שיטת הדייג הייתה כך: קודחים שני בורות עמוקים בשכבת הקרח שכיסתה את הים, במרחק 8 מטר זה מזה, ומעבירים בעזרת מוט ארוך חבל המקשר על פני הבורות, קושרים את הרשת לצד אחד של החבל, ומעבירים אותה מתחת לקרח. שני קצוות הרשת קושרים על שתי חתיכות עץ, מניחים מעל גבי הבורות, וככה נמצאת הרשת מתחת לקרח יממה שלמה, והדגים נלכדים בה. מידי יום מושכים את הרשת החוצה. מוציאים את כמות הדגים שנתפסה, מחזירים את הרשת למים וחוזר חלילה. הערה. הדגים שנתפסו ברשת מחזיקים מעמד, ובכוחם להתנער מן התולעים שמתנפלים עליהם במים, רק עד יממה.  למחרת, כאשר הם מתים, מכרסמים אותם שרצים קטנים עגולים כעדשה (עליהם מובא בחכמת אדם). ודגים כאלו נותנים לכלבים, באשר הם מקולקלים. כשהביאו את הדים למפעל, מה שהיינו חייבים כל יום, (בלי יום מנוחה), אם נמצאו דגים מכורסמים, זה היה סימן מובהק שלא עבדו יום אחד, ואז אין מנוס ממשפט בתור ''סאבאטאז''- חתרנות. ובמה שזה כרוך בבריה''מ, אתם יכולים לתאר לעצמכם. ואף על פי כן ולמרות הכל, לקחת סיכון גדול על עצמי- לא לעבוד בשבת, ובבטחון גמור שהבוטח בה' חסד יסובבנו (תהילים ל''ב י'), שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח' ה'). ישבתי בשקט בבית ביום שבת קודש ושרתי זמירות גם כן בשקט, ובמיוחד נהניתי כשהגעתי ל...''כי ברכך מכל העמים''.

 

חשבתי, כולם עובדים עכשיו קשה וקופאים מקור, ואני הקטן מוצא בו מרגוע לגוף ולנפש.  כמובן שעשיתי איזו ההשתדלות מצידי. קודם כל בחרתי לי שותף, נער בן 17, ז.א. עוד לא בר עונשין... אפילו בבריה''מ. ואת הרשתות פרשתי הרחק מעין רואה, כדי שלא יעקבו אחרי. יצויין, שהעבודה כשלעצמה הייתה מאוד מפרכת. לעיתים היה מדובר בעובי של שני מטרים ויותר. הכאב בידיים היה נורא, כאלף מחטים בבשר החי.  בכפפות לא ניתן להשתמש, זאת משום שמיד הפכו לקרח. אגב, לאחר זמן קצר חליתי במחלת ה''צינגא''. זו נובעת ממחסור בויטמינים בגוף, הסימפטומים כיסו את הגוף בפצעים מוגלתיים. קשה לשכב או לשבת, יסורים איומים. החלטתי לנצל את מצבי כדי להשתמט מהעבודה המפרכת. ניסיתי לנצל את מערכת קשרי החמים עם החובש המקומי (רופא טרם היה אז במקום), אך גוי נשאר גוי. בקשתי נדחה בעדינות. ''אם תעבוד במקום מחומם, גופך לא יתחשל'', נימק החובש את סירובו.  ''עלייך לעבוד באוויר הצח. תקבל תאבון ותבריא'', המשיך הנ''ל. מה יש לאכול כשמקבלים תיאבון? זו כבר שאלה אחרת...בכל אופן יצאתי ממנו בהרגשה קשה. עם זאת ידעתי שכל מה שעושה הקב''ה הכל לטובה. ואכן, רק בזכות סירוב זה הצלחתי בס''ד לשמור שבת. כפי שצויין, הייתה עבודת הדיג קשה מאוד, אך להפתעתי ולהפתעת הדייגים בצעתיה בקלות.

 

כמעט כולם לא יכלו להבין פשר הדבר, איך בחורצ'יק שקם מספסל הישיבה ולא עבד בחייו עבודה פיסית, נעשה פתאום יותר חזק מגויים חסונים. אולם לי היה העניין ברור לגמרי. פשוט מאוד, ''שבטך ומשענתך המה ינחמוני'' (תהילים כ''ג, ד').  את ה''שבטך'' הרגשתי עוד איך, בהתחלה, כעונש על עוונותי הרבים, אולם כמו''כ גם את ה''משענתך'', בזכות השבת שהשתדלתי מאוד לשמור, וזה בא לידי ביטוי שחוץ מזה שעבודתי הפסיקה מהיות קשה, הייתה אצלי תפוקת הדגים גדולה במאות אחוזים משל אחרים. לא אחת זכיתי בפרס על עבודתי אריג לבגד. אלה חולקו בימי הראשון למאי- יום אידם. אך עיקר שכרי היה שרכשתי את אימון ה''בוס'' ומשרתיו, ועל סמך זה לא יצאתי לעבודה בשבת.  

 

ככה התנהלו העניינים על מי מנוחות עד... שבאחד מימי הראשון הבחנתי בצללים שמתקרבים אל מקום הדייג שלי. כשנשאתי את עיני ראיתי ''והנה עשיו בא'', ז.א. הבוס והפאליטרוק לביקורת. נורה אדומה נדלקה במוחי, כי הם רואים רשת מלאה דגים, אבל חצי מתים. ז.א. אתמול לא עבדתי. אפשר להאשים אותי ב''סבאטאז'', ובמה זה מריח, ידוע לכולם. בכ''ז תפסתי את עצמי וחשבתי ''מי אתם בכלל? בשם מי אתם באים? בשם סטאלין ימ''ש. אומנם הוא עריץ, אבל בן תמותה. היום כאן ומחר בקבר, ואילו אני בא בשם מלך מלכי המלכים הקב''ה, אשר את שבתו אני שומר''.  בעוד אני מתחזק במחשבה יקרה זו, הרעים ה''בוס'' בקולו: ''כמה דגים מסרת אתמול? הוא הבין שאתמול לא עבדתי, אבל כנראה רצה לתפוס אותי בשקר. אולם אני עניתי לו את האמת. ''לא מסרתי כלל''! ''מה פירוש? היתכן''??? נימקתי את תשובתי כי שותפי לעבודה חלה, ולא יכולתי לדוג בכוחות עצמי.  התשובה לא סיפקה אותו. הוא הודיע לי שאני מוזמן אחרי העבודה לישיבה מיוחדת. כשחזרתי מאוחר מהעבודה למשרד, מצאתי במקום את כל ראשי המחלקות. ''כמה ק''ג דגים מסרת היום''? שאל ה''בוס''? ''180 ק''ג''! השבתי. (לשם השואה, רובם ככולם מסרו באותו יום 5-6 ק''ג) ''אם היית עובד אתמול, הרי היו היום 360 ק''ג, החל הבוס, ובנאומו שילב פראזות מפוצצות על המפלגה, כגון: ''כל דג הוא ראש מחץ על האויב''.  (הייתה זו תקופת מלחמת העולם השניה).

 

איך אפשר במצב כזה להתייחס בקלות ראש כזאת לעבודה. שומו שמים!!! והוסיף עוד מנת ביטויים מפוצצים! למרות שעיני כל הנוכחים היו נעוצים בי, בכ''ז ישבתי בשקט סמוך ובטוח שבזכות השבת לא אנזק. וכך פוזרה הישיבה ללא דיונים וללא שום עונש. לאחר הישיבה נגשתי אליו ואמרתי לו: ''אמנם לא נתת לי רשות תגובה, אבל אני אגיד לך עכשיו רק שתי מילים. כל הדברים שאמרת עלי כולם כזב. גם אתה יודע זאת, אך אני מבטיח לך שממחר הם יהיו נכונים, כאשר אני אעבוד כמו כולם''. הבוס הרגיע אותי ואמר, ''אל דאגה! אנו יודעים היטב את ערכך, משום כך מוענקים לך פרסים, אך היינו מוכרחים לקיים מעמד זה למען ישמעו וייראו''. ואכן, השבת ששמרתי, שמרה עלי.  

 

האורח המיסתורי - חשבתי לתומי, כי אין לי יותר בעיות (חוץ מן השיגרתיות כמובן), אך בעיה חדשה צצה מכיוון שלא עלה אפילו על דעתי. הקהילה היהודית החליטה להביע לי, באופן מעשי את הכרת הטוב, עבור העזרה הרוחנית במסירות (ולדידם במסירות נפש) במשך 9 שנים, והעניקו לי מתנה ספר תורה נדיר. הייתי נרגש מאוד מהמתנה הנהדרת הזאת, אולם יחד עם זאת נוצרה בעיה חדשה- איך מבריחים דרך הגבול הרוסי ''קאנטרע באנדע'' (סחורה אסורה) כזאת? ''מרבה נכסים מרבה דאגה'' (אבות ב', ז'). בעיה רצינית. לילה. אני מתכונן ללכת לישון. דפיקות בדלת.  לכאורה דבר כה רגיל, אבל לא ברוסיה. לשמע דפיקות בדלת בשעה מאוחרת, מתחיל הלב לדפוק יותר חזק... אין בדלת עין, לראות מי הדופק מחוץ לדלת. לעומת זאת ישנן הרבה עיניים רואות ואינן נראות... מי שם? תפתח בבקשה! שומע אני קול זקן ברוסית. פתחתי. לפני זקן עם זקן לבן. ''אולי תרשה לי בטובך ללון אצלך'', פונה אלי. בעיה קשה. מצד אחד, ''חזותו מוכיחה עליו'' (ב''מ כ''א). מאידך, לא מן הנמנע שהזקן מודבק... היו מקרים עם נוכלים עטורי זקן שבדקו מזוזות של יהודים יקרים באופן יסודי, כך שבעל הבית לא מצא אח''כ אף שגיאה אחת במזוזה, באשר לא מצא את המזוזה...  

ה''כבדהו וחשדהו'' (כלה רבתי ט.) מקובל מאוד ברוסיה. וה''חשדהו'' יותר מה''כבדהו''...אך אחת מן החולשות שלי- שאינני מסוגל להשיב ''לא''... ובכן, הוא כבר מצידה הפנימי של הדלת. ושוב בקשה בפיו: ''אנא, השכיבני לישון כאן ליד הדלת''. מעוניין דווקא ליד הדלת! כנראה, חושב הוא ''לסדר'' אותנו, ולברוח בלי הפרעות... מה עשית? מתחיל ההיגיון שלי ''לצעוק'' עלי, הכנסת אדם שאתה לא מכיר ולא יודע אפילו אם הוא יהודי בכלל, באשר הוא לא מדבר לא יידיש ולא עברית, אלא רוסית.  ''מה אתה חושב על כך'', שואל אותי האורח המיסתורי. ''אין כאן מה לחשוב, לא מקובל להשכיב אורח ליד הדלת, ובפרט אדם חשוב...'' אולם לא יכולתי לעמוד בפני הפצרותיו והסכמתי. אבל איך כתוב במגילת אסתר: ''בלילה ההוא נדדה שנת המלך''. גם אני הקטן לא עצמתי עין. ויהי בחצי הלילה, ולאוזני מגיע רשרוש. זהו זה! ''אשר יגורתי בא לי'' (איוב ג', כ''ה). מה לעשות? להזעיק את בני ביתי? מה כבר יכולים לעזור לי נשים וילדים קטנים?  אולי לדפוק בקיר שהשכנים יתעוררו? אבל מה יגידו לי: ''הייתי צריך לחשוב קודם, לפני שהכנסת אותו ולא לעורר אותנו באמצע הלילה. לילה טוב''! אני במבוכה, בכל אופן, צריך להיות ערוך ומוכן ל''קרב''. אבל רגע! אולי יש לו נשק? אם לא נשק חם, קר גם מספיק...ריבונו של עולם! מה עושים??? באין מוצא החלטתי לא לעשות דבר. ''שב ואל תעשה עדיף'' (עירובין ק.). צריך להתאזר בסבלנות ולעקוב אחר התפתחות העניינים. והנה, הבקיע אור את חשכת הלילה.  האורח הדליק נר, התיישב על הריצפה ליד הדלת ו...ערך תיקון חצות... נמלאתי התרגשות. ריבונו של עולם!!!כחמישה שנה אחרי המהפכה הקומוניסטית ששטפה את כל רוסיה הענקית בים של כפירה, נמצאים עוד יהודים, שבכוחם לשחות נגד הזרם האדיר, ועוד לערוך תיקון חצות. לא ייאמן כי יסופר. אכן, לא אלמן ישראל (ירמיה נ''א, ה').

מתוך ''סיביר- ניצוצות באפילה''