סיפורים לכבוד שבת
להתפלל עם סבא
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בשישי, 10 יולי 2020 13:35
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 629
מאת ריצ'ארד רבקין
האדם הדתי ביותר שהכרתי בשנות ילדותי היה סבא שלי. הוא לא היה ממש דתי במובן של שמירת השבת, או של הקפדה מיוחדת על חוקי הכשרות, אך כל המשפחה שלי הרגישה שהוא וסבתא שלי היו הכי קרובים ל"מסורת".
עקב כך, כשהתקרבתי אל היהדות, חשבתי שהאנשים שיבינו אותי בצורה הטובה ביותר יהיו סבא וסבתא שלי. למרות זאת, כשהגעתי לבקר אותם לסוף-שבוע בבית האבות שלהם, חיכתה לי הפתעה.
עוד לא הספקתי להניח את התיקים שלי בחדר, וכבר שמעתי את סבתא שלי אומרת: "נו, מה קורה אתך, אמא שלך מספרת לנו שאתה דתי עכשיו", בנימה של חצי שאלה חצי הצהרה.
סבא שלי הביט בי. חייכתי בציפיה, קצת קיוויתי שיקפוץ מהספה המצופה-פלסטיק ויתחיל לרקוד סביבי הורה מרוב שמחה והערכה. במקום זאת, הוא אמר: "תעזבי אותו, לפחות הוא לא הצטרף לאיזו כת. את יודעת שיש הרבה אנשים שנכדיהם הצטרפו לכתות. אני מכיר מישהו במורד המסדרון, שנכדתו גילחה את ראשה והפכה להארי קרישנה. וחוץ מזה... הנכד של אברהם לרנר לא עוסק בכשפי הוודו, או משהו כזה?"
"לא ווילי, זה הופיע בתוכנית שראית בטלוויזיה", ענתה לו סבתי.
"בכל אופן, לפחות אתה אינך חלק מאיזו כת", אמר סבא שלי באנחה, כשהוא נשען לאחור על הכורסא.
הייתי קצת מבולבל. זו לא ממש היתה התגובה לה ציפיתי, אך ידעתי שהם בסך הכל מביעים את דאגתם כלפי. זה לפחות מה שאמרתי לעצמי.
"יותר מדי טוב" בשביל המעלית
לאחר שהצטרפתי לסבי וסבתי לתפילות ליל-השבת, הלכנו לחדר האוכל, לסעודת השבת. סבתא שלי הציגה אותי בפני כל חבריה, ובאופן מיידי הפכתי לסלבריטי. כשסיימנו לאכול היינו צריכים לפנות את מקומינו לדיירים שעדיין לא אכלו, ועזבנו את חדר האוכל בכוונה לעלות לחדרינו.
בשלב זה הופיעה בעיה. סבא וסבתא התגוררו בקומה העשירית, והם התכוונו לעלות לשם במעלית. מכיוון שאסור להשתמש בחשמל בשבת, לא הייתי יכול להצטרף אליהם.
שאלתי את האישה שישבה בקבלה אם אוכל לעלות במדרגות. היא אפילו לא היתה בטוחה שקיימות מדרגות, כיוון שמעולם לא שמעה על מישהו שהשתמש בהן. ניסיתי לעשות זאת בצנעה, אך קבוצה של קשישות שישבו ליד המעלית שמעו את כל השאלות שלי.
"למה שפשוט לא תעלה במעלית?", שאלה אחת הנשים.
ניסיתי לענות כמה שיותר בדיפלומטיות: "אני שומר שבת ומעדיף לא להשתמש במעלית".
"אוי, בחייך", היא אמרה בטון של אתה-לא-תצליח-לעבוד-עלי, "אתה מפחד שתמות אם תעלה במעלית?"
"אני למעשה מעדיף לעלות במדרגות. את יודעת היכן הן נמצאות?", שאלתי תוך שאני מנסה לצאת מהסיטואציה הזו. בינתיים, החלו להופיע סביבי, יותר ויותר אנשים.
"מרים, האיש הצעיר הזה רוצה לדעת היכן נמצאות המדרגות, כי הוא חושב שהוא יותר מדי טוב בשביל המעלית", הטיחה אישה אחת בקול המזכיר את אמא של ג'ורג' מ"סיינפלד".
"אז המעלית טובה מספיק עבור הרב, אך אינה מספיק טובה בשבילך?", התערבה אישה נוספת.
"הוא לא רוצה לעלות במעלית. תנו לו לעלות במדרגות", התגונן סבא שלי, כשהוא מצטרף למה שנדמה שהופך להיות התקוטטות של קשישים.
"מה אתה, איזה פנאט או משהו?", שאלה אחת הנשים בשיא הרצינות.
"אני לא פנאט...", ניסיתי להסביר, אך קטעו את דברי.
"או, הוא באמת לא פנאט", אמר גבר שנראה היה שהתייצב להצלתי, "הוא משוגע!"
בדיוק כשחשבתי שהדברים לא יכולים להיות גרועים יותר, ושהפנים שלי לא יכולות להיות אדומות יותר, אחד מאנשי האחזקה נכנס ללובי ואמר: "בסדר, היכן נמצא המטורף שלא מוכן להשתמש במעלית?"
כל הקשישים שעמדו בלובי הניפו את ידיהם לעברי, כאילו היתה זו שעת ההתעמלות האירובית שלהם.
"בוא אחרי, בחור. המדרגות נמצאות בכיוון הזה", הוא אמר כאילו עשה זאת בעבר. התרחקתי מזירת ההתגוששות כשראשי מושפל, קצת נבוך מהסצנה שהצלחתי לעורר, אך קלטתי את סבי קורץ אלי קלות. נראה לי שהוא התרשם מהמסירות הנוקשה שלי למרות המהומה, או שאולי הוא בסך הכל התרשם מהעובדה שיש לי כוח לעלות ברגל עשר קומות.
להתפלל עם סבא
למחרת בבוקר, כשאירוע המעלית מאחורי, ירדתי עם סבי לבית הכנסת של בית האבות. העובדה שהתפללנו ביחד גרמה נחת לא רק לו, אלא גם לי. הוא הציג אותי בפני כל החברים שלו, כשהוא מחייך ומכריז בקול: "זה הנכד שלי".
אני הגבתי בחיוך רחב יותר, ואמרתי: "זה סבא שלי".
סןף השבוע הזה היה הפעם האחרונה בה ראיתי את סבא שלי, הוא נפטר זמן מה לאחר מכן. כשאני נזכר באותה השבת, אני חושב כמה מזל היה לי שזכיתי לבלות לצידו את אותו הזמן. בישיבה לידו ובתפילה איתו בבית הכנסת, הבנתי כמה אנחנו דומים זה לזה.
לפני אותו סוף השבוע, היו פעמים שהתקשיתי למצוא שפה משותפת עם סבא שלי. לא נולדנו באותה הארץ, לא היתה לנו את אותה שפת האם והיה בינינו פער דורות רחב. אך כשחלקנו זה עם זה את היהדות שלנו, הבנתי כמה מן המשותף אכן היה בינינו.
העובדה שנולדנו בארצות שונות, או שהבדילו בינינו מספר דורות, היתה למעשה חסרת חשיבות. העובדה כי מאחורינו עומדות 3300 שנים של היסטוריה ומסורת משותפת היתה חשובה הרבה יותר.
כשהרב נשא את ההספד בהלווייתו של סבי, הבנתי כמה סבא היה גאה בי, ועד כמה היתה השבת המשותפת שלנו חשובה עבורו. הסתבר שלעיתים קרובות הוא היה מתרברב בבית האבות, "הנכד שלי, נהיה דתי".
כנראה, שבגילו המופלג, הבין סבא שלי שלמרות שהוא עצמו לא יתקיים לעד, היהדות תשאר לנצח.
מאותו הזמן ואילך, בכל פעם שקיימתי את אחת ממצוות התורה, לא רק קיימתי את הצו האלוקי, אלא גם חיברתי את עצמי לסבא שלי, ולכל אבות-אבותיי שקיימו גם הם את היהדות. מנחמת אותי הידיעה שבכל פעם שאני הולך לבית הכנסת לתפילת השבת, סבא שלי נמצא שם, מתפלל לידי. אני מקווה שגם הוא מתנחם בכך.