יהדות

דברים מתוך היומן של הנער משה

פרטים: קטגוריה: אמונה; פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 13:35; נכתב על ידי Super User; כניסות: 863

בערב עשרה בטבת, שהוא גם יום הקדיש הכללי, הגעתי אל יומנו של נער בשם משה פלינקר, אחד מתוך שישה מליון היהודים, ומתוכם כמליון וחצי ילדים, שנרצחו רק לפני כמה עשרות שנים .

והנה כמה פסקאות מהיומן המרגש שכתב הנער משה:

ביום חמישי שעבר הדלקנו הפעם האחרונה בחנוכה זו הנרות .
זכינו להדליק שלושתנו, אבי, אחי הקטן ואני את שמונת הנרות, אף על פי שקשה מאוד להשיג נרות התאמצנו, ויכולנו לקנותם ביוקר .

בשירי את הבית האחרון של מעוז צור נדמעתי מאוד על הקבלת הדברים לצרותינו היום .
כי ארכה לנו הישועה ואין קץ לימי הרעה .
נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה .
גרמניה .

בין הערביים. זמן מנחה. הנני יושב ליד החלון, מתכונן לתפילת מנחה . מביט אני לשמים והנה הכל אדום. כל האופק אדום. השמים מכוסים מראה דם. נפחד אני ממראה זה. מהרהר אני במוחי, מאין באו עננים אלו. ענני הדם, מאין אתם? אבל פתאום הכל בהיר, הכל מובן, הכל פשוט .

האינך יודע? מימי הדם. הימים שנהיו על ידי מליוני היהודים שנשבו ומי יודע איפה הם. הננו אנחנו, ענני הדם, מימי הדם באנו. הננו לך לאות שלום. העוד זוכר אתה, משה? הננו להזכיר לך את עמך. הננו שליחים ממנו להעיד על צרותיו. עוד מעט ועלינו לפני אלקים, אלקי ישראל .

הנער משה הי"ד נשלח ביום כ"ח באייר תש"ד לאושוויץ. הוא נלקח לצעדת המוות, ממנה לא חזר. ת.נ.צ.ב.ה .

וענני הדם שראה הנער משה, האמנם התפזרו כבר? האם אין כעת עננים חדשים, קשים , שמאיימים עלינו? האם אין אנו רואים את העננים המתקרבים? את המצור ההולך ומתהדק? ואת הפצצה שהולכת ומתקתקת? ואת העולם שמסביב, ששוב בוחר לשתוק ???

וביום שבו חל עשרה בטבת. הוא גם יום הקדיש הכללי, הוא היום שבו אנו חשים את אותה מועקה, על כל מה שעבר על עמנו, והמועקה נשארת וממשיכה קדימה. המועקה של היום שבו הושם מצור על ירושלים. של היום שבו התחיל החורבן שלנו, שאת אותותיו אנו נושאים עד עצם היום הזה. את היום שבו אנו זוכרים את כל אותם מליוני אנשים שנרצחו , בהמוניהם, רק בגלל שהיו שייכים לעם שלנו, ואת העולם המערבי, האזרחי - ששתק .

וכך כותב הנער משה על הארץ שלנו, ארץ ישראל :

בכל פעם בחושבי בה, אני מתמלא כליון נפש אליה, ונפשי עורגת אל ארצי אשר כה אהבתי ואוהב אני עוד עכשיו.. אני רואה אותה לנגד עיני. רואה אני את קו החוף . רואה אני את תל אביב, את יפו, ואת חיפה. ובתוך הארץ רואה אני את ירושלים, וסמוך לה את הר הזיתים מתנשא, ועוד רואה אני את הירדן, מהלבנון עד ים המלח, רואה אני אותו זורם וגם הארץ מעבר לירדן רואה אני. כמה פעמים שאלתי את עצמי אם אזכה עוד בחיי לעמוד על אדמתה הקדושה. אם עוד יתנני הקדוש ברוך הוא לעמוד וללכת בה .

לא. הוא לא זכה להגיע לכאן, לארץ הקדושה. אבל אנחנו פה, למענו, ממשיכים את דרכו, ממשיכים את אמונתו, ממשיכים את הקיום החזק הזה, המוצק והשורשי: הקיום של העם היהודי, הלאה בציר הדורות. ודמו הוא דמנו, ונשמתו היא נשמתנו, ואת זכרו, ואת זכרם של יתר בני עמנו הטבוחים, אנו נושאים היום, וגם בכל יום אחר מימות השנה .

ועוד כתב הנער משה, במילים שיכולות היו להכתב היום בבוקר :
כשאני עובר על פני איזו חנות, ורואה אני בחלון הראווה מאפיות קצף שמושכות את העין, ורוצה אני להכנס לחנות, אז עולה זכרון עמי בי, ונהרסות כל התאוות , כל התשוקות. וכאילו אני מתבייש בפני עצמי שיכולתי כה לשכוח באיזה מצב הוא עמי החבול .

אי אפשר לקרוא את הדברים הללו מבלי לחוש את האוניברסליות שלהם. איך אותם הדברים בדיוק יכולים היו להכתב על ידי נער בשם משה בחורבן בית ראשון, ועל ידי נער משה בחורבן בית שני,. ועל ידי נער משה שנרצח על ידי קנאים נוצרים בתקופת מסעי הצלב . ועל ידי נער משה שנרצח ע"י קנאים מוסלמים בתימן - ועל ידי נער משה בן דורנו .

וכך הוא כותב על מה שמחזיק אותנו, את כולנו. על מה שמחזיק את כל אותם נערים בשם משה, במשך כל הדורות שבהם אנחנו נרדפים :

אין לך דבר יותר יפה בעולם מאשר להאמין. האמונה הקדושה, שלעומתה כל המציאות החיצונית נעשית לאפס. האמונה שממנה אנחנו שואבים את כל הכוחות. אשר אליה שבים כל כוחותינו כדי לשאוב אמונה חדשה. האמונה, אשר כל ניצחון מחזקה פי עשרה , והתבוסה אין בידה אלא לעשותה מוצקה יותר ושורשית יותר .

יהודי בלכתך. יהודי בעמידתך.
יהודי במחשבותיך. יהודי במעשיך.
יהודי בצרותיך. יהודי בשמחותיך.
יהודי בחייך. יהודי במיתתך.
יהודי בשמים. יהודי בארץ.
יהודי נולדת. יהודי תמות.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים .