מאמרים

 

טעימה מתוך הספר "איך להתכונן לשבת ברוגע (ולמה)", מאת תמר כהן

פורסם באתר הידברות 

 

רגע הדלקת הנרות מבליח בתוך שאון החיים, אם כי אינסוף שפע גנוז בו. כמה פעמים שאלת את עצמך איך ייתכן הדבר ששבת שנכנסת בארבע ושבת שנכנסת בשבע – שתיהן תיכנסנה בלחץ? – פשוט: מלך אחד, זקן וכסיל (יצר הרע), יעשה כל שביכולתו למנוע אותך מלהשיג את אינסוף השפע הזה.

 

מהו, בעצם, הכוח הטמון בטוהר תפילתה של אם יהודיה המדליקה נרות שבת? על מה ולמה דאגתו וטרחתו הרבה של אותו זקן?

 

נתחיל ברמת ההלכה הבסיסית. אנו מקיימות מצוות עשה מן התורה כאשר אנו מקבלות את השבת בהדלקת הנר, ושלושה טעמים למצווה: כבוד השבת, עונג שבת, ושלום בית. הדלקת הנר מכבדת את השבת, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור, מענגת את השבת, שאינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, ומכניסה שלום לבית, שבמקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל באפילה.

 

אשה הנזהרת בהדלקת הנר – דהיינו, מדליקה היא בעצמה, מבעוד יום, בידיים נקיות, בשמחה ובכוונה – שכרה רב. הזוהר הקדוש אומר, שהיא נותנת לבעלה חיים ארוכים ומזכה אותו בתורה (ובל נשכח, תורתו - תורתנו היא!), וכן, שהיא זוכה לבנים וחתנים קדושים ותלמידי חכמים. זכייתה בחתנים מעולים מעידה על כך שזהירותה בהדלקה פועלת ישועות, בע"ה, גם על עתידן הרוחני של בנותיה, שתהיינה כלות ראויות.

 

מתוך הכרתה בגודל הכבוד והזכות שניתנו לה – לסובב לעולם ולעצמה את כל השפע הנזכר, אומר הזוהר הקדוש, חייבת מצוות ההדלקה להיעשות "בחדוא דלבא ורעותא" – בלב שמח ובתענוג. נוסיף לכך את דבריו של היסוד ושורש העבודה על "עוצם גודל השכר של הדלקת נר שבת כמבואר בזוה"ק", ונבין עד כמה מתבקשת מסקנתו, "צאינה וראינה בנות ציון איך ראוי להדליק הנרות בשמחה עצומה".

 

רז"ל מאיצים בנו לשאוב מרגע ההדלקה, המסוגל הן מצד קדושת הזמן והן מצד עצם המצווה, כפי שראינו, גם את כוחו הרב לתפילה, שכן נאה תפילה להתקבל ביותר בשעת קיום המצווה. מצוות הדלקת הנר קשורה ישירות ללימוד התורה, שכתוב "כי נר מצווה ותורה אור" (ע"י נר המצווה בא אור תורה), ולכן שעת הדלקת הנרות מהווה עת רצון אדיר להתפלל על כל דבר, ובפרט על תורתם ורוחניותם של בני הבית.

 

התבונני בדבר – ילדים שגדלו על ברכי החילוניות חזרו לגבולם רק מתוקף הדלקת הנרות של אמהותיהם החילוניות, והמדובר הוא בהדלקה ללא תפילה. ואם כך, שערי בנפשך איזה שפע יכולה לסובב הדלקתה של אם יראת שמים, הדלקתך – את, ואח, איזה שפע רב, בלתי-נתפס, יכולה להוליד הדלקתה של אם יראת שמים המתפללת, בדמעות חמות, על עתידם הרוחני של בני ביתה. הרי אין לדבר גבול. על כן, הגם שעייפה את, גייסי את תמצית כוחותייך והתפללי מעומק לבך. מצויה את עתה בבית גנזיו של מלך, וברשותך זמן קצוב למלא את שקך באבנים טובות. נצלי כל רגע, טובה תורה מכל סחורה (ומסופר על מרן החזו"א, זי"ע, שכשהיה מדבר בלימוד עם בחור ורואה שהוא יודע ללמוד, היה מתבטא שרואים שהיתה לו אמא שידעה להתפלל בהדלקת נרות שבת).

 

ועם כל האמור לעיל, השפעתה של מצוות ההדלקה מרחיקת-לכת עוד יותר. המאמר "נר ה' נשמת אדם" יוצר הקבלה בין נר לבין נשמה, ואכן, גם במבט השטחי ביותר ניכרים קווי דמיון רבים בין השניים. למשל, בדומה לנשמה ובניגוד לכוח המשיכה, שואף הנר כלפי מעלה. אפילו אם נטה אותו מטה, לא 'תיכנע' האש אלא תשאף בכל כוחה לעלות. הנשמה אף היא שואפת למעלה, לחיבורה עם שורשה העליון. עוד – כמו הנשמה, המקיימת את הגוף הגשמי על אף רוחניותה המוחלטת, כך גם האש. מצד עצמה, חסרת משקל היא, אין לה כל ערך חומרי. עם זאת, השפעתה הגשמית עצומה: ביכולתה לחמם, להאיר ולהחיות, ומאידך, לשרוף ולכלות. עוד, כפי הנשמה, שביכולתה להאיר נשמות עד-בלי-די בלא להיגרע, ביכולתה של האש להוליד אשים חדשות בלא שתפחת עוצמתה. להיפך, היא משכפלת את כוחה והאור מתרבה.

 

ולעצם ענייננו. כתוב, "ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת, אמר לה, על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת" (מדרש רבה, בראשית י"ז, ח'). בכך שהכשילה חוה את אדם הראשון לאכול מעץ הדעת, היא הורידה אותו ממעלתו הרוחנית, ונתערב בו יצר הרע. ככפרה על כך, נתן לה הקב"ה את מצוות הדלקת הנר. ומה בין האמור לבינינו? – כל הנשים, כולנו, ניצוצות מנשמת חוה (וכל הגברים הינם ניצוצות מנשמת אדם הראשון). כולנו "השתתפנו" בעוון. כשאנו מדליקות נר של שבת, אנו מעוררות את אור נשמתו של הבעל שלנו, כלומר, את שאיפתו הטבעית לעשות את רצון ה' בשלמות, להיות כלי קודש. להתנגד ליצר הרע שנסתפח אליו ולעצלות, עצבות, כעס, גאווה, תאווה וכו' הטבועים בו בשל כך. בכך אנו מתקנות את אשר קלקלנו, בונות את ביתנו, מתקרבות להשי"ת.

 

יצה"ר – טוב הוא יודע מה הוא עושה. לרגע לא יעלה בדעתו לאפשר לך גישה לכל השפע העצום הזה. שמחתו בחוסר יישוב הדעת שלך אל מול הנרות – גדולה היא עד מאוד ואין דבר שהוא לא יעשה כדי להביא אותך להדלקה מאוחרת וחפוזה. אבל את – אל תתני לו. היי חזקה והתארגני לשבת בתחבולות. הדליקי נרות לאחר מנוחה – כראוי, בשמחה עצומה, והעתירי על בני ביתך בכוונה נאצלת. שכרך יהיה הרבה מאוד.

 

ואם עשית כמיטב יכולתך להדליק בנחת ובכל זאת לא עלה בידך הדבר – אל תתעצבי, אל לך לכעוס; מאת ה' היתה זאת. הרי תדעי ש"לא עליך המלאכה לגמור", והשתדלותך – כל רגע ורגע, כל חלקיק וחלקיק, רצויה ואהובה היא עד מאוד לפני המקום יתב' ובע"ה עוד תגיעי. את עוד תראי.

 

המייל של תמר כהן -  This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.