לה' | שערי יוסף | אוצר הפרשה 

עלונים התשע"ד
ליקוטי תורה המבואר ישא ברכה | במשנת החסידות | קבלת שבת | 
שערי יוסף
שיחת השבוע | סיפורי צדיקים | זה השער לה' | פורת יוסף לילדים | טוב לחסות בה' בני ציון 

עלונים התשע"ג ישא ברכהדבר תורה | עלון דבר תורה | עלון טוב להודות לה זה השער | עלון אשכול יוסף | עלון חכמת שלמה 

עלונים עלון ישמחו | עלון ישא ברכה |  עונג שבת | עלון אור הצדיק עלון אור החסידות |עלון שבת נט | עלון בית ה' |  עלון ישא ברכה 

 

 

במדבר - חלק ב

במדבר - חלק ב

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

ואלה תולדות אהרן ומשה...ואלה שמות בני אהרן (במדבר ג-ב)

אינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה,לפי שלמדן תורה,מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (רש"י)

הרב אברהם קלמנוביץ ז"ל, היה ראש ישיבה ידוע באמריקה,וסיפרו בו, כי היה זה החפץ חיים שדחף אותו למעשה המבורך של פתיחת ישיבה.

והנימוק שהיה בפי החפץ חיים להרב קלמנוביץ: אם תשב ותלמד לבדך,כמה תספיק ללמוד בימי חייך? תלמד עשר פעמים ש"ס, או עשרים פעמים. אבל אם תפתח ישיבה, יהיו לך אלף פעמים ש"ס, כי אין שום אפשרות להספיק לעשות בחיים מצוות כה רבות כמו מי שמזכה את הרבים!

משל למה הדבר דומה – הוסיף ואמר לו החפץ חיים – לסנדלר, כמה זוגות נעלים מסוגל הסנדלר לייצר בשבוע? אבל אם בא מישהו ופותח בית חרושת לנעלים, הריהו מייצר בשבוע אחד מה שהסנדלר לא מספיק לייצר בכמה וכמה שנים. כך הדבר, אם מישהו פותח ישיבה, אזי הוא מזכה את הרבים, מקים עולה של תורה ומעמיד תלמידים הרבה, והש"ס נלמד עשרות ומאות פעמים, ומכל זה גדולות ורבות הן הזכויות של מקים הישיבה!... (שאל אביך ויגדך).

הדבר קרה בשנת תרפ"ג בזמן שהותו של החפץ חיים בעיר ווינה כדי להשתתף בכנסיה הגדולה הראשונה של "אגודת ישראל".

רבינו התאכסן בבית הנכבד ר’ עקיבא שרייבר. כרגיל צבאו על הבית אנשים רבים שאדיר היה חפצם לראות את רבינו ורק יחידיי סגולה זכו להכנס פנימה.

פנה אז לבעל האכסניה עסקן מפורסם של היהדות באנגליה בבקשה שטוחה לאפשר לו את הכניסה לאולם בו נמצא החפץ חיים לרגעים ספורים בלבד, כי דבר חשוב הוא רוצה לשאול וכל עתידו תלוי בזה.

נענה בעל האכסניה לבקשתו כי העריך אותו ואת מעשיו הכבדים,הושיבו על יד השולחן שעליו סעד החפץ חיים והבטיח לו להציג אותו לפניו מיד לאחר ברכת המזון.

באמצע הסעודה החל רבינו לומר את הפרק "מזמור לדוד ד’ רועי לא אחסר", כדרכו בקודש בזמן הסעודה. סיים את הפסוק האחרון של הפרק: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", פנה אל האורח הנ"ל (שרבינו לא הכירו מעודו) וביאר את הפסוק כדלהלן:

"פליאה עצומה היא על דוד מלך ישראל כיצד הוא אומר, שטוב וחסד ירדפוהו, היתכן ששני הדברים הטובים האלה יהפכו לרודפים, הלא כבוד וחוסר המה הרודפים ויורדים לחיי האדם, אבל טוב וחסד? אתמהה?

שמע מינה, שלפעמים נדמה לו לאדם שעסקי הטוב והחסד נעשים כרודפים ויורדים לחייו,גוזלים את זמנו היקר לו, מפריעים בעסקיו וגורמים לו הפסדים, משביתים את שלום הבית וכו’. והיצר מפתהו להזניח את מעשי הטוב והחסד. מה יש לו אדם לעשות אז. וכאן מיעצהו נעים זמירות ישראל, שמע בני, אפילו אם לפי דעתך הטוב והחסד רודפים אותך באמת, אל תעזבם, אלא התפלל לה’ ש"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", רק "רודפים" כאלה ולא אחרים ח"ו כי ישנם רודפים הרבה יותר גרועים. מרודפים של טוב וחסד לכן בודאי לא יאונה לצדיק כל און, ורק יקויים בו "ושבתי בבית ה’ לאורך ימים"...

איך שסיים רבינו את באורו על הפסוק הנ"ל, קם האורח נרגש ופנה אל בעל הבית בברכת פרידה...

בעל האכסניה הביע את תמיהתו בפני האורח שהתאמץ לקבל רשות כניסה לרבנו רק כדי לשאול אותו שאלת חיים חשובה,והנה לפתע אין לו כל צורך בשאלה זו?

האורח ענה לו בבת צחוק כי החפץ חיים ענה לו ללא שאלה, ובטרם הרצה לפניו את דברי שאלתו קיבל תשובה כהלכה. הוא הסביר את דבריו:

הוא הקים בעירו תלמוד תורה וקופת גמ"ח שהוא מנהלם בעצמו, המוסדות התפתחו יפה בע"ה,והעבודה בשני שטחים אלו גוזלת את זמנו. הוא נאלץ להזניח את עסקיו הפרטים והם סובלים...רעיתו החלה להציק לו ודורשת במפגיע שימסור את הנהלת המוסדות לאנשים אחרים.

הוא עצמו אינו רוצה לעזוב את הטוב והחסד ומשום "שלום בית" הגיעו שניהם לכלל החלטה למסור את הכרעת הענין לרבנו החפץ חיים,וכאשר יגיד כן יקום.

מכיון ששמע עתה מפורש יוצא מפי כהן גדול כי אף אם "טוב וחסד" רודפים אחרי האדם באמת,ומפריעים לו בעסקיו הפרטיים, בכל זאת אל יזניחם וימשיך לעסוק בהם, הוא קיבל תשובה לשאלתו, שאלת החיים החשובה, וממהר לבשר לרעייתו את הכרעת רבנו החפץ חיים. (עמוד החסד)

זיכוי רבים

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (אבות ה,כ) כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. וגדולה מזו אמרו (שם) כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. ויש כמה מיני מזכה. האחד על התורה, כגון ללמד את העם דעת ויראת השם,ואיזוהי דרך ישרה ולדרוש ברבים דברי מוסר וחוקי האלוקים ותורותיו תמיד, אולי באיזה יום מן הימים יעשו דבריו פירות, אם לא למאה לעשרה, ואם לא לאחד, ומה טוב ומה נעים לכתוב בספר קצורי דינים ודברי מוסר והנהגות ישרות. שהרי הוא כדורש בפני אלפי רבבות ישראל, ואולי באיזה דור מן הדורות לאיזה איש ישראלי יעשו דבריו פרות ויהיה מזכה אותו. וידוע כמה הפליגו בזהר הקדוש בעוצם שכר ומה נעשה יקר וגדולה למאן דמזכי לחיביא הפלא ופלא:

הנה כי כן לא בכח יגבר איש, וברוח שפתיו יוכיח את אחרים. וזו מצוה על כל אדם, לא לחכמים בלבד, רק איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק (ישעיהו מא-ו) ונתחזק לעשות נחת רוח ליוצרנו. ובכלל מזכה,לומר ברכות בקול רם, כדי שיענו אמן, ובפרט בברכות העולים לספר תורה שיש אומרים שאם לא השמיע קולו כדי שיענו הקהל אמן, הוו ברכותיו לבטלה, שאלו הברכות מברך העולה בעד כל הקהל ומוציא את הרבים ידי חובתם (או"ח סי’קלט סעיף ו). וידוע שגדול העונה אמן (ברכות נג,ב), ולפי גודל המצוה יגדל שכר המזכה:

וכן בכלל מזכה שבעמדו בקהל אנשים, או בסעודות יפתח פיו בדברי תורה, ואף מי שלא ידע דבר דברי תורה, שאול ישאל האיש לתלמיד חכם שבתוכם אפילו דבר קל בדברי תורה, ומתוך דפתח לה פתחא, תורה אזלא ומרוחא ונמצא גורם שיקימו דברי חכמים שאמרו (אבות ג, ד) שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה וכו’.ושלא יעברו על דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (שם,ג) שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה וכו’.וכן בכלל מזכה,שישתדל לתקן תקנות והנהגות ישרות בעירו, כגון שיעשו קופה לעניים בפתח בית הכנסת וכדומה. כלל הדברים,כל אשר יוכל לומר אל נא אחי תרעו, וכל אשר יוכל להיות מעשה את אחרים לדבר מצוה בדבריו או שממנו יראו וכן יעשו, זכות הרבים תלוי בו:  (פלא יועץ).

כל יהודי וגם אתם יכולים לחזק ולעודד ולשמח כל בר ישראל, כי כתוב (משלי כ,כז):"נר הוי"ה נשמת אדם",כל יהודי הוא נר, נשמת יהודי באה מעולם האצילות. אתם יודעים, יהודים  יקרים, מהי יקרתו של כל יהודי? שהוא בבחינת נר. ונר אחד יכול להדליק אלף נרות, עשרת אלפים נרות, מאה אלף נרות ומליון נרות, אם תקחו את עצמכם בידכם, ותצאו מהדכאון שלכם,תצאו מהמרירות שלכם, תצאו מהקטנות מוחים שלכם, ותתחילו לחזק את אחרים, תראו שגם לכם יהיה טוב.שזו מעלת הצדקה שאדם עוזר לזולת, וזו "סחורה טובה" בעולם הזה ובעולם הבא, בעולם הזה כולם אוהבים אדם שמחזק, כמו שאומר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן, חלק א’,סימן כט): ’טוב’-הכל חפצים לשמוע, כל אחד רוצה לשמוע דבור טוב, ואומר: "אל תשבור אותי, אני ממילא שבור מכל הצרות והיסורים,אתה בא לזרות מלח על פצעי?! מספיק סבלתי בזה העולם, אל תדכא אותי, אל תיאש אותי" וכו’, כי אדם אוהב לשמוע דברים טובים. לכן כל דיבור ודיבור שאדם מדבר עם הזולת, מחזקו ומעודדו ומשמחו,זו "סחורה טובה" למעלה בעולמות העליונים. והקדוש ברוך הוא מאוד מאוד אוהב יהודי שמחזק יהודים אחרים, יהודי שמפיח חיים באחרים.לכן, במקום לשקוע ביאוש, במרה שחורה ובדכאון, תצאו מעצמכם, ותתחילו לחזק את אחרים, ובזה גם אתם תתחזקו, כי כך אומר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן, חלק א’ סימן קפד): כשאחד מדבר עם חברו ביראת שמים, מחזקו ומעודדו, נעשה אור ישר ואור חוזר, אדם מדבר את הדיבורים הללו לזולת-זה נקרא אור ישר, ובזה שדבר עם הזולת, חוזרים הדיבורים אליו בחזרה, וזה נקרא אור חוזר, כי הרבה פעמים אדם יודע מדיבורים אלו, והם שקועים ומונחים אצלו, וטמונים בחובו, אך הוא שקוע ביאוש, וברגע שמדבר אל הזולת, הוא מוציאם ממנו, מתוכו, והם חוזרים ומחזקים אותו. (קונטרס סחורה טובה)

כבד את ה’ מהונך – ממה שחנן אותך. צריך אדם להשפיע לאחרים ממה שה’ חנן אותו בעשירות ישפיע לאחרים צדקה.ואם חנן אותו בכוח ובבריאות יעשה גמ"ח ויעזור לאחרים. ואם חנן אותו בקול ערב ויפה יתפלל בבית הכנסת. וכמו שמסופר על חייא בן אחותו של ר’ אלעזר שהיה לו קול נאה ואמר לו ר’ אלעזר: חייא בני, עמוד וכבד את ה’ מהונך אל תקראו ממהונך אלא מגרונך ממה שחנן אותך.

ומכאן אנו למדים שכל המלמד את חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. כי הוא מביאו לחיי העולם הבא.

וכך הצטרפו כל הגרים לאברם והיו שיירה גדולה שהיו הולכים עמו בכל עיר שהיה הולך לשם.

צוונו בתורה קדושים תהיו כלומר בלשון רבים שלא תשב סגור בבית ותקדש את עצמך בלבד כי נאמר שצריך להתקדש ברבים יחד עם הציבור, ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים שנאמר: ושיננת לבנך...ודיברת בם...ועוד נאמר בפרי אבות כל מי שלומד על מנת ללמוד מעלים בידו לילמוד וללמד ובמיוחד היום שהדור חשוך צריך למסור את הנפש משל לאדם שרואה יהודי הולך וטובע בנהר עלינו לחפש אחרי אנשים היודעים לשחות בעומק המים,שמצוה להצילו ואפילו שיעלה הרבה דמים כדי שלא לעבור על לאו מהתורה לא תעמוד על דם רעך, כדאיתא בחושן משפט (סימן תכ"ו) כך לעניננו צריכים לחפש אחרי דרשנים גדולים ויראי שמים היודעים למשוך לבם של ישראל לאביהם שבשמים, ופשוט גם אם רואה את חברו שחלה במחלה מסוכנת ומרוב חולשה רוצה לאכול דברים הגורמים למות חס ושלום, חייבים אנחנו בכל כוחנו למנעו מלאכול,אותו הדבר לדאבונו שבדורנו ירדה חלישת דעתם של הרבה אנשים מרוב טרדתם בהבלי הזמן נשתכח מהם תורת ה’ אשר הם חייבים בקיום המצוות, ועל ידי טרדתם אין להם זמן לעיין בספר,לאט לאט הולכת הנשמה ומתרחקת מהקדושה ונכרתת נפשם מארץ החיים, ובודאי אסור לנו להתעצל, צריכים אנו להזדרז ולקיים מצוות ה’ ולהציל אותם,ועל ידי כן לא יהיה חרון אף בעולם כי הקדוש ברוך הוא מאריך אפו,אבל לבסוף גובה ממנו לכן אמר קדושים תהיו אפילו שיעלה לכם דמים (כסף). (אהבת חיים).

איש ראש לבית אבתיו הוא (במדבר  א-ד)

שני בני אדם היו מריבים זה עם זה. הטיח האחד ביריבו "אין לך כל יחוס!" נענה הלה ואמר "אמנם מיוחס אתה, אולם בך היחוס מסתיים, ואילו בי היחוס מתחיל"...

זוהי הכוונה שבפסוק "ראש לבית אבותיו הוא" כל אחד מהם היה מיוחס מכח עצמו, כך שהתחיל בו יחוס חדש לבני המשפחה הבאים אחריו. (הר"מ חפץ ז"ל)

בני נפתלי תולדותם למשפחתם (במדבר א-מב)

אצל כל השבטים נאמר "לבני", פרט לנפתלי שנאמר אצלו "בני" ויש להבין ענינו של דבר?

ברם, המיפקד הנוכחי הרי נועד לקבוע את מספרו של כל שבט לחוד, שכן מפקד כללי כבר נערך באותה שנה והסיכום היה עתה כמקודם (עיין רש"י). נמצא שהיה צורך לפקוד כל שבט ושבט ולקבוע את מספר נפשותיו. אבל לאחר שכבר נפקדו כל השבטים ונשאר רק שבט נפתלי, כבר היו יודעי ממילא את מספר נפשותיו, בהתאם למיפקד הכללי הקודם, ולא היה עוד צורך לפקדו. ליכך לא נאמר "לבני" כי אם "בני נפתלי" שכבר נתברר ממילא מה מספרם של אלה... (מעינה של תורה )

וידבר ה’ אל משה לאמר את את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל (במדבר א, מח-מט)

עכשיו ציוה הקב"ה למשה לאמר, ראה שאת הלוים לא תמנה כדרך שמנית את שאר השבטים מבן עשרים ומעלה, שכן כל הלוים יימנו מבן חודש ומעלה, מאחר שהם לגיונו של מלך, שהם עומדים לשרת בבית המקדש, ולכן רואים הם להימנות בנפרד, שיימנו מקטנם ועד גדולם, לפי שחשובים הם. ואפילו מבן חודש חשובים.

ועוד טעם לדבר שהלוים לא נמנו מבני עשרים שנה ומעלה כשאר ישראל, מפני שעתידה היתה להיגזר על כל אלו שהם מבני עשרים שנה ומעלה למות במדבר ושלא יכנסו לארץ ישראל בגלל עון העגל ועון המרגלים, כפי שקרה בפרשת שלח לך ולכן צוה הקב"ה שהלוים לאימנו מבני עשרים ומעלה, כדי שלא יכנסו בכלל הגזרה. שהלוים לא חטאו בעגל ולא במרגלים.(רש"י)

ושמרו הלויים את משמרת משכן העדות (במדבר א-נג)

הלויים נפקדו מבן חודש ומעלה ועם זה ועדו להיות "שומרי משמרת הקודש", מה שמירה איפוא יכול לשמור תינוק בן חודש ימים?

ברם, דבר זה בא ללמדנו כי השמירה מסביב למשכן לא נשאה אופי חומרי, אלא רוחני בלבד. לא בכוחם הגופני שמרו הלויים על המשכן, כי אם בקדושתם ורמתם הרוחנית, ובסגולות אלה היה בן לויים מחונן מיד עם צאתו לאויר העולם.

טעות היא בידי אלה הסבורים, כי אפשר לשמור על נכסי האומה הישראלית בכח ושלטון בלבד. רק קדושתם של השומרים וכוחם הרוחני עשויים להגן ולשמור מכל רע "אם ה’ לא ישמר עיר שוא שקד שומר".. (אבני אזל לוקט ממעינה של תורה)

וידבר...איש על דיגלו באותות לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד וחנו (במדבר ב, א-ב)

ולפי צבעי האבן הטובה שעליה היה חרות שמו של השבט, היה צבע של דגל אותו השבט. וזהו מה שאומר כאן הכתוב איש על דגלו באותות לבית אבותם. שלכל שבט יהיה הדגל והאות, שלפי הדגל של כל שבט הכיר כל אחד של איזה שבט הוא, ומכאן למדו המלכים שכל אחד עושה דגל מיוחד לממלכתו מצבע אחר.

ואלו היו סימני הדגלים של השבטים ראובן ששמו היה חרות על אודם שהוא ה"רובין" היה צבע דגלו אדום. ועליו היו מצוירים הדודאים שהביא לאמו. ושמעון ששמו היה חרות על הפטדה, שהוא האיזמרגד, צבע דגלו היה ירוק, והיתה מצוירת עליו העיר שכם בגלל המעשה שעשה בשכם. ולוי שהיה חרות על ברקת שהוא הקריסטל שיש בו הרבה צבעים, היו בדגלו שלשה מיני צבעים שליש הדגל היה אדום, ושליש לבן ושלישו שחור. והיו מצוירים על הדגל הזה האורים והתומים, הוא הבגד שלבש הכהן גדול שהיה משבט לוי. ויהודה שהיה חרות על הנופך שהוא ה"קרבנואקל" צבע דגלו היה של הרקיע, ועליו היה מצויר "אריה" ע"ש הכתוב: גור אריה יהודה. ויששכר ששמו היה חרות על הספיר שהוא ה"סאפירה" צבע דגלו היה כספיר שהוא שחור קצת. והיו מצוירים ע"ג הדגל השמש והירח כי בני יששכר היו בקיאים בתקופות ומזלות כמו שנאמר: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דהי"א יב) וזבולון שהיה חרות על היהלום צבע דגלו היה לבן, והיתה מצוירת על הדגל ספינה, שהיה עוסק בספנות כדי לתמוך ביששכר שתהיה לו מנוחה ויהא עוסק בתורה כפי שאומר הכתוב: זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות (בראשית מט) ודן שהיה חרות על הלשם שהוא ה"טופאשיו" היה צבע דגלו כצבע ה"סאפירו" (אולי  צ"ל ה"טופאשיו") והיה מצויר על הדגל הזה דמות נחש, כי דן נמשל לנחש, כמו שנאמר יהי דן נחש עלי דרך. וגד שהיה שמו חרות על השבו שהוא ה"טורקיזה", היה צבע דגלו שחור ביותר ולבן. והיה מצויר על הדגל דמות מחנה, כלומר צבא של אנשים מזוינים. כפי שנאמר גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. כלומר גד נתברך בברכה זו שילך למלחמה בגדודי צבא מזוינים וינצח. ונפתלי ששמו היה חרות על האחלמה, היה דגלו בצבע יין אדום שאינו כ"כ אדום. והיתה מצוירת על הדגל דמות של אילה, לי שנמשל לאילה כמו שנאמר נפתלי אילה שלוחה. ואשר ששמו היה חרות על התרשיש, צבע דגלו היה של תרשיש והיה מצויר על דגלו אילן, כפי שאומר הכתוב מאשר שמנה לחמו. ויוסף ששמו היה חרות על השוהם, היה דמות דגלו צבע השוהם, שהיה שחור ביותר. והיו מצויירים עליו שני הנשיאים שהם אפרים ומנשה. וכן היתה מצוירת עליו העיר מצרים כדי לרמוז שהם נולדו במצרים. ועל דגלו של אפרים היה מצויר שור כדי לרמוז שיהושע יצא ממנו נאמר בכור שורו הדר לו. ועל דגלו של מנשה היה דמות ראםף לרמוז על גדעון שעתיד היה לצאת ממנו שעליו נאמר וקרני ראם קרניו. ובנימין ששמו היה חרות על הישפה היה דגלו רב גונים בדומה לכל י"ב הצבעים של כל הדגלים. והיה מצויר עליו זאב לפי שנמשל לזאב, כמו שנאמר בנימין זאב יטרף.

כן היתה חרותה בכל דגל אות משם הקדוש, בדגלו של יהודה היתה האות יו"ד ובדגל של ראובן היתה האות ה"א. ובדגלו של אפרים וי"ו. ובדגלו של דן היתה האות השניה של שם ההויה. לפי שאותם ארבעה הדגלים היו הגדולים שבהם וזהו שנאמר בכתוב ובשם אלהינו נדגול כלומר שם השם היה חרות על הדגים.

אלה פקודי בני ישראל לבית אבתם כל פקודי המחנת לצבאתם שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים (במדבר  ב-לב)

כאן חוזר הכתוב ומודיע סכום מספר כל ישראל, שהיו שש מאות אלף ושלושת אלפים ותק"נ אע"פ שכבר הודיע הכתוב דבר זה לעיל, כדי להודיענו פלא גדול שאע"פ שעברו מן המנין ועד התחלת המסע עשרים יום, לא פחת מספרם ולא מת אחד מהם. וזה פלא גדול שבהמון גדול כ"כ של ששים רבוא לא ימות בעשרים יום אפילו אחד. ולכן אומר הכתוב למטה: כן חנו לדגליהם וכן נסעו. כלומר: משעה שנמנו חנה כל אחד באהלו עד שנסעו, ולא מת אחד מהם.

וימת נדב ואביהוא לפני ה’ בהקריבם אש זרה לפני ה’ במדבר סיני ובנים לא היו להם (במדבר ג-ד)

לאחר שבני ישראל דרשו בשר בקברות התאווה, אומר הכתוב: "ויאמר ה’ אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר, בהעלותך יא, טז) שואל המדרש במדבר רבה (טו, כד) ושבעים זקנים ראשונים שהיו במצרים להיכן נעלמו? אלא בשעה שבאו  ישראל לאותן הדברים "ויהי העם כמתאוננים" נשרפו כולם באותה שעה, אלא שהיתה שריפתם כשריפת נדב ואביהוא, שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני כשראו את השכינה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות משפטים כד,יא) וכי אכילה ושתייה היתה שם?! למה הדבר דומה? לעבד שהיה משמש את רבו ופרוסתו בידו והיה נושך ממנה, כך הקלו ראשן כאוכלין ושותין, והיו רואיין להישרף באותה שעה  הזקנים נדב ואביהוא, ומפני שהיה יום מתן תורה חביב לפני הקדוש ברוך הוא, לפיכך לא רצה לפגוע בהן בו ביום לעשות פרצה בהן, דכתיב "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" (שם), מכלל שהיו ראויין להשתלח יד. אבל לאחר זמן גבה מהן נדבס ואביהוא אף הן נשרפו כשנכנסו לאוהל מועד בזמן חנוכת המשכן ביום השמיני, ע"כ.

לפי מדרש זה, הקדוש ברוך הוא לא רצה להיפרע מנדב ואביהוא ושבעים הזקנים בזמן מתן תורה כדי שלא לקלקל את שמחת התורה, ולכן נפרע מהם בהזדמנות אחרת. אם הסיבה שלא להיפרע בזמן מתן תורה היא כדי לא לקלקל את השמחה, מובן מדוע נפרעו משבעים הזקנים בקברות התאווה, כי שם לא היתה שמחה. אך מדוע נפרעו מנדב ואביהוא בזמן חנוכת המשכן, הרי שם היתה שמחה גדולה לכל עם ישראל שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בתוך עמו ומעיד שסלח להם על חטא העגל?

אך מצינו במדרש במדבר רבה (ב, כה) על הכתוב "וימת נדב ואביהוא לפני ה’ בהקריבם אש זרה לפני ה’ במדבר סיני" (במדבר ג, ד). וכי במדבר סיני מתו? אלא מלמד שמהר סיני נטלו אפופסין שלהן למיתה, דכתיב "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" (שמות משפטים כד, יא) אמר רבי פנחס מכאן שהיו ראויין להשלחת יד. ולמה לא מתו באותה שעה? משל למלך שהיה משיא את בתו ונמצא בשושבין שלה דבר שמחייבו מיתה, אמר המלך אם אני הורגו עכשיו, הריני מערבב שמחת בתי . למחר שמחתי באה, ומוטב בשמחתי ולא בשמחת בתי . כך אמר הקדוש ברוך הוא אם אני הורג נדב ואביהוא עכשיו, הריני מערבב שמחת תורה. למחר שמחתי באה, מוטב בשמחתי ולא בשמחת תורה, דכתיב "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג,יא) "ביום חתונתו" זה סיני "וביום שמחת לבו" זה אהל מועד. (אור חדש).

לא מתו נדב ואביהו אלא על שלא היו להם בנים (חז"ל)

באמת היה חטאם בזה שהקריבו אש זרה, אלא אלמלי היו להם בנים היה העונש נדחה לדורות אשר יבואו אחריהם, כפי שנאמר: "פוקד עון אבות על בנים" (שמות לד-ז), אך מכיון שלא היו להם בנים נענשו הם עצמם לפיכך אמר כאן הכתוב: "ובנים לא היו להם". (מגדל דוד)

למה נאמר "וימת" בלשון יחיד, ולא "וימותו" בלשון רבים? ברך, הלא אמרו חכמינו "לא מתו נדב ואביהו אלא על שלא היו להם נשים", אם כן הרי היה כל אחד מהם בבחינת "פלג גוף", ורק שניהם ביחד היוו גוף שלם ועל כן נחשבו שניהם כגוף אחד ויאה להם לשון יחיד.

זה גם מובנם של דברי הכתוב "ובנים לא היו להם" מאחר שלא נשאו להם נשים ולא העמידו בנים, יאה לומר על שניהם "וימת" בלשון יחיד.. (מעינה של תורה)

וידבר ה’ אל משה לאמר: הקרב את מטה לוי והעמדת אתו לפני אהרון הכהן ושרתו אתו ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבד את עבדת המשכן ושמרו את כל כלי אהל מועד ואת משמרת בני ישראל לעבד את עבדת המשכן ונתת את הלוים וגו’ (במדבר ג,ה-ט)

הקב"ה אמר למשה: מאחר שכל עבודת המשכן ונשיאתו מוטלים על אהרון ובניו, שהרי אסור לשום זר לגשת לשם אם כן הם זקוקים לאנשים אחרים שיסייעו בידם, ולכן הקרב לשם כך על ידם את שבט לוי, כדי שיעזרו להם. נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל, הם נבדלו לשם כך משאר העדה ולא יעסקו אלא בעבודות המשכן ולא יעסקו בעסק אחר, ולכן הפרשתי להם המעשרות מכל בני ישראל כדי שלא יהיו טרודים בפרנסה, ושכל מחשבתם יהיו נתונות לעבודתם. וכן כשיבנה בית המקדש, יהיו העבודות מיוחדות ללווים ולא היו יכולים לעסוק בהן אלא הלוים .

והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרון ובניו שמרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל והזר קרב יומת (במדבר ג-לח)

ודעו שהן במשכן והן במקדש היתה מצות שמירה. ומצוה זו מוטלת על הכהנים והלוים. ואע"פ שלא היה שם מורא לא מפני הגנבים ולא מפני הלסטים, מכל מקום כבוד הוא וגדולה לפלטרין של מלך להיות שמור כל הלילה. והיו המשמרות חלוקות לכ"ד מקומות בבית המקדש. ובשלושה מקומות היו הכהנים שומרים: האחד על גבי שער הניצוץ והמקום השני בבית המוקד. שהיתה קיימת על גבי הקרקע והיתה הלשכה מוקפת ספסלים של אבן, והיו שם מדורות של אש, והכהנים היו מתחממים שם, כי היו הולכים יחפים על גבי רצפת העזרה והיו מצטננים. וזה היה על יד השער האחר שהיה נקרא שער בית המוקד. והמקום השלישי שהיו שומרים שם הכהנים היה בבית אבטינס.

והלוים היו שומרים בכ"א מקומות ואלו הן: בחמשה השערים של הר הבית. ובד’ הפינות של הר הבית. וד’ פינות של העזרה מצד חוץ, וגם בחמש השערים של העזרה מצד חוץ. ובעוד שלשה מקומות בלשכת הקרבן ובלשכת הפרוכת ואחורי ההיכל במקום שהיה נקרא אחורי בית הכפורת. וממונה היה על כל השומרים והיה נקרא איש הר הבית. ובכל לילה היה מסובב על השומרים, וכל שומר שלא עמד על רגליו ולא ענה כשאמר לו הממונה שלום עליך, בודאי היה ישן, והיה הממונה מכהו במקלו. והיה רשאי לשרוף לו כסותו, שהיה ישן ולא שמר כפי חובתו.(מעם לועז)

וידבר ה’ אל משה לאמר קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם והיו לי הלוים אני ה’ (במדבר  ג-מה)

כל פטר חמור של ישראל תפדה בשה של הלווים.

עכשיו אמר הקב"ה משה: מאחר שמספר כל הלוים כ"ב אלף ומספר הבכורות כ"ב אלף ורע"ג. נמצאים רע"ג בכורות ישראל עודפים על הלוים. ונשארו בלי פדיון לכן תפדה אותם בשקלי קודש, חמשת חמשת שקלים לגלגלת (שכל אחד ואחד שלשים דראמות של כסף מזוקק).

והטעם לשיעור הזה לפדיון, מפני שמכרו את יוסף, ומאחר שכל סלע הוא ארבעה דינרים, נמצא שחמשת השקלים שהם חמשה סלעים הם עשרים דינרים. שבסכום זה מכרו האחים את יוסף ולפי שהיה יוסף בכור לאמו רחל, צוה הקב"ה שפדיון הבכור יהיה בה’ שקלים.

ומשה היה מהרהר בלבו מה אעשה לפדיון רע"ג הבכורים העודפים. שאם אבקש מכל בכור העודף שיתן לי ה’ שקלים, יאמר לי מהיכן אתה יודע שאני הוא הבכור העודף, שמא אני אחד מאלו שהלוים פדו אותם ואני פטור מלתת חמשה השקלים. וכן על זה הדרך יאמר כל בכור ובכור. מה אעשה משה. לקח כ"ב אלף פתקים, וכתב על כל אחד מהם בן לוי. ולקח עוד רע"ג פתקים וכתב על כל אחד חמשה שקלים. ולקח את כל כ"ב אלף ורע’’ג הפתקים ושם אותם בתיבה (כפולה) וכל אחד מהבכורות לקח פתק סגור, וכל מי שנמצא כתוב בפתקו חמשה שקלים היה חייב חמשה שקלים (מעם לועז)

פרשת במדבר - חלק א - הרב אריה קרן

 

שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א-ב)

בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקדוש ברוך הוא ואמר להן: הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין. לכך מנאן בראש הספר הזה אחר המצוות, "אלה המצוות אשר צוה ה’ את משה אל בני ישראל בהר סיני" ואחר כך "וידבר ה’ במדבר סיני...שאו את ראש כל עדת בני ישראל" שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן (ילקוט).

אמרו חכמינו: "לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: מי שעסק בה יבוא ויטול שכרו, מיד מתקבצים ובאים אומות העולם...אומרים  לפניו: רבונו של עולם, כלום  כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל?...מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו – שבע מצוות שקבלתם היכן קיימתם?" (עבודה זרה ב’).

למה הדבר דומה, לאב שחלו אצלו בנו ובן חורג, רשם להם הרופא סם מריר ששניהם סירבו לגמעו, והכריח האב את בנו לגמוע את הסם ואכן הוא נתרפא מהר, ואילו את הבן החורג לא הכריח ולכן נמשכה מחלתו זמן רב יותר. לאחר מכן שאל הבן החורג את האב: מדוע לא הכרחת גם אותי לגמוע את הסם? השיב לו האב: בשעתו כבר הכרחתיך לגמוע סם טוב ומתוק ופלטת גם אותו, לפיכך לא רציתי עכשיו להכריחך שתגמע סם מר.

אומות העולם גם הן יטענו כך: אמנם סבורים היינו שהתורה מרה היא, אולם אתה שידעת כי טובה ומתוקה היא, מדוע לא כפית אותה עלינו? מיד ישיב להם השם יתברך: הן כבר נתתי לכם בשעתו שבע מצוות, אשר טעמתם מהן וראיתם כי טובות הן, ואף על פי כן מאנתם לקיימן, הרי לא היה איפוא כל טעם לכפות עליכם עוד תרי"ג מצוות.

זוהי גם הכוונה שבדברי הילקוט. שואלות אומות העולם: למה זכו ישראל בתורה והלא גם הם לא רצו בה אלא הוכרחו לקבלה, אם כן צריך היה להכריח גם אותנו? משיב להם השם יתברך: הביאו לי ספר יחוסין שלכם, זכרו כיצד נהגו אבותיכם ביחס לשבע המצוות שקבלו, והשוו אותם לעומת אבותיהם של ישראל אשר קיימו את התורה עוד לפני שניתנה להם, כי אז תבינו היטב למה את ישראל הכרחתי לקבל את התורה ואתכם לא הכרחתי....(שער בת רבים).

בני ישראל ירשו את הקדושה מאבותיהם, אשר עבדו את השם יתברך בכל לבבם ובכל נפשם, הרי היו איפוא במהותם הפנימית טובים וקדושים, אלא הכוחות הגופניים מנעו מלקבל את התורה, לפיכך אפשר היה לנקוט לגביהם באמצעי כפיה. אבל אומות העולם לא ירשו כזאת מאבותיהם, כך שבמהותם היו רעים וטמאים, הרי ממילא אין בכוחו של שום אמצעי כפיה לעורר בהם את הרצון האמיתי, זהו איפוא מובנה של התשובה: "הביאו ספר יוחסין שלכם"...

ראו עד כמה מגן זכות אבותנו על עם ישראל מעשיהם הקדשים אינם נישכחים וניזכרים לעד לטובתינו כמו שנאמר: וידבר ה’ אל משה במידבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני שאו את ראש כל עדת בני ישראל ושמר ה’ אליהך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך (דברים ז-יב) יש להבין מדוע צריך השם יתברך לשמור להם חסדי אבות, והרי אם הם בעצמם ישמעו וישמרו את המצוות, אינם זקוקים לזכות אבות, ויכולים לקבל שכר בזכות עצמם?

והענין יובן על פי משל לאדם זקן אחד שהיה לו בן קטן, וחסך עבורו אלף זהובים. קרא האב לאחד מאוהביו ובקשו להיות אפוטרופוס לבנו לגדלו ולהשגיח על רכושו והיות מאוכלי שולחנו. וכן היה, לאחר שהאב נפטר לבית עולמו, לקח אותו ידיד אביו  ומינה אותו להיות פקיד בבית מסחרו, ופסק לו שכר קצוב לשנה.

לאחר שעברו כמה שנים שמע הנער כי יש לו אצל בעל הבית שלו אלף זהובים בירושה שנשארה לו מאביו,ואמר בלבו למה לי להתייגע ולסמוך על שולחן אחרים? ניגש אליו הנער ואמר לו: תן לי את כספי ואתפרנס משלי בלי יגיעה. אמר לו בעל הבית: אם רצונך לקחת תוכל לקחת,אבל אם תשמע לעצתי,שמור לך את המעות ולא תיקח עתה מאומה,כי המעות יתבזבזו לך ותישאר ריק מכל וכל,לכן עדיף יותר שתתייגע באיזה עסק ומזה תאכל ותשבע,וכספך יהיה שמור אצלי כפי שהיה שמור עד היום,ובבוא העת יהיה לך את הכסף להשתמש בו לצרכי נישואין וקניית דירה וכדומה.

והנמשל,אבותינו הקדושים הפקידו אצל הקדוש ברוך הוא את זכותם שתהיה שמורה בעד בניהם אחריהם,ואם הוא יתברך יתן לנו את הירושה מיד, הלא נאכל אותה פרוטה פרוטה עד תום זכות האבות, לכן אמר "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", ותתייגעו בעבודה, אז יהיה הריוח שלכם "ושמר ה’ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (אהל יעקב).

ישראל למישפחותם (במדבר א , א-ב)

מיתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה כשיצאו ממצרים מנאם, אחרי שנהרגו בעוון חטא העגל מנאם את הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם המישכן ובאחד באייר מנאם. (רש"י )

זה רק מראה לך את חיבתו ואהבתו של הקב"ה לעם ישראל שנאמר "בנים אתם לה’ אלוקיכם, " הקב"ה ספר את עם ישראל כדי להראות את חשיבותם, משל למה הדבר דומה לבן אדם שיש לו סכום גדול של כסף בכיס וכל כמה דקות מכניס את היד לכיסו לבדוק שהכל במקום הקב"ה ציווה בתורה הקדושה "והלכת בכל דרכיו" שכשם שהוא רחום אף אתה תהיה רחום כשם שהוא חנון אף אתה תהיה חנון עלינו להדבק במידותינו ולעבדו באהבה ויראה. ואיך מגיעים לעבודת ה’ אמיתית זה רק ע"י אהבת ישראל כי ברגע שיש אהבת ישראל יש שלום ושלום זה שמו של הקב"ה שנאמר "לא שריא באתר פגים" הקב"ה לא שורא במקום פגום ועוד נאמר "ואהבת לרעך כמוך אני ה’" יש לנו מצוה לאהוב את השני כמו שאנו אוהבים את עצמנו. ואם נשאל למה לא ציוה לאהב את רענו יותר מעצמנו?

התשובה היא שאנחנו יצור כפיו של הקב"ה והוא יודע את היכולת שלנו ואין הוא מצפה שאנחנו נאהב את השני יותר מעצמנו, כי זה מעל הטבע. הקב"ה ברא ואם אדם מגיע לאהבת ישראל יותר מעצמו הרי זה צדיק האמת שהוא מעל הטבע ושכינה דוברת מגרונו, ועוד נאמר בסוף הדיברה "ואהבת לרעך כמוך" אני אלוקים כלומר הקב"ה אומר לך אם אינך יכול לאהוב את השני ולהרבות אהבה, לפחות תיזכור שאם אתה פוגע בחברך אתה פוגע בבורא עולם כי בכל אחד ואחד מאיתנו יש אלוקות שנאמר "מעפר באתה ונפחתי באפך נשמת חיים" כמו שבן אדם מנפח בלון והאוויר של האדם בתוך הבלון, כך בדרך משל רוח הקב"ה נמצאת בתוכנו "שנפחתי באפך נשמת חיים" נילמד מכאן שכל אחד ואחד מאיתנו למעשה יש בו אלקות ועוד שנאמר "יצר את האדם בצלמו דמותו" ואם נאגד את הנשמות של בני ישראל הם חלק אלוק ממעל ממש שכולם אחים ממש כאחד מצד הנשמות שרק הגופים נפרדים, לכן אומר הקב"ה אהבת לרעך כמוך אני ה’" שאם אתה פוגע ביהודי אתה פוגע בהקב"ה בשכינתו. כל יהודי צריך לדרוש מעצמו להתאמץ במצות אהבת ישראל עד שיגיע לבחינת משה רבינו. שנאמר וידברו נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסוף עמך (במדבר לא -א).

ואחר תאסף אל עמך כלומר משה תלוי בנקמת מדין שנאמר "אחר תאסוף" ראו עד כמה חסיד אמיתי היה משה רבינו, במקום לדחות את יום מותו ולעקב את המלחמה במדין, לא יתמהמה שנאמר על רבותינו זריזים מקדימים למצוה וכן אפשר ללמוד מידה זאת גם מאברהם אבינו בענין העקדת בנו יחידו יצחק אבינו שנאמר וישכם אברהם בבקר... מנהיגים כאלו חבבין על הציבור ומשרים ביטחון כמו שנאמר:אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשרה אלף חלוי צבא, וישלח אותם משה... ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכל הקדש וחצצרות התרועה בידי. (פנחס לא, ד-ו)

בני ישראל מאד אהבו את משה וידעו שנקמת מדין תלויה במותו, לכן לא רצו לצאת למלחמה שנאמר וימסרו מאלפי ישראל... כלומר בני ישראל נימסרו בכח מכאן המסקנה שמשה רבינו היה המנהיג האמיתי שיש לו אהבת ישראל עד כדי כך שהיה נערץ, ובני ישראל לא רצו ללכת למלחמה כי ידעו שניקמת מדין תלויה במותו של משה לכן נאמר "וימסרו"... נימסרו למלחמה בכח אשרי העם שככה לו ואשרי העם שיש לו מנהיג כמשה.

כיום המנהיגים האמיתים הם רבנים יראי שמים, שנותנים לכל הפונים אלהם עצות אמיתיות שנובעות מאהבת ישראל ולא כאותם מנהיגים פוליטים שחושבים רק על מעמדם החברתי ונביא סיפורם בשבחם של כל אוהבי ישראל:

מעשה באברך ניגש אל הסטייפלער זצ"ל, והתחנן לפניו שיבטיח לו בנים. הוא נשוי זמן רב ואין לו ילדים. "אני לא מבטיח ילדים", אומר הסטייפלער, "זהו רק בידי הקב"ה. אני יכול רק להתפלל."

אולם האברך מר הנפש, שכבר סבב אצל כל גדולי ישראל בבקשה שיתפללו עליו, לא היה יכול יותר עוד לישא מר חייו, ואמר: "אני לא אצא עד שהרב יבטיח לי ילדים!" כך אמר במר נפשו ופרץ בבכי.

הסטייפלער נתן בו עיניים נוקבות וזה הספיק לאותו אברך כדי שייכנס פחד נורא בלבו, והוא יצא והלך, אולם, תשעה חודשים אח"כ בא אביו של אותו אברך להזמין את הסטייפלער להיות סנדק לבן הנולד לבנו. הוא הביע בפני הסטיפלער את התפעלותו, איך שהברכה שבירך התקיימה. אך הסטייפלער הפסיקו במחי יד: "יאמין לי כבודו, אם גם הייתם בוכים עליו כמו שאני בכיתי, הוא היה נושע באותה מידה...."

יושב לו יהודי זקן מאוד, עם צרות של חצי העולם על ראשו, ובוכה לילה שלם אל ה’ עבור אברך שאינו מכיר כלל. זוהי גדלות שאין לתאר. רק מי שמרגיש את המבקש כאילו הוא בנו יחידי הפרטי ממש, מסוגל לבכות עליו כל כך, אך אצל רבותנו אהבת ישראל היתה ממש כך.

רחל אמנו, שכל אחד מישראל באופן פרטי הינו בנה יחידה, וזה מה שנאמר רחל מבכה על בניה. (אור דניאל).

בימי נעוריו בסלנט היה רבי ישראל יושב בעליית בית ולומד תורה, ואת מזונותיו היו שולחים לו מבית חותנו על ידי אחי אשתו, נער צעיר לימים. בבוקר היה רגיל אותו נער להביא לו עוגות וקפה. פעם לחש ר’ ישראל באזני הנער, שבבית המדרש יושבים עניים זקנים שקשה עליהם הלעיסה ויש למסור להם את העוגות, ואילו הוא יכול להסתפק בפת רגילה. הוא הבין שבני ביתו לא הסכימו לזה, והתנה עם הנער שלא יגלה לאיש את הדבר. ומאז היה נוהג במשך שנים רבות למסור יום יום את עוגת לעניים הזקנים והוא היה ניזון בלחם שחור. ("תנועת המוסר" ממורשת אבות).

מקורבו של רבי מאיר שמחה זצ"ל, הגביר ר’ יוסף שרשבסקי, סיפר כי פעם נכנס לרבי מאיר שמחה ונתגלה לפניו מחזה שלא ייאמן. הרב רוקד במעגל עם בעל, אשה והילד שלהם. גדול הדור, ה"אור שמח", מחזיק ביד אחת את הבעל ובידו השניה את הבן והבעל והבן מחזיקים בידי האשה!

ר’ יוסף ממש לא ידע את נפשו מרוב תדהמה לנוכח חזיון בלתי שכיח שכזה והיה כולו תמיהה גדולה. והנה, לכשנסתיים הריקוד וכולם התיישבו, סיפר לו רבי מאיר שמחה מה שקרה:

הבעל ואשתו באו אתמול לפניו כדי לקבל גט. הבעל הירצה את הטענות שלו, והאשה שטחה את טענותיה היא, ואז שאל אותם רבי מאיר שמחה: וילדים יש לכם? השיבו הם: כן, יש לנו בן אחד. ואצל מי יהיה הבן אחרי הגט, אצל האבא או אצל האמא? שאל רבי מאיר שמחה כאילו לעצמו, ומיד ענה להם: תבואו אלי מחר ביחד עם הילד.

ואכן למחרת שוב באו והילד אתם. נטל רבי מאיר שמחה את הילד והושיבו על ברכיו והתחיל לבכות. "בני", אמר הגאון, "אתה נשאר מעתה יתום חי", בלי אבא, בלי אמא. התחיל הילד לבכות גם הוא, ואחריו פרצה האם בבכי מר, וכשכולם בכו- התייפח גם האבא, ואז החליטו שניהם לא להתגרש וכולנו יחד התחלנו לרקוד מרוב שמחה!... (שאל אביך ויגדך).

צריך ללמוד מרבותינו הצדיקים כיצד היו מקדמים למצוות מתוך אהבת ישראל מוסרים בשמו של רבי יוסף יוזל הורביץ, הסבא מנובהרדוק את האימרה הבאה:

"לו היה האדם עוסק במסירות נפש לטובת הרבים במדה כזו שהוא מתאמץ ומתייגע יומם ולילה לטובת בן אחד ממשפחתו, היה יכול לייסד מאה ישיבות". (המאורות הגדולים)

כששאלו פעם את החפץ חיים למה הוא משקיע מאמצים כה רבים להפיץ את ספריו, השיב במשל: "הפריצים הנוהגים לערוך ציד, טורחים כמה טרחות ויגעים יגיעות רבות שמא יצליחו לצוד צבי אחד, דוב אחד, זאב אחד וכדו’. אף אני עמל ועושה את כל המאמצים, אולי הצליח למשוך לעבודת השם רבי צבי אחד, רבי דוב אחד רבי זאב אחד וכדומה!" (מורשת אבות)

פעם הוזמן רבי נתן לסנדקאות בעיר רחוקה מפרנקפורט. למרות הקור העז והשלגים יצא רבי נתן לדרך אף הגיע אל בית הרך הנימול וזכה במצווה, לפתע אחרי הברית בזמן סעודת המצווה, נכחו הכל לראות שרבי נתן נעלם. בדאגה ובמבוכה החלו הכל לחפשו. לא עבר זמן והנה ראו את רבי נתן עומד בחוץ רועד בקור ושומר על ...הסוס והעגלה שהביאה אותו.

"וכי איזה עוול מצא הרבי בביתי, שאל בעל הבית הנעלב, שעזב את הבית החמים כדי להסתובב בחוץ בקור המקפיא".

רבי נתן הרגיעו ופייסו, בסך הכל ריחמתי על העגלון שנשאר בחוץ לשמור על סוסו בעוד אנו מתחחמים להנאתנו בתוככי הבית, הצעתי לו להתחלף מעט. והנה זה מספר שעות שלא חזר. ואכן מצאו בני הבית את העגלון ישן שנת ישרים ליד התנור. רבי נתן לא הרשה להעירו, והוא חזר לבית רק כשאחד מבני הבית הסכים להחליפו בשמירה על הסוס. (מורשת אבות)

מעשה שהיה בתקופת החפץ חיים שהיה כבר זקן ותשוש, כשהגיע שליח מיוחד מאת הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל מוילנא, ובקשתו בא שהחפץ חיים יאות לבא לוילנא וכדי לעורר על ענין טהרת המשפחה, כששמעו בני ביתו על דבר הבקשה נחרדו עד מאוד כיצד יעלה על הדעת שיצא לדרך בחולשתו הגדולה? אבל הח"ח היה איתן בדעתו למלא אחר בקשתו של הגרח"ע, ולתמיהת בני משפחתו ענה: הלא רבי חיים עוזר טוען שצריך לחזק בענין טהרת המשפחה, והיאך אפשר לשבת בראדין בזמן שאפשר להביא תיקון בענין כה נשגב?

משראו בני הבית כי הח"ח איתן בדעתו, החליטו כי ימנעו את נסיעתו בדרך של התחכמות, הכל מפני שחרדו כ"כ לשלומו. מה עשו? אמרו למשמשו הקבוע, שהיה נוסע עמו למקומות מרוחקים כי יצא מהבית ובמילא לא יהיה לח"ח עם מי לנסוע, וכך עשה. ראה הח"ח שמשמו איננו, מיד שאל היכן הוא, וכשענו שהלך לו למקום לא ידוע, אמר אם כן אסע לבדי, והוא קם ממקומו נשען בידו על הקירות הבית וכך התקרב עד לדלת, יצא אל החצר, וכל זה במאמץ ובשארית כוחותיו.

כשראו בני הבית שלא יוכלו לשנות את דעתו של הח"ח, שלחו וקראו למשמשו הקבוע וביקשוהו באין ברירה שיסע עם הח"ח. בהגיעו לוילנא, דרש בבוקר לפני אלפי אנשים, ואחרי הצהרים דרש באסיפה של נשים, והנה בלילה נכנס אליו זקן מתושב וילנא לקבל את ברכתו, והח"ח דיבר אתו בעניני אמונה, וכשעמד לצאת הודה הזקן לח"ח ואמר לו שחיזק אותו מאוד באמונה.

פנה הח"ח למשמשו ואמר לו: הנה, אין אני יודע אם הדרשות שדרשתי הועילו כדי לתקן את הדרוש תיקון בעניני טהרת המשפחה, אבל יהודי אחר זה אמר לי שבודאי חיזקתי אותו באמונה, ואם כן, כדאית היתה כל הטירחה שטרחתי ונסעתי עד וילנא, כדי לחזק יהודי אחד באמונה! (שאל אביך ויגדך).

מעשה שהיה אצל רבי אלי’ רוגולר, גאון ידוע בדור הקודם, התארח פעם אחת אורח, שנכשל בגניבת טבעת משובצ יהלום של הרבנית. כאשר גילתה הרבנית שהטבעת נגנבה, הלכה מיד למשטרה וסיפרה זאת, ואז רדפו אחר האורח, תפסוהו ובאמת מצאו בכיסו את הטבעת הגנובה. כמובן שלקחו ממנו את הטבעת ושמו אותו במעצר.

מיד נעשה רעש גדול בעיר, אבל רבי אלי’ לא ידע על כל הענין, אבל לאחר שנודע לו מה קרה, וכי האיש יושב בבית כלא, הלך מיד למפקד המשטרה ואמר לו: אני תמיד מפחד שאולי יקרה ומשהו יגנוב אצלי איזה חפץ ויעבור בזה על הלאו של "לא תגנוב", ככתוב בתורתנו, ולכן, כדי שלא יכשל אצלי מישהו בחטא של גניבה, אני נוהג מדי ערב לפני לכתי לישון, להפקיר את כל חפצי שאז הכל הפקר.

מכאן איפא, שאדם זה לא גנב, כי הטבעת היתה הפקר, ולכן אסור להחזיקו במעצר, כי לקח מן ההפקר. מפקד המשטרה מוכרח היה לעשות כפי שאמר רבי אלי’ ושחרר את העצור... (שאל אביך ויגדך).

מעשה שהיה רבי אביגדור הלברשטם, אב"ד דוקלא, שבת פעם בעירה כלשהי והתארח בביתו של אחד מנכבדי העירה. מנהג היה בימים ההם – כי בעל הבית מגיש לאורח החשוב את סיר החמין, והאורח מחלק לכל המסובים את מנותיהם. ואכן, בשעת הסעודה הוגש הסיר, כפי המנהג, לרבי אביגדור כדי שיחלק את תכנו.

טעם רבי אביגדור מן התבשיל. הביטו לעברו הנוכחים, בצפיה שיחלק את מנותיהם. אך – לא. שוב טעם הרב מן החמין. הבינו המסבים כי טעמו של התבשיל משבח עד מאד, והשתוקקו גם הם לטעום ממנו.

ואולם לשוא חכו. רבי אביגדור המשיך לטעום מן התבשיל בסיר כף אחרי כף, עד שאכל את כל התבשיל, בלי שנותר מאומה לבני הבית.

כשהניח את הסיר הריק על השלחן, התפלאו הנוכחים לשמוע את שאלתו של האורח: "אולי נותר עוד מעט חמין?" "כן", השיבה בעלת הבית. "אנא, הביאו לי גם אותו", בקש. שארית החמין הובאה, ורבי אביגדור אכל גם אותה עד תם.

התפלאו בני הבית והנוכחים עד מאד. חשבו הם בלבותיהם, כי ודאי יש לו, לרבי אביגדור האורח, כונות עמוקות ונשגבות בענין אכילת חמין של שבת...

כעבר זמן והתגלה פשר המעשה מפיו של הרב עצמו: כשהוגש לו סיר החמין, חש כי ריחו אינו כשורה. טעם מעט – והבין כי המשרתת טעתה, ובמקום לצקת שמן לתבשיל, תבלה אותו בנפט. ’אם ידעו זאת בני הבית’, חשב הרב, ’תהא אחריתה של המשרתת – מרה!’ רחם אפוא על המשרתת המסכנה והחליט לאכול בעצמו את כל התבשיל עד תומו. ’מוטב יחשבו עלי כי אני זולל וסובא מוטב כי אתיסר באכילת נפט – ובלבד שלא תפגע המשרתת האמללה’ – החליט הרב. וזה היה סודו העמוק של החמין... (מעשיהם של צדיקים)

מסופר על רבי ישראל סלנט, שהתכונן לעבור לפני התיבה ביום יאהרצייט של אמו, והיה שם בבית כנסת איש פשוט שרצה לעבור לפני התיבה עבור עילוי נשמת בתו שמתה. כידוע, חובת הבן לאמו, קודמת לחובת האב על בתו, ואע"פ שתלמידיו, שהיו שם במקום, רצו למחות באותו איש פשוט, רי"ס עיכב בעדם, וגם ויתר על הקדישים. וענה ולימד להם שזכות עשיית נחת רוח וחסד ליהודי אחר (שהוא מצוה מהתורה) עולה מזכות המצוה לעילא לעילא מכל נוסח הקדיש, אשר הוא אינו מהתורה.

ומתוך הרגש אחדות עם כל אחד ואחד בישראל הגיעו רבותינו למעשים נוצצים. מסופר בספר "מאורות הגדולים" דף ש"ע, שבזמן מלחמת העולם הראשונה, התעוררה פעם אשתו של החפץ חיים ומצאה שאיננו ישן במיטתו, אלא על גבי ספסל עץ וידו תחת ראשו במקום כרית. על שאלתה לסיבת השינוי, ענה כי אחינו בני ישראל מתגלגלים בחפירות ובבוץ בחזית המלחמה, וסובלים מרעב וקור, ואיננו יכול לישון אז במנוחה וברווחה. (ומקור יש לו בתענית י"א) וכן ראינו בדורנו משגיח של ישיבת פוניבז, רב יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, מאז אז מלחמת העולם השניה, לא השעין את גבו על משענת כסא, אלא תמיד ישב כפוף לפניו. כי אין כסאו של ה’ שלם. ואולי למד זה ממעשה חפץ חיים, מובא בח"ח על התורה, מהדורת רב גריינימן, דף ע"א עיי"ש.

צוו חכמים ואמרו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות). והוא שאמר שלמה בחכמתו: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (משלי ג. ו).

יעזוב האדם כל האהבות וידבק באהבת הבורא ברוך הוא. ואהבת השם ברוך הוא, היא תכלית כל התכונות וסוף כל המעלות במדרגות כל אנשי העבודה, וכל המדות הן כמו סולם למעלת האהבה, והיא נדבת הנפשות מאנשי החסידים והנביאים והפרושים – היא סופן, אין למעלה הימנה. והרבה פעמים מקדים הספר יראת האלהים על אהבתו, שנאמר: "ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה ... ולאהבה אותו" (דּברים י. יב), ומפני שהאהבה היא תכלית הפרישות וסופה, והקרובה שבמדרגות אל מדרגת אהבת האלהים, ואי אפשר שיגיע האדם אליה אלא אחר שתתקים יראתו ופחדו מהאלהים, ועל כן היראה קודמת לאהבה.

ומי שאוהב את הקב"ה צריך לאהב את ישראל והתורה שנאמר קודשא בריך הוא וישראל ואוריתא חד הוא כלומר שהכל אלוקות ועוד אמר הילל הזקן כל התורה עומדת על ואהבת לרעך כמוך והשאר פרושים.

להרגיש את הזולת

שלמה המלך עליו השלום אמר (משלי י יב), שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה. ויש סבות שעליהם תתעורר השנאה בין איש ובין אחיו, והכל הבל ורעות רוח. יש שונא מחמת שכנגדו חטא כנגדו בגופו או בממונו או בכבודו, אי לזאת כבר צותה תורה (ויקרא יט יח), לא תקם ולא תטר. ופרשו הטעם, כי האדם ההוא מכרח במעשיו, ושליחותא דרחמנא עבד, כי ה’ אמר לו קלל, ורע מזלו גרם לו שיגלגלו חובה על ידי חיב, וכיון שכן אין מקום לשנא את חברו, כי הוא כגרזן ביד החוצב בו, ומה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו (איכה ג לט). ויש שונא מחמת קנאה, וכסבור שעל ידי חברו נקפחת פרנסתו, ואין זה אלא מקטני אמנה. ויש שונא מחמת שרואה את חברו שאינו הולך בדרך טובה, ואי לזאת החי יתן אל לבו כי גם הוא חסר חסרונות לפי ערכו, כי הכל לפי מה שהוא אדם, פלס ומאזני משפט ביד ה’ (משלי טז יא), ואם לחברו תקפו יצרו ועובר על דעת קונו ולו הטה ה’ חסד והנחהו בדרך אמת, הלוא יש לו לשלם תודות לה’ ולהזהר בדקדוקי המצוות כחוט השערה כפי ידיעתו והשגתו ועזר משדי שהיה לו, ולא לבזות ולשנא את אחיו בלבבו, כי לא התר לשנא רק לרשע שלאחר שמוכיחין אותו כמה פעמים, אף על פי כן הוא עומד במרדו ומכעיס לפני אבינו שבשמים וגורם צער השמים, אבל לשאר כל אדם אסור לשנא. וכבר הפליג התנא בגנות השנאה עד שאמר (אבות ב. יא), שנאת הבריות מוציא את האדם מן העולם (פלא יועץ)

צריך שתדע, אם אתה רוצה לחיות חיים טובים ונעימים, ערבים ומתקים בזה העולם, תוציא מלבך מדת הקנאה והשנאה על זלתך, ואז על ידי זה אף פעם לא תהיה רגיש, כי מי שתמיד שמח וטוב לב, ומשתדל להכניס בלבו אהבה על זלתו, אז יתרחב לבו ודעתו, ונעשה עצמאי, וכבר אינו צריך טובות מזלתו, אדרבה הוא משפיע לזלתו, והוא תמיד מחיך לאחרים, ועוזר להם, ואז אין לו שום רגישות, כי שום בריה שבעולם לא תוכל להרע לו, מאחר שטבעו הוא טבע בריא – רק לעזר לזלתו, ולא לצפות לתשלום וגמול בחזרה, ואז – כשתרגיל עצמך לילך בדרך זו, תהיה איש בריא ברוחניות ובגשמיות, ותמיד תצליח, ואף שיתרבו שונאיך יותר משערות ראשך וכו’, עם כל זאת על ידי שתמיד תחשב רק ממנו יתברך, ותדע שהוא יתברך מנהיג את עולמו בהשגחה נפלאה ונוראה מאד מאד, ושום בריה לא יכולה לעשות לך הטוב והרע מבלעדי רצונו יתברך, אז אף פעם לא תהיה רגיש, ואף פעם לא תצטרך לטובות מזלתך, רק אדרבה אתה תשפיע לאחרים, ואז לא יהיה אצלך שום שמץ של רגישות, ועל ידי זה תצליח בחייך, ותעבר את העולם הזה בשלום ובהרחבת הדעת, ותרגיש חיי עולם הבא בעולם הזה: אשרי מי שמצית את כל זה ומתנהג בדרך זו, אז יהיה בריא בנפשו, ויהיה מצליח בחייו. (קונטרס אל תהיה רגיש).

אחדות

אחדות היא עמוד גדולה לתקון העולם ולקים כל דבר, ורוח המקום נוחה מאד מדבר זה, עד שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (איוב כג, יג) "והוא באחד" "אחד" לא נאמר, אלא "באחד", שאין השכינה שורה בישראל אלא כשהם באחדות. וגדולה מזו אמרו על פסוק (הושע ד, יז) "חבור עצבים אפרים הנח לו" שאפילו אם עובדים עבודה זרה, כשהם באחדות אין מדת הדין יכולה לשלט בהם (תנחומא צז ז). וזה היה הטעם שלא עשה הקדוש ברוך הוא כליה בדור הפלגה כמו בדור המבול, לפי שהיה באחדות. וזה אצלי פשט הכתוב (בראשית יא ו) "הן עם אחד ושפה אחת לכולם". ועתה כיון שהם באחדות לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, שאין מדת הדין יכולה לשלט בהם. הבה נרדה ונבלה שם שפתם (שם ז) שלא ישמעו איש שפת רעהו, כדי שיכנס מחלקת ביניהם ויהא מקום למדת הדין לשלט בהם.

וכל חבורה שרוצים לעשות דבר ושיהא לו קיום והעמדה, צריך שיהיו כלם באגדה אחת, ואז כל רוחות שבעולם אין מזיזים אותם ממקומם. אבל אם זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל אחד רוצה שדבורו יהיה לפנים ולא לאחור ואומר דידן נצח, הם נעשים אגודות אגודות ונפק חורבא והיא לא תצלח, ומרעה אל רעה יוצאים, ובאים לידי מחלקת אש להבת שלהבת ורעותיה מובאות אחריה רעות רבות, רחמנא לצלן. וכבר אמרו משל לאגדה, אפילו אם היא של קנים, כל זמן שהם קשורים יחד אפילו גבור שבגבורים אינו יכול לשבור אותם, אבל כשהם אחת אחת הם קלים להשבר. ולא יהיה כקרח, כי עושה זאת בשם מסית ומדיח יקרא, אלא על דרך אמת, לנחותם הדרך ישרה, אז יעשה באפן זה כי היכי דלקבלו מנה.

והגדר הגדול כדי להיות באחדות הוא שיקים מה שאמרה תורה (שמות כג-ב) "אחרי רבים להטות". ואף אם נראה ברור בעיניו שהם טועים ואליו ראוי לשמע שהוא אומר דבר הגון, יבטל דעתו נגד דעתם, ויסיע גם הוא עם הרבים ואל יעבר על דעת חבריו, כמאמר רבי יוסי שאמר (שבת קיח, ב) מעולם לא עברתי על דעת חברי. (פלא יועץ)

אין לקלל את הרשעים

רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, כשהיה שומע שאחד ממקרביו קלל את אחד האפיקורסים המפורסמים ביותר בירושלים, הגיב: אין אני נוהג ככה! הקדוש ברוך הוא מלא רחמים והוא יכול לרחם גם על רשעים כאלו. אין עיני צרה אם פלוני ירחם מה’ וגם יזכה לחיי עולם הבא. כאן, בעולם הזה, אנו מחויבים להתנגד להם, כי הרי הם מזיקים ומקלקלים את הסביבה, מה שאין כן כאשר עברו לעולם הבא. ולבסוף הפטיר: וכלום אתה חושב שאין כל צד טוב ברשע פלוני?! אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר שיחה נאה, ואין עברה מכבה מצוה, וזכות אינה בטלה אפילו באלפי אלפים חובות. (סת"ה ח"ה).

דעה זהה לזו היא דעתו של רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, כפי שמוסר עד ראיה: "סח לי מרן, כי הוא מעולם לא הוציא מפיו קללה על שום יהודי, לא בכתב ולא בעל פה" (שם)

מעשה ברבי אברהם בורנשטיין, בעל "אבני נזר", ששמע יהודי מזכיר שם רשע מישראל ומוסיף "ימח שמו וזכרו". פנה אליו רבי אברהם ושאלו: "היודע אתה מה הדין בישראל משמד שמת בלא בנים?" שתק הלה.

המשיך הרבי: "הנה הטור ושלחן ערוך פוסקים, שמומר שמת בלא בנים, אשתו חיבת בחליצה (אבן העזר קנז, ה), וחליצה הרי היא במקום יבום, ובמצוה זו אומרת התורה: ’יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל’ (דברים כה, ו). ועתה הגע בעמצך: הנה התורה אומרת ’ולא ימחה’, ואלו אתה - הפקח הגדול - פוסק ’ימח שמו’?! אתמהא!". (סה"ת ח"ה)

כח הרבים - לרבים כח רב בעזרה להתעלות. עובדת היותו של אדם חלק מן הכלל מסיעת לו לסיעתא דשמיא ולהצלחה. דומה הדבר לחוט דק שקשור כביכול מכל אדם לקב"ה. חוט דק, עלול חלילה גם להקרע. ככל שהחבל עבה יותר ומורכב מחוטים רבים יותר, כך קטנים סיכוייו להקרע. כאשר היחיד הוא חלק מקבוצה גדולה מתקשרים ומתחברים החוטים כולם לחבל עבה וגדול, זכויות היחיד מתערבות עם זכויות הרבים וכוחו חזק הרבה יותר וזה נלמד גם מהפסוק - "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו (וישב ל"ב כ"ה) על ידי כח הרבים מונעים את מלחמות היצר הרע, אבל אם "ויותר יעקב לבדו" - כאשר מתבדל האדם מן הרבים ונשאר לבדו - אז "ויאבק איש עמו" - מתחילה אצלו מלחמת היצר והחקק והמסוכנת. (מפי השמועה)

כאשר נפוליאון בונפרטה כבש חלקים גדולים מרוסיה הוא נהג מידי פעם להתיעץ עם גדולי ישראל אודות סיכוייו לנצח במלחמה, מסופר שהוא נפגש גם עם רבי חיים מוולוז’ין.

היתה זאת שעת לילה מוקדמת כאשר הגיעו חיילי הצבא הצרפתי לחניית לילה סמוך לוולוז’ין. עיירה זו השוכנת על הצטלבות דרכים ראשיות, איננה עיר מבצר ונוחה היתה להכבש. רוב תושביה ברחו מאימת המלחמה או שהתחבאו מאחורי סורג ובריח. כשנכנסו שליחו של נפוליאון ושרי צבאו אל העיירה, לא מצאו בה אלא בתים חשוכים ורחובות שוממים ריקים מכל נפש חיה. רק מבית המדרש של וולוז’ין גילה להפתעתו כמה קרני אור בוקעים מבעד לחלונות. הוא ניגש אל הבית, פתח את דלת בית המדרש ונכנס פנימה. והנה בקצה האולם יושב אדם זקן, בראשית שנות השבעים שלו, בידו נר דולק, וספר פתוח לפניו. היה זה ר’ חיים מוולוז’ין, אשר בעת מצוקה כבעת שמחה מצא למפלט לו את בית המדרש. כל כך היה שקוע בתלמודו שלא חש בקצין הנכנס ומתקרב אליו, אך משפתח זה בקולו הרועם, ניתר הגר"ח ממקומו.

הקצין ניסה את כוחו של ר’ חיים בצרפתית, אך משהראה סימנים כלא מבין את דבריו עבר לדבר גרמנית, שואל את הגר"ח אם מבין שפה זאת. השיבו רבנו, אינני בקי בה ביותר אולם אשתדל להשיבך בשפה זו.

אם כך - אמר הגנרל - אולי תגיד לי היכן גר פה הרבי שלכם, "חיים" שמו, עליו שמענו רבות כיודע צפונות ועושה נפלאות.

ענהו רבנו: חיים, האיש המבוקש על ידיך, נמצא כאן בבית המדרש. אך מה שאמרת כי עושה הוא נפלאות, יכולני להגיד לך כי אין זה אמת.

הבין הקצין כי הוא האיש המבוקש, ומיד ניגש אל הענין. המלך בכבודו ובעצמו רוצה להפגש עמך! עליך להמתין כאן עד שיבואו לקחתך! - הפטיר, והלך לו. לא חלפה שעה וכיתת אנשי חיל באו במרכבה קרבית מאובקת, והסיעו את ר’ חיים אל אהל נפוליאון המהודר אשר במרכז המחנה.

בראותו את פני רבינו, המקרינים אצילות תורנית טהורה, שמח בונפארטה לקראתו. ואף הוא פתח במה ששמע כבר מיהודי המדינה, על כוחות נסתרים הטמונים בו כמחולל נפלאות. גם הפעם הכחיש ר’ חיים בביטול כל קשר בינו לבין מעשי נפלאות. - בסך הכל יהודי פשוט אנכי השקוד ללמוד תורה, לא יותר...

שוב פנה אליו נפוליאון: שאינך מסכים אודות סיפורי הנפלאות, ניחא, אבל שהנך איש חכם ופיקח, זאת כבר לא תוכל להכחישני. אם כן אמור לי, אפוא, מה דעתך על עתיד מלחמה קשה זו שפתחתי בה. האם כקודמותיה תסתיים אף היא בנצחון כביר, או חלילה אסון נורא אורב לי אי שם בדרכי? חשוף מחשבותיך לפני בגילוי לב וללא מורא.

פתח ר’ חיים וענה: אמשול לך משל למה הדבר דומה? נסיך אחד עשה את דרכו במרכבה רתומה לארבעה סוסים אבירים ומשובחים, מטובי היחס והאיכות. והנה בהגיעו לתוך יער עבות מעדו רגלי אחד הסוסים לתוך ביצה טובענית, הסוס משך אחריו גם את שלושת חבריו, והמרכבה התהפכה על צידה. כל מאמצי העגלון והמשרתים לחלצם מן הבוץ עלו בתוהו. עברו שעות אחדות והנה איכר פשוט מתקרב עם עגלתו הרעועה, רתומה לשלשה סוסים כחושים, ואף הם החלו מועדים ושוקעים בביצה. אולם האיכר שלף תיכף את שוטו, הצליף על הסוסים, אלו אזרו את שארית כוחם, ופתאום משכו את העגלה אל מחוץ לביצה, ויהי הדבר לפלא בעיני הנסיך ומשרתיו.

ניגש הנסיך אל האיכר ותמה באזניו: לי ארבעה סוסים אבירים ומיוחסים, ולך שלשה סוסים צנומים ודקים. ובכל זאת דוקא אלו שלך נחלצו ברגע אחד מן הבוץ, ואילו שלי כבר שעות מתבוססים בבוץ ואיננו יודעים כיצד נחלץ מצרה זו.

השיבו האיכר: שום סוד מיוחד לא עמד לי להצלחה זו. אלא, שסוסיך שלך טהורי גזע ומיוחסים המה. נטלת אחד מכאן ואחד משם, מהטובים והמובחרים שבכל מדינה. לפיכך כשמצליף אתה על גבם מושך כל סוס לרוח אחרת, ואינם מצליחים להתאחד למען המטרה. אדרבה, כשמוכה האחד, שמחים לאדיו כל עמיתיו. מה שאין כן סוסי הדלים והכחושים כולם משפחה אחת המה, אמא ושני בניה. לכן, כשמכה אני את האחד חשים זאת גם השנים האחרים ונחלצים מיד לעזרתו.

כיוצא בזה - אמר הגר"ח - בענין זה שאנו דנים בו, אתה כבוד המלך נפוליאון דומה הנך לנסיך ההוא. לרשותך צבא אדיר מחומש ומאומן היטב, אלא שאינו עשוי מעור אחד. מורכב הוא מצבאות אוסטריה, פרוסיה, ספרד ואיטליה, שנלוו אל הצבא הצרפתי אשר תחת פיקודך. לפיכך מתאמץ כל אחד מהם להסב לעצמו את תהילת הנצחון, ועוד שמח בנפילת עמיתו בן ארץ אחרת. מה שאין כן צבא רוסיה, אף כי דל הוא באמצעים, כיון שבנוי הוא כמקשה אחת, מבני עם אחד הלוחם להגנת ארץ אחת - ארצו שלו, הרי כל אחד חש בסכנה המשותפת, ועושים יד אחת לחרף נפשם למען הצלתם. - מכאן, הוד מלכותו, נובע הפקפוק שלי בנצחונכם - סיים הגר"ח את פרשנותו על עתיד המלחמה.

בהמשך המלחמה נחל נפוליאון מפלה גדולה ליד מוסקבה. לאחר מכן הוא נחל מפלה מוחצת במעבר הנהר ברז’ינה. כמעט כל חייליו אבדו בקרבות. הערכתו של רבי חיים מוולוז’ין התאמתה במלואה.

דבר החסידות – פרשת במדבר

ב"ה          [למעוניינים: אנו מחפשים תורם למסיבת ראש חודש סיון במרום כנען. ראה בתחתית העמוד]

 

דבר החסידות – פרשת במדבר

 

מרחק 'תחום שבת' במדבר

 

פעם שח הרבי רמ"מ מקוצק:

הגמרא מספרת (עירובין כא, ב): "בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים – יצתה בת קול ואמרה "בני אם חכם לבך – ישמח לבי גם אני" (משלי כג, טו).

וקשה, וכי מהי החכמה הגדולה לתקן עירובין ונטילת ידים, שזקוקים לכך את שלמה המלך החכם מכל האדם?

אלא, ענה הרבי:

-         החכמה הכי גדולה היא: "עירובין" – היכן צריך להתערב, ו"נטילת ידים" – היכן צריך למשוך ידיים ולא להתערב...

(ובאופן אחר קצת מצאתי ("אמת ואמונה" – קוצק, אות קיג): "אך התורה רמזה: עירובין ונט"י זה החכמה הגדולה, להיות מעורב בדבר ולהיות נקי" ובמקום אחר: "עירובין – פירוש, שידיך יהיו מעורבות ביישובו של עולם, נטילת ידים – פירוש, שידיך יהיו נטולות ממהומת העולם")

 

~~~

בפרשתנו (ב, ב) מצווה התורה על חניית בני ישראל במדבר: "מנגד סביב לאהל מועד יחנו". מפרש רש"י: "מנגד – מרחוק מיל . . כאלפיים אמה, שיוכלו לבוא בשבת, משה ואהרן ובניו, והלויים חונים בסמוך לו".

כלומר, שחניית בני ישראל צריכה להיות קרובה למשכן פחות מאלפיים אמה, כך שיוכלו ללכת בשבת למשכן, ללא איסור "תחומין".

וצריך להבין:

א)    הטעם שרש"י כותב "שיוכלו ללכת בשבת" – הוא סיבה למה לא להרחיק את בני ישראל יותר מאלפיים אמה מהמשכן. אבל מדוע יעלה על הדעת מלכתחילה שצריך להרחיק כל כך את בני ישראל מהמשכן?

ב)    מדוע צריך רש"י להוסיף "משה ואהרן ובניו, והלויים חונים בסמוך לו". כלומר איזה הסבר זה מוסיף למרחק החניה של בנ"י*?

אלא:

מכך שהפסוק כותב שבנ"י יחנו מנגד לאהל מועד (ולא נאמר 'נוכח' או 'לפני') – מובן שהתורה מצווה להתרחק כמה שיותר מהמשכן, והטעם פשוט: מכיוון שהתורה מזהירה כמה פעמים בהמשך "והזר הקרב יומת" – לכן יש צורך להרחיק את מחנה ישראל שלא יכנסו בטעות למשכן.

ועל זה מבהיר רש"י שבכל זאת הם צריכים להיות בתוך אלפיים אמה בגלל איסור תחומין. ומובן גם מדוע רש"י מוסיף "והלויים חונים בסמוך לו", כדי להסביר מדוע הם כן קרובים – כי עליהם הוטל התפקיד לשמור את "משמרת המשכן".

אבל עדיין לא מובן, מדוע צריך רש"י לפרט גם "משה ואהרן ובניו", הרי הם כלולים כבר בשבט לוי?

מסביר הרבי:

על דברי רש"י יכולה להתעורר כאן קושיא חזקה: הרי מסביב למשכן מכל הצדדים חנו הלויים, ואם כן, מדוע צריכים בנ"י לחנות אלפיים אמה קרוב למשכן? הם יכולים לחנות יותר רחוק – אלפיים אמה ממחנה הלויים (שהרי איסור תחומין הוא רק במקום שאין בו יישוב)?

אלא התשובה היא: שהלויים חנו רק בשלש רוחות סביב המשכן, ואילו בצד מזרח חנו רק משה ואהרן ובניו (כמפורש בפסוק להלן ג, לח), ומובן שהם לא תפסו שטח גדול כל כך שיוכל להרחיב במידה משמעותית את התחום, ואם כן בנ"י שחונים במזרח לא יכולים להתרחק יותר ממיל מהמשכן (וממשה ואהרן ובניו הסמוכים לו), וכדי שלא לחלק בין המחנות – חנו כולם מרחק מיל מהמשכן.

ומטעם זה מוסיף רש"י "משה ואהרן ובניו" – כי בזה מתבאר מדוע צריך לחנות מרחק מיל מהמשכן, ואי אפשר לחנות מרחק מיל ממחנה הלויים!

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יג, במדבר שיחה א (עמ' 1 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' כ-כא.

 

______________

*)  ברע"ב עה"פ תירץ, שבזה בא לתת טעם למה צריכים בנ"י לבוא למשכן בשבת – שזהו כדי ללמוד תורה ממשה רבינו (ועד"ז פי' במשכיל לדוד), אבל לפי פירוש זה היה רש"י צריך להזכיר את משה בלבד, ולא את אהרן ובניו ואת הלויים.

 

קוראינו הנכבדים ה' עליהם יחיו,

כבר קרוב לשנה, בל"נ, מידי חודש אנו מזמינים את ילדי השכונה למסיבת ראש-חודש. בר"ח אייר הגיעו כ-75 ילדים למקלט צעירי חב"ד, אמרו פסוקים ופרקי תהילים, שמעו סיפור חסידי, נערכה הגרלת פרסים ולסיום קיבלו גלידה אישית.

באפשרותכם להקדיש את מסיבת ראש-חודש הקרובה, לזכות/לע"נ יקיריכם, בסך 180 ₪ או יותר (בתרומה של 300 ₪ נוכל לתת טילון לכל ילד). ובזכות הבל פיהם של תשב"ר תזכו לחודש טוב ומבורך, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה ולגאולה קרובה ונאמר אמן.

 

רשימת התורמים למסיבת ראש-חודש לילדי מרום כנען, בשכונת איביקור, צפת עיה"ק:

חודש כסלו – הרב דובער לברטוב, שליח בניו מכסיקו – 120$

חודש טבת – הרב יעקב פלינט, קראון-הייטס – 120$, לרפו"ש אברהם מיכאל הלוי בן שפרינצה רעכעל שי'.

חודש אדר א' – הר' בנימין שבח, מרום כנען – 200 ₪, לע"נ אמו מסודי נורית בת רבקה ע"ה ובנה ר' גבריאל חי ז"ל.

חודש אדר ב'  [עם הופעת אמן מיוחד] – סיעת חב"ד בעיריית צפת – 1,500 ₪ (הר' שניאור ליפסקר, הר' יורם מעודה, בסיוע הר' ארי' ניסלביץ')

חודש ניסן – משפ' דוידזון, צפת – 250 ₪, לע"נ מרת רבקה ב"ר אברהם אלי' ע"ה.

חודש אייר – אמי מורתי שתחי', לע"נ זקנתי מרת מרים בת ר' משה ע"ה המבורגר. נלב"ע ה' אייר ה'תשע"ו – 180 ₪

חודש סיון – ???

לתרומות שלחו מייל אל: הרב אברהם חיים זילבר שליט"א, This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. 

דבר החסידות – פרשת במדבר

ב"ה

דבר החסידות – פרשת במדבר

 

"כאילו ילדו"

 

סיפר סבי ר' משה יעקב זילבר ז"ל (חתן הגרא"ח נאה), שזכה לשמש את הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע:

כאשר הגעתי לארץ ישראל, עם הרבי, התחלתי מיד בפעולות להצלת הורי ומשפחתי שנותרו בהונגריה. אבל, עד שזז משהו בבירוקרטיה הציונית – רוב יהדות הונגריה נמוגה בעשן.

כשהגיעה בשורת האיוב כי כל בני משפחתי – למעט אחי ר' אנשל – נרצחו באושוויץ, הייתי תקופה בדיכאון קשה ובחוסר תפקוד.

ואז, כשנכנסתי לרבי, רבי אהרן זי"ע, הוא ניחם אותי באמרו:

”אני איבדתי את כל ילדי, ואתה איבדת את הוריך, על כן מהיום אני אביך ואתה בני" ואז פרצתי בבכי סוער וגם הרבי בכה, וזה עזר לי מעט להתגבר על השבר הגדול.

(שמעתי מאבי ז"ל. נד' ג"כ בספר 'נודע בשיעורים' (תולדות הגרא"ח נאה) עמ' 495)

~~~

על הפסוק בפרשתנו "ואלה תולדות אהרן ומשה" (ג, א), כתב רש"י: "ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלימדן תורה. מלמד, שכל המלמד את בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

ויש להקשות: הלוא גם אהרן בעצמו למד מפי משה, ומדוע איפה לא נחשב גם הוא כ"תולדות משה"?

ויש לומר, שזה מדוייק בדברי רש"י "המלמד את בן חברו תורה": כאשר יש לחברו בן – הרי ע"פ דין מחוייב החבר ללמד את בנו. ועל כן כאשר בא מישהו ומלמד אותו הרי הוא נוהג בכך "לפנים משורת הדין" ומעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

משא"כ אדם שאינו מסוגל ללמוד תורה בעצמו ומישהו מלמדו – הרי הוא חייב ללמדו ע"פ שורת הדין ולכן זה לא נחשב "כאילו ילדו".

ועפ"ז מובן בענייננו:

אמנם משה לימד את אהרן תורה, אבל במקרה זה לא היתה אפשרות אחרת, שכן מלבד משה לא היה מי שילמד את אהרן.

בני אהרן, לעומת זאת, יכלו ללמוד מפי אביהם, ובכך שהקדיש להם משה את זמנו ולימדם – הרי הם נחשבים בניו.

 

חודש טוב ושבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כג, במדבר שיחה ב (עמ' 8 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 9 ואילך). העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" במדבר ח"א (היכל מנחם תשע"ב) עמ' כב-ג.

 

______________

*)  עוד יש לתרץ: באהרן לא שייך לקראו 'תולדות משה', כי לאחר שנתייחד עמו הדיבור מפי הקב"ה עצמו בפרשת שתויי יין (רש"י שמיני י, ג) – שוב לא שייך לכתוב בו 'תולדות משה', כי "יש בכלל מאתיים מנה" ושרגא בטיהרא מאי אהני. משא"כ בני אהרן שלא שמעו הדיבור מפי הקב"ה – הם אלו שנחשבים תולדות משה. וק"ל.

דבר החסידות – פרשת במדבר (עיוני)

ב"ה

לחביבותא דמילתא מצו"ב גם איזה תמונות מתהלוכת ל"ג בעומר בשכונתנו – מרום כנען צפת עיה"ק. יישר כח לכל המשתתפים והתומכים.

      

דבר החסידות – פרשת במדבר  (עיוני)

 

טוב שכן טוב

בפרשתנו (ג, כט) נאמר "משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה". כותב רש"י: "וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלוקתם".

מקורו של רש"י הוא בתנחומא, אבל שם הלשון היא: "שהיו שכנים לקרח ועדתו אבדו עמו במחלקותו", ובבמדבר-רבה הלשון: "ולפי שהיו סמוכים להם . . היו כולם בעלי מחלוקת. . אףהם היו בעלי מריבה".

וההבדל ביניהם: התנחומא אומר רק שנענשו עם עדת קרח משמע שהם עצמם לא חטאו, ואילו בבמד"ר מפורש שהיו גםשותפים בחטא; "בעלי מריבה", ומרש"י שכותב "שנמשכו עמהם במחלוקתם" משמע שבעצם הם לא היו בעלי מריבה ורק שעל ידי השכנות נמשכו במחלוקת.

מבאר הרבי: שיש שלשה אופנים בפעולתו והשפעתו של שכן רע:

א)    גם כשאין לו שום השפעה לרעה מהשכן – הנה עצם זה ששוכן ליד רשע גורם שייענש איתו, וכמו שמצינו במעשה של מרים בת בילגה (בסוף מס' סוכה) שקנסו את כל המשמר בגללה (אף שהם לא חטאו) משום 'אוי לרשע ואוי לשכנו'.

ב)     השכן הרע גורם שהתכונות הרעות של שכנו יצאו מן הכח אל הפועל, שלולא השכנות יכל האדם לשלוט על מדה רעה זו, והשכנות לרשע הביאה את הרע שלו לידי גילוי.

ג)      שכן רע יכול גם לשנות את טבע שכנו, שאף אם היה טוב מצד עצמו – הרי השכן יכול להמשיך אותו למדות רעות עד שישנה את מהותו.

ואלו הן ג' השיטות כאן:

א) התנחומא שנקט רק "אבדו עמו במחלוקתו" סובר שאין השכן הרע פועל שינוי מהותי אלא רק המשכת העונש על השכן שזוהי שייכות חיצונית בלבד. 

ב) מלשון המד"ר "ולפי שהיו סמוכים להם . . היו כולם בעלי מחלוקת. . אף הם היו בעלי מריבה" משמע שגם לפני זה היה להם טבע של מריבה, אלא שהשכנות לקרח גילתה את טבעם הרע והוציאתו אל הפועל.

ג) מוסיף על זה רש"י וכותב "שנמשכו עמהם במחלוקתם", שבזה מחדש עוד יותר: שהשכנות לקרח ועדתו גרמה לשינוי הטבע אצלם – שהמשיכה אותם בתוך מחלוקתם (אף שהם עצמם לא היו שייכים לזה).

והשייכות של פ' במדבר כהכנה למתן-תורה, היא כי התנאי לקבלת התורה היתה "ויחן שם ישראל" כאיש אחד בלב אחד, וזה נעשה ע"י 'שכנות' והתקשרות לצדיק, ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לג, במדבר שיחה ב (עמ' 10 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קח. ועיין בגוף השיחה גם בשלשת האופנים של 'טוב לצדיק טוב לשכנו' ודיוקי הלשונות בכ"א ממקורות הנ"ל. וקצר המצע מהשתרע.

______________

*)  ועל דרך זה מצינו ג' שיטות בהלכה בדין נגע שמופיע אצל השכן, שעל זה נאמר בתו"כ (מצורע יד, מ) "וחלצו – מלמד ששניהם חולצים, מיכן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו, שניהם חולצים שניהם קוצעין שניהם מביאים את האבנים" (ועד"ז הוא במשנה נגעים פי"ב מ"ו):

א) "אם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה – בעל הבית אחר צריך להטפל עמו, דכתיב וחילצו את האבנים לשון רבים כו'" (רע"ב למשנה שם) – שלפי פירוש זה לא חל חיוב על ה'חפצא' של הכותל, כי אם על ה'גברא' – שהשכן צריך להטפל עמו.

ב) הא ד"שניהם חולצים" היינו שהחיוב דחליצת האבן חל גם על חלק האבן של השכן (שלא נראה בו הנגע). ובזה גופא ב' פירושים: שיטת רש"י (בסוף מס' סוכה) שהדין ד"שניהן חולצין" הוא רק "באבן שבמקצוע" [=אבן שבזוית הבית בפינה], שאבן זו יש עליה חיוב לחלוץ את כולה אף שרק חצי ממנה שייך לבית המנוגע.

ג) יש מפרשים (משנה אחרונה לנגעים שם ע"פ הרע"ב והר"ש למשנה נגעים פי"ג מ"ב) שהדין ד"חולץ את כולו" הוא לא רק באבן שבזוית אלא בכל חלקי הכותל המפסיק בין שני הבתים, שגם אז חברו חייב לחלוץ האבנים שבחלק שלו (הבלתי-מנוגע) משום "אוי לרשע אוי לשכנו".

ויש לומר, שג' דינים (ושיטות) אלו הם בהתאם לג' האופנים הנ"ל בפעולת השכנות:

לאופן הא': פעולת השכן היא חיצונית בלבד, ולכן אינו פועל על הכותל (ביתו) של השכן, אלא רק מחייב את השכן שיטפל עמו בחליצת האבנים.

לאופן הב': "אוי לרשע אוי לשכנו" היא השפעה חזקה (ופינימית) יותר, ולכן צריך לחלוץ את כל האבן שבזוית הבית, כי זה השפיע על השכן כאילו גם האבן שלו היא מנוגעת.

אבל לאופן הג': צריך שכנו של ה"רשע" לחלוץ האבנים שבחלק שלו, שזה מראה את שייכותו לשכן, שלכן בכותל זה שבו נראה הנגע בצד אחד של חברו – הרי זה מורה שגם חלק הכותל שלו שייך לנגע (אף שאינו באותה אבן)! ודפח"ח.

דבר החסידות – פרשת במדבר – ערב חגה"ש

דבר החסידות – פרשת במדבר – ערב חגה"ש

 

מה קרה בה' בסיוון?

השבת הנוכחית חלה בה' בסיוון. הגמרא (שבת פח, א) מתארת כך את ההכנות למתן תורה: "בשני (בסיוון) עלה משה וירד, בשלישי עלה וירד . . ברביעי עלה וירד, בחמישי בנה מזבח (כדכתיב "ויבן מזבח תחת ההר" – רש"י) והקריב עליו קרבן".

נשאלת השאלה, הרי בהמשך למזבח ולקרבן מתואר בתורה גם איך שמשה הכניס אותם בברית וקיבלו את "ספר הברית" ואמרו "נעשה ונשמע" ומשה זרק את הדם על העם וכו'. ומדוע מזכירה הגמרא רק ש"בנה מזבח והקריב עליו קרבן"?

בפרשת התמיד שאנו אומרים פעמיים ביום, נאמר "עולת תמיד העשויה בהר סיני" אומרת הגמרא "קרבה ושוב לא פסקה" כלומר, שהכוונה בפסוק הוא לאותו קרבן שהקריב משה בהר סיני"בחמישי בסיון שבנה מזבח" (תוספות) – ועל שמו נקראים כל קרבנות התמיד שהקריבו ישראלבכל הדורות בשם "קרבן תמיד".

ולכאורה לא מובן, הרי ידוע מה שכתב הרמב"ם (פיה"מ חולין ספ"ז) שכל המצוות, גם כאלה שנאמרו לפני מ"ת, אנו מקיימים אותם רק מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו בסיני. ואם כן, מדוע איפוא מייחסים את קרבנות התמיד של אחרי מ"ת לקרבן שנעשה ביום החמישי לפני מתן תורה ועוד אומרים שהיא העולה העשויה בהר סיני?

אלא, אומר הרבי, נמצאנו למדים, שכשם שבשבת יש "תוספת שבת" וכבר מיום שישי בחצות אין אומרים תחנון כי מאירה אז קדושת השבת – כך כבר בערב חג השבועות מאיר כבר הגילוי של מתן תורה, עד כדי כך שהקרבן שמשה הקריב אז – הוא ההתחלה של קרבנות התמיד. וזוהי ההדגשה שבחמישי "בנה מזבח והקריב עליו קרבן" להודיענו שזה כבר נחשב ההתחלה של מתן תורה!

ומדוע מתבטא ההתחלה של מ"ת דוקא במזבח ובקרבן? מפני שמזבח זה לקחת אבנים גשמיותולעשות מהם דבר קדוש, וכן קרבן זה לקחת בהמה גשמית ולעשות ממנה קרבן לה', וזוהי הכוונה והתכלית של מ"ת – להוריד את השכינה לעולם התחתון ולהפוך אותו לקדושה, כמבואר במדרשים ובחסידות. וזה מתחיל כבר משבת זו – חמישי בסיון.

שבת שלום וחג שמח!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כח, (ערב) חה"ש (עמ' 15 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 17ואילך). זו רק נקודה ותמצית מהשיחה. לעומק הרעיון יש לעיין במקור.

דבר החסידות – פרשת במדבר

ב"ה
 

דבר החסידות – פרשת במדבר

 
 
 
מי סופר אותנו?
 
הציווי הראשון בפרשתינו, שעל שמו נקרא כל ספר במדבר "חומש הפקודים" הוא לספור את בני ישראל.
 
הנוהג של מניין אוכלוסין מקובל כיום ברוב מדינות העולם, אולם הדבר נעשה בדרך כלל ע"י פקידים פשוטים. כאן אנו עדים לתופעה מעניינת: הקב"ה מצווה "תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן"!
 
תארו לעצמכם: האדם הכי חשוב בעם, משה שקיבל תורה מסיני ולימד אותה לכל, ואתו אהרן הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים, צריכים לעזוב את כל עיסוקיהם ולעבור מאוהל לאוהל כדי לספור את מניין הנפשות שעברו את גיל 20 !
 
וכדי להקל עליהם לספור מעל שש מאות אלף איש – צירפו להם עוד עוזרים, את מי? "ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא", כלומר, האנשים הכי חשובים שבכל שבט, כדברי רש"י "קרואי העדה. הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה". והשאלה זועקת, הלוא לתפקיד זה יכלו לקחת סתם אנשים; כל מי שרק למד לספור...
 
אלא, כאן רואים את גודל מעלתם וחשיבותם של ישראל, שגם כשמדובר בענין של חולין לכאורה, ספירה, הרי אצל בנ"י זה דבר קדוש וצריך שזה יעשה ע"י האנשים הכי חשובים וקדושים. כי אצל יהודי כל פרט בחייו הוא חשוב וקדוש.
 
וכאן המקום להצדיע לכל ילדי השכונה שבאו והתאחדו בל"ג בעומר, במצעד שכל כולו קדושה ואחדות, כך שכולם ראו והכירו שאתם שייכים לעם-הנבחר, עם סגולה.
 
 
 
שבת שלום!
 
 
 
מבוסס על: התוועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2092 ואילך. בסיוע 'מעיין חי' ח"ד עמ' 4.