סיפורים לכבוד שבת
תכתוב, תכתוב
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בשני, 13 יולי 2020 18:46
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 321
להזדעזע, ולהתקדם בלימוד בשבת
* נטפי דמע ולקחים מהסתלקותו של הרה"ג ר' יוסף רוטנברג זצ"ל *
---"תכתוב, תכתוב"...
מה בדיוק אכתוב? האם כל דבר צריך לכתוב? האם למילה הכתובה, טעונה ורגשית ככל שתהיה, ישנה בכלל משמעות אל מול הלם שכזה? האם ניתן לפרוט זעזוע למילים?
ובכל זאת, אנשים רוצים לנתב את הכאב הצורב והחד שלהם דרך קריאה וכתיבה. אין לדבר המוזר הזה הסבר רציונאלי, אך העלאת דברים על הכתבה מסייעת במקצת, למעגלים היותר- רחוקים של הכואבים, אלו שלא נוגעים בעצב החשוף בנשמתם, לתעל את הרגש ולסגור בו מעגל מסוים. שנים על גבי שנים מדברים על שכול, אבלות ומוות במונחים של "מה כתבו בעיתון". כאילו שמה כתבו בעיתון ישנה באמת את המציאות המרה והכואבת.
יוסי רוטנברג נפטר, כך, בפתע פתאום, וכולם חשים שהשבוע אנו הולכים, נושמים, לומדים, מתפללים, חולמים ומדברים עם אבן גדולה בלב. אברכים בכולל מסתובבים באמצע "סדר א'" עם דמעות בעיניים. אברך יקר שוחח איתי ביום שני, הוא מדבר על הסוגיה ומנגב את העיניים, ממשיך לדבר על הבה"ג בהלכות מגילה ומנגב את העיניים, מחייך ומנגב את העיניים. "כזה אברך מתוק! פשוט אברך שעשה רק מה שהקדוש ברוך הוא רצה", אומר לי חבר, כשנפגשנו לשיחה אקראית ליד ספסלי נטילת הידיים לפני מעריב והעיניים שלו נוצצות בניצוץ חשוד, ואני נעלם, כדי לא להביך אותו. "יוסי!" מכחכח עוד אברך בגרונו, "איך אני אסתדר בלי ה"גוט שאבעס" שלו?!", ואני סוגר עיניים ונזכר בפעם האחרונה שדיברתי איתו, ב"קידושא רבה" של הבר מצווה לאחיין לבית מילר, ואני חושב על נסיך אמיתי בממלכתו של הבורא יתברך, נסיך שעבר למשעול גבוה יותר, בעלמא דקשוט.
מה אפשר לכתוב בדיוק? האם מילים, חותכות ונוקבות ומזעזעות ככל שיהיו, יכולות להכיל טרגדיה, אסון בקנה מידה שכזה? אברך, תלמיד חכם, עובד ה', בעל מידות תרומיות, עדין ואציל נפש, גומל חסדים אמיתי, בן ל"ב שנים בלבד, שנקטף טרם זמנו, כלשון ה"אור החיים" הקדוש בפרשתנו, שאת דבריו כולם מרבים לצטט השבוע בדמע. מה יש לכתוב? האם בכלל צריך לכתוב? מהי משמעותה של המילה אל מול סלע היושב במפתני הלב?
החברותא שלי בסדר ג', מגדולי תלמידי החכמים באלעד, למד בחברותא בקביעות של שנים עם הרה"ג ר' יוסף רוטנברג זצ"ל. "אם אנחנו עובדים בכל יום על משהו בלבבנו, כדי שנצליח לפרגן לשני, להחמיא על סברא טובה של מישהו או לעזור פעם ביום לחבר, הרי שיוסי היה אלף דרגות מעל זה. פשוט לא היה בו שום רגש אנוכי", הוא אומר לי בכאב אין אונים, כאב שאי אפשר בכלל להעבירו לדף נייר, "ולא שיוסי נולד עם זה. הוא עבד על זה, על ביטול האנוכיות המדהימה הזאת. יוסי נהנה והתמוגג, באמת ובתמים, כשחבר שלו, בן גילו, היה גדול ממנו. "וראך ושמח בליבו", כפשוטו. ראית פעם אברך שפשוט מאושר שהשני יודע ללמוד יותר טוב ממנו?! ראית פעם יהודי ששמח בשמחה פנימית שחבר שלו הצליח במשהו שהוא עצמו לא הצליח בו?! זה היה יוסי...
תחושותי הם שאם אמשיך לכתוב ולשחק עם מילים של "כאב, דמע, זעזוע, צער מכאוב", אעשה שקר בנפשי, ולכן אעצור.
---ומה בכל זאת?
"אמר רב חייא בר גוריא אמר רב: לעולם יחזר אדם לישב בעיר שישיבתה קרובה (= עיר שנבנתה ונתיישבה זה מכבר, היינו עיר חדשה), שמתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מועטין". (שבת י, ב).
כאשר במשך תקופה קצרה איבדנו כמה וכמה נפשות יקרות בעירנו, כשאברך משי, עולה תמימה, שכל כולו מתיקות ושלימות, נלקח מכולנו באבחה של רגע, וכל ה ב"עיר שישיבתה קרובה", הרי הקב"ה מאיר לנו בתמרור אזהרה אדום כדם, בולט וזועק עד לב שמים. האם איבדנו, חלילה, את ה"עיר שישיבתה קרובה עוונותיה מועטין"?
מאורעות הפטירה בעירנו הינם לא שגרתיים, לא טבעיים בעליל, ה"י. הסתלקותו של אבא, בדרך חזרה מהיום הכה מאושר, יום נישואי בנו בכורו, כאשר אחי ואחיות הכלה נפצעים קשה בתאונה המחרידה. פטירתה הפתאומית של עזרתו של אחד מגדולי התורה המיוחדים באלעד ומחוצה לה, הגר"מ ביר יבלחט"א. הירצחו של צעיר נפלא וירא אלוקים, הקדוש ר' אבישי שינדלר הי"ד, על ידי בני עוולה שפלים. מחלתה הקצרה של המחנכת הדגולה מרת גוטמן ע"ה, רעייתו של תלמיד חכם מופלג ורב גוברין בתורה, כך, כמעט בחטף. וכעת, פטירתו הפתאומית של רבי יוסף רוטנברג זצ"ל, שילדיו חיכו לו בביתם כמעט בשאננות, עם שלט, בכתב יד מתוק וילדותי, של 'ברוכים הבאים' ססגוני.---- אם מאן דהוא חושב שהקב"ה ית"ש לא מתכוין ממש להרעיד את אמות הסיפים שלנו, הרי שעל מחשבותיו השיטחיות נכתב בתורתנו הקדושה פסוק מפורש, פסוק מזעזע: "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ,- לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ".
את המאמר שלפניכם, על חיזוק הלימוד בשבתות בעירנו, כתבתי עוד בשבוע שעבר, מבלי שכולנו ידענו על האסון הגדול והנורא, בו אלעד איבדה את האברך הצעיר הראשון שלה (הראשון וגם האחרון, בעזרת ה'). והנה השבוע, ביום שני, התכנסו גבאים ועסקנים ואנשי השם מאלעד בביתו של הגרב"מ אטינגר, שם הוחלט לחזק מאד את נושא לימוד התורה בבתי הכנסיות בשבתות, בליל שבת וביום שבת. הגרב"מ אטינגר עורר את הציבור הגדול, שהתכנס בכולל "מדרש אליהו מרכז התורה", על חשיבות העניין, ואברכי העיר ולומדיה חתמו יחדיו על "קבלה", קבלה בכתב, בלי נדר, ללמוד לפחות שעה אחת בבית מדרש בעיר במשך השבת (בחורף- בליל שבת ובקיץ- בשבת אחה"צ), ואנו כולנו תקווה ותפילה לאבינו אהובינו שבשמים, שישיב את חרון אפו וישיב לנו את התואר של "עיר שישיבתה קרובה ועוונותיה מועטין".
אנחנו נמשיך להזדעזע מסילוקו של נפש נקי וצדיק, אברך שלא ידע אנוכיות בלבבו, בן ל"ב שנים, שהותיר אלמנה רצוצה וחמישה יתומים פעוטים. אנחנו נמשיך להתחזק, למלאות את היכלי התורה בלילי שבתות ובימי שבת- קודש בהרבה תורה, כי רק לשם כך בא לנו הסער הזה.
נכתב על ידי הרב ש. ב. גנוט שליט"א ופורסם באתר ברשות הרב המחבר