סיפורים לכבוד שבת
והיה העולם שמם
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל
- פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 16:52
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 609
והיה העולם שמם
הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א ** מאמר בכות על מרן רבינו ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל ** פורסם בעיתון "קוראים אלעד"
"ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ", מה טיבם של שבעת הימים? אמר רב: אלו ימי אבילות של מתושלח. ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא" (סנהדרין קח, ב).
הקב"ה עיכב את גזר הדין של חורבן העולם, כדי שמתושלח הצדיק יוספד כהלכה.
ומקשים: הלא בדור המבול עסקינן, אנשי דמים ומרמה. מי מאנשי דור המבול הספיד את מתושלח, שלכן העולם עצר מלכת, עצר מלקיים את רצון ה' ודינו הנורא, במשך שבעה ימים??
ומשיבים חכמי המוסר: אמת ונכון, אנשי דור המבול לא הספידו את הצדיק, אך הבריאה עצמה, השמים והארץ וכל צבאם, כל בריאה ובריאה מבעלי החיים, כל צומח וכל דומם, הבינו אל נכון את גודל החובה להספיד, לבכות מרה, על הסתלקותו של גדול הדור!!
ברוך הוא וברוך שמו, אנו לא אנשי דור המבול, חלילה, ואנו עצמנו, רבבות אלפי בני ישראל, נבכה את השריפה אשר שרף ה'.
אך מלבד הכאב, היגון והצער האין סופי שלנו, של לגיונות שבט לוי, יושבי אהל ותופסי תורה, יחד עם כל כלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, הרי הבריאה בעצמה זועקת כעת בקול נהי ומספד גדול!!
כאשר הסתלקו תלמידי רבי עקיבא, נאמר בגמרא (יבמות סב, ב) ש"והיה העולם שמם".
לא רק עולם התורה שמם, אלא העולם כולו, פשוטו כמשמעו, היה שמם. הבריאה כולה עוצרת כעת מלכת ואומרת בצער, את דברי המקונן במסכת כתובות (קד, א): "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש".
---- ארון אלקים נשבה ונצחו אראלים את המצוקים, ונסתם לבם ועינם של ישראל, ורוח אפינו אשר אמרנו בצלו נחיה עד עת קץ גאולתינו, עזב אותנו לאנחות בעוון הדור. וכצאן ללא רועה נשארנו, וציון וירושלים תתן קולה על שקיעת שמש גבורתה וכיבוי אורה. מי יתנה תוקף האבידה אשר כולנו אבדנו, בהלקח מאתנו אור עינינו אשר האיר נתיבות בית חיינו, ושמשו יצא על פני העולם כולו, ועליו נשען בית ישראל.
--- אוי לה לספינה שאבד קברניטה!!!
&&&&&
רבנו הגדול מרן זיע"א ציווה עלינו בצוואתו המרטיטה, שכולנו בכינו בכי תמרורים כששמענו אותה, ש-"לא לכתוב שום מאמר עליי בעיתונים יומיים, שבועיים, חודשיים. מספיק תמונתי ולא כמו שרגילים לכתוב טובתם". בהוראת גדולי ישראל שליט"א, אותה שמעו מערכת העיתון בעצמם, אנו מפרסמים סיפורי מופת והוד על רבנו הגדול זצ"ל, אך אין ספק שעילוי הנשמה הגדול ביותר, כך סבר רבינו נשמתו עדן, היא עסק התורה.
רק לפני מספר שבועות סיפר לי ידידי, מחכמי עירנו, הרה"ג רב"צ שטיינמן שליט"א, על הנהגות סבו מרן רשכבה"ג ראש הישיבה זצ"ל: "סבא סבור שהענין הגדול ביותר לעילוי הנשמה הוא שבני המשפחה לומדים לעילוי הנשמה. ואכן, משפחתנו מתאספת ולומדים משניות יחדיו לע"נ הסבתא ע"ה. סבא סבור כדעת הגר"א ז"ל והמקובלים בענין אי כניסה לבית הקברות שלא לצורך גדול, אך כדי שלא יגידו ש"הרב שטיינמן לא עולה לקבר של רעייתו", כדי למנוע דיבורים ותהיות, אזי סבא עולה לקבר, ושם קוראים את פרקי התהילים הנהוגים. סבא מדגיש שלימוד התורה היא הזכות הגדולה ביותר לעילוי הנשמה". [ואגב, לפני מספר שנים סיפרתי למרן הגראי"ל זצ"ל שבתקופת השואה הנוראה שלחו ראשי ה"יודנראט" שבגטו-קובנה את ידידי מר יהודה ביליס שיחי' להציל ילדים יהודים ולהבריחם מתוך הגטו. הנער יהודה ביליס סחב על כתפיו, בתוך שק ירקות, ילד יהודי קטן והובילו אל מחוץ לגטו, לידיו של כומר קתולי, שהעבירם לידים נאמנות. 22 ילדים רכים ניצלו כך בזכותם של מר ביליס שיחי' ואותו כומר נוצרי, שחירף את נפשו למען הצלת הילדים מתחת ציפורני הקלגס הנאצי יש"ו. לאחרונה נסע מר ביליס לליטא ורצונו הכביר היה לומר קדיש לעילוי הכומר הנ"ל, במהלך טכס רשמי לזכרו של הכומר ובהשתתפות יהודים רבים ולהבדיל גם בני לא ברית. לפיכך שאלני האם אפשר לומר קדיש יתום לע"נ הכומר הלזה, ששם נפשו בכפו למען כ"ב מילדי ישראל היקרים. מרן הגראי"ל שטינמן זיע"א חייך חיוך גדול וענה: "קדיש לגוי יעזרו לו כמו כוסות רוח למת... ואפשר לומר קדיש על גוי, אך הקדיש לא יעזור לו"...].
עולם התורה חב את חייו למרן בעל איילת השחר זיע"א. רבבות הכרעות ציבוריות ופרטיות נחתכו בחזו"א 5 בנושאי האידישקייט, תורה וישיבות, וכהכרת הטוב למרן ראש הישיבה זצ"ל נביא את דבריו בענייני חנוכה, שהרי זה עילוי הנשמה הגדול ביותר למרן זצ"ל.
אמר רבנו זיע"א שמתחילה היה נוהג להדליק בשקיעה כפי שנהגו גדולי ליטא ע"פ הגר"א. וכשעבר לגור בבני ברק הדליק כעשרים דקות אחר השקיעה, כמו שהדליק מרן החזו"א, אמנם אח"כ שמע שאין זה ממנהג החזו"א בעצמו, אלא שנהג כך מחמת שכך נהג אביו של החזו"א, ולכן חזר רבנו להדליק בשקיעה. ובשנת תשע"ב חזר לנהוג שמדליק כעשר, חמש עשרה דקות לאחר השקיעה, וטעמו ונימוקו, שבשקיעה עדיין יש אור חזק בחוץ ואין ניכר כ"כ אור הנר. ונשאל כיצד שינה הנהגתו מכל השנים, השיב: "אני מקיים את המצוה כל שנה מחדש ע"י שאני לומד את ההלכות מחדש, וכיון שהשנה זה מה שיצא בהלכה, אז כך אני נוהג" .
מרן ה"חזון איש" סובר שהחצר עליה דיברו חז"ל, הראשונים והפוסקים, היא דווקא חצר של ימים עברו "שהיו משתמשים בו בטחינה ובאפיה ובשטיחת פירות ושאר צרכים, ופעמים אוכלים וישנים בהם כדרך החקלאים בימים ההם. אבל אצלנו אין החצרות אלא רק לאוויר" (לשונו בחזו"א מזוזה קסח, ו). מסיבה זו, סובר החזו"א, שהגרים בבניינים משותפים, אינם מדליקים נרות בפתח חצרותיהם או בפתח חדר המדרגות, אלא בפתח דירתם או בחלון הפונה לרחוב. ודעת מרן הגראי"ל זיע"א היא לגבי חדרי פנימיה של בני הישיבות, שאם הבחורים מסתובבים בפרוזדורים של בנין הישיבה בפיז'מות, דינו כבית אף לדעת החזו"א וצריך להדליק בפתח בנין הפנימיה (תורת המועדים סקי"ח, ועי' בארוכה בהערות במשנ"ב בהוצאת דרשו).
כשנמצאים כל בני הבית יחד עם בעל הבית במקום אחד שלא בביתם, דעת רבינו הגראי"ל זצ"ל שכל בני הבית טפלים לאביהם ויוצאים בהדלקתו, אף שלא מדליקים בבית (שלמי תודה חנוכה סי"ט, ג).
סח בן רבנו זצוק"ל, הגר"ש שליט"א: זכורני, בזמן שהיתה גרה בביתנו הסבתא מרת שרה קורנפלד ע"ה, בחנוכה היה שאלה על הדלקת הנרות, כי לא היה לה דין של אורח היות והיה לה אוכל שקנתה מכספה, ובישלה לבד וכל צרכיה עשתה מכספה ולבדה, מאידך היתה לנה בביתנו, ולמעשה לפני חנוכה נתנה למרן שליט"א מעט כסף, והשתתפה איתו בחלקו מהנרות שלו ובזמן הברכה עמדה בסמוך והוא הוציא אותה בברכה ובהדלקת הנרות.
בדבר מקום הדלקתם של בחורים. אמר מרן זי"ע שהיה נראה לו שבחורי ישיבה עיקר קביעותם בחדר שינה שלהם, שהחדר אוכל הוא כמו מסעדה. אבל החזו"א סבר לא כך, וממילא א"א לעשות דלא כהחזו"א. וכשנשאל רבנו זי"ע אולי יקחו את האוכל לחדרים ויאכלו שם. לא הסכים כל כך, ואמר שזה נקרא שהם אוכלים היכן שמדליקים, ולא מדליקים היכן שאוכלים, וע"כ הורה שאלו שגרים בבני ברק שיאכלו וישנו בבית ושם ידליקו, ואלו שגרים מחוץ להעיר ידליקו בחדר אוכל. וסיפר נכדו רבי נ. צ. שטינמן שבעת שלמד בגאון יעקב והיה ישן בדירה סמוכה לישיבה, הורה לו רבנו שידליק בחדר אוכל בברכה ואם רוצה להדר ידליק בלא ברכה בחדר שישן, וסגי בנרות רגילים וא"צ לנרות שמן שם.
עוד נשאל רבנו שנוסעים הבחורים אחרי מסיבת חנוכה לביתם מחוץ לעיר היכן ידליקו, ואמר שידליקו בישיבה דנחשב שעוקרים אחרי המסיבה ואע"פ שיודעים מקודם שיסעו.
עוד נשאל אם מדליקים בחלון שפונה לשביל שעוברים בין החצרות ללא רשות ושלא כדין האם זה בסדר. ואמר שהעיקר שיהיה ניכר לרבים ואי"ז משנה האם העוברים עושים כדין שעוברים שם. (כאיל תערוג).
כשהבעל נמצא במקום אחד ואילו האשה נמצאת במקום אחר, והבעל מדליק נרות במקום שהותו, נחלקו פוסקי זמנינו האם האשה יוצאת ידי חובה בהדלקת בעלה. ודעת מרן הגראי"ל זיע"א שהאשה נטפלת לבעלה ש"אשתו כגופו", ולכן היא יוצאת בהדלקתו בכל מקום שהוא נמצא (שלמי תודה, שם).
מכאן ואילך מרשימות ידידי הרה"ג רבי ישראל מאיר פלמן שליט"א: מקום ההדלקה איתא בשו"ע שהוא מפתח ביתו מבחוץ, וחידש החזון איש שאין הכוונה דוקא פתח שנכנסין דרכו לבית מרה"ר, אלא ה"ה מרפסת הבית שמיועד להיכנס לבית, חשיב פתח ביתו הסמוך לרה"ר, כיון דאיכא עליה תורת פתח, והוא נראה מרה"ר. ועפ"ז נהג רבינו הגראי"ל להדליק הנרות בטפח הסמוך לפתח הכניסה מהבית למרפסת הפונה לרחוב חזו"א, ואף שמרפסת ביתו היתה סגורה, מ"מ אמר דכיון שאינו משתמש בה לדיורין א"כ בפתח המרפסת כבר נגמר הבית.
בזמנים שהיה מרן זצוק"ל מדליק בפתיל צף, היה מחמיר להבהב תחילה מב' הצדדים כדי שימס החלב העוטפת את הפתילה, כדי שלא ידליק ברגע הראשון עם שעוה, ואז אם הדלקה עושה מצוה אפשר דלא חשיב שהדליק בשמן.
שמן הראוי למאכל, במ"ב סי' תרע"ג סק"ד כתב דיש להקדים שמן לשעוה משום שהנס נעשה בשמן, אף דשעוה נמי צליל כשמן מ"מ שמן קודם לפי שבו נעשה הנס. ולפ"ז מבואר דיש מעלה להדליק דומיא דמנורה דביהמ"ק, ולפ"ז אמר דיש הידור לקחת נר הראוי למאכל שדומה יותר לשמן המנורה. אולם לשואלים אומר דאין צריך להדר בזה אך מי שיכול כדאי להשקיע בזה.
את השמש מקפיד להדליק משמן סויה ולא בשמן זית, וכנראה טעמו משום בל תשחית, עי' שבת דף קמ ע"ב.
מקום ההדלקה בפתח החצר, דעת הגרי"ז שאף בזמנינו יש להדליק בפתח החצר, אך החזו"א נחלק כיון שבזמנינו אין משתמשים שם תשמישי בית כבזמן הגמ', ולפיכך אמר להדליק בחלון. ולכו"ע אם הדליק בחלון אין זה מעכב בדיעבד. ואמר רבינו לבחורי ישיבה הישנים בפנימיה, שכיון שכל הקומות עומדות לתשמישי הבחורים, ורגילים להסתובב בכל הבנין עם בגדי לילה, דחשיב פתח הבנין כפתח בית דעלמא, וגם לחזו"א אפזר להדליק בפתח הבנין.
שיעור הזמן עד שתכלה רגל מן השוק, בשבת דף כא ע"ב מבואר דהוא עד דכליא ריגלא דתרמודאי, וברי"ף שם כתב דהוא כמו חצי שעה. ודנו הראשונים אי תקנת חז"ל היה להדליק שיעור זמן דחצי שעה משקיעת החמה (לפי שבזמנם היה זה השיעור שתכלה רגל מן השוק) ולא תליא כלל בזמן שתכלה רגל מן השוק שבכל מקום, או דתקנת חז"ל הוא להדליק עד שתכלה רגל מן השוק שבכל מקום (אלא שבזמנם הוא היה חצי שעה), ועי' בזה בריטב"א שם. ולמעשה החזו"א הדליק בשיעור חצי שעה ולא חשש לעד שתכלה רגל מן השוק, ומרן הגרי"ז החמיר בזה.
ואמר רבינו זי"ע במי שיש לו אפשרות להדליק בנרות חלב (שעוה) לזמן מרובה או בשמן זית לחצי שעה, דתלוי בהנ"ל, דלחזו"א ידליק בשמן, ולהגרי"ז עדיף שידליק בנרות חלב.
[ובשם החזו"א הובא שהיה מכבה הנרות לאחר שעבר חצי שעה. ואמר רבינו שיתכן שכיון שהחזו"א גר במקום שלא היו הרבה אנשים, א"כ לאחר חצי שעה כבר כולם ראו את ההדלקה, וממילא כבר יכול היה לכבות, אבל בזמנינו שכל הזמן עוברים עוד אנשים אולי יש ענין להדר יותר כל זמן שעוברים. ולשאולים אמר רבינו, שאין חיוב להשאיר הנרות דולקים יותר מחצי שעה, ומ"מ איכא בזה פרסומי ניסא].
רבינו זי"ע הידר ליתן הרבה שמן כדי שידלק עד למאוחר מאד לתוך הלילה כל זמן שאנשים עוד מצויים ברחוב.
כשיש לו שמן פחות מחצי שעה אי יש בו קצת מצוה, במג"א סי' תרע"א סק"א שמי שאין לו שמן הרבה יתן באחד כשיעור והמותר יחלק לכולם, ומבואר שאף שאין במותר שיעור דחצי שעה מ"מ יש קצת מצוה. ולפ"ז רצו להוכיח דה"ה במצה מי שיש לו רק חצי זית מצה יאכל עכ"פ חצי כזית. ואמר רבינו דאין ראיה לפי שבנרות כל זמן שדולקות האש דולקת בשוה ניכר שפיר תוספת הימים של הנס, ולכן אף שאין דולקות מספיק זמן יש בזה קצת מצוה כי באותו זמן ניכר ריבוי הנס, משא"כ החצי זית מצה אין בכך כלום.
מי שאינו יכול להדליק בזמן, אלא מיד בפלג המנחה או בלילה בשעה עשר, אמר רבינו שאם עדיין לא כלתה רגל מן השוק והולכים שם הרבה אנשים שידליק בשעה עשר.
במוצאי שבת חנוכה נוהג רבינו כמנהגו בכל השנה שלא לעשות מלאכה עד צאת השבת לשיטת ר"ת בזמן 'זעקסטיל' (ששית היום שהוא ב' שעות זמניות אחרי השקיעה), ולכך במוצ"ש מדליק רק אחרי שעברו שתי שעות זמניות לאחר השקיעה.
מצות חנוכה בא כדי לפרסם הנס, כדי שעל ידו יבואו להכיר בהשגחה, ונאנח רבינו על מה שעושים עסק שלם ממעשה ההדלקה, וכשמדליקים הכל נגמר, ואת התכלית של ההדלקה שכיוונו חז"ל שוכחים.
בדינא דמהדרין, דעת המ"ב (סי' תרע"א סק"ה) דהוא דוקא אם מדליק כמספר הימים, אבל בלא"ה לא ידליק רק כעיקר חיובו, שהוא נר אחד, לפי שהדין מהדרין הוא לעשות כמנין הימים וכשאינו עושה את מנין הימים תו אין שום ענין להרבות בנרות. ולפיכך מי שיש לו ביום השלישי רק ב' נרות ידליק נר אחד. ואמר הגראי"ל שאף לשיטתו אם לאחר שהדליק כל הנרות נכבה נר אחד, שלא יכבה את הנר השני, כיון שכבר הדליק כל הנרות כדין והדלקה עושה מצוה. והוסיף יותר שאף אם בעת ההדלקה כשבא להדליק נר השלישי לא נדלק, מ"מ לא יכבה את הנר השני, כיון שבשעת ההדלקה הדליק כדין.
שבת דף כב ע"א נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי, כתב רבינו בספרו (אילת השחר שם)הנה במבוי קי"ל דמהני אמלתרא (עי' עירובין ג' ע"א), ולפ"ז לכאו' גם בנר חנוכה יועיל אמלתרא, ואולם לא מצינו כן. לסוברים שמועיל להדליק מעל כ' מצד מה שנראה לבתים שממול הבית שלו, העיר רבינו (שם) דלפ"ז אין צריך שיהיה ממש בית כנגד ביתו, אלא אף שיש בית נמוך שמביתו ליכא כ' אמה ש"ד, וצ"ע
קטן שהגדיל בחנוכה, ודרכו להדליק בשקיעה, דעת רבינו שטוב יותר שידליק באותו יום כ-35 דק' אחר השקיעה, אף שבכל יום מדליק בשקיעה.
יל"ע אם יכול להדליק בנר אחד נר חנוכה ונר שבת, כגון שמדליק על שולחנו ולנר ביתו נצרך לשמן יותר מחצי שעה, וקי"ל (סי' תרע"ב) דלאחר חצי שעה מותר להשתמש לאורה, וא"כ חצי השעה הראשונה יהיה זה לשם חנוכה ולאחר מכן לשם מצות נר שבת ויעלה לשניהם. אולם רבינו זיע"א אמר דכיון שעכשיו אינו עולה לשם שבת, א"א לברך על זה נר שבת, וא"כ עי"ז יפסיד הברכה, דכל דבר שעתה אינו מקיים המצוה אף שאח"כ יתקיים מאליו אין מברכים עליו, וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' שה סקי"ג דמי שנותן חמש סלעים לפני שלשים יום אינו יכול לברך, דעתה הפדיון לא חל, ואח"כ נעשה מאליו בלא מעשה דידיה.
במה שמצוי בזמנינו מארז שבתוכו כוסית עם שמן ופתילה, ושוברים ראש הכוסית ומדליקים בו, ואח"כ משליכים אותו לאשפה ואינו מיועד כ"א לשימוש חד פעמי. אמר רבינו דש"ד, דהרי דעת המ"ב סי' תרע"א סקי"ח שאפשר להדליק בנר שעוה אף בלא כלי. אולם ברבינו יצחק סגי נהור בנו של הראב"ד כתב דבעינן כלי, דילפי' נר חנוכה מנרות בית המקדש שהיו כלי מכלי בית המקדש, ולדבריו יל"ע בדין כוסיות הנ"ל.
&&&&&
ועוד נקודה אחת, חשובה עד למאד מאד:
מרן ראש הישיבה זצוק"ל לימד את כולנו שיעור חינוכי אדיר מאין כמותו, בשעת ההלוויה, כשמאות אלפים הקשיבו בזעזוע לצוואתו הנוראה:
"המצבה תהיה הכי זולה ופשוטה, לא לבזבז כסף עבור קניית מקום בבית הקברות שעולה ביוקר, אבל אם רוצים לתת צדקה- שיתנו, בלי קניית מקום"...
יהודי "פשוט", שרוצה מקום קבורה פשוט, בין אנשים פשוטים, בזול ובפשטות.
וכולנו הרי יודעים שכך חי רבינו הגדול זיע"א את כל חייו.
אני זוכר, לפני שנים רבות, את הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל דורש בבית כנסת בפ"ת ולידו ישב ר' אברהם ריין ז"ל, מראשי צא"י ומקים ישיבת כפר סבא, שמרן זצ"ל היה ראש הישיבה שלה. הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל סיפר את הסיפור הבא לפני ר' אברהם ריין, שאישר בנענועי ראש את הדברים: "חצי שנה לא הצליח ר' אברהם ריין להשיג משכורות לצוות הישיבה בכפר סבא. כעבור חצי שנה, הגיע ר' אברהם לרב אהרן לייב ובידו כל המשכורות של החורף. רב אהרן לייב סירב לקבל את המשכורות. "הרי הסתדרנו כל החורף גם בלי משכורת, אז בשביל מה לקבל עכשו את הכסף?"...
"פנה ר' אברהם ריין לרבנית שטיינמן ושאל אותה: "איך הסתדרתם כל החורף בלי משכורת?"
"השיבה הרבנית: "החצילים נמכרו כל החורף בשוק מאד בזול, אז קניתי חצילים. וכך אכלנו חצילים כל החורף, חצילים לארוחת בוקר, חצילים לארוחת צהרים וחצילים לארוחת ערב"....
בדור חיצוני כל כך, בו מוסדות חינוך, גם מפוארים, מוציאים עשרות ומאות אלפי שקלים על הופעות ססגוניות, מופעי ראווה ויוקרה. בדור בו אנשים נאנקים תחת עול החובות רק כדי להרשים, להתעסק בחיצוניות מדומה, בהשחתה עצומה של כסף עבור כמה שיותר יוקרתי ומושך, מנקר עינים וחדשני. בדור בו הביזבוז והמותרות נהפכו לאבן יסוד, חתונות יקרות, אירועים בסטייל, הכל לפי צו האופנה, הכל נוצץ, זוהר ועולה המון דמים יקרים, תרתי משמע, קיבלנו במסע ההלוויה שיעור אדיר בחינוך. למה? למה להוציא כסף על מצבה יקרה, כשאפשר לקנות מצבה פשוטה? למה לנקר את העיניים? למה להוציא כספים לחינם? הרי אנחנו בני תורה. הרי כולנו יודעים שלא ניקח את כל הביגוד וסלוני הפאר, התאורה והאופנה, הנוצץ והחיצוני, לעולם הבא. אז בשביל מה לבזבז על זה כל כך הרבה אנרגיה, כסף ומאמצים?! לא חבל על כל דקה מחיינו?!
וכששיעור החינוך הכל כך נוקב הזה טפח לנו בפנים, כולנו פרצנו בבכי מטלטל, חסר מעצורים.
---- והיה זה שיעורו האחרון של מנהיג הדור והדרו. שיעור שהלוואי ולא יישכח עד עולם.