סיפורים לכבוד שבת

 

באדיבות ד"ר אבי האופט

 

העיר צפת היא אחת משכיות החמדה של ישראל. הנופים ההיסטוריים שלה, סמטאות העיר העתיקה, בתי הכנסת העתיקים, גורמים לה להיות מקום שמושך אליו אמנים ותיירים רבים. אך למרבה הצער, היו מאותם אומנים שלא ידעו לשמור גם על קדושתה של העיר צפת, קדושה שממנה נובעים יופייה המיוחד וההוד הקסום שהיא עטורה בו.

 

האמנים, נפש רגישה להם, מבט חד להם, שקולט עולמות שונים, ומבטא אותם על כן הציור, אך יש מהם כאלו שחסרים היו את הרקע הרוחני המתאים, חסרים היו את ההבנה הבסיסית, שבת מה היא, קדושה מה היא, קדושת השבת מה משמעותה ואיך היא יכולה להישמר.

 

כזה היה המצב שגרם לאי אלו מציירי צפת להגיע אל העיר העתיקה של צפת, מקום שקדושה שרויה בו, מקום שהילכו בו האר"י הקדוש, מקום שחובר בו הפיוט "לכה דודי", ולנסות להנציח את היופי ואת הטוהר על כן הציור דווקא ביום שבת קודש.

 

דיבורים ודיונים לא סייעו פה, וגם ויכוחים לא תמיד הביאו את התוצאה הרצויה. הם באמת לא הבינו מה לא בסדר.

 

דיבורים לא עזרו. ויכוחים לא עזרו. אבל מנת קיגל עזרה גם עזרה. וכך היה המעשה.

 

ביום שבת אחד, פגשה אחת המתפללות בדרכה אל בית הכנסת ציירת שציירה בתוך העיר העתיקה. המתפללת לא אמרה דבר, והמשיכה אל בית הכנסת. 

 

בתום התפילה, נערך "קידוש", ואחריו הוגש למתפללים כיבוד של מיני מזונות ושתיה, וחולקו בו מנות למתפללים, ובכללם מנת "קיגל", הלא היא פשטידת האטריות הידועה מדורי דורות כמאכל שבתי מובהק. טעמה מתוק או חריף, צבעה חום בהיר או חום כהה, עשויה היא ביד אומן, ונאכלת בשבת בבוקר.

השתתפה המתפללת ב"קידוש" וכובדה במנת "קיגל" טעימה, אך היא לא טעמה ממנה דבר, אלא נטלה אותה עימה. בדרכה לביתה, פגשה שוב את הציירת, ניגשה אליה, בירכה אותה ב"שבת שלום" לבבי, והגישה לה את מנת ה"קיגל" החמה, תוך כדי איחולי הצלחה רבה בימי החול.

הציירת הבינה את הכוונה, ויותר לא נראתה כשהיא מציירת בתחומי העיר העתיקה. 

 

הסיפור הובא ע"י ד"ר אבי האופט, בספרו על העיר צפת לדורותיה.