סיפורים לכבוד שבת

בימים הקרובים, מתקיימת חלוקת "קמחא דפסחא" במאות מקומות ברחבי הארץ. כמה נהדר הוא המראה, לראות את עם ישראל בתפארתו, עוזר אחד לשני, בהצנע ובכבוד, דבר שאינו קיים בשום מקום אחר בעולם. לפנינו סיפור מרגש על אחת מני אלף מהתוצאות הברוכות שנגרמות מחלוקה זו.

 

את הסיפור שלפנינו סיפר בעל המעשה, הרב י. מ. מירושלים:

 

באחד הימים העמוסים של ערב פסח התשס"ח, הייתי אמור לקבל חפץ מסוים, מאחת החנויות הממוקמות ברחוב יחזקאל בירושלים. הגעתי למקום, אך בעל החנות ביקשני לחזור בעד שעה, רק אז יהיה החפץ מוכן.

 

כעבור שעה ורבע חזרתי. עיני הבחינו באברך צעיר שעמד שם עם עגלת ילדים. נזכרתי שגם לפני שעה ורבע ראיתי אותו עומד שם. הדבר נראה לי קצת מוזר.... משום שגם אז עמד כך, כמעט באותה תנוחה...

 

לא הרביתי בהיסוסים. ניגשתי אליו ושאלתי אותו, שמא הוא זקוק לעזרה. הסברתי לו ששמתי לב שהוא ניצב אותו מקום ובאותה תנוחה כבר שעה ארוכה, וכי יצר הסקרנות שבי לא מאפשר לי לעבור על כך לסדר היום....

 

בתגובה לשאלתי, חייך האברך בבישנות מה, והחל לספר סיפור מדהים: 

 

"הנני מתגורר אי שם במרכז הארץ. לפני שלוש שנים בדיוק, הייתי צריך לסדר איזה עניין בירושלים ונזדמן לי לנסוע באוטובוס שדרך מסלולו היה ברחוב יחזקאל. הייתי אז צעיר חילוני... האוטובוס התנהל בעצלתיים. כשהגענו להצטלבות יחזקאל אבינועם ילין, הוא נע לאיטו. בקושי זז. התקהלות של אנשים הפריעה לתחבורה הסדירה. אחד הנוסעים הציץ מהחלון והבחין בהתקהלות של חרדים. הוא מיד החל לרטון בקול: "שוב החרדים עושים הפגנות"... 

 

אך הפעם, היה זה הנהג - חילוני למהדרין - שהתנדב להרגיע: "לא, זו לא הפגנה! מתקיימת כאן חלוקת מזון לפסח למשפחות ברוכות ילדים. אני מכיר את זה משנים קודמות... במשך יומיים שלושה מגיעות לכאן משאיות ענקיות שפורקות טונות של סחורה לחלוקה חינם... הם יודעים לעזור אחד לשני, לא כמו אצלנו"... סיים הנהג את המונולוג.

 

נדהמתי למשמע אוזני. מעולם לא ראיתי כזה דבר. עיני נצמדו לשמשת האוטובוס, אך לא הייתי מסוגל "לבלוע" את כל המראה הגדול הזה בבת אחת. האוטובוס המשיך במורד רחוב יחזקאל". 

 

"נולדתי בבית חילוני", המשיך האברך בנימה אישית, "לא היתה לי אף פעם שנאה לדת או לחרדים. הם פשוט היו מחוץ לתחום ההתעניינות שלי. אך המראות שנגלו לעיני ברחוב יחזקאל הסעירו את רוחי ולא נתנו לי מנוח. גמלה החלטה בליבי לחזור למקום! ואכן חזרתי. שעתיים תמימות התבוננתי ב"חלוקה" המסורתית. אינני יודע איך זה קרה, אבך עובדה שהדברים ששמעתי והמחזה שראיתי נתנו לי דחיפה עצומה להתעניין, ללמוד ולהכיר את היהדות המקורית, דבר שלא עשיתי מעודי!

 

במשך כל  הדרך חזרה לביתי לא יכולתי להסיח את הדעת. כל הזמן חשבתי על המציאות שנגלתה לפני, בה החרדים עוזרים אחד לשני, ואיך זה שחלוקת המזון מתנהלת ללא קולות או מריבות, אלא באופן נפלא ומופתי.

 

במהלך החודשים הבאים הפכתי בנושא והעמקתי בו. התחלתי ללמוד בישיבה, ומכאן ועד לשמירה מלאה ש תורה ומצוות הדרך היתה קצרה. זכיתי בהמשך הדרך אף להקים בית כשר ונאמן בישראל.

 

כבר לפני שנתיים שאלתי את הרב שלי האם אני חייב לברך כאן "ברוך שעשה לי נס במקום הזה?" כי במקום הזה נפקחו עיני ונגלה לפני עולם של אור ואושר!

 

הרב חייך והשיב שאין חיוב ברכה, אך אני יכול להודות להקב"ה על כך באמירת מזמורי תהילים במקום."

 

"ובכן", סיים האברך, "כפי  שאתה רואה, אני עומד כאן כבר שעה ארוכה ואומר תהילים ומודה לה' על הנס שעשה לי במקום הזה".

 

התרגשתי מאוד לשמע סיפורו של האברך. חשבתי שבזה תם סיפורו המופלא, אך כאן נכונה  לי הפתעה. האברך הצדיק אמר לי דבר נוסף שריגש אותו עד לדמעות: "אתה רואה בעגלה את התינוק שלי? איך אתה חושב שקוראים לו? קראתי לו פסח, כדי להודות לה' ולזכור תמיד את החסד הגדול שעשה עימי"

 

שולח הסיפור, הרב י. מ., מסיים את סיפורו כך: "איני יודע אם גם השנה הוא יגיע. אני בכל אופן מקווה בעזרת ה' לגשת לבדוק. אשמח מאוד לראות אותו שוב."

 

(איש לרעהו. הובא בעלון קבלת שבת פרשת ויקהל פקודי).