סיפורים לכבוד שבת

סיפורה של גינגית

פרטים: קטגוריה: סיפורים לשבת; פורסם בחמישי, 09 יולי 2020 17:46; נכתב על ידי Super User; כניסות: 621

סיפורה של גינגית

סיפורה של גינגית, מתוך פורום "באהלה של יהדות".

הקדמה

בספטמבר 1998 הייתי מאד חולה ונשארתי בבית. כשהתחלתי להרגיש קצת יותר טוב התחלתי להשתעמם ומרוב שעמום עליתי לאינטרנט ונכנסתי במקרה (או שלא!) לאתר של עיתון הארץ שם ראיתי שכתוב "פורומים". הסתקרנתי לראות מה זה, אז נכנסתי. הפורומים הם בעצם פורטל של קבוצות דיון וירטואליות, כשלכל נושא יש פורום משלו שם אנשים מתכתבים אחד עם השני בנושא הנדון בשיטת כתיבת הודעה, שמתחתיה נכתבת תגובה ותגובה לתגובה וכו. כל אחד נכנס בכינוי הוירטואלי שבו הוא בוחר וכמובן שכל אחד יכול להצטרף ולענות על כל הודעה שנכתבה, אפילו על הודעות ישנות. ככה מתפתחים דיונים שלפעמים ממשיכים ימים רצופים. לפעמים בדיונים סוערים ניתן לראות את התשובות מיידי, בזמן אמת.

אני נסחפתי לתוך הפורומים האלו מהר מאד. תוך שבועיים שרפתי כ- 60 שעות אינטרנט! התכתבתי בנושאים שונים ובסוף התמקמתי בפורום שנקרא "רוחניות". מה שריגש אותי היה שזו היתה כמו חבורה וירטואלית שמאד הזכירה לי הקהילתיות של הקיבוץ. זה נתן חלופה לחיי חברה מבלי שצריך בכלל לצאת מהבית. היינו מברכים אחד את השני בבוקר ומתכתבים על כל מיני נושאים רוחניים יותר ורוחניים פחות. שאר קבוצות הדיון פחות ענינו אותי יחסית לקבוצת הדיון הזאת שהפכה להיות המרכז של עיסוקי. ככה זה נמשך כמה חודשים עד נובמבר ואז התחילו פתאום מהומות. בוקר אחד נכנסתי לפורום וחשבתי שטעיתי בכתובת. הפורום פתאום התמלא באנשים זרים שכתבו נגד מישהו דברי נאצה וקללות. האובייקט של כל דברי הנאצה היה אדם חרדי אחד בודד שניסה להרגיע את הרוחות מתוך כבוד לנו : לנשים, שהתכתבו שם בפורום באופן קבוע. הסתבר שסגרו את הפורום שלהם בנושא "דתיים חילונים" בגלל המהומות והם פשוט עברו לפורום שלנו להמשיך ולהתקוטט בכזה רגש שזה היה פשוט מדהים.

החברה שרדפו אחרי החרדי ניסו להסית אותי ושאר מתכתבי הפורום נגדו, אבל מכיוון שהוא כתב בצורה מנומסת אצלנו לא ראיתי סיבה לרדוף אותו וסירבתי להצטרף ללינץ' הקבוצתי הזה, רק על סמך רכילות. אפילו הגנתי עליו כי לא יכולתי לסבול לראות את ההתנפלויות הגסות האלו והניסיונות הנוראיים האלו לסתימת פיות, מה שנגד את כל מה שהאמנתי עד כה על דמוקרטיה ושיויון זכויות. מכיוון שאני קמתי להגן עליו, כך קמו גם מתכתבות אחרות ולא נצטרפו ללינץ'. אבל החברה החילונים שרדפו אחריו היו מאד מאד אנטי וכפי שגיליתי מאוחר יותר, רובם היו קשורים בדרך זו או אחרת לארגונים שמטרתם היא להלחם בחרדיות ובדת כמו אתר חופש שלפי ידיעתי הוקם על ידי ד"ר מלר בעקבות חזרת בנו בתשובה, וארגון בשם "דעת אמת" שהוקם על ידי ירון ידען מרכסים, שבגלל סירוב לתת לו ניהול של ישיבה, החליט לפרוש מהדת וכתב קונטרסים בשם "דעת האמת" שמטרתם היא להוכיח את שקריות התורה דרך הוכחה שלחז"ל לא היה ידע מדעי ממקור אלוקי. שתי קבוצות אלו בשילוב של נוער מתלהם הכניסו פעילים לתוך כל פורום וכל צ'ט לענייני יהדות מתוך מטרה להחזיר דתיים וחרדים בשאלה, ולסתום פיות של חרדים שרצו להתכתב ולתת תשובות הלכתיות וברוח היהדות לאנשים שאולי רוצים היו לדעת. תהליך זה של סתימת פיות הביא להתנכלות למרבית החרדים שכתבו ברשת ורובם חדלו מכך ובזה נשארה מדיה נוספת בידי השמאל הקיצון מבלי שתהיה לחרדים דריסת רגל [במאמר מוסגר, זה היה לפני קום הייד-פארק ותפוז] וכך התלהמו הרוחות והגיעו למצב הנוראי שהוכרח לסגור את הפורום לתקופת מה. שום דבר לא היה מתחת לרמה שאליה היו מוכנים אותם קיצוניים לרדת. זו היתה הפעם הראשונה שיצא לי לקרוא דברים שכתב אדם דתי. עד אז מדי פעם כששאלת היהדות היתה עולה, הייתי כותבת את המשפט המפורסם שדת היא האופיום של ההמונים. לא הבנתי על מה כל המהומה ומה כל כך חשוב עד כדי כך שחרדים מוכנים להגן על התורה בחירוף נפש מול חבורת זאבים!

התחלתי להיכנס לפורום דתיים כי מאד הסתקרנתי מהמאמרים שיצא לי במקרה לקרוא וראיתי פה ושם דיונים שנראו לי כמו מדע בדיוני. דובר שם עכבר וכינה ומולד הירח ונרתיק השמש ועל ארנבת ושפן וציטטו שם הרבה מדברי חז"ל והרמב"ם. לא ידעתי מי היו חז"ל והרמב"ם וגם התביישתי לשאול. עד אז חשבתי שהרמב"ם היה צמח מרפא. לא ממש הבנתי את המשמעות של הדיונים האלו אבל התעקשתי להמשיך ולקרוא את המאמרים האלו כי זה נראה היה לי כמשהו מאד רציני שהביא כל כך הרבה אנשים בעלי תואר ראשון ושני במדעים למיניהם להתלהמות על קוצו של יוד. בהתחלה חשבתי שהם כולם זקוקים לאשפוז. חרדי נלחם בכל כוחו להגן על חז"ל ועכברים ושפנים וכינים והאחרים נלחמים להוכיח שזה שקר. כל כך הרבה מהומה על נחשים וכינים וכל מיני שרצים מגעילים. נפלו על הראש כולם?!

אבל לאט לאט, תוך כדי שקראתי דיונים ומלחמות, התחלתי להבין קצת יותר במה מדובר וזה ממש ריתק אותי, מה גם שרציתי להבין איך זה יכול להיות שחז"ל ידעו ללא טכנולוגיה מתקדמת את מה שהיום בזכות הטכנולוגיה המדע רק מתחיל לגלות. נדהמתי עוד יותר לגלות שדווקא כותבים ששייכו את עצמם אידיאולוגית ופוליטית לחברה הישראלית הנאורה, זו שהאידיאולוגיה שלה הוא שיויון זכויות המיעוטים וזכות דיבור לכולם היא זאת שסותמת פיות לאנשים על רקע דת. זה משהו שהיה לי מאד קשה לראות כי זה היה כל כך לא צודק.

הסמינר:

יום אחד, היתה הרצאה על חלומות באחד משלושת בית הכנסת שליד הבית שלי. המוזר הוא שכל יום אני עוברת ליד בתי הכנסת האלו ומעולם לא הסתכלתי לכיוון אבל אותו יום הסתקרנתי לדעת איך נראה בית כנסת מקרוב והעזתי לעלות במדרגות ושם ראיתי את המודעה על ההרצאה. התביישתי שמישהו מהשכנים יזהה אותי ורציתי לברוח משם אבל אחד מהדתיים שהיו שם שאל אותי מה אני מחפשת, אז אמרתי לו שיש לי חברה שמעונינת לברר על יהדות. הוא לקח את הטלפון שלי ואמר שיבקש ממישהו מאחד מערוצי הקודש להתקשר איתי.

רציתי ללכת להרצאה לראות מה זה אבל פחדתי ללכת לבד, אז ביקשתי מידיד שלי שיבוא איתי. בהתחלה, כשנכנסתי לבית הכנסת הייתי ממש מלאת יראה מחד, ופחד מאידך. לא ידעתי איך מתנהגים בבית כנסת וזה הלחיץ אותי. פחדתי שאעשה משהו לא במקום, או אגיד משהו פוגע למישהו או אבייש את עצמי בבורות שלי. עד לאותו יום הייתי בבית כנסת רק פעמיים במשך כל חיי שאני זוכרת ובמקרה הראשון זכור לי שביישתי את עצמי. זה היה בבית כנסת בלונדון שם הדלקתי סיגריה בטעות ביום שבת. לא זכרתי שיום שבת כי הייתי אז בטיול ואיבדתי את חוש הזמן וגם לא זכרתי שאסור לעשן בשבת. פרצופם של הנוכחים בבית הכנסת כשהדלקתי סגריה באותו המקרה השאיר בי זיכרון מר אבל בכל זאת נשארתי עד סוף ההרצאה ומאד נהניתי. ככה התחלתי ללכת להרצאות בקו לקו ולמדתי על חלק מהדברים שקראתי בפורום. מה שלמדתי היה די מרגש והרגשתי צורך לכתוב על כך, אז שיכתבתי את ההרצאות לפורום רוחניות ומיסטיקה וכך נוצר לי קשר עם כמה חרדים אחרים שעזרו לי לאורך כל הדרך.

כמה שבועות לאחר שהשארתי טלפון בבית הכנסת יצר איתי קשר אדם מאחת התחנות שאיני זוכרת את שמו. הוא דיבר איתי לראות מה אני רוצה והמליץ לי ללכת לסמינר של ערכים. על הסמינר שמעתי גם מחברה שהכרתי דרך הפורומים- בחורה דתייה (לא חרדית) שסיפרה לי שערכים עושים סופי שבוע להיכרות עם היהדות והחלטתי שאני רוצה לנסות וכך אחרי שיחה נפלאה שהיתה לי עם ויקי מערכים החלטתי ללכת לסמינר שהיה אמור להתקיים בפסח של שנת 1999. נבהלתי ברגע האחרון וביטלתי. כשכבר רציתי ללכת לסמינר של שבועות הכל היה מלא לגמרי ולא עזרוני תחינותיי לויקי ולפעילים אחרים אבל הפעם החלטתי לא לוותר. החלטתי לבוא כאקסטרנית רק להרצאות בלי להישאר ללינה. ככה באתי לסמינר כל בוקר וכל ערב חזרתי הביתה למרות שחלק מהימים היו ימי חג ושבת.

באתי רק לשמוע מתוך עניין, וממש לא היו לי כוונות לחזור בתשובה. באתי כל בוקר וכתבתי את כל ההרצאות, גם את ההרצאות בשבת כי לא ידעתי שאסור לכתוב בשבת. אני חושבת שעד היום ישנם פעילים בערכים שזוכרים אותי כזאת שכתבה בשבת. בסמינר זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהדלקתי נרות שבת. אני זוכרת איך רעדו לי הידיים ולא מצאתי את עצמי שם. הרגשתי ממש מטופשת וכל הזמן חשבתי על מה אחותי המר"צניקית היתה אומרת לו ראתה אותי פה... הרבנית שהכרתי שם אמרה לי להדליק נרות ולא נעים היה לי להגיד לה שאני מתביישת להדליק, אז הדלקתי ושם הרגשתי פעם ראשונה את אווירת השבת המיוחדת אבל מכיוון שהייתי שם כאקסטרנית, הצטרכתי לחזור הביתה אחרי הדלקת נרות. אחרי הסמינר הרגשתי איזה שהוא עומס יתר שכלי ורגשי והייתי צריכה לעצור קצת. עשיתי הפסקה מהכל עד לאוקטובר 1999.

בסמינר הכרתי אנשים חרדים שהיו כל כך לא כפי שמתארים אותם בכל מקום כשחורים ומלוכלכים ובורים וטיפשים אלא להפך, היו אנשים משכמם ומעלה, אינטליגנטים, אנושיים וממש נחמדים. אני זוכרת שכתבתי לאחד מהחרדים מהפורומים עוד לפני הסמינר שבטח שהנשים החרדיות מאושרות, יש הרבה אושר בבורות אבל אחרי היום הראשון של הסמינר שלחתי לו אימייל מלא התנצלות וכתבתי לו שהיום למדתי מה זאת בורות אמיתית ושהיא היתה אצלי, לא אצל הנשים החרדיות. איזה בורות. אוי לאותה בושה.

ניהול פורום "דתיים חילונים"

אז כשראיתי שמישהי כתבה בפורום "דרוס כל דוס והשמד כל חרד" המילים זעזעו אותי ואמרתי לחברה שלי שניהלה אחד מהפורומים, שאם היה לי מוחק וירטואלי הייתי מוחקת כאלו דברים נוראיים. מיד קיבלתי טלפון והוצא לי ניהול הפורום הבעייתי ביותר בכל הפורטל : פורום דתיים חילונים. ואוו איזה ניסיון זה היה. הסכמתי והתחלתי לנהל אותו. מהיום שבו התחלתי לנהל את הפורום התחילה מלחמה רבתי נגדי על ידי חילוני הפורום. זה היה אחד מהניסיונות הקשים ביותר שעברתי. השפה שבה הם השתמשו נגדי היתה איומה ולמדתי מהם מילים בעברית שלא ידעתי שקיימות. נאלצתי למחוק הרבה דברים, יותר ממה שרציתי. אחד מהם הודה שהפורום היה הרבה יותר נעים לדיונים תחת ניהולי אבל הם לא רצו לדון, הם רצו לקלל והפרעתי להם. אז הם התנכלו לי. חדרו לי למחשב ופרסמו כל מיני פרטים אישיים. הלכתי אמנם למשטרה ששאלו אותי אם אני משתייכת לצד הדתי או החילוני. אמרתי שלאף צד ומאד הכעיס אותי שבכלל נשאלתי כזו שאלה. התגובה שקיבלתי בסוף מהמשטרה היה "שאין עניין לציבור". באחד מהימים הגיע אלי מישהו מקיצוני הפורום אפילו לטלפון הסלולרי כי הוא מצא כנראה את הטלפון שלי במחשב בעקבות הפריצה וזה כבר ממש הפחיד אותי כי אם הם ידעו את מס\' הטלפון שלי סביר להניח שיודעים גם איפה אני גרה אבל מהמשטרה לא זכיתי לסימפתיה כלל. בסוף, אחרי כמה חודשים הרגשתי תחושה מוזרה, שכיום אני מזהה אותה כטומאה. מן תחושה של לכלוך שלא מתנקה עם סבון.

הרגשתי שאני הופכת מאדם נעים ורך לאדם קשה ובסוף התפטרתי מניהול הפורום. איך שהתפטרתי הרגשתי כזו הקלה שאי אפשר להסביר. החלטתי להתנקם בכל אותם חברה שעשו לי חיים קשים. כיום אני יודעת שנקמה זה לא שייך אבל אז לא ראיתי עצמי כלל כדתייה וגם לא היו לי כוונות לחזור בתשובה ולא ידעתי שאסור לנקום ומאד כעסתי על היחס הלא הוגן שלהם לחרדים, כי אלו שהכרתי בכלל לא היו נוראיים ומה גם שמעולם לא ראיתי לפני כן כזו שנאה לדת וליהודים. בכל שנותי באנגליה לא נתקלתי בכזו אנטישמיות.

החלטתי לקחת על עצמי כינוי חדש ולכתוב בפורום כגבר חרדי כדי שלא יזהו שזו אני ולענות להם בחזרה לפי מה שלמדתי מהסמינר ומהתשובות של החרדים בפורום. ראיתי איך כל דבר שלמדתי מסולף על ידם ורציתי להחזיר להם קצת. התחלתי לכתוב בכינוי אחר ולתת תשובות לכל דבר שהם העלו. איך שהוא, באו לי כל המילים הנכונות ומשהו מוזר התחיל לקרות לי. פתאום הרגשתי שכל מה שאני כותבת זה כבר ממש לא מתוך נקמה, אלא ממש בא מתוכי והרגשתי ממש קשורה ומחוברת לדמות החרדית הזאת שיצרתי כאילו נועדתי להיות כזאת. זה ממש הפתיע אותי. הפסקתי לכתוב כגבר חרדי וחזרתי לכתוב בכינויי הרגיל בפורומים האחרים רק שהתחלתי לכתוב על יהדות ובמקומות שראיתי סילופים, קפצתי מיד לתקן כי לא יכולתי לסבול את הסילופים האלו.

זו היתה רק שאלה של זמן עד שהפכתי ממישהי שהיתה עד אז מאד מאד פופולרית ורצוייה בכל פורום למישהי נרדפת. התחילו לרדוף אחרי ולכתוב לי דברים ממש לא יפים. כל החבורה הרגילה התפרקה ופתאום מצאתי את עצמי נרדפת כמו כל חרדי אחר שהעיז לכתוב שם. זה היה לי קצת קשה כי התרגלתי להתכתב עם כל כך הרבה ופתאום כולם נעלמו. ידעתי ממה זה נובע אבל היה חבל לי שהתרחקו ממני כמו מאש. מזל שהיה לי אז קשר עם כמה חרדים ששלחו לי מכתבי עידוד בעקבות כתיבתי על יהדות כי הם עודדו אותי ואלמלא הם, מי יודע אם הייתי מחזיקה מעמד. המענין הוא, שכל תהליך חזרתי בתשובה נעשה בפומבי לעיני הרבה מתוך ה- 24000 איש שגולשים בפורומים האלו מדי יום ביומו.

תחילת ההתקרבות האמיתית- שבת אירוח ראשונה:

באוגוסט 99 קיבלתי הזמנה מערכים לשבת אירוח. מצד אחד רציתי לראות מה זה כי קראתי בפורום הרבה דיונים על השבת אבל מאידך פחדתי. מה אם אשתעמם יומיים רצוף אצל זרים? לא אוכל אפילו לברוח. בסוף תפסתי אומץ ונרשמתי. הקב"ה סובב את זה כך, שנפלתי אצל אישה נפלאה, משפחה נפלאה שבזכותם למדתי המון על הדת, על החרדים, על אמונה וביטחון בה\'. התענינו בכל מה שאני עושה ולא לחצו עלי לכאן או לכאן. זאת משפחה בעלת 11 ילדים כשחלקם כבר נשואים, האישה עובדת בחינוך מיוחד והבעל מלמד בכולל. האישה מכשירה עופות בעצמה ומכינה אפילו תבלינים בעצמה, שלא לדבר על כשרונות אחרים שיש לה באומנות והפקת הצגות לבתי ספר. היא הראתה לי תחפושות שעשתה לפורים לילדים והצגות שהייתה מעלה. לא האמנתי שיש אנשים כאלו עם כוחות כאלו לטפל בכל כך הרבה ילדים ואם זאת לעשות עוד כל כך הרבה בנוסף.

אותה אישה נפלאה הסבירה לי כל צעד ושעל של מה שהיא עושה. הראתה לי איך היא קושרת שקיות בקשירה של שבת, הראתה לי איך היא מכינה ומה היא עושה, ומה מותר ומה אסור ואיך ליטול ידיים. ראיתי נטלה בסמינר אבל לא ידעתי בשביל מה זה ונראה היה לי כמו משהו מוזר. היא הסבירה לי כל דבר אבל מה שהכי הכי המם אותי היה כשהבנים התחילו לשיר שירי שבת. משהו קרה לי באותו הרגע ונתמלאתי התרגשות כי הזמירות היו מוכרות לי מאיפה שהוא. מאיפה יכולתי להכיר אותן? לא היה לי מושג. בטח שלא מהקיבוץ ובטח שלא בין הגויים אבל הנה הם שרים ובעמקי נפשי הכרתי את הזמירות והרגשתי חלק מכל המתרחש למרות הבנתי המצומצמת במהות השבת. הרגשתי שהייתי כזאת פעם, ממש כפי שהרגשתי כשכתבתי בפורום כגבר חרדי. זו היתה אחת החוויות המופלאות ביותר שקרו לי ומיותר לציין שמאז ועד היום אני בקשר עם אותה משפחה. אולי בזכות היכרותי עימם חזר לי הצורך להמשיך וללמוד. התחלתי אחרי אותה שבת ללכת להרצאות בבני ברק פעם בשבוע ובסוף מצאתי מסגרת של שיעור בשבוע על פרשיות שבוע בגבעתיים שם התחלתי ללמוד באוקטובר 99. אז כבר הרגשתי שאני הולכת בכיוון קשה וכבר התחיל להיות לי ברור שזה יותר מסתם בירור אינפורמציה.

הנה שיר שכתבתי בעקבות אותה שבת ראשונה:

הנשים רצות, מבשלות, טורחות מנקות,
רגעי חול אחרונים של מלאכה מנצלות,
שולחן של שבת למשפחה ולאורחים מכינות
את חלת השבת במקום כבוד מניחות
כל אחת ממלאת את תפקידה בשמחה
הזמן כה קצר והמלאכה כה מרובה
המקרר נפתח שוב ושוב הוא נסגר
המיחם על האש, השולחן מסודר

ואז כשהכל מסודר נשארה רק דקה
עוד שניה מגיעה שבת המלכה
הן נושמות לרווחה, למקלחת רצות
את שבת המלכה תקבלנה בפנים נקיות
את בגדי השבת המהודרים תלבשנה
כה יפות ומאושרות בעיני תיראנה

ואז מרחוק קולות מזמור נשמעים
מבית הכנסת מגיעים צלילי המתפללים
נרות השבת נדלקים, אך איזה תחושה
ממש מרגש - שבת המלכה נכנסה
מבית הכנסת בקבוצות הגברים מגיעים
על פניהם אור שפוך, הם נראים נינוחים

את כוס הכסף ממלאים ואת היין מברכים
נוטלים ידיים, את החלה במלח טובלים
מגיע גפילטע פיש, ואז הגברים מזמרים
מזמורי השבת נשמעים, לנשותיהם הם שרים
ואז תור המרק המהביל, ושוב קצת שרים
פרשת שבוע קוראים, הילדים מספרים

וכך כל הערב מדברים מתווכחים ואוכלים
ושוב קצת שרים וצוחקים ושואלים
כולם יושבים אל השולחן בפנים מאירות
שבת של קודש הגיעה, של אהבה וזמירות
אחרי שבת כזאת כשצריך לחזור לחיי חול
חוזרים אבל עם כוחות להתמודד עם הכל

ולמאן-דהוא, אני בקשר עם הרבה מאד נשים שחזרו בתשובה. אתה צודק, יש זרם אדיר מאד של חזרה בתשובה, אבל גיליתי שכל בעלת תשובה, היא סיפור בפני עצמו. חלקם סיפורים בנאלים כמו שלי של אנשים שהדת נפלה עליהם ולא הגיעו לכך מתוך מסקנה מתבקשת (אם היה לך סבלנות לקרוא עד הסוף) ואחרים באמת משכמם ומעלה, פשוט מתוך עומק מחשבה עצמי הגיעו למסקנה שיש דברים בגו וחיפשו לבדוק הלאה. אין כזה דבר "חזרה בתשובה מכנית" כי זה תהליך מאד ארוך שדורש הרבה כוחות ולא ייתכן שאדם יצליח להתמודד עם זה, אם זה לא בא מנקודה פנימית. פשוט אצל כל אחד הנקודה הפנימית התעוררה ממשהו אחר.