מאמרים הלכתיים - הרב ש. ב. גנוט
הערות על מסכת מגילה
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים תורניים - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
- פורסם בשישי, 14 ינואר 2022 00:34
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 434
הרב שמואל ברוך גנוט
הדרן עלך מסכת מגילה ודעתן עלך
בסוף שבוע זה מסיימים רבבות לומדי הדף היומי מסכת מגילה. נביא בזאת כמה סנסנין ופנינים, הערות והארות, שעלו ברעיוני בלימוד המסכת השתא הכא.
לימוד משניות ביום פורים: מגילה ד, א: ואמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דמיה לי סבור מינה למקרייה בליליא ולמיתנא מתניתין דידה ביממא אמר להו רבי ירמיה לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא כגון דאמרי אינשי אעבור פרשתא דא ואתנייה. צ"ב מאי ס"ד היה לבני הישיבה שיתחייבו ללמוד משניות ביום, והיכן מצינו חיוב ללמוד משניות והלכות משום פרסומי ניסא (מלבד תקנת לימוד הלכות חג בחג). ובפרט שבזמן מרדכי עצמו לכאו' לא התחדשו עדיין ההלכות שבקריאת המגילה אלא רק לאחר מכן. שו"ר במרומי שדה שכתב כך: פי' ולשנותה, דצריך להיות הקריאה בידיעה של הביאור להבין ולהשכיל בה, והוי זה כמו שלומד פרשה, דבפעם הראשון עובר עליה בלי ניתוח המאמרים, ובשעה שעובר שנית הוא שם לב להשכיל יותר עליה. כך בחיוב קריאת המגילה ביום יש לדקדק במחשבתה יותר מבלילה. ומשו"ה כתיב בלשון מצוה, שאינו לעיכובא כ"כ, ועי' בסנהדרין דף ז' א'. וזה דלא כמו שפי' הרא"ש ז"ל בסי' ו' את הסלקא דעתין של הגמ' למיתנא מתניתין כו' עיין שם, עכ"ל. ועי' עלי תמר על הירושלמי מגילה פ"ב ה"ד.
רשעותה של ושתי: מגילה יב, ב: ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא אמר רבא יום השביעי שבת היה וכו', אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי רצונכם לראותה אמרו לו אין ובלבד שתהא ערומה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת, עכ"ד הש"ס. משמע דמידה כנגד מידה היתה ע"כ שהפשיטתן ערומות בשבת ולכן רצו להפשיטה ערומה. ויש להבין מדוע הפשיטה אותן דווקא בשבת. וי"ל שרצתה שיעשו מלאכות כדי שיחללו שבת בקום ועשה, וגם שלא ילבשו בגדי שבת וכך לא יקיימו מצות כבוד שבת.
שוב הראני אחי אהובי רבי אברהם ישעיהו שליט"א דברי התוס' הרא"ש בסוגיין, שכתב וז"ל: ומפשיטתן ערומות. לאו דוקא ערומות ממש אלא מפשיטתן עדיהן שלובשות לכבוד שבת, עכ"ל.
'טענת עוני' של המן למרדכי: מגילה טו ע"א- ע"ב: דאמר רב חסדא זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזבוטי. ופרש"י: וזה בא בפרוזבולי - מרדכי בא אליו בטענת עושר, המן בא בטענת עוני, שמכר המן את עצמו למרדכי קודם לכן ימים רבים בככרי לחם. וצ"ע, בשלמא מרדכי בא ב'טענת עושר', כי המן נמכר לו לעבד. אך מה הכוונה 'המן בא בטענת עוני'? איזה 'טענת עוני' טען המן?
והנראה שלהמן היתה טענה חזקה, טענת עוני. שכיון שמכר עצמו לעבד בגלל שהיה עני מרוד והגיע לפת לחם עד כדי פיקו"נ, כמובא בחז"ל (עי' בזה בספרי דבר למועד כל דעות וגרסאות המדרשים במעשה זה דמרדכי והמן), הרי המכירה היא מקח טעות, וכהא דב"ק קט"ז ע"א: הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו אמר לו טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו, אלמא אמר ליה משטה אני בך. וכהא דיומא פ"ג ע"ב: רבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא. אחזיה בולמוס לרבי יהודה קפחיה לרועה. וכבב"ק ס' ע"ב דמותר להציל עצמו בממון חברו. (ומרדכי טען כנראה כנגדו דהנה טענת היתרא להציל עצמו בבמון חבירו היא טענה בישרל לישראל, המצווה על 'לא תעמוד על דם רעך'. משא"כ בנכרי, וכ"ש בעמלק. ועי' בקונטרסי אגרת המלך עמוד יז, האיך האכיל מרדכי את המן לחם, והרי מחוייב היה להורגו מדין עמלק, עי"ש).
בנין בית המקדש כסתירה למלכות אחשורוש: מגילה טו, ב: ויאמר לה המלך לאסתר המלכה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש חצי המלכות ולא כל המלכות ולא דבר שחוצץ למלכות ומאי ניהו בנין בית המקדש, ופירש"י: ולא דבר שחוצץ במלכות - בנין הבית, שהוא באמצע של עולם, כדאמרינן בסדר יומא (נד, ב): אבן שתיה שממנה נשתת העולם, עכ"ל. ונראה באופ"א, עפ"ד במגילה ו, אדמוקמי מינה מלכי קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמן ישבו שתיהן אל תאמן חרבה קסרי וישבה ירושלים חרבה ירושלים וישבה קסרי תאמן. והיינו שבנין ירושלים היא סתירה לבנין אומות העולם. ועי' יומא כ, ב אלמלא גלגל חמה נשמע קול המונה של רומי ואלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה, ובביאור בעל העקידה בראשית שער א.
שוגג כמזיד ואונס כרצון באסתר: מגילה טו ע"ב, ותעמד בחצר בית המלך הפנימית אמר רבי לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראתו אריה שנאמר הושיעני מפי אריה. ופירש רש"י: על אונס - [אף על פי] שאני באה אליו מאלי - אונס הוא.
והנה בשלמא כשסברה שאולי נסתלקה ממנה רוה"ק משום שכינתה את אחשורוש כלב, שבה כעת ותיקנה וקראתו אריה. אך מה מקום יש להבהרה כלפי שמיא שעשתה מעשה באונס. הלא אינה עומדת לפני בי"ד הדן על מעשיה והאם אסורה לבעלה, אלא מול הקב"ה, שסילק ממנה רוה"ק בהיותו יודע מחשבות, ואם הקב"ה החשיב את מעשה למזיד ורצון, מה מקום להבהרה זו כלפי שמיא?
והמהרש"א כתב דאינו ענין לאחשורוש, אלא לכניסתה לבית הצלמים, ואסתר טענה דליכא דרכא אחרינא וחייבת לעבור שם, עי"ש. ואכתי קשה כנ"ל, דהא כלפי שמיא גליא אי איכא או ליכא דרכא אחרינא.
ונראה לחדש בזה חידוש גדול, שכאשר יש ספק אמיתי בליבו של אדם לאמיתות עומק פנימיות מעשהו, האם מוגדר הוא אצלו באמת כאונס או כרצון, והאם הולכת דווקא בבית הצלמים משום שמחשיבתו לליכא דרכ"א, אזי ההצהרה והבהרת הדברים, עצם ההכרזה, היא זאת שתעמיד את הרצון. דוגמה לדבר מה שמצינו בשו"ע או"ח סי' לח ס"ח שכותבי תפילין פטורין מהמצוות כדין עוסק במצוה, אך צריך להגדיר במדויק האם כוונתם למצווה או לשכר, והאם כוונתם בשווה או שהעיקר לזה והטפל לזה עי' מג"א וביאה"ל שם. ואפשר לחדש ולומר שכאשר האדם מסופק בעצמו מהי כוונת ליבו המדוייקת, האם נוטה היא בעיקר לטוב או למוטב, עצם ההכרזה בזה יכולה להגדיר לו עצמו יותר את הדברים, או שעצם ההגדרה מועילה במקום ספק והין ולאו ורפיא בידיה, גם כלפי שמיא. ועדיין צריך להביא ראיה לדברינו.
מגילה כס"ת: מגילה יט, ב: מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה. וביאר המהרש"א: ומיתורא דכ' הדמיון דרשו גם מה שעתיד להתחדש דהיינו מקרא מגילה דמדמה לה לגופה של תורה כדאמרי' פרק קמא שלום ואמת כאמיתה של תורה, עכ"ל. ויל"ע דהתינח לרש"י דפי' דשם איירי בס"ת, אך לדעת ר"ת בגיטין ו, ב ומנחות לב, ב דאיירי במזוזה שיש בה שם יחוד מלכות שמים, קשה מה מיוחד במגילה והרי אינה דומה היא לתורה בדוקא.
וצ"ל דבכ"ז מגילה דומה לתורה, כבמתני' יז, א דכל דיני כתיבת מגילה שווים לדיני כתיבת ס"ת, וכן הרמב"ם מגילה פ"ב ה"ט מדמה אותה לס"ת.
האם רבי יהודה הביא ראיה מן הקטן?: מגילה כ, א: רבי יהודה מכשיר בקטן דתניא אמר רבי יהודה קטן הייתי וקריתיה למעלה מרבי טרפון וזקנים בלוד אמרו לו אין מביאין ראיה מן הקטן. תניא אמר רבי קטן הייתי וקריתיה למעלה מרבי יהודה אמרו לו אין מביאין ראיה מן המתיר ולימרו ליה אין מביאין ראיה מן הקטן חדא ועוד קאמרו ליה חדא דקטן היית ועוד אפילו גדול היית אין מביאין ראיה מן המתיר. ויש להבין: וכי ר"י סבר שמביאים ראיה מהקטנים?
י"ל דר"י ס"ל שאע"פ שכלפי אחרים אין מביאים ראיה מהקטנים, מ"מ כלפי עצמו, כיון שטוען ברי לי שכך היה, כן צריך לנהוג בעצמו, כלפי עצמו.
והנה רבי הביא ראיה שקרא המגילה בפני ר"י, וטענו לו שאין מביאין ראיה מקטן ואין מביאין ראיה מן המתיר. וצ"ב, וכי לא ידע שר"י עצמו הוא המתיר. א"כ מה הביא ראיה מהא דקרא קמיה ר"י?
אלא שרבי רצה להוכיח שר"י נהג כן למעשה, ע"פ מה שראה בעצמו בקטנותו, ונהג כן גם כלפי אחרים, אע"פ שראייתו (או עדותו, כדברי הירושלמי בנדה בכעי"ז) לא התקבלה משום דהוי עדות דקטן.
עוד י"ל בזה דהנה התורי"ד הקשה דהא קי"ל בכתובות (כח א) דבדרבנן נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקטנן. ותירץ דמגילה שאני, כיון דתיקנוה כעין דאורייתא. ועי' מהרש"ם (חלק ח' סי' רכ"ט) כעי"ז, ובדומה לזה בשו"ת יהודה יעלה, שלא בכל דבר דרבנן מקבלים עדות קטן, אלא רק מה שמבואר במשנה בכתובות שם. לפי"ז י"ל דשפיר נחלקו בזה ת"ק ור"י, האם לדמות מגילה לשאר דינים דרבנן, או מגילה שאני דכעין דאורייתא תיקון.
מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם: מגילה כה, א במתני': מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם, ופרש"י: ולא מתרגם - חיישינן לגנותו. וצ"ב דהא אדרבה, הקורא את לשון הפסוק כפשוטו, סבור שראובן עבר עבירה חמורה, בעוד שבת"י וברש"י מבואר שרק בילבל יצועי אביו. א"כ לכאו' עדיף לקרוא ולתרגם כתרגום יונתן, ולהמעיט מגנותו של ראובן.
בפשטות י"ל שכיון שעמי הארצות לא מבינים כלל את המקרא, לכן עדיף לקרוא ולא לתרגם ואז לא יבינו כלל שראובן חטא. עוד י"ל עפמש"כ הר"ן על הרי"ף דהוא 'משום כבוד יעקב', והו"ד במהרש"א. ולזה י"ל דאם החשש היה משום כבודו של ראובן, אכן עדיף לתרגם ולהמעיט מעוונו. אך כיון שחוששים לכבודו של יעקב, אזי עדיף למעט בכבודו של ראובן ולא להמעיט כלל מכבוד יעקב ע"י עיסוק בענין ע"י התרגום.