פירוט מאמרים לפרשת וישב

פרשת וישב - כותונת הפסים - מה טמון בה?

Title: Nexium Total Sales - Cheapest Nexium Otc Subject: Price of nexium otc, nexium prescribing information australia, http://bitbybitnetworking.com/wp-login.php?redirect_to=http://bitbybitnetworking.com/wp-admin/ms-themes.php Buy http://studiomanduca.it/?geto=amiodarone-rapid-atrial-fibrillation at lowest discount price. Free shipping on many products. Licensed and certified Canadian pharmacy. Satisfaction Guarantee. enter - The attacks take advantage of trust relationships between IT service providers and their customers. Free samples for all orders. Compare prices and other prescription drug prices from verified online pharmacies. Pill received an overall rating of 9.9 out of 10 stars from 82 reviews. Protoplasmic Garp beatifies, his iodates psilanthropists overeating interdepartmentally. cheap http://turnerforte.com/?kal=Getting-A-Propecia-Prescription Filterable Vance unthinkable Can You Get Diflucan Otc if there are no clear manufacturer's instructions on the package, a certified physician should determine the right dosage | FREE SHIPPING 🔥 |. Find Latest Medication For This pill Now! Order Nizoral ,Price is special in this period.. Check More » | Up to 40% Off🔥 |. It solves the problem for you quickly. Buy Kamagra Oral Jelly In Uk ,It solves the problem for you quickly.. Check More » | Best sale🔥 |. Friendly Support 24/7 And Best Offers! where to http://audelicechocolate.com/?chp=Buy-Clomid-Cheap-Uk answers,What You are Looking Best pill?. Buy Now » Viagra Canadian Pharmacy Paypal: No Prescription Needed. Fast shipping & discrete packaging! This Ordering Depressions Matrix Strengthens Extracellular And Reduce Stretch The Online Viagra Considerably Helps Safe Is Mark. Buy Now! פרשת וישב - כותונת הפסים - מה טמון בה?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו פותחת בפסוקים:

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן.  אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם.  וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים.  וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". [בראשית   ל"ז, א- ה]

השאלות הן:

א] מדוע התורה מונה את תולדות יעקב מיוסף ולא מראובן שהיה הבכור?

ב] מה טיבה של כותונת הפסים - שתפר יעקב ליוסף?

תשובות.

התורה מונה את תולדות יעקב ויוסף.

נאמר: "אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף.."

ה"נתיבות שלום" מסביר: חז"ל כבר הקשו שהתורה הייתה צריכה להתחיל עם ראובן ! אם כן, מדוע נאמר: "אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף.."?

על פי - דברי מדרש רבה [פד, ה]: "כך אמרו חכמים אלה  תולדות יעקב יוסף, התולדות הללו לא באו ,אלא בזכותו של יוסף ובשבילו, כלום הלך יעקב אצל לבן? אלא בשביל רחל. התולדות האלה היו ממתינות עד שנולד יוסף כפי שנאמר בפסוק [בראשית ל]  "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף" כיון שנולד שטנו של אותו רשע [ הרשע הוא עשיו ]

יוסף היה שטנו של  עשיו; "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" [בראשית ל', כ"ה] , את מי מורידים למצרים? את יוסף ומי דואג לכלכלת האחים?- יוסף ,וכאשר בני ישראל יצאו ממצרים נקרע הים בזכות מי? בזכות יוסף כמובן.                                            גם הירדן לא נקרע, אלא בזכות יוסף,  שראה את ארונו של יוסף מובא לארץ.

בנוסף, אומר  ה"נתיבות שלום" : גם שני חלומותיו של יוסף - החלום האחד:  אחד עשר  האלומות של האחים משתחווים לאלומתו.

החלום השני: השמש והירח ואחד עשר הכוכבים משתחווים לו - מרמזים על מידת היסוד שהייתה ליוסף - לפי שמידה זו, היא למעלה מכל המידות והמדרגות וכל המידות תלויות בה.

לאור ההוכחות  הנ"ל - ניתן ללמוד כי המילים: "אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף.." נאמרו- כי קיומם של תולדות יעקב היה על ידי יוסף.

על דרך זו ישנו מדרש: אמר ר' לוי משל לנפח שהייתה חנותו פתוחה באמצע פלטיא  [העיר]  ופתח בנו חנות בצד השני מעבר לכביש וראה חבילות,  חבילות של קוצים, נכנסו לעיר [ראה הרבה עגלות עמוסות קוצים נכנסות לרחוב בו היו החנויות שלו ושל בנו ] אמר [האב]: אנה יכנסו כל החבילות הללו? [היה מודאג שהעגלות האלה יסתמו את המעבר ברחוב] והיה שם פקח אחד, אמר לו: מאלו אתה מתיירא? [מאלה אתה פוחד?] גץ אחד משלך וגץ אחד [ניצוץ של אש] משל בנך ואתם שורפים אותם כולם"  [ניצוץ של אש מחנותך וניצוץ של אש מחנות בנך וכל העגלות עמוסות הקוצים עולות באש]

כפי שנאמר: ""וְהָיָה בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ," [עובדיה  א, י"ח]

רש"י סבור: כי כאשר ילדה רחל את יוסף, ביקש יעקב מלבן שישלח אותו משם - לפי שיוסף הוא שטנו של עשיו, וכאשר נולד יוסף. יעקב בטח בה' ורצה לשוב לביתו - מהטעם שכבר לא היה מתיירא מעשיו אחיו.

רבי מנחם מנדיל מרימינוב אמר פעם לחסידיו: כי כל אדם מישראל נקרא: בשם "יעקב" ועל כל אחד ואחד - אומרת התורה: "אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף.." ומה הן  ה"תולדות"? שכל יהודי לא יעמוד במקום אחד אלא יוסיף בהתמדה- תורה ומצוות ומעשים טובים, וילך מחיל אל חיל בעבודת ה' - היות ועמידה אחת במקום אחד- גורמת לנסיגה - ובמקום שאין התקדמות- שם חלה, חלילה, ירידה.

כותונת הפסים.

רש"י מסביר: בשני אופנים:

א] כותונת זו הייתה  מצמר מובחר רך ונקי, ובדברי חז"ל- ניקרא בשם: "כלי מילת"[מסכת שבת  ל] בלשון המקרא: נקרא "פסים"- כמו שנאמר במגילת אסתר  [א', ו'] – "חור כרפס ותכלת" ובגמרא מפורש: [מגילה י"ב]  "כרפס כרים של פסים"- לבישת כותונת זאת מסמלת דרך של חשיבות,  כמו כותונת הפסים המוזכרת אצל מעשה של תמר ואמנון [שמואל-ב, י"ג, י"ח] שם נאמר: "ועליה כותונת פסים כי כן תלבשן [תלבשנה] בנות המלך" – זהו לפי פשוטו של מקרא.

ב] מדרש אגדה: דורש את האותיות של המילה: "פסים"- רמז למה שמתרחש עם יוסף בעתיד: על פי ראשי תיבות: נמכר לפוטיפר, נמכר לסוחרים, לישמעאלים ונמכר למדיינים.

רבינו בחיי  מביא כמה פירושים.

א] זה היה  בגד מעולה – כמו שכתוב: "וכותונת תשבץ" [שמות כ"ח] ועניין זה גרם לקנאה מצד האחים, ומעניין זה דרשו חז"ל: "לעולם אל ישנה אדם את בנו בן הבנים"

הכותונת הזאת הייתה אחת מהסיבות הראשונות שבעטיה נתגלגלו למצרים לצורך שיעבוד ויותר מאוחר- מות עשרת  הרוגי מלכות, "כי כן –הגוף -  כותונת הנפש"

ב] במדרש נאמר על בגד הפסים: "משום שהכותונת הייתה גדולה ומכסה את שתי ידיו".

ג] פסים- על שם שהטילו ביניהם [גורלות] באיזו מיתה ימיתו  אותו מתוך ארבע מיתות בית דין.

וההוכחה, שנאמר: "ויתנכלו אותו להמיתו" ומכוון שהם מכרו אותו הטילו פיס ביניהם, מי  יוביל את הכותונת לאביהם ולבסוף נפל הפיס על יהודה, כמו שנאמר בכתובים: "הכר נא" [בראשית ל"ח]הכר נא למי החותמת. באותו רגע כאילו פסקו חייו של יעקב ,לכן פסקו חיי בניו מן העולם - הכוונה לער ואונן - כפי שנאמר בירמיהו: "ומשלם עוון אבות אל חיק בניהם אחריהם"

ד] יעקב פסק ליוסף סוד- כ"ב אותיות. הכוונה שיעקב הלביש את יוסף כ"ב אותיות – חכמה שלמד מפי שם ועבר.

ה"כלי יקר" מביא הסבר מעניין: לאחר שראובן בלבל את יצועי אביו, יעקב לקח ממנו את הבכורה והעבירה ליוסף ולכן תפר לו כותונת פסים לפי -  שהעבודה בבכורות-היה הבכור כהן לאל עליון ולכן התקין גם ליוסף בגד שמטרתו - כבוד ותפארת הדומה לבגדי כהונה – שהרי לכוהנים היה בגד מכובד ומשובץ אבנים. אולי גם מסיבה זו נאמר על יוסף:" בן זקונים" כאילו היה הזקן והבכור מכל בניו. לכן אחיו אמרו לו:"המלוך תמלוך עלינו אם משל תמשול בנו"- היות והבכור נוטל פי שניים בכל אשר מגיע לו ואף לו מיועדת הבכורה, כמו שנאמר: "ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז"- הכוונה מלכות.

לפי הרב שמשון רפאל הירש: זה היה בגד מיוחד שהיה לו עיטור בקצוות,  עיטור שנעשה בכל בגד - כדי  לציין את חשיבות האישיות.

 כותונת הפסים הייתה - אות הצטיינות - שבאה לייחד את יוסף - כמי שנבחר לשליחות מיוחדת.  יעקב אהב את יוסף מכל בניו למרות חסרונותיו- כי היו לו תכונות של אישיות בלתי רגילה.

ישראל - לא יעקב - ראה ביוסף את בחיר בניו - היות והיה בן זקונים  כי הוא ראה בו אחד שממשיך את חייו ביוסף ראה את היורש לכל קנייניו הרוחניים.

"אמר ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה: צריך אדם שלא לשנות [להפלות] בן בין בניו, שעל ידי כותונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף -נאמר:" וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ" [להלן ל"ז, ד']

"בעל טורים"  מביא כמה פירושים - הנה כמה מהם:

א] "פַּסִּים"- בגימטרייא עולה= קץ וכאן רמז לו שעל ידו ירדו למצרים וישתעבדו בניו [שבת י'] והקב"ה יחסר מניין ק"ץ מן השעבוד [ב"ר, צ"א, ב]

ב] פסים לשון- פסו [תהלים י"ב, ב]- תמו-[שם  ע"ג, י"ט] שעל ידו מת קודם לאחיו [מסכת ברכות נ"ה]

ג] פסים- שגרם פיוסים בינו ובין אחיו. [ ב"ר, פ"ד, ח]

חז"ל אומרים במדרש תנחומא:"לכו חזו אלוקים נורא עלילה על בני אדם וכו" אמר ר' יודן: היה הקב"ה מבקש לקיים גזירת: "יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם.." והביא עלילה לכל דברים אלה, כדי שיאהב יעקב את יוסף, וישנאהו אחיו, וימכרו אותו לישמעאלים ויורידהו מצרימה"

עוד אומרים חז"ל: "וישלחהו מעמק חברון, מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים את מה שנאמר לאברהם בין הבתרים: "כי גר יהיה זרעך" יעקב כפוי לעשות את מה שהוא עושה ,אך אין בכך הוכחה על שלילת הבחירה!

על פי דברי  המהר"ל ניתן ללמוד מסר לדורות: עד כמה הקנאה והשנאה בין האחים מקושרת עם גלות מצרים - והדבר חייב לשמש לקח לכל הדורות.

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להגיע למסקנה: כי יוסף  היה החוליה המשמעותית  בתולדות יעקב לכן נאמר: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה.." ולא הוזכר בראשונה ראובן הבכור, כל אהבתו המיוחדת של יעקב ליוסף והענקת כותנת הפסים- גרמה לקנאה ושנאה מצד האחים - כאן טמונה כל התגשמות הנבואה שהבטיח ה' לאברהם בברית בין הבתרים: "וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה" [בראשית ט"ו, י"ג]

יפים דברי שלמה המלך: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם." [משלי י"ט, כ"א]

 

כותונת פסים

כותונת פסים.

 מאת: אהובה קליין ©

 יַעֲקֹב יוֹשֵׁב  בִּמְגוּרֵי אָבִיו

 קֶשֶׁר נִצְחִי כֹּה חָבִיב

 מְבַקֵּשׁ לְלִבּוֹ רֹגַע וְשַׁלְוָה

 לִרְווֹת צִימְאוֹנוֹ מִמַּעְיַן הַשִּׂמְחָה.

 

 עַל יוֹסֵף מַמְטִיר אַהֲבָה

 לוֹ מַעֲנִיק מֵיטַב הַחָכְמָה

 בֶּן זְקוּנִים קָטָן וְאָהוּב

 רַק לְאָבִיו נֶאֱמָן  וְחָשׁוּב.

 

 יַעֲקֹב סָפוּן בְּבֵיתוֹ

 כֻּתוֹּנֶת  פַּסִּים יִתְפֹּור לִבְנוֹ

 מִצֶּמֶר רַךְ נָקִי וּמְשֻׁבָּח

 בּוֹ טָמוּן קֶשֶׁר מְסֻבָּךְ.

 

 כֻּתֹּונֶת פַּסִּים הֲדוּרָה

 עַל פְּנֵי יוֹסֵף אוֹרָה

 מוֹשִׁיט יָדָיו לְקַבְּלָהּ

 מוֹדֶה לְאָבִיו בְּצַהֲלָה.

 

 יוֹסֵף מְרוֹמָם לַגְּבָהִים

 אֶחָיו ,  בּוֹ מְקַנְּאִים

 אֱלוֹקִים תָּכְנִית מְבַיֵּים

שְׁבוּעָתוֹ לְאַבְרָהָם יְקַיֵּם.

 הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת וְיָשַׁב [חֻמָּשׁ  בְּרֵאשִׁית]

 

שבת פרשת וישב

שבת פרשת וישב


מקרא ותרגום | אש התורה | ערכים | יגדיל תורה ויאדיר | הסבל - ממרק את חטאינו - מאת הרב אריה קרן שליט"א 

 

ציורי תנ"ך/ יעקב מגיש ליוסף את כותנת הפסים/ ציירה: אהובה קליין ©

"וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּותֹנֶת פַּסִּים".

[בראשית  ל"ז, ג]

 

 ציורי תנ"ך/ אחי יוסף מבחינים בישמעאלים/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 

"וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ,

וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; ....."

 

[בראשית ל"ז, כ"ה]

 

 

 ציורי תנ"ך/ יעקב שולח את יוסף לחפש אחר אחיו/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם—

לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי"

[בראשית, ל"ז ,י"ג]

 

 

    

ציורי תנ"ך/ יוסף מושלך לבור/ ציירה: אהובה קליין©

 

"וַיִּקָּחֻהוּ--וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם".

[בראשית ל"ז,  כ"ד] 

ציורי תנ"ך/ יוסף מצליח במצרים/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 

 ציורי תנ"ך/ יוסף  הולך אל אחיו בשדה/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד].

ציורי תנ"ך/יעקב יושב בארץ כנען/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ יוסף בכותונת פסים בשדה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

 

עלונים התשע"ט

ישא ברכה | זה השער לה' | פניני חמד |  מעיין החיים | שאל בני למען אחי | תהילות ישראל

עלונים תשע"ח

 ישא ברכה |  זה השער לה' וקראת לשבת עונג  | תהילות ישראל

עלונים תשע"ו

עלון ישא ברכה | עלון זיסקייט עלון מתיקות הפרשה | עלון שערי יוסף

עלונים תשע"ה

עלון ישא ברכה | עלון קבלת שבת | עלון שערי יוסף | עלון זה השער לה'

"אלה תולדות יעקב יוסף בן-שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן.." [בראשית ל"ז, ב]

עלונים:
לקראת שבת - אור החסידות התש"ע
אור החסידות התשע"א | עלון אור הצדיק | עלון שבת נט 
עלון לשלחן שבת | עלון בית ה' | עלון ישא ברכה

תשע"ג:
עלון ישא ברכה | עלון קבלת שבת | עלון הוד השבת | עלון טוב לחסות בה' | עלון דבר תורה עלון חכמת שלמה

תשע"ד:
דבר תורה לפרשת וישב | מעיין החיים 1 מעיין החיים 2 | למען הקהילה 1 | למען הקהילה 2
עלון ישא ברכה | עלון שיחה לעם | 
עלון ושיננתם | עלון טוב לחסות בה'

אהובה קליין: 
מכירת יוסף תכנית אלקית - שיר | 
פרשת וישב- האם חלומות שווא ידברו? | יוסף חולם חלום/ שיר מאת: אהובה קליין.(c) 
פרשת וישב,"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"-כיצד? | יוסף וחלומו / שיר מאת אהובה קליין 

דבר תורה לפרשת וישב - נאוה שלוסברג 

יוסף מחפש את אחיו:"ויאמר את – אחי אנוכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים?" [בראשית ל"ז,ט"ז]
ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/חלום האלומות של יוסף/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי וגם ניצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווין לאלומתי"[בראשית ל"ז,ז]

 

אחי יוסף סועדים

אחי יוסף סועדים

מאת: אהובה קליין ©

עננים כיסו שמים

 הבור ריק אין בו מים   

יוסף   מרבה תחנונים

בקרב נחשים ועקרבים.

 

שוועתו נשמעת במרומים

האחים לחמם סועדים

אכזריותם שוברת שיאים

אדישותם רומסת רחמים.

 

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה

מה רבה השנאה

אל בעל החלומות

חולם גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת.

 

לפתע  שיירת ישמעאלים

גמליהם נושאים בשמים

בקול יהודה שומעים

על מכירתו יוסף נושאים.

 הערה: השיר בהשראת פרשת  וישב [חומש בראשית]

 

 

 

 

 

פרשת וישב - יוסף מושלך לבור-האחים סועדים-הכיצד?

פרשת וישב - יוסף מושלך לבור-האחים סועדים-הכיצד?

 מאת: אהובה קליין

פרשה זו , מתארת את  שאיפת יעקב – להגיע  למנוחה ושלווה - כדברי רש"י: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף.."

הכול החל מאהבתו של יעקב את יוסף כפי שהכתוב מתאר: "וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים.  וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". [בראשית ל"ז, ג- ה]

יוסף מספר את חלומותיו והדבר מגביר את שנאת האחים אליו - הנובעת בעיקרה מקנאה : הם חוששים שהוא ימלוך עליהם:

"וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.." [שם ל"ז, ח]\

השנאה מתגברת ומתעצמת: "וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר". [שם  ל"ז, י"א]

למרות הכול, יעקב שולח את  יוסף לדרוש בשלום אחיו:

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם--לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי.  וַיֹּאמֶר לוֹ, לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר; וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה." [שם ל"ז, י"ד]

 ברגע שאחיו מבחינים בהגעתו אליהם  הם  עוברים ממילים למעשים:

"וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.  וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם--הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ:  לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו.  וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו; וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.  וַיִּקָּחֻהוּ--וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.  וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט--הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".[שם ל"ז, י"ט- כ"ו] 

השאלות הן:

א] מדוע שלח יעקב את יוסף אל אחיו ביודעו את שנאתם אליהם?

ב] כיצד פרשו אחי יוסף את הגעתו אליהם?

ג] "וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם" האם האחים היו אדישים לאחיהם יוסף?

 

תשובות

 

יעקב שולח את יוסף אל אחיו.

רש"י מסביר- כי התשובה  לשליחת יוסף אל  אחיו - טמונה במילים: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן",

הרי חברון הוזכרה כאשר המרגלים עלו לרגל את הארץ כפי שנאמר:

"וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן" [במדבר י"ג, כ"ב] מעלה גדולה יש לאותו צדיק הקבור בחברון- לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הביתרים:

"יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה". כלומר – המטרה של שליחת יוסף אל אחיו - כדי שתתקיים ההבטחה לאברהם שעתידים בני ישראל לרדת לגלות מצרים.

פרשנים רבים טוענים:

הכל מתנהל על ידי תכנית אלוקית. יש כאן יסוד מוצק שהוא נכון לכל מהלך חיי האדם והוא:

"רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם". [משלי  י"ט, כ"א]

 על כן ניתן להבין את יחסו של יעקב- המפלה לטובה את יוסף לעומת יתר האחים ואת שליחתו אל  אחיו-  לדרוש בשלומם וכל הפרטים בהמשך גורמים לגלות מצרים.

אברבנאל מבהיר: כי בכל מה שמסופר בתורה,-לא קיימת האשמה כלפי שום גורם הממלא ,רק ,תפקיד מוכתב באירועים ,הכל בשליטת ההשגחה העליונה אשר מניעה את גלגל ההיסטוריה במקראות התורה מרוממת ומשבחת  את יוסף - בהיותו נער זריז ונבון התורה אף מפארת אותו בצדקותו, שהביא דיבה על אחיו לאביו, כדי להרחיקם מכל חטא. גם אין אשמה בשבטים לפי שחשבו כי יוסף ויעקב רוצים לדחותם- כמו אברהם שדחה את ישמעאל ויצחק את עשיו.

 הרב דרסלר בספרו" מכתב מאליהו"  מסביר: יוסף היה מאד צדיק ומהדין לא היה צריך להיכשל בדרכו, אך מהשמים סילקו את השמירה ממנו, כדי שהדברים יתגלגלו כפי שהתגלגלו.

לפיכך ספרי קבלה  מסבירים: את המשפט: "והוא נער" במובן של חשיבות, ככרוב בכיסא הכבוד, ואילו בפשט, גרמה נערותו- למריבות ולסבל.

לכן שתי הבחינות הן אמת- האחת היא הבחינה האמיתית לפי נפשיותו והשנייה: היא הבחינה ההכרחית לפי עצת ה'-אשר רק היא תקום!

רש"ר מסביר את הציווי של יעקב ליוסף ללכת   אל אחיו  - לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן, היות והרגיש בפירוד שנוצר  בין יוסף לאחיו. ולא היה חפץ שהפירוד הזה ילך  ויעמיק. יחד עם זה, יעקב מוכן להעמיד במבחן את רגשותיו של יוסף ביחס אל אחיו., לפיכך אינו מטיל עליו תפקיד מיוחד,

 האופן בו אחי יוסף מפרשים את הגעתו אליהם.

בתחילת הפרשה כאשר יוסף מספר לאחים  את חלומותיו הם  עונים לו:

".... הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל- חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.." [שם ל"ז, ח]

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: האחים חשו צודקים בדבריהם- כאילו  יוסף חפץ למלוך עליהם באחד הימים, או מעוניין לשלוט עליהם כבר עתה, ממש. אין  מקום לרעיונות מסוג זה אפילו בחלום. וכך שינאתם גברה אליו, לא רק בשל נושא החלום- אלא גם מחמת עזות המצח שבדבריו- לספר להם את תוכן חלומותיו.

הם ראו בו איום עליהם- כאילו רוצה למלוך עליהם!

"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ"[שם  ל"ז, י"ח]

"וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". [שם ל"ז, כ]

 רש"י מסביר: "אמר רבי יצחק מקרא זה אומר דרשני" כלומר: האחים אומרים:

"וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ,.." אבל רוח הקודש אומרת: "וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו".

 נראה דברי מי יתקיימו, או שלכם .או שלי!

 .הגר"א מסביר: כי כוונת האחים הייתה: "כי המלוכה צריכה להיות ברצוננו, וזה ודאי אינו. כי אנחנו שונאים אותך,   ואיך נסכים עליך ברצוננו למנותך מלך עלינו בשלמא על אחרים יוכל להיות שתמלוך עליהם, אבל לא עלינו. "אם משול"

,רוצה לומר, אילו ראית בחלום שתהיה מושל בנו, זה יוכל להיות אשר תמשול אפילו בנו לאחר זמן, לנקום ממנו, אבל מלך אי אפשר, ומאחר שזאת ראית שתהיה מלך, הוא שקר, כן מה שראית שתהיה מושל, גם זאת הוא שקר.."!

- הכוונה: שאין זה רצונם של האחים- כי  יוסף ימשול עליהם וכל שאיפתו למלוך עליהם- היא דבר שאינן יכול להתרחש במציאות הקרובה!

רש"ר מסביר: כאשר אחי יוסף הבחינו בו- קרב אליהם, הם ראו בו סכנה- כאדם המסכן את התנהלות ענייניהם החשובים ביותר- עד כי חייבים לפתור את הבעיה – חייבים "להמיתו", הם היו סבורים כי יש להם את הזכות להורגו- במטרה להגן על עצמם.

 ולגבי חלומותיו הם חשבו: כי בדרך ש"בעל כנפיים" כנפיו העומדות לרשותו- הם למטרת תנועה ובעל  מזימות, כדברי שלמה המלך"

"כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת-הַקּוֹל, "וּבַעַל הכנפים "(כְּנָפַיִם) יַגֵּיד דָּבָר."[קהלת,י,כ]

כך  יוסף הוא אחד שיש לו תכניות - כדי להוציא לפועל את מטרותיו- וכך הוא "בעל חלומות"- חלומותיו משמשים כלי לכוונותיו- הוא הבעלים של חלומותיו!

"וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם"

האגדה מספרת: ראובן ראה כי כעסם של האחים כה גדול, לכן הציע להם להשליכו לאחד הבורות ,הם שמעו לעצתו ועברו ליד בור שמלא בחציו גזרי עצים, אך לא השליכו אותו לתוכו, ובהמשך עברו ליד בור של עקרבים ונחשים ולשם השליכוהו, יוסף מאד פחד והיה צועק בקול רם, לכן ה' הסתיר את הנחשים והעקרבים בפינות הבור, באופן שלא היו עוד גלויים לעין.

כעת האחים התיישבו לסעוד ולאוזניהם הגיע שוועת יוסף:"חנוני אחיי  והוציאוני מן הבור הזה אשר שמתם אותי בו! הלוא בני יעקב אתם ואני עצמכם ובשרכם ואיך לא תחוסו עליי? ואם חטאתי לכם, הלוא בני אברהם, יצחק, ויעקב אתם אשר לימדוכם לרחם על יתום ולהאכיל את הרעב ולהשקות את הצמא ולהלביש את הערום! ואם לא למעני תעשו, ועשיתם עמדי חסד בעבור יעקב אבינו! וימררו תחנוני יוסף אותם וילכו וירחיקו מן הבור, לבלתי שמוע את קול תחנוניו: ויהי כאשר הרחיקו מן המקום ההוא ולא נשמע עוד קול צעקתו, ויאמרו איש אל רעהו: כאשר נכלה לאכול והלכנו אליו והרגנוהו! ויאכלו וישתו ויאמרו לברך את ה...."

 על פי תיאור דברי האגדה- האחים מצטיירים לא רק אדישים לתחנוני יוסף- אלא גם אכזרים מאד!

רש"ר סבור: כי למרות שהאחים ישבו וערכו סעודה בזמן שיוסף בתוך הבור- הם הרגישו חוסר מנוחה ואף נקיפת מצפון במילים:"וישאו עיניהם..." ביטוי זה מרמז על חיפוש מכוון ולא על ראייה מקרית. הם היו חסרי מנוח וכל הזמן העיפו מבט אל הבור. ואז לפתע גילו את אורחת הישמעאלים מתקרבת. וזה השקיט את מצפונם. הם  ראו אף בכך אות משמים - כי עצת יהודה הייתה טובה, ורצו מאד למכור את יוסף לישמעאלים.

אברבנאל סובר: כי כאן התורה מדגישה את אכזריות אחי יוסף שיושבים בשעה כזו במנוחה ואוכלים לחם-  אחר ההתנקשות בנפש אחיהם- יוסף.

 ספורנו מבאר: כי עצם ישיבתם זו וסעודתם בזמן שיוסף בבור: מוכיח: כי האחים היו משוכנעים בצידקת מעשיהם- עד כי לא נמנעו מלסעוד באותו זמן., לא כן,  סיפור מעשה פילגש בגבעה- אחרי שהרגו ישראל אחיהם משבט בנימין חשו לפחות ייסורי מצפון על מעשיהם ולא אכלו כמו שנאמר:

"וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל"[ שופטים כ"א, ב] אך השבטים לא חשו נקיפות מצפון- אחרי מעשיהם ודנו את יוסף כרודף שכל אשר יהרגהו- יזכה.

 לסיכום, לאור הנאמר לעיל: ניתן להסיק כי כל רצף האירועים המתארים בפרטי פרטים כיצד יוסף הושלך לבור על ידי אחיו-הוא מהלך אלוקי שמטרתו להגשים את הבטחת ה' לאברהם- כי בני ישראל עתידים לרדת  לגלות מצרים.

  אך מנגד לא-ניתן להתעלם מאכזריותם של אחי יוסף כלפיו- הנובעת מתור קנאה.

ועליהם ראוי לאמור: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם"

[מסכת אבות  ד, כ"א]

 

 

 

 

פרשת וישב - חלק ב

פרשת וישב - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

ויטבלו את הכתונת בדם (וישב לז-לא)

יתכן כי מה שיהודים סבלו במשך דורות מעלי לת הדם, דבר שאינו ניתן להסבר, כיצד אפשר לחשוד ביהודים בעללה מגוחכת כזאת, שהם שותים דם אדםף בעוד שאנו מצווים למלוח את הבשר כדי להוציא את דמו, שאפילו בשר במה עם דמו אסור לנו ואיך אפשר להעליל עלינו עלילה כזאת? אלא הרי זה בתור עונש בגלל הדם אשר טבללו בו את כתונת הפסים ורימו את אביהם סבלנו מעלילות שונות ומשונות במשך הרבה דורות (אמרי חן)

וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך היא אם לא (וישב לז-לב)

כתוב בבראשית רבה (פד, יט) אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא ליהודה: אתה אמרת לאביך "הכר נא", חייך שתמר אמרת לך: "הכר נא", ע"כ. וכעין זה אמרו בגמרא סוטה (י ע"ב) על הכתוב במעשה תמר: "ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" (בראשית, וישב לח, כה) אמר רבי חמא בר חנינא: "ב"הכר" בישר לאביו, ב"הכר" בישרוהו, ע"כ. שמידה כנגד מידה לא בטלה יש לציין לשיבחו של יהודה שהודה כי שנאמר: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני".

כתוב במדרש תנחומא (ויגש אות ט): לאחר מכירת יוסף אומר הכתוב: "ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה ויבך אותו אביו" (בראשית, וישב לוז לה), מה כתיב אחריו? "והמדנים מכרו" (שם, לו) ואחריו "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" (שם לח, א) אמר ליה הקדוש ברוך הוא ליהודה: אין לך בנים עד עכשיו  ואין אתה יודע צער בנים, אתה ציערת את אביך והטעית אותו: "טרוף טורף יוסף" (שם לז, לג) חייך, תשא אשה ותקבור בניך ותדע צער בנים, ע"כ.

שאלו גדולי עולם: כיצד שבטי י-ה עשו מעשה כזה מכירת אח קטן לעבד שלפעמים עבדות גרועה ממיתה, ולא התחשבו כלל בנפש אביהם הזקן, יעקב אבינו, אשר אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו לאחר שהאבא יעקב עובר את כל הצרות והרדיפות בחייו וזוכה להקים משפחה ומבקש לישב בשלווה, באים האחים ומוכרים את בנו אהובו? היכן נעלם הרגש? אמנם כבר נדרש שמה שעשו האחים על פי דין עשו (ראה דרשה אור חדש בראשית, ויש עמוד 139) אבל אפילו שלכאורה הם צודקים, מדוע סבלו וצערו של יעקב אבינו לא הובא בחשבון?

המדרש תנחומא הנ"ל פותח צוהר קטן להבין זאת: ליהודה לא היו ילדים והוא היה פגום ברגשות כיצד מרגיש אבא כלפי ילדיו, מה מוכנים לעשות ההורים למען ילדיהם, ואם חס וחלילה הילד איננו בחיים, איזה צער נגרם להורים. בא הקדוש ברך הוא וגלגל על יהודה לשאת אשה ולקבור בנים ועל ידי זה ידע מהו צער בנים (אור חדש)

מעשה שהיה ביהודי עם הארץ שהיה מיושבי קרנות ומתהבל בחיי העולם הגשמי הזה. ששאלו אותו למה אתה לא קובע עיתים לתורה, כדי שתדע מה מותר מה אסור שתוכל לקיום מיצוות. תשובתו היתה מהירה ופשוטה "אני לא יודע לקרוא". כנראה הוא חשב שאפשר להתחכם עם הקב"ה ח"ו ואינו פחד מיום הדין כי שאלה ראשונה שעולים לשמים שואלים האם קבעתם עיתים לתורה?

היהודי חשב שיש לו תירוץ ליום הדין, וכשהגיע לקץ ימיו עלה השמימה מגיע ליום הדין שואלים אותו למה לא קבעת עיתים לתורה? ענה היהודי בתמיהה מי אני? "אני לא יודע לקרוא". באמת המצב מסובך חשבו הדינים בבית דין של מעלה. מה נעשה איתו? שאלו הדינים את הקב"ה בטענה שהוא לא יודע לקרוא. יאמר הקב"ה תנו לו ויזה לאן שהוא רוצה שילך גן עדן גהנום הכל חופשי, וכך עשו אמרו ליהודי התיעצנו עם הקב"ה וברחמיו החליט לתת לך ויזה, גן עדן  גהנום עם הויזה הזאת יכניסו אותך לכל מקום. שמח היהודי וחשב לאן כדי לבקר ואמר בליבו נלך איפה שהדתים תמיד היו אומרים שטוב, לגן עדן. הגיע לגן עדן רואה את שער גן עדן מלאכים לבנים ויפים ריח ניחוח, נוף מרהיב ומבקש להיכנס. אומר לו המלאך השומר מי אתה והיכן מלאכי  השרת שמלוים אותך? הרי כל מי שניכנס גן עדן "צדיק" שיש לו מלאכי שרת שמלווים אותו. ענה להם היהודי לי אין לי מלאכי שרת ואני לא צריך אותם לי יש לי ויזה. שואל המלאך מה זה ויזה אין כזה דבר פה זה גן עדן זה לא סופרמרקט. אמר היהודי לשומר (המלאך הלבן) מה אכפת לך יש לי ויזה הנה תיראה אני יכול להיכנס לאן שאני רוצה המלאך לקח את הויזה ובאמת רואה חותמת של מלך מלכי המלכים הקב"ה כרטיס כניסה חופשי לאן שהוא רוצה גן עדן גהנום. השומר אינו יכול לסרב זה פעם הראשונה שהוא רואה ויזה בעולם הבא מואשרת עם חותמת של הקב"ה, היהודי נכנס לגן עדן ובאמת כמו שאומרים ריחות נעימים צדיקים עטרותיהם על ראשיהם נהנים מזיו השכינה תענוג שאי אפשר לתאר. אותו יהודי רגיל לאקשן ורצה לדעת איפה כל החברה שלו מהשכונה, מענין מה קרה איתם, לכן הוא יצא מגן עדן והלך לראות מה קורה בגהנום. היהוד הלך לגהנום ראה עיר מפחידה כמו טירה ענקית עם חומות ובשער יושב שד שומר עם 12 עינים מפחיד פחד מוות. אומר לו היהודי שלום, והשד עונה הלו לאן אתה ניכנס. אמר לו לגהנום צחק אמר השד "מה גהנום ואיזה גהנום"! אנשים פה לוקחים אותם בכח לגהנם אתה רוצה להכנס. היהודי  אומר לשד תגיד לי מה אכפת לך, מה אתה מתערב, אני יש לי ויזה, אני ניכנס איפה שבא לי.

שאל השד מה זה ויזה? הסתכל בויזה ? ואמר פעם ראשונה שאני רואה את הדבר הזה אבל ראה חותמת של הקב"ה מה הוא יכול לעשות, והשיב שוב תיכנס ופתח לו את שערי גהנום.

ניכנס היהודי לגהנום ואיזה ריח מסריח יש בגהנום בלתי ניסבל כל הזמן היה משתעל והחום חום אימים. מכל מיני תנורים וביצות רותחות ובריכות של צואה חמה. היהודי לא יכל לסבול את המקום אך הוא רצה לראות את החברה, ובמיוחד את סמי שאף אחד לא היה מתעסק איתו בשכונה ומענין מי יכול עליו בגהנום. הלך לשומר בריצה לקח אויר מחוץ לגהנום ושאל איפה סמי? אמרו לו תנור שביעי בצד ימין בצומת השניה, היהודי רץ לחברו סמי פתח את התנור וראה אותו מסתובב על המנגל כמו שוארמה עוף בגריל. אמר לו סמי מה אתה עושה פה? אוי ואוי שאל היהודי איפה כולם? ענה סמי אל תישאל מה קורה פה אני לא יכול כבר נמאס לי איזה עונשים איומים כולם נישרפים.

אמר לו היהודי אמרתי לכם תגידו "שאני לא יודע ליקרוא" מתי שישאלו אתכם אם קבעתם עיתים לתורה. ענה לו סמי תישמע את חייב לברוח מפה כי זאת רק ההפסקה עוד מעט ישמע צילצול וכלהגהנם יעלה באש, היהודי ניבהל בשומעו שהמצב הנורא שסמי נימצא בו זאת רק ההפסקה של הגהנם אמר שלום ולהתראות לסמי וברח לכיוון יציאה מהגהנם ובפתח היציאה יושב מלאך חבלה אחר שהחליף את השד עם 12 העינים. והיהודי ביקש מימנו שיפתח לו את השער כדי לצאת מין המקום הנורא הזה. מלאך החבלה צחק בטענה שמי שנכנס לגבנם לא יוצא. היהודי התעצבן ואמר גם אתה עקשן כמו הקודם שלך יש לי ויזה הנה תראה. ענה לו מלאך החבהל ברם "אני לא יודע  ליקרוא" ונישמע צילצול חזק לסיום ההפסקה וכל הגהנם עלה באש יחד עם היהודי. מצייק אך בכל צחוק יש מין האמת כי אין עצה ותחבולה כנגד ה'. הקב"ה שיצר אותנו יודע מה מתרחש בליבנו שנאמר בוחן כליות ולב, אין ניסתר מנגד עיניו. הניסתרות לה' אלוהנו והניגלות לנו ולבננו עד עולם. האדם יכול להחביא ולקמבן בשר ודם אך לא את בורא עולם שמלוא כל הארץ כבודו ופעולותיו מידה כנגד מידה אם אתם וותרנים לבריות כך הקב''ה יהיה ותרן אתכם בעולם הבא. אך אם אתם מקפידים כועסים ולא סלחנים לבריות כך הקב''ה מידה כנגד מידה יעל בכיסא של דין במקום שישב בכיסא של רחמים.

מעשה שהיה פעם שאשה אלמונית נדרסה למוות בבני ברק, ובדיוק באותה שעה עברו במקום כמה בחורי ישיבה שנטלו את הגופה והכניסוה לבית כנסת. בינתיים הגיעה המשטרה, וזו רצתה ליטול את הגופה כדי לנתחה לאחר המוות, כדי לקבוע את סיבת הפטירה, אבל הקהל שהתאסף במקום מנע זאת מן המשטרה. מצד שני, עמדו שוטרים ליד בית הכנסת ומנעו להוציא את הגופה לקבורה. במהלך הלילה הצליחו להוציא את הגופה דרך החלון והביאוה לקבורה בלי שתתנוול לאחר המוות.

לאחר זמן נודע, כי אשה זו היתה רוחצת מתים באחד ממחנות הריכוז בימי מלחמת העולם השניה, ובזכות זו זכתה להיקבר בכבוד, כמנהג ישראל (שאל אביך ויגדך)

פעם היתה מלחמה קשה בין שתי מדינות, החיילים בחזית היו מקושרים על ידי מכשירי קשר עם מפקדיהם, והנה אחד החיילים, כפרי מרושל, עם הארץ, חיפש חגורה למכנסיו, ומחוסר בררה לקח מספרים וחתך מטר חוט מהכבלים, שמקרש בין החזית לבין המפקדה, ומיד כשעשה כך, נותק הקשר, ונוצר בלבול, ונכנס האויב, והכה שוק על ירך. לאחר זמן רב, כשהתאוששו מהקרב, פתחו בחקירה, לדעת מי גרם זאת, ומצאו את החוט אצל הכפרי, וללא אומר ודברים חרצו את דינו  למות בתליה, והוא החל צועק על חוסר הצדק, מעולם לא נשמע שעבור מטר חוט יתלו אדם, והם הסבירוהו שאמנם מעשה זה הוא לקיחת מטר חוט, אך התוצאה הרעה שנגרמה על ידי מטר החוט הזה היתה קשה, הרבה חיילים נהרגו וכו', וכן הנמשל בנו, שהרי היהודי החוטא גורם לפגמים בעולמות עליונים, ונזק גשמי ליהודים אחרים, שהרי אוי לרשע ואי לשדכנו, ועם כל זה בחסדי השם יתברך עלינו, אין אנו מקבלים, אלא רק על המעשה עצמו, ולא על תוצאותיו בעם ישראל וכמו שנאמר: "ולך ה' החסד אתה תשלם לאיש כמעשהו" כמה תודה והוקרה, שבח והלל, צריכים אנו לתת לבורא עולם, על  חסדיו עמנו, וגם כשנותן יסורים, נותנם במידה שאפשר לעמוד בהם.

וירא שם יהודה בת איש כנעני (וישב לח-ב)

איש כנעני, היינו איש סוחר ולקחה וגיירה ונשא אותה לאשה מאוחר שהזהיר אברהם ליצחק ויצחק ליעקב שלא לקחת אשה מבנות הכנעני לא מסתבר שיהודה עבר על דבריהם ומפני שהיה אדם חשוב רצה יהודה לקחת את בתו .

ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימתחו ה' (וישב לח-ז)

וחטאו היה שהוציא זרע לבטלה, שהיה פורש ממנה בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר, שלא רצה שיוכחש יופיה ולכן היה ראוי למות לפני זמנו.

ותתפשהו בבגדו לאמרק שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה (וישב לט, יב)

ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה (וישב לח-טו)

הוא ראה את תמרה בעמדה באמצע הדרך, ולא הכירה שכיסתה פניה. ואמרו רבותינו שהיתה צנועה מאד בבית חמיה, שמעולם לא גילתה פניה, לפיכך לא חשדה. וכן כל אשה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאים ממנה מלכים ונביאים כפי שיצאו מתמר דוד המלך וישעיה הנביא. ואילו הנשים המעיזות ואינן מתביישות לעמוד בפני חמיהן בזרועות מגולות וחזה פתוח, בודאי שנואות הן בעיני אלקים ואדם

"השכל הוא הבושה, והבושה היא השכל"

מותר האדם מן הבהמה הוא השכל המתבטא בבושה הטבועה בכל בעל שכל, לעומת הבהמה חסרת השכל, וממילא חסרת הבושה. הרי שהשכל מחייב בושה, והבושה מסמלת את השכל.

ומובן שמידת הבושה כוללת הרבה פרטים, מהם חיוביים הראויים לשבח, ומהם שליליים  שאינם ראויים לשבח, וכגון: "לא הבישן למד" כי אז הבושה ממעטת את השכל. ולכך נצטוינו שלא להתביש כדי להגביר את השכל, אולם לענין המלבוש והצניעות, ודאי הבושה חיובית ביותר, ובזה נבדל האדם מן הבהמה, חסרת הצניעות והלבוש.

וככל שהאדם יותר דעתן הרי שהוא יותר צנוע בלבושו והנהגתו, וככל שהוא פחות דעתן ונטה הוא יותר לבהמיות הרי שהנהגתו ולבושו פחות צנוע. וכמו שאנו רואים אצל אלו שאינם שומרים דת יהודית, ולהבדיל אף אצל אומות העולם האצילות שבהם בעלות ההשכלה לבושן צנוע והנהגתן צנועה, לכל הפחות כלפי חוץ, מה שאין כן הלבוש הפרוץ נוהגות בו נשים זולות בעלות נפש נמוכה ורוח שפלה, שאין להם דבר אחר להציע חוץ מגופם רחמנא ליצלן.

כתב ב"ארחות צדיקים" "לא ראיתי בישן חסר דעת, ולא דעתן בלי בושה" מידת הבושה היא אחת משלושה סימנים שנצטינו בהם ישראל: בישנים, רחמנים גומלי חסדים. והפרוץ באחד מהם הנו פרוץ בכולם.

אמרו חז"ל: "עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן".

עוד בחיי אדם נתנו לנו רבותינו סימן לידע מי סופו יורש גיהנם ומי הוא שסופו לגן עדן. המבחן הוא כפי בושתו או עזותו. על  פי זה יתבארו דברי הגמרא בברכות בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי אמרו לו תלמידיו: רבנו ברכנו. אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו עד כאן?! (כלומר אנו רוצים להיות יראי ה' יותר מבשר ודם, ולמה אתה מקצר בברכתך) אמר להם: הלואי הראיה האדם עובר עברה בסתר ואומר: רק שלא יראני שום אדם. ומה עם הקב"ה שמלוא כל הארץ כבודו ושאין ניסתר מנגד עיניו, בוחן כליות ולב מימנו לא חשים בושה כשעושי עברה וכאן מתבטא יראת השמים האמיתית.

ולכאורה מה ענה להם הרי הם בקשו ברכה שתהא להם יראת ה' יותר מבשר ודם? והתשובה שהוא ברכם שיהא להם מידת "הבושה" שהרי מפני מה ירא אדם לעבור עברות בגלוי? מפני הבושה, ותלמידיו הבינו שרבן יוחנן ברכם שיהו יראים מה' דהינו מפחדים מעונש ה' כמו שמפחדים מענשי השלטון, שהם בשר ודם. ועל כן אמרו לו: רבנו, עד כאן? אנו רוצים לפחד מענשי שמים יותר מענשי בשר ודם. והוא ענה להם לא נתכונתי לברככם על יראת העוש, אלא מדרגה גדולה מזו ברכתי אתכם, והוא שתזכו למדת הבושה דהינו שתזכו לא ליראת הענש בלבד, אלא שתתבישו מהשם יתברך לפחות כמו שמתבישים מבשר ודם, וזו מידה נפלאה וחשובה הרבה יותר מיראת העונש. והטעם פשוט מי שיש לו יראת העונש אזי כשאינו ירא מהעונש מאיזה סיבה מסוימת אינו נמנע מלחטא אבל הבישן אופי ואישיותו הנאלצים לא מרשים לו לעשות כתאות חפצו אף בסתר, וגם כשאינו ירא מעונש וכל זה  מחמת אישותיו העצמית שלא לעשות עוולה מפאת הבושה הטבועה בו ולא כן יראה חיצונית שיכול שלא לעצרו באפנים מסוימים.

ועל כן עז פנים לגהנום. עז הפנים, שאין מצד אישיותו מעצורים מלעשות ככל העולה על ליבו הרי שיעשה ככל רצונו ויחטא לרב, ולכן עז פנים לגהנום אולם בושת פנים לגן עדן, כי זהו אדם שלא בנקל יבוא לידי חטא, כי אינו ירא מהעונש גרידא אלא אפיו ואישיותו לא מרשה לו לחטוא.

וחכמינו, זכרונם לברכה, הזהירונו על מידת הצניעות והבושה, כמובא בשולחן ערוך (סימן ב) "לא ילבש חלוקו כשהוא יושב, אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה" סעיף זה מדבר בישן ערום ללא בגדים שלא יקום כמות שהוא ערום אלא בעוד שוכב יעשה מתחת כסותו. כלומר, שקירות ביתו לא יראו אותו ערום משום כבוד המקום שהקב"ה נימצא בכל מקום.

עוד שם: "אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו" ולקמן בסימן ג (סעיף ב) "יהא צנוע בבית הכסא, ולא יגלה עצמו עד שישב", ועוד סעיפים דומים לאלו נצטוינו כדי להחדיר בנו מידת הבושה, הרי שלהפך גלוי בשר מראה על עזות וחציפות.

ואם דיני צניעות הנ"ל נאמרו לגברים על אחת כמה וכמה לנשים, שהצניעות והבושה יפה להם ומחויבת אצלם ביותר.

הבה נתבונן איזה דת כתורתנו הקדושה מצוה על צניעות יתרה אף אצל גברים אין כתורתנו הקדושה הדורשת מן האדם להיות "אדם" ולהבדל ככל היותר מבהמה. הבושה והצניעות הלא הם ההבדלים המהותיים בין אדם לבהמה. כמה שאדם יותר צנוע, כמה שמקפיד איש, כל שכן אשה, על פרט נוסף בצניעות בהנהגה ובלבוש הרי שהוא יותר נכלל ומתקרב לשלמות האדם, והמדרגות בזה הן רבות מאד.

התורה דורשת מן האדם כמה שיותר להיות תואם למהות אדם, ולכן אין קיצוניות בצניעות, אין שיך בזה לומר חומרא או חסידות, להפך כל המרבה הרי זו משובח, כל אשה שמצניעה עצמה עולה לדרגת בת מלך, וכנאמר: "כל כבודה בת מלך פנימה" כמה שיותר "פנימה" יותר "בת מלך".

אל נא נשכח: ישראל בני מלכים הם", נאמר בגמרא. ואין לנו רשות להכתיב לעצמנו שמות שפלים ולהתנהג כשפלים, כמו שאין רשות לבן מלך להכתיב לעצמו תואר אחר מאשר בן מלך ולהתנהג בהתאם. בן מלך הגם שגורש מבית מלכותו ונמצא בשפלות אסור לו לשכוח את מעמדו. הגם שנמצאים בשפלות אשר סיבה זאת בדרך כלל הגורמת לפרצת גדרי הצניעות במחשבה שבזה יתאפשר להשיג את המעמד או את המטרה זו טעות גדולה. אשה הנוהגת בחוסר צניעות בכוונה שבזה תמצא חן וכדומה, היא מכתיבה לעצמה אישיות שפלה וזולה, ולבוש פרוץ כדי למשוך את עיני החברה והכל דמיונות לעולם לא תשיג מעמד מכובד בחברה ואפילו בביתה.

בחוסר צניעות הקדוש ברוך הוא בורח מהבית, כדכתיב ''ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" ואם, חלילה, הקדוש ברוך הוא ישוב מאחרינו אויה לנו. וכך מובא בזהר פרשת נשא: אם אשה צנועה כראוי ולא מתגלה כלום  משערותיה היא גורמת ברכה לבעלה ולבניה שלום בבית, אושר ועושר. אך אם אין צניעות היא גורמת חס וחלילה, ההפך.

אשה המחטיאה את הרבים צריכה להתבונן: אם בכח פריצתה בגדרי הצניעות להביא פורענות על כלל ישראל, אם כן, כל שכן שהיא עצמה מכינה הפורענות, ואם לא בא היום פורענותה יבוא מחר. תתבונן, שהלא היא באי שליטתה על יצר ההתבלטות, וברצונה לצאת ולהראות,  יכולה במידה כנגד מידה להענש, שכל בגדי התבלטותה יהיו רק בארון ללא יכולת ללבשם, רחמנא לצלן כי אמנם בגדיה מובטחים אבל גופה אינו בטוח בשמירתו ולעומתה הצנועה המהלכת בלבוש צנוע וכראוי גופה מובטח לבריאות אף שלבושה אינו כל כך "בטוח".

הנביא מיכה אומר "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" זהו רצונו של בוראנו "צניעות" ואשרי מי שתשתדל לעשות רצון בוראה.

תופעה משונה רואים אצל הרבה נשים וגם אנשים. אפשר לראות אצלם חומרות יתרות בכל תחומי התורה, כגון חומרות יתרות בחג הפסח, מצות מהודרות ביותר, נקיון הבית מחשש כל שהוא חמץ, ויהיו החששות הרחוקות ביותר. וכן ביתר הדברים כשמתעורר ספק בכשרות הבשר, או בתערובת בשר וחלב וכד' אף מספק נוהגים להחמיר ומכאן יש לתמה מדוע כשאשה הולכת לקנות בגד או פאה מפופקים להלכה, אינה חוששת ואפילו לא לפוסקים רבים המחמירים, אלא נאחזת באיזה פוסק יחיד שאולי מתיר?!

הפתרון לכך הם דברי הזהר הקדוש "עקרא דיצרא בישא הוא על עריין" תרגום עיקר היצר הרע הוא על עריות. כלומר, מוכן היצר להניח לאדם להחמיר בכל חומרות שבעולם, ולא לעמיד אותו בפתוי גדול כל כך אולם בעניני צניעות, כאן משקיע ולוחם היצר בכל כוחו בידעו שבזה  תלוי כל יסוד ובנין היהדות, ואם מצליח הרי הוא מקרקע את השורש ומה לו לעבוד חזק ביתר הדברים מלאכתו תעשה מאליה. ובידעו שכל השראת השכינה וסלוקה תלויים במידת צניעות האדם אז השלטון בידו ובהשראת השכינה הרי שבזה תלוי סלוקו וגם חסולו של היצר לנצח, לכן על זה נותן כל כוחו.

והמוטל עלינו לקיים הנאמר: "תנו עוז לאלקים", ולהלחם בנושא זה במסירות נפש. ואפילו כל שינוי בפרט קטן, הוא דבר גדול לאין ערוך, כי מה שהיה פשוט בדורות קודמים בדורנו הוא, בעוונותינו הרבים "מסירות נפש" ובזה אנו נותנים כח בקדושה ומתקנים את ה"יסוד" שהכל תלוי בו.

רבי יוחנן קרי למאני מכבדותי רבי יוחנן היה קורא לבגדיו מכבדיו כלומר בגדיו של האדם הם מכבדיו של האדם.

ויש להבין, מה ערך לאדם זול אם ילבש בגדי כבוד, וכי אז יחשב למכובד, והלא הוא  נשאר אותו האדם? וכן, מדוע ירד ערך האדם הנעלה כשילבש בגדים פשוטים, והלא כבודו במקומו מונח?

התשובה לכך היא: לא יתכן להפריד בין האדם ללבושו. האדם המכובד לא מסוגל להעלות על עצמו בגדים זולים, זה בעומק טבעו ואישיותו ללבוש בגדים בהתאם למעמדו. וכן אדם פשוט אינו מסוגל ללבוש בגדים מכובדים טבעו ואופיו אינם מרשים לו זאת אם כן, כמה אמת הוא שאדם ניכר לפי לבושו, המכובד ניכר בבגדיו המכובדים והאדם הזול ניכר בבגדיו הפרוצים והזולים ולא יוכל האדם לזיף את בגדיו שלא כפי מהותו, בכל אופן בקביעות, כי יתכן שילבש אדם בגדים שלא כפי מהותו באופן זמני, אבל בקביעות זה לא יתכן.

והנה עינינו רואות שהפקר המלבושים מצוי דוקא אצל הנשים הזולות ביותר ברמת שכלם או במעמדם החברתי, ואילו נשים ברמה שכלית גבוהה או במעמד חברתי גבוה, כגון עורכת דין שופטת שרת ממשלה וכדומה, ודאי אלו לא תתלבשנה בבגדים שאינם מכסים כל גופן לפחות בצניעות נורמלית. הרי שלבוש הפרוץ מתאים למי שיצריה פרוצים, ואין לה שליטה ורסן על רצונותיה ושהם לימשוך לתשומת ליבם של אחרים, וכולה מראה ומכרזת חוסר ספוק מעצמה חשיפה להפקרות מוחלטת ללא הבטה לתוצאות השליליות, אלא רגעי עונג עכשוים בלבד זהו כל טווח הסתכלותה המהלכת בחוסר צניעות יש בה ממידת האכזריות באופן נורא, שהרי מלבד מה שהיא מחטיאה את בחורי ישראל ומנקרת עיניהם מטמא מחשבותיהם ומפילה את נפשם לגהנם וכל שכן עוונה גדול מנשוא שהרי היא חוטא מומחטיאה.

מתוך קטעי עתונות מתקופת המלחמה נגד "שרות לאומי (ב' מנ"א תשי"ג)

"וזה עליכן לזכור, בנותי,כי גרבים לא היו בגטו, גרבים פשוטות, לא לחם, ולא מים, ולא תרופות גרבים אלו המצניעות את רגלי האשה,, אלו שהבנות המסתובבות בחוצות ארצנו סולדות מהן. וגרבים זוהי צניעות, וצניעות זהו טהר, והטהר הוא העם.

לקחו הבנות אחיותיכן, בנותי, מזרונים, קרעו אותם ותפרו מהם גרבים. לקחו הן את המזרונים קרעום והוסיפו לאורך שרוולי השמלות

וככה התהלכו בחוצות הגטו הבנות העבריות. המות ארב להן בכל מקום, אבל הגרבים והשרוולים – ממזרונים.

וכשיבוא היום, ויבואו בני האלקים לפני ה' משוט בעולם, וישאל אותם בורא העולם, הראיתם את בנותי בגטו אובוצק דורשאף, שאין כמותן בכל הארץ, ויבוא גם השטן בתוכם, וגם אליו תופנה שאלת בורא העולמים גם השטן בעל כרחו יענה אמן!

אמר האדמו"ר מקאליב שליט"א בדרשת התעוררות בזה הלשון: "אני עומד לפניכם ולפני ארון הקודש, ואני לא נרתע מלהבטיח לכל אשה ולכל בת ישראל צנועה המקבלת על עצמה להתנהג במלבושי צניעות כדרך האמהות הקדושות, שלעתיד לבוא, ביום הדין והמשפט, יקחו אותן חתיכות הבד שמוסיפות על השרוולים ועל הברכיים, וישימו אותם בכף של זכויות, ובלי ספק, שבכחם להכריע הכף שכנגד".

הנשים מחוננות ביופי ובחן, רואות במידה רבה את כל חשיבותן וערכן ביתרונותיהן אלה. מתלהבות מיופיו, באות לידי גאוה עצמית, וכך הן נוטות לתעות מהר מדרך הישר והמוסר, אמנם כל אדם יש לו נטיה להבליט את יתרונותיו ומעלותיו כדי למשוך תשומת לב הבריות ולהשתרר עליהן. תכונה זו, כשהיא מנוצלת לרעה, הרי היא כשלעצמה הרת סכנות ונזקים לאנושות, אך שבעתיים היא מסוכנת ומזיקה כאשר האשה משתמשת בנטיה זו ומשתדלת להרשים את הגברים ביתרונותיה הנשיים וללכדם ברשתה. "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא כב) משתמשת ביופי שחנן אותה בורא עולם נגד רצונו הרי זאת כפוית טובה (לוקטו מאיגרת לבת ישראל)

כדי לזכות ''למשכנותך יעקב'' כלומר דירת קבע בעולם הבא צריך לשמור על העינים  מצניעות שהכשיל את העם בפרשה בלק

הגאון רבי אליהו מוילנא פירש את הפסוק בתהילים (מזמור קכ"ח) ''אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך" שהא בהא תלילא אם אשתך כגפן פוריה צנועה בירכתי ביתך, אז תזכה לבנים ''כשתילי זיתים סביב לשולחנך''.

הגמרא ביומא (מז) מספרת על אשה ושמה קמחית, אשה פשוטה, אך זכתה לשבעה בנים כולם כהנים גדולים, שאלוה איך זכתה לבנים גדולים כאלה? ענתה להם: "מעולם לא ראו קורות ביתי את שערות ראשי".

הבעל שם טוב הקדוש זכותו תגן עלינו אמן, יצא פעם  למסעיו, והגיע לקושטא, וראה שם ילדים עם נשמות גבוהות, כמו של התנאים. ואמר שהכל בזכות צניעות אמותיהם. וכשספרו זאת לגאון הקדוש צדיק יסוד עולם, רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי זכותו תגן עלינו אמן (הסבא קדישא) אמר שאכן אצלם באיסטנבול היתה צניעות גדולה.

"עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון"

במדרש רבה (בפרשת בראשית) מובא שחשב הקדוש ברוך הוא מהיכן לברוא את האשה, עד שהחליט לבורא אותה מהצלע, והשביע אותה שתהיה צנועה. כמה צריכה האשה להקפיד על צניעות וקדושה. להקפיד על הלבוש שיהיה הולם את בנות ישראל, בנות שרה, רבקה, רחל ולאה, וכדברי שלמה המלך, עליו השלום: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" ודרשו חכמינו זכרונם לברכה (בגמרא שבת) לבושה, אותיות "לא בושה'' שכבוד האדם מלבושו (שבת קיג) כמה שאשה שומרת ומכסה את עצמה, כך מראה בזה את כבודה וקדושת נפשה.

אין מטרת הצניעות לכבול, חלילה, אלא להעניק כבוד, אצילות ותפארת לבנות ישראל, ואילו היום, בעונותינו הרבים, עושים את האשה לתעמולות פרסומת בחוצות קריה, אוי לעינים שכך רואות ואין זו אלא עצת היצר, עצתו של בלעם, להחטיא בחורי ישראל בפגם העיניים החמור מכל (בלק ראשי תבות'בנות לכו קצר ובלעם ראשי תבות 'בנות לכו עם מיני).

 

מפורסם, בשער בת רבים, צניעות אמותינו בגלות, עד כדי מסירות נפש והקרבת הגוף. רבי אריה די מודינא סיפר על נערה יהודיה בגולה שהיתה יפת תואר ויפת מראה, וחשק בה בן המלך. והיה בא אליה בכל יום, פעמים או שלוש ומשכנע אותה להמיר דתה ולהתחתן עמו. והיא היתה אומרת בגאון ועוז שאפילו יתנו לה כל הון בעולם, לא תמיר דתה, והיה אומר לה דברי פתוי, ומשכנע אותה כי חבל על היופי והעיניים וכו', וכששמעה זאת לקחה מסמרים ונקרה את עיניה, ואמרה לו: "אם רצונך בעיני הרי הנם לפניך, ויהודיה נולדתי וכך אמות!!!" כשראה את גבורת נפשה נרתע וברח ממנה.

כאלה היו בנות ישראל, ואכן בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ולהפך, חלילה כל החורבן בא בגלל הנשים, כדאיתא בגמרא שבת (סב) על הנביא ישעיה שצורח על כך לפני אלפים וחמש מאות שנה, על שהיו הולכות עם נעלי עקב, פאות נכריות,איפור צעקני בושם וכו'.

עלינו להתחזק בצניעות, ולעמוד על המשמר, ולבדוק בגדי נשותינו ובנותינו, והיה זה שכרנו לעשות רצון בוראנו.

בת ישראל היתה מתמיד סמל הצניעות, בבחינת: "גן נעול אחותי כלה גן נעול מעין חתום" ומה נעשה שבעונותינו הרבים בנות ישראל מסתובבות בחוצות הקריה בפריצות ובהפקרות, והן "מאכל" לכל עוף השמים. בנותי שראל במצרים שמרו על קדושתן וטהרתן, ולא נתנו חס וחלילה שיגעו בהן זרים.

בגמרא מסכת תענית (כד) מסופר על רבי יוסי דמן יוקרת, שהיתה לו בת יפה באמת, ומושלמת בחכמה, ולרוב יפיה נמנעה מלצאת לרחוב, שלא יכשלו בה בני אדם, באחד הימים חזר רבי יוסי מבית המדרש, והנה הוא רואה איזה אדם עומד מאחורי הגדר ומסתכל לתוך הבית, שאלו רבי יוסי מה מעשיך, ומה אתה מחפש? ענהו אותו אדם, אם בת יפה יש לך, והיא אינה מראה את עצמה, גם לא נוכל לראותה בעצמנו? מיד נכנס רבי יוסי לביתו, ואמר לבתו: "כיון שאת מצערת את הבריות ביופיך מוטב שתשובי לעפרך", ומיד נפטרה בתו של רבי יוסי. עד כדי כך הגיעה קדושת רבותינו וצניעות משפחותיהם, כדי שלא להחטיא אחרים.

עוד ספרו על הגאון הקדוש המלומד בניסים רבנו ישראל אבוחצירא "הבבא סאלי" זכותו יגן עלינו אמן, שישב פעם בבית עם אורחיו, ובתו עברה מחדר לחדר עם פיג'מה, כותנת, וחלוק עליון, ועל כך הצטער רבות הגאון הקדוש רבנו, עליו השלום, כיצד היתה "שערוריה" כזו בביתו, ולא נח עד שהתענה תעניות רבות, לכפר על העון הגדול, שהיה מנת חלקו בביתו שלו. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יענו אזובי הקיר, אנחנו השפלים בדור יתום זה, כמה עלינו לעבוד על עצמנו בקדושה ובטהרה, בצניעות ובפרטי פרטים בזה, והוא בודאי אחד ממקרבי הגאולה, החלש יאמר גבור אני שנאמר מי הוא הגיבור הכובש את יצרו (כותונת פסים)

אלף שוורים נגררים אחרי רועה אחד, לכאורה יכל הקטן שבשוורים לפגוע ברועה ולהרגו. לא כל שכן אילו התמרדו כל הבהמות נגד הרועה היחיד, כי אז היו מחסלים אותו בקלי קלות. אז מה איפוא קורה כאן, ולמה אין הם פוגעים ברועה אלא נגררים אחריו מתוך כניעה מוחלטת?

והתשובה היא: כי כל אחד מתוך האלף חושב שתשע מאות תשעים ותשע השוורים האחרים הם מתנגדיו, ולכן אינו מעז להתקומם נגד הרועה. אך אילו יכלו להתדבר ביניהם והיו מגלים כי הם כולם בדעה אחידה, אלא שמאחר ואין הם אלא שוורים, שכושר ההתדברות הוא מהם והלאה הם נגררים בהמוניהם אחרי הרועה הבודד.

אבל אתן, בנות ישראל, בנות לעם חכם ונבון, למה מרשות אתן לעצמכן להגרר אחרי היצר המטעה ומסלף דרכיכן! ולמה שלא תקיימנה התדברות ביניכן לבין עצמיכן, והרי שלא כאותן הבהמות מצוי בכן כושר ההתדברות, ולמה איפוא אין אתן משתמשות בו, כדי להפוך באמצעותו את הכוח המטעה אתכן לאין ולאפס.

כוונתנו כאן ליצר המותרות ההורס בתים טובים וחשובים, והוא מתחכם עלינו על ידי ששולח נציגים מתוך המחנה שלנו, כשהם מחופשים בלבוש צנוע, ולכודים ברשתם רבות וטובות.

אסנת

ודינה ילדה בת ותקרא את שמה אסנת לאמר לאסוני ילדתיה לשכם בן חמור אשר לקחני בחזקה לביתו. וירא יעקב את בניו עוינים את אסנת ויקח ציץ זהב ויכתוב עליו שם "קדושה" וישימהו על צוארה ויאמר לה לכי, בתי, אל אשר יהיה רוחך, כי צר לך המקום בביתי ותאמר אסנת איככה אלך לבדי ואני נערה קטנה? ויען יעקב ויאמר ה' ישמרך בכל אשר תלכי. ויהי כאשר הרחיקה אסנת ללכת וירד מיכאל המלאך ויביאה מצרימה אל זליכה אשת פטיפר. וזליכה היתה עקרה אין לה ולד ותרא את הנערה הנחמדה הבאה אליה ותאספה אל ביתה ותהיה לה לבת.

יוסף בבית פוטיפר

ויהי כאשר הקריבו הישמעאלים עד לפני גבול מצרים ויפגשום ארבעה אנשים מבני מדן בן אברהם. ויאמרו אליהם הישמעאלים הנה יש לנו עבד יפה תאר ונכון דבר למכור! התבוננו אליו אולי יישר בעיניכם וקניתם אותו מידינו. ויראו המדנים את יוסף והנה הוא נער נחמד עד מאד ויאמרו אל הישמעאלים מה תקחו מידינו והיה הנער העבד לנו? ויענהו הישמעאלים לאמר תשעת שקלים תנו לנו וקחו לכם את הנער העבד. ויתנו המדנים את הכסף ויקחו את יוסף וילכו להם. וישמחו הישמעאלים כי מכרו את יוסף וירדו מצרימה. ויודע למדינים כי חפץ פוטיפר סריס פרעה לקנות לו עבד יפה וחכם אשר ישרתהו ואשר ימשול בכל אשר לו ויקחו את יוסף ויביאהו אל פוטיפר ויאמרו קנה לך את העבד הזה, כי יפה תואר הוא ומהיר במלאכתו. וישגיח אליו פוטיפר וישתאה אל מראה יוסף הנחמד ואמר הכזה ימכר ממכרת עבד? היום רבו הגונבים בני חורים למכרם לעבדים והיה אני אקנה אותו מידכם ובא אבי הנער ולקח אותו ממני בחזקה לכן לא אקנה את העבד עד אם הבאתם אלי את האנשים אשר מכרוהו לכם. וילכו המדנים ויבקשו את הישמעאלים במצרים וימצאום ויביאום אל פוטיפר ויאמר פוטיפר איפה לקחתם את העבד הזה? ויענהו הישמעאלים קנה קנינו אותו מידי מדינים סוחרים! וישמע פוטיפר את דבריהם ויקן את יוסף מידי המדנים בעשרים שקל כסף. ויהי יוסף בבית פוטיפר וישרתהו ויוסף אמר בלבו עתה אחדלה מלבכות ושמעתי בקול אדוני ועשיתי את עבודתי בלב שלם ובנפש חפצה אולי ירא ה' את עניי ואת יגיע כפי ורחם עלי והושיעני ויעבוד יוסף את פוטיפר בכל לבו ותהיינה אזניו קשובות לכל דבריו ולא סר מהם ימין ושמאל. וישם יוסף עלי לבו אשר לא ישכח את הלקח הטוב אשר נתן לו יעקב אביו והיה מידי בואו לעשות את עבודת אדוניו והתפלל אל ה' לאמר אדון כל העולמים היה נא אתה מגן לי כי בך בטחתיו נתתני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ובעיני פוטיפר אדוני וככלותו להתפלל ושנה את הדברים הטובים אשר למדהו יעקב אביו. ככה יעשה יוסף כל הימים.

ויהי כהיום הזה ויוסף עושה את עבודתו בבית אדוניו, וירא פוטיפר והנה שפתיו נעות וקולו לא ישמע ויחשבהו למכשף. ויאמר פוטיפר הגידה נא מדוע נעות שפתיך תמיד בעשותך מלאכה? ויען יוסף ויאמר מתפלל אנכי אל אלהי לאמר אנא, ה' תנני נא לחן ולחסד לפני פוטיפר אדוני ויאמר פוטיפר הראני נא את אלהיך אשר אתה מתפלל אליו ויאמר יוסף  יפקח נא אדוני את עיניו והביט השמימה אל השמש ויעש פוטיפר כדברי יוסף וישם את עיניו להביט אותה ולא יכול ויאמר יוסף הן אל אחד ממעשי אלהי הביט אדוני ולא יכול ואיככה יוכל וראה את האלהים אשר ברא את השמים ואת הארץ ואת כל צבאם?

כוס הפלאות

ויהי היום ויאמר פוטיפר אל יוסף לך הבא לי כוס מים רותחים וימהר יוסף ויבא לפוטיפר כוס מים רותחים. ויקח פוטיפר את הכוס ויאמר אנכי שגיתי ואצו אותך להביא מים רותחים תחת מים פושרים ויאמר יוסף המים פושרים הם כדברי אדוני! וישם פוטיפר את אצבעו בכוס וירא והנה כדברי יוסף כן הוא ויתמה מאד ויאמר לא מים פושרים צויתיך להביא, כי אם יין הרחק ויאמר יוסף ישתה נא אדוני מהכוס אשר לפניו וראה, כי יין הרחק בה ויעש פוטיפר כדברי יוסף וישת וירא והנה יין הרקח בכוס ויוסף להשתאות ולהשתומם ויאמר מה אהבתי לשתות יין אפסינתין אחרי יין הרקח ויאמר יוסף ישתה נא עתה אדוני מהיין אשר בכוס והיה טעמו כיין אפסינתין. וישת פוטיפר והנה כדברי יוסף כן הוא. ויאמר פוטיפר לך הבא לי יין מבושל! ויאמר יוסף ישתה נא אדוני מהכוס אשר לפניו וראה כי יין מבושל בה. וישת פוטיפר וירא כי כן הוא וידע פוטיפר כי ה' את יוסף וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו, ויקח את כל מפתחות אוצרותיו ויתנם אל יוסף ויאמר משול בכל אשר לי ויהי יוסף המושל בכל אשר לפוטיפר אדוניו ויברך ה' את ביתו בגללו ויאמר פוטיפר ברוך ה' היום אשר קניתי בו את יוסף. וירא יוסף כי הטיב עמו אדוניו וישמח מאד ויחל לאכול מטעמים ולהתיפות ויאמר ברוך ה' אשר לא עזב חסדו אתי ויביאני עד הלום ויאמר ה' עקב אשר החל יוסף להתעדן ולהתענג וישכח את אביו המתאבל עליו יומם ולילה, על כן אשליח בו את זליכה אשת אדוניו ומררה את חייו וזכר את אביו ואת ארץ מולדתו... (אגדות ישראל).

ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה (וישב לט-י)

ויהי היום ותעש זליכה משתה גדול ותבאנה רעותיה אל המשתה, כי קראה להן ותצו את יוסף לערוך את השולחנות ולהכין את הכל. ויעש יוסף כדברי גברתו ויערוך את השולחנות וישם עליהם אתרוגים וסכינים וימלא את הבקבוקים יין וישם בקערות אגוזים ובטנים ושקדים. ותשבנה הנשים הקרואות אל השולחן ותקחנה את השכינים לפצל את האתרוגים ויהי ברגע הזה ותקרא זליכה את יוסף לעמוד לפניה ולשרתה. וימהר יוסף ויבוא ותראינה אותו הקרואות ותשתאינה אליו מאד כי לא ראו נער כזה יפה ומעודן עד היום הזה. ולא יכלו לגרוע את עיניהן מפני יוסף הנחמדים ותפצענה את אצבעות ידיהן בסכיניהן ולא התבוננו, וייצק דם הפצעים על שמלותיהן היפות ולא ידעו. ותרא זליכה את הדבר הזה ותאמר רעותי ראינה את אשר עשיתן לכן, כי פצעתן את ידיכן עד זב דם ותגאלנה שמלותיכן ותאמרנה הנשים יופי עבדך ונעימות פניו הסכו בדבר הזה, כי מי יראה פנים נחמדים כאלה והתאפק ולא יביט אליהם?

בימים ההם החלה זליכה אשת פוטיפר לפתות את יוסף לעשות נבלה וימאן. ותדבר אליו יום יום ותתן לו אלף ככר זהב ולא שמע אליה. ויהי במלאת נחל מצרים (נילוס) על כל גדותיו ויצא פרעה מלך מצרים ושריו ועבדיו המימה לשמוע בקול שרים ושרות ולראות בהמון החוגג. ויאמר פוטיפר אל אשתו קומי והלכת עמי אל הנחל ושמחת על המים הרבים אשר נתנו לנו אלהינו! ותאמר זליכה חולה אני על כן לא אצא אנה ואנה וישבתי בביתי וילך פוטיפר לבדו וזליכה אשתו התחלתה ותעל על מטתה.

ויהי כראותה כי אין איש בבית ותצו את יוסף לעשות איתה מעשה זימה, ויאמר חדלי ממני, גברתי, ואל תדברי אלי עוד בדבר הזה, כי איך אעשה את הרעה אשר אמרת וחטאתי לאלהים ותאמר זליכה אל תירא את ה' כי אנכי אעשה אשר לא יראה את חטאתך! ובדבר זליכה את הדברים האלה ותבא את יוסף חדר בחדר ותעמידהו לפני תהילה ותאמר הנה האלהים אשר את ירא ממנו אמנם קנא ונוקם הוא בראותו את האנשים חוטאים אליו, אולם אכסה הפעם את עיניו בשמיכה ולא יראה ולא ידע מאומה! ועד היא מדברת ותקח שמיכה עבה ותשלך על פני הפסל ויכסה כולו מכף רגלו ועד קדקדו. ויאמר יוסף אל זליכה את עיני הפסל הזה יכלת לכסות כי לא אלהים הוא אולם התוכלי לעשות ככה גם לאלהי אשר עיניו משוטטות בכל הארץ וכל חושך לא יחשיך ממנו?? ותרא זליכה את יוסף מוריד ראשו לארץ בדברו עמה ותקצף מאוד ותאמר הככה אני משוקצת בעיניך עד כי תמאן לדבר עמי פנים אל פנים ויאמר יוסף לא אביטך גברתי ולא אראה את פניך עד אם חדלת ממני ויהי כשמוע זליכה את דברי יוסף ותמהר ותקח חנית ותשם אותה מתחת לזקן יוסף ותאמר הביטה אלי ושמע את דברי ויאמר יוסף. עדיף לי למות מאשר לעשות דבר רע ולחטא לאלהים ויהי כראות זליכה כי לא נפתה יוסף על דבריה ותקצף עליו קצף גדול ותלשן אותו אל פוטיפר אישה וישמע פוטיפר את דברי אשתו ויאמר מות יומת יוסף ותאמר זליכה אל תמיתהו, ושמת אותו בבור ובליבה אמרה בשבת יוסף בבית הסהר ורבו צרותיו לא יקשה עוד אלי ועשה ככל אשר אצוהו ויהי כאשר שמו את יוסף בבית הסהר ויאמר צדיק אתה ה' על כל הבא עלי! הלשן הלשנתי את אחי אל אבי ולא שמתי לבי אל צרת נפשם, על כן יסרני ה' ותכני אשת אדוני בלשונה והגעתי למצב הארור הזה.

ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה (וישב לט-י)

אשת פוטיפר היא התחננה בפניו שרק יהיה עמה במיטה, ויתכסה בשמיכה שלו ורק ידבר עמה בעניני העולם. אבל הוא נשבע שלא להתקרב אליה כדי שלא להיות המה בגיהנם לעתיד לבוא. ואע"פ שכתבנו לעיל שאדם שהוא נימול בטוח שלא יראה פני גיהנם, אבל בודאי אין הדבר תלוי רק בחיתוך הערלה שאין זה דבר גדול כ"כ, אלא העיקר הוא שמירת הבריות שלא לטמאו וזהו כל היהדות. וביחוד אם בא על גויה שהיא קשורה בו ככלב שאינו יכול להפטר ממנה לא בעוה"ז ולא בעולם הבא, כי טומאתה מתועבת מאד. ולכן לא רצה יוסף אפילו לשכב במטתה שלא להרהר בעבירה.

מעשה היה כשחרב בית המקדש נשבו יהודים, ובכללם היו נער ונערה שהיו מאורסים זה עם זה. והשבאים רצו להשיאם זה לזה כדי שיהיו להם עבדים מן התינוקות שיולדו להם. אמרה לו: מאחר שאין לי כתובה אבקשך לא לגשת אלי. וכך לא נתקרבו זה לזה כל ימי חייהם. וכשמת אמרה לאנשי עירו: בואו והתעסקו באדם שכבש את יצרו יותר מיוסף הצדיק: שיוסף כבש שעה אחת, ולא היה במיטה אחת עמה והיא לא היתה אשתו. וכאן היינו יחד כל לילה במיטה אחת ואני ארוסתו ומכל מקום לא התקרב אלי. 

ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה (וישב לט -כב)

הצדיק ר משה ליב מסאסוב ז"ל קודם שנתפרסם היה שוקד על התורה בכל יום עד שעות בלילה ואחר כך קם והולך אל בית מועד הבחורים הפריצים, במקום שהם מרקדים ואוכלים ושותים ומשחקים וכדומה והיה לובש גם הוא בגדים אחרים, כאחד מהם ובא בתוכם ורוקד ומזמר בקולו הערב וממתן עד עלות השחר, ואז היה שב לביתו ולובש בגדיו הראשונים ועומד להתפלל כך עשה כמה פעמים ועל ידי כך הצילם והרחיקם ממעשי תועבה.

לאחר כמה שנים כשנתפרסם לצדיק גדול, ונאספו אליו אנשים למאות בכל שבת, בא לשם גם אחד מן הבחורים הפריצים אשר רקדו ביחד עמו בימי נעורי כשראה את הרבי ר' משה לייב ז"ל הכירו, וחשב בליבו כמה יודע הוא לרמות את העולם שהרי זכור אני כי שיחק ורקד עמי יחד והוא איש כמוני. אחר כך כששמע את תורתו וחכמתו וראה את גודל קדושתו אמר בלי ספק גם אז היתה כוונתו להצילנו מחטאים ומיד קם והשתחווה לפניו ויאמר אלף תודות לאדוני, אשר הצילני אז מהרבה וחטאים.

ואמר גדול אחד, שבמעשה זה של הרב ר' משה ליב ז"ל נבין מה שכתוב בתורה על יוסף "ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירים...ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו וג' הפירוש הוא בבית הסוהר היו כמה אנשים פחותים ועשו כל התועבות שם ועל כן עשה  יוסף הצדיק כמו הרבי ר' משה לייב ז"ל ונתחבר להם ושיחק ביחד עמהם למען הרחיקם מן העבירות כל הרואה היה דן שגם יוסף הוא כמותם, אבל שר בית הסוהר הבין כי הוא עושה זאת לשם שמים באשר ראה שהוא משכיל בכל דרכיו. וזהו שאמר הכתוב "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה",שגם הוא יוסף, עשה כמעשיהם ואף על פי כן "אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו", ותרגם אונקלוס "ליחת חזי כל סרחן בדיה", ''באשר ה' אתו" שמתכוון לשם שמים  והא ראיה "ואשר הוא עושה ה' מצליח". מכאן נילמד מוסר כדי להחזיר בתשובה יהודים רחוקים צריכים לרדת לעם חנוך את הנער על פי דרכו גם שיגדל לא יסור ממנה אך כדי לרדת לעם ולעלות בחזרה צריך להיות אדם חזק ביראה כמו יוסף הצדיק ושעליו נאמר עז פנים לגהנם כלומר בעוז והתלהבות רץ להחזיר בתשובה במקומות הטמאים והמשוקצים מבחינת גהנם.

ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני  ולא יסף עוד לדעת (וישב לט-כו)

בפסוק זה ניתן ללמוד שלושה דברים:

א. הלבנת פנים שאומר הרשב"י טוב לו לאדם שיקפוץ לכבשן האש ושלא ילבין פני חברו ברבים.

ב. את מידת הבושה עד כמה שהתביש יהודה שהיה מספיק חזק להודות על טעותו.

ג. את מידת התוכחה שתמר הוכיחה את יהודה בחוכמה.

כי אם זכרתני אתך, כאשר יטב לך  ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה (וישב מ-יד)

זבוב ושכב

ויהי בימים הרבים ההם וישב פרעה מלך מצרים מבית הרחצה ויאמר לשר המשקים הגישה לי כוס יין הרקח וימהר שר המשקים וימלא את הכוס יין ויתן על כף פרעה ויהי כאשר החל פרעה לשתות וירא והנה זבוב בכוס היין ויקצף על שר המשקים קצף גדול. ברגע הזה הגיש שר האופים לפרעה לחם, ויקח פרעה פת לחם לאכול והנה שבבים דקים בו ויחר אפו מאד ויצו ליסר את שר המשקים ואת שר האופים ולתתם בבית הסהר. ויפקד שר הטבחים את יוסף לשרת אותם ויהיו שם שרי פרעה במשמר שנה תמימה ויהי מקץ השנה ויחלמו שניהם חלומות בלילה אחד. וירא שר המשקים בחלומו והנה הוא עומד לפני פרעה ונותן את כוס היין על כפו ורעו שר האופים נתלה ושר האופים חלם והנה שלושה סלים על ראשו ובהם מכל מאכל פרעה והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשו, וירא בחלומו את רעהו את שר המשקים מושב אל משקהו ונותן כוס פרעה בידו. ויהי בבוקר ויבוא אליהם יוסף לשרתם וירא אותם והנה פניהם רעים וזועפים ויאמרו אל יוסף חלום חלמנו ופותר אין אותו ועתה דבר נא באזני שר בית הסהר לאמר הואל נא ושלחת לשר המשקים והאופים את אחד מן החרטומים לפתור להם את חלומותיהם ויאמר יוסף מה לכם לדרוש בחרטומים? ספרו נא לי את חלומותיכם מי יודע,  יתן ה' בינה בלבי ופתרתי אני את חלומותיכם.

בטחון בבן אדם

ויהי כשמע שר המשקים את דברי יוסף וישמח מאד. ויאמר יוסף כאשר ייטב לך אדוני ועשית עמדי חסד והוצאתני מן הבור הזה ויען שר המשקים את יוסף לאמר אם היטב יטיב לי המלך ועשה לי כאשר פתרת ועשיתי לך ככל אשר אמרת אלי.ויאמר יוסף בוטח אני בך אדוני כי תוציאני מן הבור הזה. ויאמר ה' עקב אשר בטח יוסף בבן אדם ולא שם את מבטחו בי לכן ישכחהו שר המשקים ולא יצא מן הבור הזה עד עת בוא דברי לאמר בגלל חלומותיו נמכר לעבד ובגלל חלומות פרעה יחלץ מצרה וגדל ונשא מאד. ויהי ביום ההוא ותלד אשת פרעה בן וישמחו פרעה ועבדיו שמחה גדולה.ויעש פרעה ביום השלישי משתה גדול לכל שריו ועבדיו חיל ארץ כנען וארץ מצרים ויהי במשתה היין ויאמר פרעה יושב שר המשקים על כנו כי חקרתי ודרשתי היטב ויודע לי כי עף הזבוב פתאום אל תוך הכוס ולא יכול שר המשקים לראותו ואת שר האופים ציוה פרעה לתלות כי אמר נעצל העבד הזה להניע את הקמח בכברה על כן נמצאו שבבים בכל ככרי הלחם אשר אפה ביום ההוא ושר המשקים לא זכר את יוסף וישכחהו וישב יוסף עוד שנתים ימים בבית הסהר.

כי אם זכרתני אתך, כאשר יטב לך  ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה (וישב מ-יד)

בתקופת מלחמת נפוליאון באירופה המזרחית עשו לכבודו משתה בחצר אחד האצילים, בפלך קובנה. אל המשתה הזמינו את כהני הדתות, אך לא הזמינורב יהודי בשעת הנאומים לכבוד "הגיבור המנצח" שאל נפוליון מדוע אין כאן בא כח הדת הישראלית? תיכף שלחו להביא אל המשתה את הרב הזקן של העיירה הסמוכה.

כאשר נודע לרב דבר השליחות חרד מאד, כי לא הסכין לעמוד לפני מלך. כאשר הגיע תורו לנאום, פתח בהתנצלות כי הוא רב זקן מעיירה קטנה ורגיל הוא לדרוש רק בדברי תורה אבל לנאום לכבוד מלך אינו יודע.

אמר לו נפוליאון כי כבר שבעה אזנו מלשמוע בכל המשתאות שנערכו לכבודו רק דברי תהילה וחנופה, וכי הזמין רב לסעודתו כדי  כדי לשמוע ממנו "דעת תורה": על מעשה הגבורה שלו ועל מטרת המלחמות שהוא נלחם.

אז נתעודד הרב ופתח ואמר הלא גם אתם אדוני המלך והשרים היושבים פה קראתם את מעשה יוסף והחלומות שפתר לשר המשקים ולשר האופים כידוע לכם, אחרי שהבטיח לשר המשקים שאחרי ג' ימים ישיבו פרעה על כנו הוא דורש ממנו שיזכיר אותו לפני פרעה להוציאו מהבור "כי אם זכרתני וגו'". אבל בקשה אין מתחילים ב"כי" במילה זו מתחילים טעם לענין אחר. אם כן מדוע אמר יוסף "כי אם זכרתני"?

התירוץ הוא שבאמת יוסף נתכוון בדבריו לנמק את פשר הפתרון המוזר והבלתי שגרתי שפתר כידוע ישנם שני סוגי פקידים בחצר המלכות. על הסוג האחד נמנים פקידים נמוכים אשר אך אם יעבור קול שעברו על החוק יוטלו למאסר ויחקרו ככל הדם אדם ימצאום השופטים חייבים ידונו ויענשו לי החטא. ואם ימצאו זכאים יושבו על כנם על הסוג השני נמנים פקידים גבוהים ושרים היושבים ראשונה במלכות. אלה אם יצא עליהם קול שחטאו לא ימהרו להושיבם במאסר על סמך חשד באלמא. תחילה חוקרים היטב את הענין ואם אמת הדבר מעבירים אותם בדרך כבוד כלומר נותנים להם חופשה להבראה אם גדול עוונם מנשוא שמים אותם במאסר ודנים אותם.

נמצא לפי זה שפקיד נמוך היושב במאסר, יש לו תקוה לא רק לצאת לחפשי אלא אפילו לשוב אל משמרתו. מכיון שעצם המצאו במאסר עדיין אינו אומר שהוא אשם שהרי תחילה אוסרים אותו ורק אח"כ חוקרים את הענין, אבל שר היושב במאסר, מכיון שאין שמים אותו בבית הסוהר עד שתתברר אשמתו (כדי שלא לזלזל בכבוד השרים) ממילא יש לו רק תקוה שיקילו את עונשו בשעת בירור הדין ע"י פרקליטים טובים, אבל אין לו תקוה שיפטרו אותו מכל עונש וכל שכן שאין לו סיכוי לשוב אל מקומו הראשון.

כאשר פתר יוסף לשר המשקים, אשר ישב כבר שנה תמימה במשמרת שישיבו אותו על כנו כמשפט הראשון אשר היה משקה למלך ראה אות תמיהה על פני השר. אין זה מצוי, כאמור ששר נכבד ישוחרר מן הבור ועוד יחזור לבית המלך לפיכך הקדים יוסף ואמר לו מאחר ולא עשו חקירה ודרישה קודם מאסרך ישיבו אותך עכשיו על כנך. ואם תאמר איך יתכן שישימו שר גדול כמוך בבית הסוהר בלי חקירה מוקדמת? דע לך שזה באמת נגד הטבע ומשמים גזרו עליך שתרד אל בית האסורים ותראה שם נקי וצדיק אובד בעוניו, כדי להצילו משם והטעם אמיתי לשבתך בבית האסורים הוא "כי אם זכרתני....והוצאתני מן הבית הזה. לכן, אל תתמה איך קרה כדבר הזה.

אחר השמעת דברים אלו פנה הרב אל נפוליון, ואמר לו "באמת קשה להבין מה אתה עושה באירופה המזרחית שהיא כבית האסורים לעומת חיי העושר באירופה המערבית? וכן קשה להבין את כל הנצחונות שלך על כל העמים עד אשר הגעת הנה. אבל הטעם האמיתי הוא כי מן השמים שלחו אותך הנה כדי שתראה פה במו עיניך איך עם  ישראל בני בניו של יוסף הצדיק אסורים פה איך המה סובלים מחוקים לא ישרים שחקקו נגדם איך כורתים אוכל מפניהם וגוזרים עליהם גזירות קשות ורעות.

אדוני המלך! אמר הרב, מהשמים נתנו לך כח ועוז לנצח את כל עמי אירופה המערבית ושלחו אותך לראות את הנקיים האובדים בצדקתם. "כי אם זכרת אותם כאשר ייטב לך", כאשר תנצח גם את אירופה המזרחית, והוצאת אותם מהבור הזה לתת להם חוקי ישרים למען יחיו ללא סבל וצער".

המלך לחץ בחזקה את ידי הרב הזקן והודה לו על דבריו שישרו מאד בעיניו  (מורשת אבות)

ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (וישב מ-כג)

מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק  היות אסור עוד שתי שנים (רש"י)

אל משה חיים רוטנברג אחיו העשיר של בעל "חידושי הרי"ם מגור, הגיע חסיד עני ובידו מכתב מהאדמו''ר רבי מנחם מנדל מקוצק. במכתב בקש האדמו"ר מרבי משה חיים לתרום לצרכי הוצאותיו של העני המתעד להשיא את בתו למזל טוב.

העניק לו רבי משה חיים רובל אחד ופטרו לשלום. נדהם העני ואמר "כלום יתכן הדבר? הן הוצאות הדרך עלו יותר מרובל!"

אך רבי משה חיים לא הוסיף אף פרוטה אחת. יצא העני מביתו בפחי נפש, ובלב שבור ונדכא התכון לשוב לביתו.

עודני בדרך והנה אץ בעקבותיו שליחו של רבי משה חיים "המתן! המתן!" קרא השליח והעניק לעני סרכום נכבד סכום שיספיק לכל הוצאות החתונה.

התפלא העני על המעשה והחליט לשוב על עקבותיו, אל ביתו של רבי משה חיים  ולברר את הענין. "מדוע נהג כך בתחילה" שאל את רבי משה חיים, "ומדוע שינה לבסוף את דעתו?"

השיב רבי משה חיים "כשראיתיך בא אלי ובידך מכתבו של האדמו"ר הבנתי כי אתה סמוך ובטוח כי הכסף כבר בכיסך כה בטחת בי שהעניק לך כסף עד כי שכחת שיש בורא עולם ורק בו צריך לבטוח! משום כך דחיתיך לשעה קלה קויתי כי על ידי כך תזכור מיהו אדון עולם ובמי עליך לבטוח ואז ורק אז הענקתי לך מכספי" (מעשיהם של צדיקים

פרשת וישב - הרב אריה קרן שליט"א

פרשת וישב - הרב אריה קרן שליט"א

וישב יעקב (וישב לז-א)

ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגשו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה.

אמר הקב"ה: לא די לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה? (רש"י).

מה חיסרון יש במה שביקש יעקב לישב בשלווה ומדוע לא יאכל פירות מעשיו הטובים בעולם הזה ותהיה הקרן שמורה לו לעולם הבא?

הרמח"ל ב"מסילת ישרים" פרק ט’ כותב: "כי האדם לא למנוחה הוא בעוה"ז אלא לעמל וטורח, והיינו רק ע"י שהאדם מוותר על תענוג בעוה"ז ומתייגע בעבודתו יתברך. על ידי זה הוא נבנה ומשיג את שלימותו".

ה"חפץ חיים" זצ"ל היה אומר על הייסורים שבאים על האדם שצריך לקבלם בכובד ראש, והבועט בייסורים דומה בעיני לאסיר שמוליכין אותו כבול בשלשלאות ברזל ורוצה להסירן מעליו, וכל מה שמסובב ומנסה להיחלץ מכבליו בכוח, הרי הוא רק מזיק לעצמו והשרשראות מוסיפות וחותכות בבשרו.

בספר "שיחות מוסר"  לבית שלום מרדכי מביא את דברי הגמרא (שבת לג) שם מסופר על רשב"י ובנו, שנתחבאו במערה מפני הרומאי שביקשו נפשם, נעשה להם נס ונברא להם עץ חרובים לאכול פירותיו ומעיין מים לשתות, והיו פושטים בגדיהם ומכסים עצמם בחול עד צוואריהם ולומדים כך כל היום. ובזמן התפילה היו לובשים בגדיהם ומתפללים ושוב פושטים בגדיהם ומתכסים בחול כדי שלא יבלו בגדיהם. כך חיו י"ג שנה עד שבוטלה הגזירה  ויצאו מהמערה. שמע רבי פנחס בן יאיר חותנו ויצא לקראתו לקבל פניו. הכניסו לבית המרחץ והיה מתקן ומחליק את בשרו, ראה שיש בקעים וסדקים בגופו מחמת שהיה יושב במערה בחול, היה בוכה ונשרו דמעות עיניו על הבקעים והיו צורבות את פצעיו של רשב"י, מר לו רפב"י: "אוי לי שראיתיך בכך!" א"ל: "אשריך שראיתני בכך שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך!"

כי מתחילה כשהיה רשב"י שואל שאלה הי רפב"י מתרץ תריסר תירוצים ולבסוף לאחר שיצא מהמערה שכשהיה רפב"י שואל שאלה היה רשב"י מתרץ עשרים וארבע תירוצים.

וצריך להבין למה התכוון רשב"י בתשובתו "אשריך שראיתני בכך שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך" - ויש לומר, שאמר לו: אלו הבקעים והסדקים בבשרי, שהותי במערה והסבל שחוויתי שם, הם שזיכו אותי שיהא בי כך, ובלעדיהם לא הייתי זוכה לריבוי תורה, שלימוד תורה זה מתוך עמל וקושי- מתוך גרות ועראיות, הם שקירבו אותי לעומקה ולפנימיותה של התורה – הם שהולידו את רשב"י  (אור דניאל)

ויש לדעת שדווקא מתוך כך יכולים להגיע למדרגות נשגבות בעבודת ה’, בבחינה של "עת צרה היא ליעקב וממנה ייושע" (ירמיה ל,ז) – מן הצרה עצמה, ומן העמל נולדת הישועה. רק חבל שהאנשים לא מתעוררים לפני היסורין כי האמת גלויה צריכים רק לפתוח את העיניים, האמת היא כמו חותמת שרשום עליה "אמת" שמסתכלים על הבסיס של החותמת רואים אותיות הפוכות אך אפשר לראות את החתימה רק אחרי המכה של החותמת על הדף רואים אמת יהי רצון שהקב"ה  יראה לנו האמת, לפני המכה ולא ניצטרך להכיר אותה אחרי המכה. כל אדם צריך לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, כי כל מה שה’ עושה זה לטובה רק שהחושים שלנו מטעים אותנו ואין אנחנו מבינים חשבנות עולם. 

לילה אחד אדם חלם חלום הוא חלם שהוא הולך לאורך החוף יש מלאך אלוקים צבאות על פני השמים חלפו במהירות כל מיני סרטי תקופות מחייו בכל סצינה הוא שם לב לשני זוגות עקבות רגלי בחול.

זוג אחד שייך לו והזוג השני  למלאך אלוקים.

עם חלוף הסצינה האחרונה של חייו  הוא הסתכל אחורה לעקבות שבחול. הוא שם לב שפעמים רבות לאורך דרך חייו היה רק זוג עקבות אחד, כמו כן הוא שם לב שזה קרה בתקופות השפופות ביותר בחייו.

דבר זה הטרידו והוא שאל בחלום תוך כדי  תפילה את אלוקים בנוגע לכך: "אלוקים, אתה אמרת שביום שאלך אחר חוקיך ומיצוותיך אתה תלך עמדי לאורך כל הדרך שנאמר: "כי ה’ ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" והינה שמתי לב שבתקופות הקשות ביותר בחיי יש רק זוג עקבות אחד, אינני מבין מדוע כאשר

הצטרכתי אותך יותר מכל עזבתני ענתה לו בת קול ממקום להפתעתו: "בני היקר עד מאוד, אני אוהב אותך ולעולם לא אעזבך. היו אלה עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כפי".

עד כאן המשל הנימשל מובן מאליו כאשר נדמה לדם שהוא סובל אך הוא אינו יודע שהקב"ה עושה עימו חסד כאשר ממרק את עוונותיו ע"י היסורין כדי שלא הצטרך לראות פני גהנום וכל מה שקב"ה עושה הוא לטובה. חכם עיניו בראשו בעין אחת יראה את גדולת אלוהים בעין  השניה יראה את אפסות עצמו כדי שלא יהיה כמו קורח שאומרת הגמרא עינו הטעתו כלומר רק עין אחת טעתה אצל קורח בעין אחת ראה את גדולת אלוקים ובעין השניה לא ראה את אפסות עצמו אלא רצה כבוד וגאוה שמוציא את האדם מן העולם. ישנם כאלה גרועים יותר מקורח ועדתו שענים להם ולא יראו אוזניים להם ולא ישמעון אף להם ולא יריחון וכו’ ישנם יהודים שלא רואים את גדולת אלוקים ולא את אפסות עצמם ומסתובבים בעולם כאילו אין דין ודיין ועל כל היסורים שבאים לעולם במקום לעשות תשובה ולהתעורר הם מאשימים אשמות כלפי שמים אוי להם מיום הדין אוי להם מיום התוכחה.

בתורה אנו קוראים על פגישת יעקב ויוסף בנו, וכן על פגישת יעקב אבינו עם פרעה מלך מצרים, והתורה מספרת ששאל פרעה את יעקב כמה ימי שני חייו, ויעקב אבינו השיב לו, שחייו הם מאה ושלושים שנה מעט ורעים וכו’, והמפרשים כתבו, שיעקב אבינו נתבע על כך, וחי מאה ארבעים ושבע שנה, במקום מאה ושמונים שנה (ויש שהסבירו שקצרו ימיו בשלושים ושלש שנים כמספר התבות שדבר עם פרעה). יעקב אבינו עם כל גדולתו, מסירות נפשו לתורה, נמדד ונענש על שנראה כמתאונן מעט על יסוריו, ומחמת שלא קבלם באהבה ובשמחה נענש בקצור ימים.

בגמרא ברכות (ה) אמרו רבותינו שהשמח ביסורין ומקבלם באהבה וברצון זוכה שנמחלין לו כל עונותיו, וכדי להגיע לדרגה זו, צריך האדם להרגיל את עצמו להאמין שהכל מאתו יתברך, ואין דבר רע יורד מהשמים, גדולי ישראל היו זורקים את עצמם לכיבשן של אש בשמחה, בעבור יחוד שמו יתברך, ועל אחת כמה וכמה צריכים אנו לשמוח ביסורין כשבאים, ולהאמין שהשם יתברך שלחם לטובתינו בלבד, ורבותינו פרשו את הפסוק: "ברוך הגבר אשר בטח בה’ והיה ה’ מבטחו". אין "והיה" אלא לשון שמחה, ללמדך שמי שמאמין ובטוח בה’, הוא זוכה להיות בשמחה, ואז באמת יהיה ה’ מבטחו, ועל פי זה פרשו את הקשר בין פתיחת שולחן ערוך אורח חיים בלשון: "שויתי ה’ לנגדי תמיד". לסיומו בלשון: "טוב לב משתה תמיד", כאשר אדם בכל רגע דבוק באמונת השם יתברך, הוא זוכה להיות תמיד בשמחה, ופעמים רבות בשעות צרה נוכל לראותו עושה משתה ושמח, כמי שלא ארע לו דבר.

מספרים על תלמיד חכם שבא להמגיד ממזריט’ש זכותו יגן עלינו אמן, ושאלו: כיצד אמרו רבותנו, שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, והרי דבר זה קשה ביותר? ענהו המגיד הקדוש שאת התשובה יקבל אצל תלמידו הקדוש רבי זושא מאניפולי זכותו יגן עלינו אמן. כידוע רבי זושא סבל יסורים ומכאובים, מכף רגלו ועד קדקדו, ובאמת היה לחידה ולפלא מה תהיה תשובתו של רבי זושא?

הלך אותו חכם לרבי זושא וסיפר לו שבא בשליחות רבו המגיד ממזריטש כדי שיסביר לו את המאמר התמוה הנ"ל של חכמינו זכרונם לברכה. הביט בו רבי זושא בתמהון, וענה לו: "הרי על שאלה כזו צריך לענות משהו שלפחות סבל פעם אחת איזה דבר רע, ואני שמעולם לא סבלתי דבר רע, איני יודע להשיב" הבין מיד אותו חכם את המשמעות של הדברים ונשא קל וחומר מהצדיק אשר מדוכא הוא ביסורים, וטוען שאינו יודע מהי רעה.

מופת הדור הגאון "חזון איש" כתב, שאדם שנסוכה בו אמונה הוא אינו מודאג או מוטרד משום דבר שבעולם, משום שהאמונה קושרת אותו למעלה, ומאבד את הקשר ואת השיכות לעולם הזה, ובלשוננו נאמר במקום קשר לממשלת עולם הזה, הוא מתקשר לממשלת העולם הבא.

בגמרא ברכות (סא) מסופר על הריגתו של התנא רבי עקיבא בן יוסף זכותו יגן עלינו אמן, כיצד סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, והיה קורא קריאת שמע, ולא מרגיש מאומה ממה שעושים לו, ורבים מתלמידיו תמהו, כיצד הגיע לכוחות נפש עילאיים כאלה? אך לפי הדברים הנ"ל, יש לומר שהיה רבי עקיבא מקושר מאוד למעלה, וממילא התנתק מהעולם הזה עד שלא הרגיש מאומה, ויש שהמשילו זאת לאדם שהיה נמצא ביער, וחשש מחרקים ויתושים, עד שבדרכו פגש אריה מולו, הרי בודאי אותו אדם בזמן זה לא חשב על היתושים והפרעושים, וכל מגמתו ומחשבתו היו להנצל מהאריה, וכן היה ברבי עקיבא שבאותו רגע היה זמן קריאת שמע, והוא דיבר עם מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, והמליכו עליו, ומשום כך לא הרגיש מאומה, מהיסורים הנוראים שעבר.

כפרת עוונות

בעלי המוסר כתבו עצה, שאדם יוכל לקבל את היסורים באהבה, והיא על ידי הזכירה והשנון שכל היסורים באים לכפרת עונותיו, וכתב מוהרח"ו בשם רבו האר"י, שאם אדם היה יודע מהי מעלת היסורים, היה רץ אחריהם, ומחפשם כמטמונים, וכמאמרם בגמרא "בואו בני בואו חביבי".

בגמרא ערכין (טז) אמרו, עד היכן יסורין, אפילו הכניס ידו לכיסו להוציא מטבע, ויצאה מטבע אחרת, אלו הן יסורין", ובגמרא חולין (ז) אמרו: דם הנקוף מרצה כדם עולה". ועל אחת כמה וכמה אם יורד מפצע או ממקום כואב והוא שותק ומקבל באהבה וברצון, שזה מכפר כעולה על גבי המזבח. 

משל נפלא, במלך אחד, שהיה לו עבד נאמן, ואהבו אהבת נפש, והיטיב לו רבות, והנה באחד מן הימים נקרא בדחיפות לועידה בחוץ לארץ, והיה נצרך ללכת, וציוה למשנהו לכלכל את המדינה בתבונה ודעת, ביושר ובצדק עד לשובו בשלום לביתו ולחומותיו. אך דא עקא, שהמשנה למלך שנא את העבד שנאה רבה, והחל לענותו ולהלקותו לעיני הרבים, והיה חוזר העבד בכל יום לביתו סר וזועף  ובוכה על רוע מזלו. עברו מספר שבועות וחזר המלך לארמונו, והנה העבד הנאמן שלו חבול ופצוע, נבהל המלך ושאלו לפשר הדבר. מיד פתח פיו העבד וסיפר למלך על מעלליו של משנהו, ואת עריצותו הנוראה. כעס המלך מאוד, וציוה למשנהו להתייצב מיד לפניו, ובבאו גער בו על התנהגותו, וגזר עליו כנגד כל מכה לשלם עשרה זהובים לעבד, לא הועילו תחנוניו של המשנה למלך, והלך והביא את הכסף במזומן, מאות דינרי זהב, ושלמם לעבד הנאמן. והמלך גם הוא הוסיף משלו מתנות וחפצים טובים לפייס את עבדו, וכשחזר העבד לביתו עם רוב הכסף והמתנות החל בוכה. שאלה אותו אשתו, מפני מה אתה בוכה כעת? השיבה: מפני שאם היה מקבל עוד כמה מכות היה יותר עשיר, וחבל מאוד שהמשנה למלך לא ענה אותו עוד עינוים נוספים.

הנמשל ברור לנו, שכאשר אדם מקבל יסורים הוא בוכה  ומתאונן. אך לעתיד לבוא כאשר נראה מה השכר עבור מעט היסורים,  או שנראה כמה עברות נמחקו מחמת היסורים. נבכה על שלא נתנו לנו עוד מעט יסורים. ובעלי המוסר מביאים, שבעל האמונה גם כשהוא בדרגת יסורים גבוהה, שנראה לכאורה שאין דרך לצאת מהיסורים, אפילו על פי כן הוא מאמין ושמח (כותנת פסים).

משה רבנו ביקש לברר את החידה הסתומה ביותר והוא מפענח מה יש צדיק בטוב לו ויש צדיק ורע לו יש רשע וטוב ויש רשע ורע ע"י ששאל "הראני נא את כבודך" (שמות לג-יח) כמובן יש כמה תירוצים לחידה זו שמבוארים בהמשך המאמר.

אך על זה בא הקב"ה לענות למשה רבנו ע"י משל בעשיר אחד הפקיד את רכושו בידי ידידו הנאמן שהתעסק במסחר בבורסה. כל הכסף הושקע במניות ועשו הון. יום אחד התברר שהידיד מכר את כל המניות והשקיע את הכסף במגרשים ובמקום רחוק שאין שם ביקוש למגרשים כדי שיוכל לקנותם בזול תוך זמן קצר הפסיד את רוב כספו שהרויח מהבורסה.

העשיר קרא לידידו, אך בפיו לא הייתה כל תשובה המניחה את הדעת. "כל מה שאוכל לומר לך הוא, שדרושה סבלנות. אך אני בטוח שיבוא יום  שבו תבין, ובנתיים אבקש לתת בי אמון!"

ואכן, אחרי שבועות ספורים נשמעה הבשורה שכל המניות נפלו לשפל לא יאומן, ואף במחיר זה לא היו קונים. אנשים החלו לקנות מגרשים במקום להשקיע במניות, ואותו עשיר זכה ברווח גדול פי כמה.

הוא קרא לידידו והודה לו במילים חמות. שאלה אחת הטרידה אותו: "מדוע לא יכולת להסביר לי זאת מקודם?"

"פשוט מאוד". ענה לו הידיד – "היה לי ידע על מה שעתיד להתרחש, אבל כמובן שאסור היה לי לגלות זאת לאחרים פן אגרום לנפילה. לכן נאלצתי לעשות מה שעשיתי, ולא יכולתי בשום פנים לתת לך הסבר כלשהו. עכשיו אתה מבין, שמה שבשעתו היה נראה לך כהפסד, לאמיתו של דבר לא היה זה הפסד אלא רווח!".

זהו מה שאמר הקב"ה למשה רבינו. לשוא אתה מבקש להבין, מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. במצב של עולם ההסתר, אין כל אפשרות להבין זאת. אך דבר אחד אנו מבטיחתך: יבוא הזמן שתראה את אחורי, שתוכל לראות במבט לאחור ולהבין את כל מה שאירע. ולא זו בלבד שתבין את הצורך ב"צדיק ורע לו", אלא יותר מכך: בבא העת יבינו הכל, שהרע לא היה רע! ולהיפך, שהצלחת הרשע לא היתה הצלחה, אלא התאבדות של ממש!

כל זה יהיה למפרע בבחינת "אחורי". אז יבינו, מדוע לא היה ניתן להבין. אך כעת אין עצה אחרת, אלא לתת אימון ב"ידיד". עלינו להבין שהקב"ה אינו עושה אלא מה שהוא תכלית הטוב. להאמין, שאילו היינו מבינים היינו בעצמנו מבקשים זאת! וזהו מה שנאמר למשה רבינו "וראית את אחורי", כשתראה את הדברים במבט לאחור, כשיתגלה כבוד שמים לעיני כל, אז תראה גם כן מדוע "פני לא יראו", תבין מדוע לא היה ניתן להבין.

בספר "הגדת הבן איש חי" הובא משל הממחיש היטב את הדברים:

משל למלך שהיו לו שני עבדים, האחד אהוב עליו אהבת נפש, והשני רע מעללים, שהמלך שנאו מאוד.

המלך ציוה את שניהם לבצע שליחות מסויימת, ואם יעשו זאת, ילבישום בגדי מלכות, ירכיבום על סוס המלך, ואסר עליהם לעשות דבר מה, ואיים שאם יעברו על פקודתו, יצוה להפשיט את בגדי השרים מעליהם ולהלבישם בגדים פשוטים.

שני העבדים, האהוב והשנאוי, עשו את המוטל עליהם, אבל גם עברו על האזהרה.

פעם הלך המלך עם שומריו ביער, ולפתע הורה לעבדיו לקחת את עבדו האהוב לפינה נסתרת, לפשוט את בגדיו ולכסותו בבגדים פחותים ובלואים, כעונש על העבירה שעבר. ואילו את העבד השנאוי הורה להרכיב על סוסו, כשהוא לבוש בבגדי מלכות!

תמהו המשרתים, ואף העבד האהוב התמרמר בלבו ואמר: כך מתנהג המלך עם אוהבו, וכך מפלה הוא אותי לרעה?!

כאשר שבו אל עיר המלוכה, והגיע יום חג למלך – נאספו כל גדולי המדינה ובאו גם המוני העם, התקבצו לברך את המלך ולהשתתף בשמחתו. אז הורה המלך לקחת את העבד השנאוי, להפשיטו מבגדיו בפני כל השרים ולהלבישו בגדים קרועים ובלואים כעונש על עברתו. ואילו את עבדו האהוב הורה להלביש בגדי מלכות ולהרכיבו ברחובות העיר לעיני כל העם, למען ידעו, שככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.

אז הבינו כולם את חכמת המלך ותבונתו. כי שני העבדים היו זכאים לשכר וראויים לעונש. ע"כ  הקדים ושילם את השכר לשונאו ואת העונש לאוהבו ביער בכדי שיוכל לתת לאחר מכן את הכבוד לאוהבו לפני המוני העם ולעין כל, בפרסום אשר לא ימחה לנצח, ואת שונאו להעניש בקלון תוך כדי עלבון צורב לפני כל השרים.

כך עושה המלך הגדול, מלך מלכי המלכים הקב"ה, לעבדיו יושבי תבל. אין אדם בעולם שלא עשה מעשה טוב בחייו, ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. מה עושה הקב"ה? נותן לרשעים את השכר בעולם הזה, בעמק הבכה, בהצלחה מדומה וכבוד כוזב, ואת עבדו הנאמן ילביש פה בלויי סחבות ויתנהו לבוז בעיני בני תמותה אשר יחלפו כצל. אבל את השכר האמיתי הוא שומר בעבורו לעולם הנצחה – עולם האמת. (אור דניאל)

למדו חכמינו ז"ל כי דוקא מתוך ערפל כשלא נראה כלום – "אשר שם האלהים". כלומר כשיש קשיים בעבודת ה’ יתברך, הכל חשוך ויש הרבה מונעים שלא לעשות את רצון הבורא יתברך, אז סימן שמהשמים רוצים לנסות את האדם בכדי להשפיע עליו שפע של טובה וברכה, ועל האדם להתאזר בסבלנות בכדי לזכות ולהרגיש את גלוי השכינה והארת פניו של ה’. ואם לא יזכה בעולם הזה לראות הארת פנים  של הקדוש ברוך הוא, ידע שהעולם הזה ערפל, האור האמיתי מחכה לו בעולם הבא על אשר טרח ויגע בעולם הזה .

מסופר על החפץ חיים זצ"ל ששמע שני סוחרים ביריד שהיו עומדים בקור העז בכדי למכור את סחורתם. האחד מחמת צער הקור אמר לשני אולי כדאי לחזור לביתנו? נבוא פעם אחרת. אמר לו חברו כדאי לסבול עוד שבועיים כאן, בכדי לחיות אחר כך ברווח. כששמע כך החפץ חיים ע"ה זלגו עיניו דמעות. ואמר לתלמידיו, דעו לכם שבדיוק כך אנו צריכים לחוש בעולם הזה, שלמרות שיש קשיים גדולים כדאי להתאמץ בעולם הגשמי אשר הם כצל עובד להיות עבד ה’ אמיתי כדי לחיות אח"כ בעולם הבא בשלווה לזכות לעולם שכולו טוב.  (לבוש יוסף)

אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם (וישב לז-ב)

רש"י מקורו במדרשים כאן וכן בירושלמי (פאה א,א) מסביר כלל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות, ע"כ.

שואלים המפרשים איך יתכן ששבטי י-ה יעשו מעשים כאלו אשר יוסף הביא את דיבתם רעה לפני אביהם? הרי הם היו גדורים בעריות, וכפי שרואים בהתנהגותם במעשה דינה שאמרו "הכזונה יעשה את אחותינו" (שם, וישלח לד, לא). גם הזוהר (בראשית, וישב, על הכתוב "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם") שואל איך היו אוכלין אבר מן החי והיו עוברי על מצות ריבונם, שהרי ציווה על בני נח מצוה זו? אלא שיוסף כך אמר (לפי דעתו) ועל זה נענש, ע"כ.

המפרשים במקום אומרים הסברים על מנת להבין את המחלוקת בין יוסף לאחים (מובא ב"שפתי חכמי" ועוד) לגבי אבר מן החי השבטים חתכחו חתיכה מבהמה אחר השחיטה בעודה מפרכסת ובדין זה ישנו הבדל בין נח שאסור לו האכילה, לבן ישראל שמותר לו באכילה. הגמרא בחולין (לג ע"א) שואלת כיצד יתכן הדבר שיהא אסור נח ומותר לישראל? ומתרצת הגמרא בישראל בשחיטה תלוי הדבר, ולאחר ששחט את הבהמה שוב אין זה נקרא אבר מן החי. אבל נח, שלא נצטווה על השחיטה, לכן כל זמן שהבהמה לא מתה לגמרי זהו עדיין אבר מן חי ע"כ. וכאן, המחלוקת בין השבטים ליוסף היתה, האם עד שלא ניתנה התורה בפועל אפשר להשתמש בקולא של בני ישראל.

השבטים סברו שכן, שהרי קיימו את התורה עד שלא ניתנה, ואילוט יוסף חשב שבכל אופן מכיון שעדין לא ניתנה, לא ראוי להשתמש בקולא של בני ישראל על נח.

הסבר נוסף לגבי אבר מן החי השבטים אכלו בן פקועה בלא שחיטה, הדין הוא שאם שחטו בהמה ומצאו בתוכה ולד, בין חי ובין מת מותר לאכלו בלא שחיטה (טור יורה דעה סימן יג) אבל אנשי כנסת הגדולה חייבו לשחוט, בגלל מראית עין השבטים נהגו כדין אבל יוסף לא ידע שזה בן פקועה וחשב שזה אבר מן החי.

לגבי שקראו לבני השפחות עבדים ההסבר: בלהה וזלפה שהיו שפחות קודם נישואיהן נשתחררו ויוסף סבר שקוראים להם "בני שפחות" לומר שנולדו קודם שאמותיהם השתחררו. ואין הדבר כן, אלא הכוונה "בני השפחות" לפני הנישואין. ואכן גם הכתוב כינה את בני השפחותה כן גם לאחר הלידה.

ננסה להבין, מדוע יוסף כה הקפיד על אחיו? והרי הם יכלו ללכת לשיטתם כפי שהוסבר למעלה.

אך מצינו במדרש ילמדנו (ילקוט שמעוני רמז תשמד) כל הצדיקים תפסו כל אחד ואחד אומנותם. אברהם תפס את המילה. יצחק תפס את התפילה. יעקב תפס את האמת, שנאמר "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ) יוסף תפס את החסידות, שנאמר "ויהי ה’ את יוסף ויט אליו חסד ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר" (בראשית לט, כא) ע"כ.

מכיון שיוסף תפס את החסידות, "חסיד" מסמל שאינו הולך רק לפי הדין, אלא גם לפנים משורת הדין, מצד אחד ומצד שני גם עושה גדרים וסייגים כדי לא להיכשל בעיקר. ובזה היתה המחלוקת בין יוסף החסיד לבין אחיו, שהוא ציפה שאחיו בני יעקב שבטי י-ה, ינהגו בחסידות, יותר מן הדין.

לכן, אמנם מבחינת הדין אפשר לומר שדינם כישראל שקבלו את התורה ויהיה מותר להם לאכול אבר מן החי בעוד הבהמה מפרכסת, אבל מכיון שעדיין לא נצטוו ממש על כך, לא היו צריכים להשתמש בקולא זו, אלא להחמיר על עצמם בדרך החסידות. וכמו כן לגבי בן פקועה, אמנם על פי דין מותר לאכול בן פקועה בלי שחיטה, אבל היו צריכים להחמיר על עצמם בדרך החסידות, כדי שלא יטעו אחרים במראית עין.

וכן לגבי עסקיהם עם הנשים, אמנם על פי דין מותר לדבר עם נשים בעסקי מסחר, אבל בדרך החסידות שבטי י-ה היו צריכים לעשות זאת ביתר צניעות ולא לעיני כל, כדי שלא יגיעו כלל לידי חשד חס וחלילה.

וכן לגבי הזלזול בבני השפחות, אמנם על יד בני השפחות נקראו בני השפחות, גם על פי הכתוב, אבל מדרך החסידות צריך היה יותר לכבד את האחים בני השפחות ולא לכנותם כך.

ענין זה היה גם בעוכרם של האחים במעשה מכירת יוסף. כי הם הקפידו ללכת על פי דין, וזה הכשילם במעשה מכירת יוסף, כי הם הקפידו ללכת על פי דין, וזה הכשילם במעשה מכירת יוסף, שנעשתה על פי דין. אבל הם היו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין אח קטן בוכה על נפשו ולא מתחשבים בו? אלא שהיו פגומים במידת החסידות. ואפילו כשהם מודים בחטאם ואומרים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית, מקץ מב, כא) אומר ה"ספורנו" (שם לז,יח) ולא נחמו על הרעה, כי גם כשאמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו" לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו, אלא רק על אכזריותם "בהתחננו", ע"כ.

אחי יוסף הלכו בשיטה שצריך ללכת רק על פי דין, לכן הם גרמו לחשדות עליהם והבאת דיבתם רעה לפני אביהם, וכן כשהגיעו לשעת מבחן במכירת יוסף הלכו על פי דין ומכרוהו. ואפילו כשהודו, הודו רק על אכזריותם שיוסף מתחנן, אבל לא על עצם המכירה. לעומת זאת, יוסף סימל את החסידות אמנם יש דין אבל יש גם לפנים משורת הדין.

ואמרו חז"ל (בבא מציעא ל ע"ב) לא חרבה ירושלים  אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין. שואלים שם התוספות ואם תאמר, (ביומא ט ע"ב) אמר שירושלים חרבה בגלל שנאת חינם? ומתרצים התוספות הא והא גרמא, ע"כ ובאותו כיוון אפשר לומר שעצם העמידה על הדין למרות שזה דין תורה, זה גרם לשנאת חינם. וזה גם מה שאירע אצל יוסף ואחיו, עצם העמידה על דין תורה גרמה לשנאה והוצאת דיבה עד כדי מכירת יוסף.

יוסף שסימל חסידות, ציפה מאחיו שבטי י-ה שינהגו ביתר חסידות ושיחמירו על עצמם. הבדלי הגישות יצרו חיכוכים שהביאה לשנאה והבאת דיבת האחים רעה לפני יעקב אבינו (אור חדש)

וילכו אחיו לרעות (וישב לז-יב)

עיין רש"י: לרעות את עצמם. מה פי’ לרעות את עצמם? ונ"ל פי’ להתייעץ מה לעשות עם עצמם, כדי להציל את עצמם ואת עתידם. כי האחים ראו באהבה זו של יעקב אבינו ליוסף, לא אהבה רגילה ומקובלת, שאב אוהב את בנו הקטן יותר משאר בניו. אלא הם חששו, שמא יעקב אבינו מרוב אהבתו ליוסף, בשעת פטירתו יוריש את הכל ליוסף. ז"א ממנו יועיל לצאת עם ישראל, עם סגולה, ואילו להם יתן רק מתנות, כמו שעשה אברהם אבינו, שנתן כל אשר לו ליצחק, ואילו לשאר בניו נתן מתנות. ויקיים כי ביוסף ירא לך זרע. וזה היה חששם. וע"כ דנו אותו למיתה כדין רודף, שע"י שהביא דיבתם רעה לאביהם – גרם לזה, שאביהם ישנא אותם, ויאהב רק אותו. וחשדו ביוסף, שכל כוונתו בזה היא, להשתלט עליהם. והחלומות שלו עוד חזקו את חששם, שראו שבכוונתו למלוך עליהם, ואין אדם רואה אלא מהרהורי ליבו. וגם התבוננו בדורות הקודמים, שתמיד אח אחד זכה, ואח אחד נדחה. יצחק זכה וישמעאל נדחה. יעקב זכה ועשיו נדחה. וחששו שגם אצלם יקרה כדבר הזה שיוסף יזכה והם יידחו. ולא סתם קנאה ושנאה הייתה להם. ח"ו לחשוד בשבטי י-ה בקנאה ושנאה. אבל באמת כל חששם היה בטעות. כי יוסף הצדיק, כל מטרתו בזה, הייתה רק להוכיחם לתקן מעשיהם, ולא היתה לו כל שאיפה להשתלט עליהם. ואפילו כשנהיה מלך לא התגאה עליהם ח"ו, אלא דאג לכלכל אותם ואת טפם באהבה בחיבה.

ויאמר לו הנני (וישב לז-יג)

נזדרז למצות אביו ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו (רש"י)

פעם אחת באה אמו של התנא רבי ישמעאל אל בית המדרש והתלוננה לפני החכמים "בני ישמעאל אינו מכבד אותי"?

החכמים נבהלו ותמהו כיצד  יתכן הדבר? איך אפשר שרבי ישמעאל, התנא הגדול לא יכבד את אמו?" במה אין הוא מכבד אותך? שאלו את האם הצדקנית. סיפרה אמו של רבי ישמעאל "אני אוהבת מאוד את התורה ואת לומדיה, ואני מאושרת על שבני הוא מגדולי החכמים. כאשר חוזר בני מבית המדגרש, לאחר יום שלם של עסוק בתורה, רבה שמחתי לקראתו אני מבקשת אז לרחוץ את רגליו ורוצה לשתות את המים, שרחץ בהם רגליו הקדושות, אך בני אינו מסכים שאעשה זאת, והוא מסרב למלאות בקשתי.

כששמעו זאת החכמים, הבינו שרבי ישמעאל מסרב לאמו, כיון שאינו רוצה להטריח אותה, משום שהוא רוצה לשמור על כבודה.

בכל זאת צוו החכמים על רבי ישמעאל לציית לאמו  ולעשות כרצונה, מכיון שמלוי רצונה של אמא הוא כבודה.

עשה כרצון אמך אמרו לו החכמים אף זהו כבוד אם! (ע"פ תוספות קדושין דף ל"א ע"פ הירושלמי)

ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו (וישב לז-כ)

צריך להבין, נכון שיוסף (לפי דרגתו) דיבר על השבטים לשון הרע שאוכלים אבר מן החי ומזלזלים בבני השפחות וחשודים בעריות, אבל וכי בגלל זה מגיע לו עונש כל כך  חמור להרוג אותו ולהשליכו לבור כדי שימות שם?

ברם לפי מה שאמרו רבותינו ז"ל בתלמוד (ערכין דף טו) שהמדבר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, יש לומר שלכן השבטים ישבו ודנו ופסקו עליו שחייב מיתה (ספרים).

ועוד יש לומר, שהשבטים דנו את יוסף לפי רום מעלתם כי ממה שצרפו לאחר מכן את השכינה לעשרה כדי שאף אחד לא יגלה ליעקב את אשר נעשה, מוכח שהיו קדושי עליון וקשורים לה’ יתברך,  ולפי גדלותם כשחשד יוסף בהם שאוכלים איבר מן החי חשו השבטים שיוסף מוריד אותם ברוחניות, כי נגרמה להם חלישות בעבודת הבורא.

והראיה מאליעזר עבד אברהם שזכה להכנס לגן עדן חי, מה שלא זכו אבות הקדושים, וזאת לא מחמת צדקותו, ולא בגלל חסידותו או מעשיו הטובים, אלא אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני חיי שרה ק"ט) שכאשר נפלה רבקה מהגמל נשרו בתוליה, יצחק חשד באליעזר שהוא גרם לכך. ולאחר מכן התברר על ידי המלאך גבריאל ששמר על הבתולים שמניקתה אשמה בכל זה. ומכיון שהיה חשד על אליעזר, זכה  להכנס לגן עדן חי, והילקוט מוסיף וז"ל "והוא תמיהה גדולה שיצחק יצא מגן עדן חי ואליעזר נכנס לגן עדן חי" ע"כ.

והמציאות היא שחלישות הדעת עלולה להשפיע על כל אדם אף על גדולי הדור, כפי שמצינו במשה רבנו שניגש אל הקדוש ברוך הוא בטענה "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" ומה טענתו של משה רבנו וכי משום שהעם לא שמע בגלל שהיה בקוצר רוח, אז גם פרעה לא ישמע? ותירץ שם ה"שפת אמת" שאם אין אימון מצד העם, גם למשה אין את העוז והתעצומות לדבר עם פרעה.

ולפי האמור מובן מדוע השבטים הקודשים פסקו דין מיתה ליוסף, משום שגרם להם ירידה רוחנית על שחשד בהם ואם אמרו רבותינו מצוה להרוג את הרודף אחר חברו להורגו, על אחת כמה וכמה כשמדובר באבדון הנפש שחייב מיתה (עיין בספר והביטה אורחותיך לבוש יוסף)

ויקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור ריק אין בו מים (וישב לז- כד)

"והבור ריק אין בו מים" אבל נחשים ועקרבים יש בו (בראשית רבה )

ויש לדקדק מנין לומר שהיו בבור נחשים ועקרבים, אולי היה בו אבנים וכדומה?

ברם ממה שכתוב "והבור ריק" משמע שהיה בבור דבר שלפעמים מתרוקן, והוי אומר שהכונה היא על נחשים ועקרבים שפעמים מתרוקנים מהבור שנכנסים ויוצאים לחורי וסדקי הבור (דעת זקנים מבעלי

ויש מי שאומר שהנחשים היו בפנים הבור ואחי יוסף לא ראו אותם, משום שהבור היה עמוק, שאילו היו יודעים השבטים שיש נחשים ועקרבים בבור, אז לאחר שנתגלה הנס שהנחשים לא הזיקו את  יוסף, לא היו האחים מנסים להרע לו משום שהיה נגלה לעין כל שיוסף הוא צדיק וזכותו תצילו מכל רע, ואיך  יגעו במשיח ה’ אשר הוא חפץ בו? (הרמב"ן)

ולמעשה היו שם שני בורות, האחד היה מלא אבנים והשני מלא נחשים ועקרבים  (בראשית רבה פ"ד ט"ז) ומסתבר לומר שראובן בחר לו בור של אבנים, אלא שהשבטים העדיפו בור של נחשים ועקרבים.

והשאלה היא מדוע השבטים לא הסתפקו מלזרקו לבור של אבנים ובחרו דוקרא בור של נחשים ועקרבים? אלא כך הוא ענשו של בעל לשון הרע להיות נשוך על ידי נחש כמו שכתוב (קהלת י יא) "אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" ואומרת הג’ (ערכין טו) לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? עונה להם ומה יתרון לבעל לשון הרע? לכן זרקוהו בור כזה (שפתי כהן).

כך גם מצינו בתורה שבעלי הלשון נדונים בנחשים כמו שאמר הכתוב "וידבר העם באלהים ובמשה", ולאחר מכן כתוב "וישלח ה’ בעם את הנחשים" יבא הנחש שחטא בלשונו ויפרע מבעלי הלשון (כלי יקר).

יתר על כן אמרו רבותינו (ילקוט שמעוני וישב קמ"ב) וז"ל כיון שנתנוהו בתוך הבור, היה שמעון מצוה והיו משליכים אבנים כדי להורגו, אבל כשנפל הוא ביד יוסף היה משליך עליו פטומות כדי להאכילו.

והסיבה שציוה שמעון שיזרקו אבנים על יוסף, כי כך דינו של מספר לשון הרע, כפי שאמרו בתלמוד (ערכין דף טו) "כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן" (לבוש יוסף)

לכו ונמכרו לישמעאלים (וישב לו-כז)

 האחים שמעו לעצתו של יהודה, למכור את יוסף לישמעאלים והיה בדעתם לעשות כך, בינתיים עד שהם אוכלים עברו אנשים מדיינים ע"י הבור, והוציאו את יוסף מן הבור, ומכרוהו לישמעאלים יוצא איפוא שלמעשה לא מכרו האחים את יוסף כי מן השמים לא הניחו להם לעשות כדבר הזה, אעפ"כ נחשב להם הדבר לחטא, כאילו מכרוהו כי היתה להם מחשבה כזאת,וגםר גרמו לכך, ולכן לא נתחייבו השבים בעבירה של "וגונב איש ומכרו", כי לא הוציאו את מחשבתם לפרוע, ורק עווון גרמא היה להם, ומן השמים מנעו מהם לעשות מעשה חמור זה, זכות אבות עמדה להם. (רשב"ם)

ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה (וישב לז -כח)

כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק א הלכה ד על פי גמרא ביומא פה ע"ב פו ע"א) אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל ועצומו של יום הכיפורים מכפר, יש עבירות שהן מתכפרין לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן. כיצד? עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמחולין לו וכו’. עבר על מצות לא תעשה שאין בה  כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר וכו’...במה דברים אמורים שלא חילל את השם בשעה שעבר, אבל המחלל את השם, אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות אלא תשובה יום הכיפורים ויסורין שלשתן ומיתה מכפרת, שנאמר "ונגלה באזני ה’ צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיה כב, יד) ע’’כ.

התרגום מתרגם על המילים "עד תמותון" "עד די תמותון מותא תנינא", ע"כ. זאת אומרת, עד שתמותו פעם שנייה. למי הכוונה? אומר ה"ריקנטי" שזה רומז שבאו השבטים בגלגול עשרה הרוגי מלכות ושם מתו האחים פעם שנייה. וכעין זה מבואר בפרקי דרבי אליעזר (פר לח) רבי ינאי אומר מכירת יוסף לא נתכפר לשבטים עד שמתו, שנאמר "ונגלה...אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון", ע"כ.

הפסוק בישעיה נרדש הן לגבי האחים שלא נתכפר עוונם אלא עד שמתו, וכן לגבי אדם שעבר עבירה עם חילול ה’ שלא מתכפר אלא במיתה, לעוון מכירת יוסף ולמיתת עשרה הרוגי מלכות?

המפרשים שואלים כיצד יתכן ששבטי י-ה יעשו מעשה כזה שיקחו את אחיהם הקטן וימכרו אותו לעבד? ואומר ה"כלי חמדה" "ראו מעשה ונזכרו במעשה". באמת כל כוונת האחים היתה לשם שמים. הם ראו מה מתרחש בין יעקב ויוסף, ונזכרו מה עשה הסבא אברהם אבינו. לאברהם היו שני בנים יצחק וישמעאל, הבן הנבחר יצחק ממשיך את השושלת ולו ניתנה הירושה הגשמית והרוחנית, ואילו ישמעאל ובני השפחות קיבלו רק מתנות. חששו האחים שאותו דבר יחזור על עצמו עם יעקב ויוסף. מכל האחים יבחר יוסף להמשיך, והם יודחו מהירושה הגשמית והרוחנית.

היה להם לכך כמה סימנים. סימן ראשון "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו" (בראשית וישב לז ג) ואהבתו התחזקה לאחר מות רחל סימן שני "ועשה לו כתונת פסים" (שם). סימן שלישי יוסף מביא את דיבת האחים רעה לפני אביו כדי למצוא חן ולהבאיש ריחם של האחים בעיני אביהם. סימן רביעי יוסף חולם חלומות גדלות ומלוכה, על מנת, כביכול להשתלט על כולם. סימן חמישי על פי בראשית רבה (פד ח) רבי נחמיה אומר שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו (ליוסף), ע’’כ. פירושו של דבר את התורה לימד את יוסף, ואילו אותם, את האחים, שלח יעקב אבינו לרעות את הצאן.

לפיכם, האחים פסקו את דינו של יוסף לחובה על ידין, ובמעשיהם התכוונו לשם שמים, ולא עוד, אלא שצרפו אחר כך את הקדוש ברוך הוא בעשיית החרם ולא יספרו את המכירה ליעקב אבינו, כפי שנאמר במדרש תנחומא (בראשית וישב אות ב) אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו. אמר להם יהודה: ראובן איננו כאן, ואין החרם מתקיים אל בעשרה. מה עשו? שיתפו לקדוש ברוך הוא באותו החרם שלא יגיד לאביהם, ע"כ.

במעשה עשרה הרוגי מלכות אנו רואים, שאלמלא לימדו לקיסר תורה, לא היו באים לידי כך, וכך מסולפר (מובא באוצר המדרשים) פעם אחת היה יושב ועוסק בתורה ומצא הכתוב "וגונב איש ומכרו מות יומת" (שמות משפטים כא, טז) שלח אחר רבן שמעון בן גמליאל וחברו ואמר להם מי שגנב איש מבני ישראל והלך ומכרו מה דינו? אמרו לו? חייב מיתה. אמר להם אם כן אתם חייבים מיתה, קבלו על עצמכם דין שמים. אמרו לו למה? אמר להם בשביל אחי יוסף שמכרו את יוסף שנאמר "וימכרו את יוסף" (בראשית, ויש לוז כח) וכתיב "עלמכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" (עמוס ב ו) אמרו לו אם אחי יוס מכרו אחיהם, אנו מה פשענו? למה תהרוג אותנו? אמר להם: אם אחי יוסף היום בחיים הייתי תופשם ועושה בהם דין, עכשיו שאינם בחיים אעשה בכם דין שאתם שקולים כאחי יוסף במכירתו, שלחו את רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול לשמים לדעת אם גזרה מהשמים היא, ומסרו לו ששמעו מאחורי הפרגוד בת קול צווחת ואומרת עשרה מחכמי ישראל מסורין למלכות בגין מכירת יוסף עד כאן בקצרה.

נשאלת השאלה אם כפי שהוזכר בתחילה שהשבטים במכירת יוסף התכוונו לשם שמים ועשו הכל על פי דין מדוע צריכים להיפרע מעם ישראל בעתיד עבור עוון זה על ידי עשרה הרוגי מלכות? הרי לכאורה עשו זאת על פי דין?

אלא, אמנם בוודאי הם עשו על פי דין, אבל גם כשאתה עושה על ידי דין ונדמה לך שכוונתך רצויה לשמים, צריך לשים לב איך זה מתקבל כלפי חוץ לפעמים עושים על פי דין אבל יוצא מזה חילול ה’ שאחרים אינם מסוגלים להבין זאת. וגם כאן, הרי סוף סוף הם מכרו אח קטן אשר מתחנן על נפשו שלא ימכרוהו ובאים בדקדוק דין ומחמירי עמו. כל הדינים והדקדוקים אולי יובנו על  ידי יהודי שכל חייו בתורה ושיש בו אמונה תמימהף אבל כלפי חוץ מי שלא יודע את כל הדינים והדקדוקים, ובמיוחד כלפי גוי קיסר, זה יוצר חילול ה’.

לכן חילול ה’ זה לא רק כשעבר במפורש על איסור תורה, חילול ה’ הוא גם במקרה שחושבים או בטוחים שעשו כדין אבל כלפי חוץ נגרם חילול ה’, וכמבואר בגמרא יומא (פו ע"א) היכי דמי חילול ה’ אמר רב כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר (שלוקח בשר מהקצב ואינו משלם מיד אלא בהקפה) ומסביר רש"י וכשאני מאחר לפרוע הוא אומר שאני גזלן ולמד ממני להיות מזלזל בגזל ע’’כ. וכי רב חס וחלילה עבר על איסור? אלאמאי? חילול ה’ נגרם אפילו כשעשה כדין. וכמוכן כאן, לגבי האחים במכירת יוסף הם הבינו והיו בטוחים שמה שעשו עם יוסף עשו כדין אבל חילול ה’ נגרם, עד שבא הקיסר ודורש את דמם של עשרה הרוגי מלכות.

לכן מובא ברמב"ם שעל עוון של חילול ה’ אין כפרה אלא מיתה, ומובא הפסוק מישעיה "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון", ונאמר בתרגום מוות שני וב"ריקנטי" רמז לעשרה הרוגי מלכות שהם גלגול לשבטים שמכרו את יוסף, כי העוון של מכירת יוסף הוא חילול ה’ אפילו שעשו על פי דין ואומר הכתוב שעל עוון חילול ה’ אין כפרה אלא מיתה.

כמו שנאמר ביומא עבר על עשה ושב תשובה מכפרת לאלתר עבר על לא תעשה תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר עבר חילול השם רק מיתה מכפרת (אור חדש)

דבר החסידות – פרשת וישב

ב"ה

דבר החסידות – פרשת וישב

 

לשלוט בתוך ה"גלות"

 

לרגל חג החגים י"ט כסלו:

הסבא משפולי תבע מאדמו"ר הזקן "פוילישע דרכים", היינו שינהג בדרך של מופתים, כמנהג אדמו"רי פולין.

-         ויענהו: "אתי היתה ושלחתיה" (ע"פ תענית כג, סע"ב). כלומר, שאינו חפץ בהנהגה של "מופתים".

 

-         שאל אותו הסבא משפולי: "הרי הגלגלים לא נסעו", כלומר: כאשר הובילו את אדמו"ר לפטרבורג וביקש בעש"ק שיעצרו ולא רצו – נשבר ציר הגלגל ואח"כ נפל סוס. הרי כן הראה מופתים!

 

-         ענה אדמו"ר: "צווחין אף עקתין" (זמירות ליל שבת) – "די אקסען האבען געשריען". כלומר, הצירים [הנקראים באידיש "אקסען"] צווחו שיש לשבות, ולא היתה זאת פעולה שלי...

(ע"פ רשימת הרבי י"ט וכ' כסלו תרצ"ג ריגא. נד' ב"רשימות היומן" עמ' שכא)

 

~~~

אחרי סיפור חלומות יוסף מסיים הכתוב (פרשתנו לז, יא): "ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר". מפרש רש"י "היה ממתין ומצפה מתי יבוא, וכן "שומר אמונים"".

וקשה:

אמנם יעקב אהב את יוסף מכל בניו, ומובן שהיה רוצה לראות בגדולתו. אבל מדוע המתין וציפה שיוסף ימלוך על אחיו* עד כדי כך שישתחוו לו ארצה?

ויש לבאר:

יעקב ידע שנגזר על בניו בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". אבל הגזרה היתה יכולה להתקיים בכמה אופנים, כמאחז"ל (שבת פט, ב) "ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל", לכן היה מצפה שזה יקרה ע"י מלכותו של יוסף, שעי"ז תהיה ירידת יעקב למצרים בדרך של כבוד, וכן שהותם של בנ"י שם תהיה באופן של מנוחה ושלווה, וכפי שהיה בפועל – שבני ישראל ישבו בארץ גושן שהיא "מיטב הארץ" (ויגש מז, ו).

אבל עדיין קשה: בשביל זה הרי מספיק שיוסף יהיה מלך על האומות (מצרים), אבל מהו ההכרח שימלוך ג"כ על אחיו?

אלא הדבר יובן ע"פ המבואר בחסידות, שמה שכל ישראל נקראים בשם יוסף, "נוהג כצאן יוסף" (תהלים פ, ב. ובפרש"י), הוא לא רק "לפי שהוא פרנסם וכלכלם בימי הרעב" (רש"י שם), אלא גם ברוחניות העניינים יוסף השפיע והחיה את בני ישראל.

וההסבר:

שאר השבטים היו רועי צאן, ולכן היו מובדלים מענייני העולם ויכלו לעבוד ה' ללא טרדות. משא"כ יוסף "נשבה לבין הגוים", ולא היה זה רק בחיצוניות, אלא שהיה עסוק בענייני העולם – תחלה בבית פוטיפר ואח"כ ניהל את כל ענייני מצרים, ואעפ"כ כל טרדות אלו לא ניתקו אותו מעבודת השם, וגם בעת עסקו בהם נשאר בתכלית הדבקות באלקות. ויתרה מזו שפעל עליהם שינהגו בהתאם לעבודתו את השם, כמארז"ל (ב"ר פו, ב) על הפסוק ויוסף הורד מצרימה "שלט בהון . . כבש בהון".

וזהו שכל ישראל נקראים ע"ש יוסף, כי הכח שיש לכל ישראל לעבור את הגלות נמשך מיוסף הצדיק. ולכן היה יעקב ממתין מתי יבוא; שגם כאשר בנ"י יצטרכו לרדת לגלות יהיו תחת מלכותו של יוסף, וכך ישארו שלמים במצבם בלימוד התורה וקיום המצוות, ואדרבה יהיו שולטים ומושלים על עניני הגלות.

ובעומק יותר יש לומר:

"היה ממתין ומצפה מתי יבוא" – שהיה מצפה למלכותו של משיח, וכמו שכתב השל"ה (פרשתנו רצט, ב) שמלכות יוסף במצרים היא רמז למשיח בן יוסף, שביאתו היא הכנה למשיח בן דוד.

וזה מרומז בהוספת רש"י "כמו שומר אמונים" וכדפירש"י על פסוק זה (ישעי' כו, ב) "שומר – ששמר וציפה בגלותו ימים רבים לאמונתו של הקב"ה, שיקיים הבטחתו שהבטיח על פי נביאיו לגאלם".

ומעשה אבות סימן לבנים – שיש לצפות למשיח בתמידיות, "כי לישועתך קוינו כל היום", ובזכות זה נזכה ל"אורו של משיח" תיכף ומיד ממש.

 

גוט יו"ט ושבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לה, וישב שיחה א (עמ' 156 ואילך, השיחה בלה"ק במקור)העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תעב-ד.

 

______________

*)  הרבי מוכיח לפני זה בשיחה, שיעקב רק ציפה שאחיו ישתחוו לו, כי אף שבחלום נאמר גם "השמש והירח . . משתחוים לי", אבל יעקב כבר אמר ליוסף "והלא אמך כבר מתה" ורבותינו למדו מכאן ש"אין חלום בלא דברים בטלים" (כמש"כ רש"י לפנ"ז). ויש לדייק במ"ש "דברים בטלים" לשון רבים, שיעקב סבר דכשם שהפרט שאמו תשתחוה לו הוא דבר בטל (שהרי לא ידע ש"הדברים מגיעים לבלהה") – כך גם זה שהוא יבוא להשתחוות לו ארצה הוא מהדברים בטלים שבחלום.

וי"ל שכן היה בפועל, כי יעקב לא השתחווה ליוסף "ארצה", אלא רק "וישתחו ישראל על ראש המטה" (ויחי מז, לא) [ואף שרש"י כתב שם "תעלה בעידנא סגיד ליה" – כבר כתבו מפרשי רש"י, שלא היתה השתחוואה זו בגדר הכנעה, שזה היה גנאי ליוסף שאביו היה משתחווה לו, וכדמוכח גם מזה שלא השתחווה תיכף כשבא אליו אלא רק לאחר השבועה – ראה גו"א ונחלת יעקב שם. וראה פרש"י שם על ראש המטה "הפך עצמו לצד השכינה"].

דבר החסידות – פרשת וישב – י"ט כסלו

ב"ה

 

דבר החסידות – פרשת וישב – י"ט כסלו

 

דיוקנו של אביו – למה?

 

פעם נאם המרצה הנודע הרב יוסף יצחק יעקבסון בפני קבוצת סטודנטים וריתק אותם למשך שעה ארוכה על יסודות האמונה.

אחד הסטודנטים, שלא היתה דעתו נוחה מההקשבה המרוכזת של הקהל להרצאה הדתית – חיכה להזדמנות ושאל בקול:

-         אבל מדוע תמונתו של הרבי תלויה על כל הקירות בבתים שלכם?

-         החזיר לו הרב בשאלה: יש לך מראות תלויות בבית?

-         כן, ענה הסטודנט.

-         ומדוע? שאל הרב.

-         "So I can see how I look" [=כדי שאוכל לראות כיצד אני נראה] ענה הצעיר.

-         אמר לו הרב: גם לנו יש תמונות של הרבי, כדי שנוכל לראות איך אנחנו נראים...

(שמעתי ממנו)

 

~~~

בפרשתנו (פרק לט) מסופר על ירידת יוסף למצרים, ואח"כ (לט, ז) "ותשא אשת אדוניו וגו'" – סיפור הנסיון עם אשת פוטיפר.

מספרת הגמרא (סוטה לו, ב. הובא ברש"י כאן פסוק יא): "באותה שעה באתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון גו'", וזה מנע ממנו לחטוא.

וצריך להבין: מדוע לא היה מספיק שיוסף ייזכר באביו, והיה צורך להראות לו את דמות דיוקנו דווקא?

מבאר הרבי:

בגמרא ובמדרש* מסופר, שאשת פוטיפר איימה על יוסף שאם לא יישמע לה – תעניש אותו בייסורים שונים, עד לאיום של מוות.

ואם כן היה מקום לומר, שיוסף לא חייב למסור את נפשו על כך, שהרי היה זה לפני מתן-תורה, וליוסף היה דין של בן-נח**. ולפי כמה דעות אין בן-נח מחוייב למסור נפשו על שבע המצוות שלו***.

ויתרה מזו: על בן-נח חל איסור לאבד את עצמו לדעת, כדרשת חז"ל על הפסוק (נח ט, ה וברש"י) "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" – "זה השופך דם עצמו", ואם כן יכל יוסף לטעון שייתכן ואסור לו להכניס את עצמו לספק פיקוח-נפש ו"שפיכת דם עצמו".

ולשם כך נראתה לו דמות דיוקנו של אביו:

איתא בגמרא (ב"מ פד, א) "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון" [=יופיו של יעקב הוא מעין היופי של אדה"ר], וטעם הדבר נאמר בזהר (ח"ג קיא, ב) כי האבות הם שתיקנו את הפגם שנגרם לעולם מחטא אדם הראשון, ותיקון זה הגיע לשלמותו ע"י יעקב אבינו.

ולכן, כשראה יוסף את דמות דיוקנו של יעקב – הזכיר לו הדבר את חטאו של אדה"ר שתוקן ע"י אביו, וזה הביא אותו לידי החלטה לעמוד בנסיון מתוך מסירות נפש ולא לסמוך על 'היתרים' למיניהם, בכדי שהדבר לא יפגום בתיקון שתיקן אביו את חטא אדה"ר.

וההוראה מכך לכל יהודי:

כאשר יהודי בא לידי נסיון, עליו להיזכר ב"דמות דיוקנו של אביו", אבינו יעקב הדומה לאדם הראשון. כלומר, עליו להתבונן בכך שכל מעשה שלו הוא בעל השפעה על כל העולם כולו וביכולתו לפגום בעולם חלילה, או לתקנו.

עוד לימוד מגמרא זו:

מכך שדמותו של אדם קדוש ("דיוקנו של אביו") נותנת כח ללכת בדרך התורה והמצוות [וכמ"ש בחיד"א (ציפורן שמיר סימן ח' אות קיח) "יצייר דיוקנו של אביו נגד עיניו ויועיל לו"] – מובן שתמונתו של נשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נותנת כוחות רעננים לפעול בענייני טוב וקדושה בכלל ובפרט להצליח בשליחותו של הרבי בהשפעה על סביבתנו, ולראות רוב נחת מעבודה קדושה זו.

 

גוט יו"ט!

לשנה טובה – בלימוד החסידות ודרכי החסידות – תכתבו ותחתמו!

 

מבוסס על: התוועדות י"ט כסלו ה'תשכ"א (נד' בתורת מנחם חלק כט עמ' 261 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תקטו-ז. התוספת בעניין תמונת הרבי: אגרות קודש כ"ק אדמו"ר חלק ג' עמ' פא.

 

______________

*)  ראה יומא לה, ב. במדבר רבה פי"ד, יח. ספר הישר – הובא בתורה שלמה פרשתנו עה"פ שם, יב (אות קה).

 

**)  ראה אנציק' תלמודית ערך אבות (א) בסופו (כרך א סוף עמוד לו ואילך). וש"נ.

 

***)  ראה שם ערך בן נח (כרך ג ס"ע ש"נ ואילך). וש"נ.