פרטים

קטגוריה: סיפורים לשבת

פורסם בחמישי, 02 יולי 2020 13:00

נכתב על ידי Super User

כניסות: 179

"לפרוש ממנה- איני יכול!!"

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

הס הושלך באולם. היכל ישיבת פוניבז' היה מלא וגדוש מפה לפה. על הסטנדר שליד ארון הקודש המוזהב, ניצב לו מרן המשגיח רבי יחזקאל לוונשטין זצוק"ל, והקריא את דברי המדרש הבאים:

"משל למלך שהיתה לו בת יחידה, ובא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר  לו: בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול. לומר לך אל תיטלה איני יכול. לפי שאשתך היא. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיתון אחד עשה לי שאגור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. – כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש ממנה איני יכול. לומר לכם אל תיטלוה איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו. (שמות רבה פרשה ל"ג).

--- ומרן רבינו הגדול  בעל 'אבי עזרי' זי"ע, שנכח בשמועס', לא נרדם כל אותו הלילה.

דברי המדרש, "לפרוש ממנה איני יכול", לא איפשרו לו, לרבנו זצ"ל, לישון. הוא התהפך על משכבו בהתרגשות עזה ושינן בהתפעמות, שוב ושוב ושוב, את דברי חז"ל. הנה, הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר שהוא יתברך אינו יכול לפרוש מהתורה הקדושה, ואם כן, כיצד אנו יכולים לפרוש, ולו מעט, ממנה?!

*****
היום יציינו בגעגועים רבבות עמלי תורה את יום הסתלקותו של רבנו זי"ע לשמי מרומים. המונים יעלו לציון הקדוש, עשרות שיחות ועצרות זכרון יתקיימו, והעיתונות החרדית תזכיר לנו בגליונות הקרובים מה חסרנו ועד כמה ניתן להחכים, להפנים ולדבוק בתכונותיו וסגולותיו של רב רבנן, אביהם הרחום והאוהב של כל בני הישיבות ובני התורה, האדם הגדול שנשא אותנו על כתפיו, ובעיקר על ליבו, למעלה ממאה שנה.
 
מאות קולמוסים, גליונות נייר, רבבות מילים ומאמרים נרשמו ויירשמו עוד על מרן זי"ע. אך את תחושת הגעגוע הפשוטה, את הגעגועים הכנים, צורבי הלב, של כל מי שקצת הכיר, של כל מי שזוכר, של כל מי שחווה, והרגיש, וראה, ושמע. את כל אותם תחושות של געגוע צורב לרב שך, (אכן כן, לרב שך. כי כך קראנו לו כולנו, במשך עשרות שנים. ללא תוארים נלווים, כגדול מרבן שמו. אמרנו כולנו 'הרב שך'- וחשנו יראת כבוד שאין כמותה, וגם אהבה רבה, אהבת עולם, כזאת השמורה בלבבנו במיוחד לגדולי עולם), אי אפשר להעלות עלי גליון ומקלדת.

ובכל זאת, דבר מופלא שבני התורה זכו לראות, וגם לרכוש, ממרן זצ"ל.

--- את אותה תחושה יוקדת, בוערת ומתפרצת, של "לפרוש ממנה איני יכול". את ההרגשה המוחלטת שדף הגמרא הוא רביעית הדם, החמצן שלנו. שהכל נחמד וטוב, שישנם דברים רבים וחשובים, אך בלי התורה- אין לנו כלום. שאי אפשר, פשוט אי אפשר, בלי לימוד התורה הקדושה.

שמעתי  מידידי הרב הגאון רבי אהרון סלר שליט"א, ראש כולל 'מרכז התורה', שהוא וחבריו שבישיבה נכנסו אל חדרו של מרן ראש הישיבה זצ"ל, והראו לו "הגהות הגר"א", שעמלו על הבנתו זמן רב, אך לשווא. "מה הפשט בגאון?" ביקשו הבחורים לדעת, להבין, והרב שך הרים את עיניו ואמר בצער: "סליחה, קשה לי לקרוא את האותיות הקטנות. אני מאד מצטער". הבחורים נסוגו לאחור ורצו לצאת מהחדר, אך אז השיג אותם קולו של רבנו הקדוש. "אין לכם מידות טובות!!".

 -"מה?", התחלחלו הבחורים, כפירי האריות.

-"יושב כאן יהודי זקן, שלא מצליח לקרוא בעיניו החולות את הגהות הגר"א, ואתם לא מוכנים להקריא לו את הדברים בעצמכם?!" התמרמר מרן זצ"ל וישב עם הבחורים במשך שעה וחצי, עד שדברי הגר"א עלו יפה יפה.

---ופעם אחת, כך שמעתי מהגאון רבי אשר וויס שליט"א, בכה הרב שך. היה זה לאחר שעבר ניתוח קטרט בעינו. הרופאים ציוו בחוק בל יעבור שראש הישיבה לא יעיין בשום ספר שהוא. העיון בספרים, ולו לרגע קט, יזיק לרב האי גאון וצדיק. אחד מנכדי מרן עמד ליד מיטתו ומרן זצ"ל נרדם.

ויהי בחצי הלילה, התעורר לו רבנו והחל "לחשוב בלימוד". במהלך המחשבות העמוקות נצרך לספר הרשב"א ופנה לנכדו. "תביא לי בבקשה רשב"א מהארון, קשה לי לקום לבד". הנכד סירב בעדינות, הרופאים אסרו. הסב התעקש והנכד התעקש אף הוא. "אנא, תביא רשב"א לרגע אחד!", התחנן ראש הישיבה הישיש, ונתקל בחומה בצורה. אז לא עצר הרב שך ברוחו ופרץ בבכי סוער, מתחנן מבעד לדמעות, לקבל רשב"א. הנכד, שלא עמד בצערו הגדול של הסב הגדול, הביא את כרך הרשב"א ועיניו של רבנו אורו.

--- כי כולנו אוהבים לנשום, ודף הרשב"א, לדידו של מרן זצ"ל, היה אויר לנשימה, ואף יותר, היא היתה הנשימה עצמה, עצם החיים.

"אתם יודעים מה זה גהינום?" נהג רבנו זצוק"ל לומר בשם הגאון רבי דוד זצ"ל אב"ד קרלין. "גהינום הוא שהינך יושב והוגה בתורה בליל שבת קודש ולפתע נכבה הנר. אתה ניגש לחלון, עם הגמרא, ומנסה שהירח יאיר לו את פניו אליך ויאפשר לך לעיין בשורות הרש"י הזעירות, אך לא, הירח אינו מלא, והכל כה חשוך. זהו גהינום עלי אדמות"...

סיפר לי אחד ממרביצי התורה החשובים, שהוא עצמו נכח באותו מעמד, את הסיפור הכה- מאפיין הבא: מרן זצ"ל עמד בחדרו, אוחז בכרך ה'קצות החושן', מחזיקו בשני ידיו ומעיין בו בכל ישותו. רבנו הקריב את ה'קצות' לעיניו, ולפתע נתקל בשולחן וצנח ארצה. מרן זצ"ל היה כבר בשנות התשעים המאוחרות לחייו. מעוצמת הנפילה נשמעה חבטה, והסובבים נכנסו בבהלה לחדר, והביטו במחזה המופלא. הרב שך שינה מעט תנוחה, והמשיך, בלי לשים לב כלל, לשבת על הרצפה, לאחוז בשני ידיו את ה'קצות' ולעיין בו. לא חש ולא מרגיש כלל שהנה, הוא נפל, וכעת גדול הדור יושב על הרצפה...

--ובודאי. הרי מעיינים עכשו ב'קצות'. אז מי יודע מה נעשה מסביב?!

רבות ידובר על כח התורה וכח התפילה, היראה הצרופה והמידות הטובות והרחימאיות של רבנו הגדול זצוק"ל.  ההתמדה ועמל התורה, המסירות לכל יחיד ויחיד. הדאגה האין סופית להעמדת דת ודעת על תילה. הצידקות והטהרה, הקדושה והרוממות. אך בראש ובראשונה, כך לענ"ד, קיבלנו כולנו ממרן רבנו זי"ע את התחושה שלולי התורה- אין שום דבר בעולם. שהתורה היא היא חיינו ורוח אפינו, וש'לפרוש ממנה איני יכול' היא אמת פשוטה, מחייבת ומציאותית.

• קודם
• הבא