חגים ומועדים וימים מיוחדים
דבר החסידות – תשעת הימים ותשעה-באב
- פרטים
- קטגוריה: צומות ותעניות
- פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 20:33
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 328
ב"ה
דבר החסידות – תשעת הימים ותשעה-באב
לראות את הטוב הנסתר
פעם בעת ביקורו של הרה"ק רבי זושא מאניפולי בבית מורו המגיד הגדול ממעזריטש, נכנס יהודי למגיד לבקש על ענייניו.
ראה רבי זושא ברוח קדשו, כי עוונותיו של האיש הזה רבו מאוד. וחרה אפו, איך מעיז אדם כזה לעמוד בלי פחד ובלי תשובה לפני איש קדוש כמגיד הגדול.
גער בו רבי זושא ואמר "איש אשר כזאת וכזאת עשה, איך לא יבוש לעמוד מול פני הקודש בלי הרהורי תשובה?"
כשהלך אותו אדם משם, התחרט רבי זושא על שדיבר כך לפני מורו ורבו.
ואז בירך אותו המגיד, שמעתה לא יראה עוד שום רע במישהו מישראל, רק הטוב שבו בלבד יראה.
ומאז והלאה לא היה רואה רבי זושא שום רע באדם, רק הטוב שבו ראה.
(סיפורי חסידים לרש"י זוין, פ' בלק, סיפור 369, בשם הרה"ק רבי ישראל מרוזי'ן)
~~~
בימים אלו אנו מתאבלים על חורבן בית-המקדש והגלות. הפעם הראשונה שמוזכרת בתורה ענין הגלות היא בברית בין-הבתרים, בה הודיע הקב"ה לאברהם "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" – שזוהי גלות מצרים.
במדרש (בראשית רבה מד, יז) מסופר, שהקב"ה גילה לאברהם את כל ארבעת הגלויות, כמרומז בפסוק: "אימה" – זו בבל, "חשכה" – זו מדי, "גדולה" – זו יון, "נופלת עליו" – זו אדום.
ונשאלת השאלה: הרי כריתת-ברית היא חיזוק הקשר בין שני אוהבים, שבה הם מחליטים להיות נאמנים זה לזה בכל מצב. וכיצד ייתכן שדווקא בזמן כריתת-הברית עם עם-ישראל בברית בין-הבתרים באה הבשורה האיומה על הגלות והחורבן, שהםההיפך של אהבה?
[לכאורה היה אפשר לתרץ את זה ע"פ המשך דברי המדרש (שם, כא) "בחר אברהם אבינו שעבוד מלכויות כנגד גיהנום", כלומר שהגלות היא כפרה ותחליף למשהו יותר גרוע – גיהינום. אבל קשה, כי בזמן כריתת-ברית וגילוי האהבה לכאורה אין מקום לדבר לא על גיהנום ולא על גלות!]
אלא, בתורת החסידות מוסבר עניין הגלות, במשל מרב ותלמיד:
כאשר הרב מלמד את התלמיד, הרי פניו מביטות בתלמיד, אבל, כאשר תוך כדי ההסברה לתלמיד, צץ איזה רעיון חדש בשכלו של הרב – או אז מפנה הרב את עיניו מהתלמיד ומתעמק בהברקה החדשה שעלתה למוחו, ורק אח"כ מסביר את העניין לתלמיד.
ככל שהרעיון החדש יותר עמוק ונעלה – כך תידרש תשומת-הלב של הרב לרעיון החדש ולהתעלמות זמנית מהתלמיד.
התלמיד מבחינתו יכול לחשוב אז, שהרב הזניח אותו חלילה, אבל לאמיתו של דבר ברור שזו רק התעלמות חיצונית, כי בגלל אהבתו הפנימית לתלמיד – הוא רוצה להעביר לו משהו הרבה יותר עמוק.
וכן הוא בעניין הגלות: שלמרות שמבחינה חיצונית זהו גלות וחורבן, אבל בפנימיות של הגלות הרי היא הכנה לגילוי נעלה יותר – הגאולה העתידה, שבשבילה 'כדאי' כביכול לקב"ה שתהיה לפי שעה ענין של גלות.
וזהו הטעם שבברית בין-הבתרים דובר על הגלות, שכן בזמן כריתת-הברית האירה הפנימיות של האהבה-עצמית, ובדרגה זו הרי הגלות הוא עניין נעלה, כי דווקא בו ועל-ידו יוכלו בני ישראל להגיע לגילויים של הגאולה העתידה.
על פי זה יובן דבר פלא נוסף:
במדרש איכה (פתיחתא ט. וכן ביומא נד, ב) מסופר, שכאשר נכנסו הנכרים לקודש הקדשים ראו את הכרובים כשהם 'מעורים' ומחובקים זה בזה. ולכאורה, הרי הגמרא (ב"ב צט, א) אומרת שכאשר בנ"י עושין רצונו של מקום אז הכרובים פניהם איש אל אחיו, וכאשר אין עושין רצונו של מקום הם מסיבים פניהם זה מזה! ואיך יתכן שבזמן החורבן היו פניהם איש אל אחיו ומחובקים זה בזה?
אלא, שאמנם זמן החורבן היתה תקופה של "אין עושין רצונו של מקום" וזמן של הסתר פנים ר"ל, אבל זה היה ברובד החיצוני של הדברים, אבל כאשר נכנסו הנכרים לבית קדשי הקדשים, שזהו מקום הפנימיות – שם האירה האהבה העצמית של הקב"ה לכנסת ישראל, כי מטרת הגלות בפנימיות היא לטובתן של ישראל (כמשל הרב והתלמיד הנ"ל) להביאם לדרגה הנפלאה של ימות המשיח.
שבת שלום ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ב, דברים (עמ' 359 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 63 ואילך).