מאמרים

פרטים

קטגוריה: הבית היהודי

פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 08:49

נכתב על ידי Super User

כניסות: 15682

אגוז קשיו, למשל.

נקודה למחשבה

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

זמן רב, בגלל סכנת הקורונה, שלא נערך לו 'שלום זכר' ראוי לשמו, עם עשרות יהודים היושבים צפופים ושמחים. אך הנה נערך 'שלום זכר' מצומצם ואני השתתפתי בו בחדווה.

אחד הנוכחים הסתובב בין המסובים ובידו בקבוק עם 'משקה' אלכוהולי כל שהוא, כשהוא מוזג לכוסיות ומחלק למסובים מהנוזל הצהבהב- אדמדם, עליו רשומות מילים לועזיות מסתלסלות בעיצוב חדשני. הוא הציע לי לשתות מעט מהמשקה. ביקשתי לרגע את הבקבוק הכרסתני. אחזתי בו והתפעלתי כביכול ממנו. לא היתה חותמת כשרות ואני החזרתי בחיוך את הבקבוק למוזג והפטרתי: "ישר כח, אבל זה כבד לי מידי"...

הבחור הנחמד המשיך לנסות את מזלו בהשקאת הבאים אחרי והיושב לצידי אמר לי בשקט: "הסתכלת אם יש הכשר, נכון?".

"אכן", אישרתי לו והוא לא הבין. "הרי שנים רבות שבכל רחבי העולם היהודי מקובל לשתות משקאות חריפים מסוימים בלי הכשר. אלכוהול זה חמץ בפסח, אבל לא משהו לא כשר. הנה, תבקש ממנו שוב את המשקה ותקרא את המרכיבים שלו".

"ויסקי זה כשר, נכון?"

"כשר לגמרי", הוא פסק בהחלטיות, "ויסקי מופק על ידי זיקוק של דגנים שעברו תהליך הלתתה. לאחר הזיקוק, מיושן הנוזל בחביות עץ אלון, וזהו. אתה יודע שמאות שנים שתו רבים ויסקי בלי הכשר. נכון?"

"נכון", עניתי לי בניחותא, "ולא נכון בכלל. תרכובת הויסקי מופקת בדרך כלל מחומרים כשרים. הבעיה היא שהויסקי עובר תהליך יישון. מדובר בחביות מעץ אלון שבעבר שימשו לאיכסון יין -שרי. תפקיד יין השרי הספוג בדפנות החבית, הוא לעמעם את טעם עץ האלון, ממנו עשויים החביות, וכדי לקבל בויסקי את טעם העץ, שהוא טעם פירות יער. מצד אחד, היצרנים רוצים לקבל בויסקי את טעם העץ. לכן הם מיישנים אותו בחביות עץ. מצד שני, הם לא רוצים שטעם העץ יהיה חזק מידי, ולכן הם משתמשים הם בחביות שספגו טעם יין שרי, וטעם היין שרי מעמעם את טעם העץ. גם אם הויסקי והאלכוהול כשרים, הרי שבמקרים רבים מאד מיישנים את הויסקי בחביות שהשתמשו בהם בעבר לשימור יין נכרים. מדובר בנושא הלכתי מורכב ולא פשוט בכלל של "נותן טעם".

"עכשו אגלה לך עוד פרט קטן. חוץ מחותמת ההכשר, חיפשתי גם את רשימת הרכיבים. רשום על הבקבוק שיש בו 48% אלכוהול"...

"אלכוהול הוא חומר כשר", התווכח היושב לצידי, "משכר, אבל כשר"...

"אולי, אולי"... המהמתי בשקט, "אבל כעת אגלה לך סוד קטן, שגיליתי להפתעתי לאחרונה, במסגרת עריכת ספר על נושא הכשרות, סדרות שיעורים של אחד מגדולי מומחי הכשרות בארה"ב. החוק בהרבה מדינות מאפשר ליצרני המשקאות לא לרשום ברשימת המרכיבים את כל  מרכיבי המשקאות. אם מדובר בליקרים, למשל. אפשר להכניס לליקר, שיש לו מגוון טעמים, מרכיבים לא כשרים, ואתה בכלל לא תוכל לדעת שהם נמצאים בליקר. הנה, הזכרת שבמשקה הזה יש 48% אלכוהול. אז אגלה לך דבר מדהים. בארה"ב, למשל, מותר להכניס רכיב אלכוהולי אחר לחלוטין במשקה, עד 2%, מבלי שיהיה צורך לציין אותו ברשימת המרכיבים. רבים, רבים מאד, מיצרני המשקאות החריפים, מוסיפים 2% נוספים במשקה, והם אינם חייבים לציין אותו בתוית. 2% ה'בלנד' הזה, סוג של ערבוב ותערובת מכמה מרכיבים, עלולים להיות בלתי כשרים לחלוטין, והקונה לא יידע בכלל שהם קיימים".

"ומדוע שהם יסתירו ולא יגלו לנו ברשימת המרכיבים דווקא את שני האחוז האלה? וכי מעניין אותם שהציבור החרדי לא ישתה את המשקה? הרי אחוז רכישת המשקאות מקרב הציבור החרדי הוא אפסי!!"

"צודק", עניתי לו, "מי שמכיר קצת את שוק המשקאות החריפים בעולם, יודע עד כמה קשה להעניק הכשר למשקאות הללו, בגלל שלחברות המשקאות אין ענין להשקיע הרבה משאבים כדי לספק מוצרים כשרים לפלח שוק כה זעיר, כציבור דורשי הכשרות המהודרת. ובכל זאת, הם יסתירו דווקא את שני האחוז האלה, שמאד יתכן שיש בהם בעיות כשרות, בגלל המס"...

"המס??", תהה בן שיחי.

"כן, ישנו חוק מיסוי מוזר בארה"ב, לפיו נוטלים סכומי מס גבוהים מאד על משקאות עם אלכוהול 'נקי', בעוד שאם המשקה יתבסס על אלכוהול מעורבב, מה שנקרא בלשונם 'בלנד', המיסוי יהיה נמוך יותר מחצי. כדי ליצור משקה מסויים, צריך שהמשקה יכיל 50% אלכוהול, למשל. אך דא עקא, שעל משקה שיש בו 50% אלכוהול, משלם היצרן מס גבוה במיוחד. אבל אין לו ברירה, כי המשקה יהיה מוצלח רק באחוז האלכוהול הזה. אבל יש לו פתרון נפלא. הוא מרכיב את המשקה מ48% אלכוהול, ואת 2 האחוז הנוספים הוא מרכיב מה'בלנד', ערבוב של כל מיני מרכיבים אלכוהולים ואחרים, שחלקם לא כשרים כלל. על התוית נרשם שבמשקה יש רק 48% אלכוהול, וכך הוא לא הגיע לרמת המיסוי הגבוהה מאד הניתנת על שני האחוז הנוספים"...

"...אבל באמת הוא הוסיף עוד שני אחוז אלכוהול, אבל אלכוהול מעורבב, עליו הוא לא חייב לדווח על פי חוק, כי עד שני אחוז מה'בלנד' לא חייבים לרשום על התוית"...., הבין שכני לספסל.

&&&&

"אתה רואה פה את קערת הפיצוחים?", הצבעתי לו על השולחן, "מה הפיצוחים היקרים ביותר כאן מכל התערובת שלפנינו?"

האיש הסתכל בקערת הפיצוחים ואמר: "אגוז קשיו. הכי יקר, בערך שמונה שקל למאה גרם"...

"מדוע?"...

"אין לי מושג"....

"אגלה לך סוד שמתקשר בדיוק למה שדיברנו, והוא שכל דבר מאכל שאין לך ידיעה מאד מאד ברורה עליו, אסור לאוכלו בלי שיש עליו השגחה צמודה. אגוז הקשיו מכיל קליפה כפולה שיש בה שרף המכיל חומר רעיל. המגע שלו עם העור יכול להביא לגירוי, ובבליעה- לתגובת הרעלה. לכן כל אגוז קשיו צריך לעבור טיפול מדויק כדי להסיר את קליפתו בלי להגיר מהשרף על האגוז. בעלי המטעים מורידים בבישול או באידוי את השרף הרעיל, מכל אגוז קשיו לחוד, ומשאירים את הגרעין שלו. לכן קשיו עולה הרבה יותר יקר מפיצוחים אחרים".

"כעת מגיעה הבעיה הגדולה. אגוזי הקשיו גדלים באמריקה הדרומית, אפריקה ודרום מזרח אסיה. אלפי איכרים גויים וקשי יום מגדלים בחצר עצי אגוז קשיו. הם קוטפים אותם, מבשלים את הקשיו בסירי הטריפה הביתיים שלהם, אפילו בסירים 'בני יומן',מוציאים את השרף הרעיל ומביאים אותם בשקים לשוק, למתווכים מקומיים, המוכרים אותם לכל העולם. לא המתווכים הגדולים מבשלים את הקשיו, אלא אלפי גויים מקומיים מביאים אותם לשוק אחרי הבישול. אתה מביט באגוז קשיו ולא מבין מה יכול להיות בו לא כשר. הוא מגיע מחו"ל, בלי מצוות התלויות בארץ. מה כבר יכול להיות בקלייה שלו. אבל הנה, כל אגוז קשיו הוא בחשש גדול של בישול בסיר של מקומי ברזילאי, הודי או ניגרי!!".

"אי אפשר לסמוך אף פעם על רשימת מרכיבי המוצרים הכתובים על המוצר, בגלל שחוקי המדינות מאפשרים ליצרנים להעלים מידע עד אחוז מסוים מרכיב המוצר. תאמין לי, אם תעקוב אחרי יצור כל מוצר, יסמרו שערות ראשך מעוצמת השאלות והבעיות העלולות להיווצר. אל תיגע אף פעם בשום מזון ומשקה ללא הכשר מעולה".