יהודי של שבת

פרטים

קטגוריה: עידוד וחיזוק

פורסם בשני, 07 ספטמבר 2020 12:37

נכתב על ידי Super User

כניסות: 773

יהודי של שבת
הרב יוסף ברוק - עת לחשוב

השבת היהודית היתה מאז ומעולם מושא לקנאה ולהערצה. טעות נפוצה היא המחשבה כי תפקידה של השבת הוא לאפשר יום מנוחה פיזית בלבד.

השבת היהודית היתה מאז ומעולם מושא לקנאה ולהערצה. העובדה שבכוחה של השבת להעלות עמה את שומריה, וליצור עבורם מעין מציאות על בתוך מציאות יום יומית, עוררה את סקרנותם של אלה שנשארו בחוץ. ואכן, התואר "יהודי של שבת" היה למושג שביטא יותר מכל את השינוי שחל בו ביהודי עם בואה של שבת המלכה. כיצד מגיעים למצב זה? הרי מדובר על כשביעית מן החיים? אין זו התרגשות ספונטאנית הפורצת אחת לשנים רבות לאחר אירוע חריג ומסעיר או בשמחת נשואי בן או בת, הרי מידי ששה ימים חוזרת על עצמה אותה התעלות גם ללא אירועים חריגים.

טעות נפוצה היא המחשבה כי תפקידה של השבת הוא לאפשר יום מנוחה פיזית בלבד. פעם, כך יאמרו אותם "מבינים", היה האדם עמל קשה בכל ימות השבוע. ומשה בחכמתו מצא לנכון לתת לגב העייף יום מנוחה לחמור ולסוס באורוותיהם ולאדם בביתו. וימשיכו ויאמרו שהרי בעבר גם דברים פעוטים היו כרוכים במאמץ. למשל, להצית אש היה צורך בהקשת שתי אבנים עד שנאחזה האש הוא בודאי הזיע לא מעט, ולכן היה מקום לאסור הבערת אש. אבל כיום בנגיעה במתג החשמל אין מאמץ, ואם כן מה מקום לאסור זאת? שהרי אין זה גורם כלל וכלל למאמץ ולקושי? ויש שימשיכו ויקשו: אם אני נהנה מהמאמץ? לעבוד בגינה זה הרי מרגיע, נוסך שלווה על כולם, מה בכך כי אעשה זאת?

עיון קל בפסוקי התורה המצווים על השבת יגלה לנו דבר מעניין. האיסור הוא על עשיית מלאכה. הן בדברות הראשונות: "זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך...." (שמות כ' ח'-י'), והן בשניות: "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צווך ה' אלוקיך. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך..." (דברים ה', י"ב-י"ד) - חוזרת התורה על מילת המפתח "מלאכה".

מאידך, כאשר מתארת התורה את מעשיהם של בני ישראל במצרים משתמשת התורה במילה "עבודה": ,ויעבידו מצרים את ב ני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה. את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך... מקוצר רוח ומעבודה קשה,.

ההבדל בין מלאכה לעבודה הוא מהותי. המלאכה הינה יצירה, חידוש ובריאת דבר, בעוד שהעבודה אינה כזו בהכרח, והיא מלמדת על קושי, מאמץ וזיעה ניגרת.

הרצון להפנים את מעשה בריאת העולם מפנה אותנו אל איסורי המלאכה, היצירה. הבורא שבת פסק מכל יצירה חדשה. ששת הימים היו משופעים בחידושים ובחדשים. אך היום השביעי הוא היום שבו פסק הבורא.

ולכן, עבודה שהיא משקפת כאמור מאמץ וקושי לא תאסר, אלא אם כן יש עמה יצירה, חידוש. אך מלאכה תאסר גם אם קלה היא עד מאוד. האם כתיבת שתי אותיות כרוכה במאמץ? ודאי שלא. אך נוצר כאן דבר חדש. להעביר אש בוערת ודולקת אין בכך מאמץ (אין צורך להקיש באבנים), אבל יצרתי כאן דבר חדש, וכך הלאה. ולכן המדד אינו המאמץ והקושי אלא האם זוהי פעולת יצירה וחידוש.

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות ל"א ט"ז). פסוקים אלו מעמידים באור שונה לחלוטין את מטרת השבת. לא הרפית שרירים ומנוחת הגוף, לא אדם ובהמתו שווים, אלא היבט שונה לחלוטין. שבת היא אמצעי רוחני ראשון במעלה הנותן את היכולת לאדם לחיות גבוה יותר מעל העולם החומרי שבו הוא חי. השבת היא לעדות על דבר אדיר ועצום - בריאת העולם על ידי בורא.

בעולם שבו נעלם הבורא, שנראה כאילו הוא פועל לפי כללים מוכתבים וחקוקים מראש. חוקי המשיכרה, תקופות השנה ומהלך הזמנים נראים כפועלים ללא שליטתה של יד מכוונת. גם בחיי האדם לא אחת אין המציאות כפופה להגיון, ויש דברים רבים הנראים כ"טעות המחשב". כאן קבע הבורא את נקודת הבחירה. האם ישכיל האדם להסיר את צעיף ההסתר מעל חייו? היבחין בקשר שבין אירועים? וכי יוכל להצביע ולומר 'יד ה' עשתה זאת'? וכל מעשה וכל פרט הוא חלק מתכנית על? על כן היה צורך לחזק ולהעמיק את הידיעה וההכרה כי יש בורא לבריאה, והוא ממשיך לנהלה כרצונו.

ועל כן תהא הברית הזאת לעולם ולנצח יתקיים עם ישראל, וכיצד? איך ישרוד ויעבור את כל הקשיים בדרכו? בשמירתו את השבת, בהכריזו מידי ששה ימים "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". לא חייזרים מכוכבים רחוקים, לא אמבות שנשכחו בכדור הארץ על ידי יצורים שעשו כאן תחנה בדכם!... אלא ישירות בורא לעולם! בורא לעולם! החזרה והשינון האלו הם הם עיקר המטרה, למען ידע עם ישראל כי הוטלה עליו המשימה לפרסם ולהודיע כבוד שמו בעולם. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מ"ג כ"א). אך כדי שנוכל לספר תהילתו עלינו קודם כל להיות משוכנעים וברורים בדבר, ורק כך נוכל להשמיע ולספר אמונתנו וביטחוננו בכך.

הבה נשווה את השבת לאותן דקות הדומיה אשר מתבקשים התושבים לקיים מידי שנה בימי הזיכרון לחללי צה"ל ולנספים בשואה. באותן דקות קובע החוק כי על כל האזרחים לפסוק מכל מלאכה שהם עושים - הנהג יצא מרכבו, הזבן יעמוד ליד קופתו, וכל אחד ואחד יתרכז באותן שתי דקות (אגב, חלק זה חסר שהוא לכאורה העיקר מעבר לאותן דקותיים. מה עושים בהן? מה נעשה באותן 120 שניות יקרות?) מן הסתם ראוי לחשוב על הנופלים והנספים.

לזמן כה קצר הכל שובת ופוסק מן המרוץ הרגיל והשוטף. שתי דקות דומיה... וכי לא די בקביעת שעה מסוימת בתוך מהלך היום שתהא לצורך זה? שתי דקות אלו עוצרות את כל המדינה וגורמות להוצאה כספית ניכרת, אך כיוון שהמטרה מוצדקת, איש אינו מתעורר לשאול למה דווקא בצורה זו? כי אכן מונח כאן רעיון נכון. ללא שניטול פסק זמן ולו לשתי דקות, יקשה עלינו עד מאוד אם בכלל להגיע אל מטרתנו: כיבוד והערכת זכרם.

והנה מוטלת עלינו המטרה להכיר ולהעריך פעולות הבורא, להכירן ולראות בטובו עמנו על כל צעד וכל רגע ורגע של חיים שהעניק לנו, כי הכל מאתו. כיצד נצליח לעשות זאת בעוד מסביבנו הכל נראה הפוך ומתנגד לצורת חשיבה זו? הכל כאילו מתנהל מעצמו, ואין את הזמן לבדיקה וחשיבה על כל פרט ופריט כיצד הוא פועל וכמה תבונה מושקעת בו ומתפרצת מאליה כאשר מתבוננים בה במבט של מאמין. זוהי שבתו של היהודי. מנוף בעזרתו ירים את שאר ימי השבוע למעלה מהקרקע שהוא עומד עליה ברגליו.

ומכאן נובעות הנהגות ונפסקים דינים על הדברים שיש צורך לעשות לקראת השבת: ניקיון הבית, ניקיון הגוף, מתרחצים ומסתפרים לכבוד שבת. הבגדים אף הם "בגדי שבת", מכובדים ומיוחדים לשבת. ואם חלילה אדם נמצא במצב שאין לו בגדים אחרים, הרי שעליו לנהוג בהתאם לתנאים. ישנה צורת הלבישה, יעשה קיפול כלשהו בשונה מלבושו בשאר הימים, כי רק באמצעי הכנה אלו יכול אדם להכין עצמו לקראת השבת, אזי יוכל לכאמור להפנים את המסר שהיא נושאת: "ביני ובין בני ישראל - כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ"...

טעם איסורי מוקצה

פרטים

קטגוריה: עידוד וחיזוק

פורסם בשני, 07 ספטמבר 2020 12:35

נכתב על ידי Super User

כניסות: 766

שאלה:

מדוע קיים איסור 'מוקצה'? מה המקור ההלכתי שלו, ומדוע אסור להזיז את אותם דברים בשבת? האם משום 'מראית עין', או שיש טעם אחר ונרחב בענין?

תשובה: 

ראשית נבאר "מוקצה" מהו ?

מהו איסור מוקצה? לשון מוקצה הוא דבר שהאדם מקצה ומפריש מדעתו מלהשתמש בו,
כלומר ישנם דברים שהאדם אינו חושב עליהם ואינו רוצה להשתמש בהם בשבת,
וחכמים אסרו לטלטלם בשבת.

ועתה נבאר את טעמי איסור מוקצה:

טעמי האיסור: לאיסור מוקצה מספר טעמים, שהובאו במקורות שונים.

(א) המקור הראשוני לאיסור מוקצה הוא הנאמר בכתובים (נחמיה פרק יג ): 

(יד)זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי עַל זֹאת וְאַל תֶּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי וּבְמִשְׁמָרָיו:
(טו)בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת
ועֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד: (טז)וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם:
(יז)וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (יח)הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת
וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת:
(יט)וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (כ)וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם: (כא)וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת:

וכך הובאו הדברים בשולחן ערוך הרב, או"ח סי' ש"ח סעיף ט"ז:
בימי נחמיה בן חכליה שהיו העם מזלזלים באיסור שבת,
כמ"ש בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערימות וגו' 
עשו חכמים סיג וגדר לאיסור הוצאה, וגזרו על כל הכלים אע"פ שמלאכתם להיתר,
שלא לטלטלם כלל אפילו לצורך תשמישן המיוחד להם, חוץ מן כוסות וקערות וסכין,
וכיוצא בהם מהכלים הצריכים ביותר לסעודת השבת. 
ואח"כ כשראו חכמים שחזרו העם להזהר קצת באיסור שבת.
חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או לצורך מקומו. 
ואח"כ כשראו שחזרו העם להזהר יותר חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר,
אפילו לצורך הכלי עצמו. אבל לטלטל שלא לצורך כלל עדיין לא נמנו עליו חכמים להתירו,
ונשאר עומד באיסורו שנאסר בגזרת חכמים שבימי נחמיה בן חכליה.

וכך הובאו הדברים במסכת שבת, דף קכג:
"משנה. רבי יוסי אומר: כל הכלים ניטלין, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה...
תנו רבנן: בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת: מקצוע של דבילה,
וזוהמא ליסטרן של קדרה וסכין קטנה שעל גבי שלחן. התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו,
עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה... 
אמר רבי חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו,
דכתיב (נחמיה יג) בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערימות".


להלן טעמי איסור מוקצה – ע"פ המובא ברמב"ם הל' שבת פרק כ"ד הלכה י"ב 
ובשולחן ערוך הרב, סי' שח סעיף א':
1) אסרו חכמים לטלטל בשבת חפצים שרגיל לטלטלם ביום חול, מהי הסיבה לאיסור,
אמרו חכמים, ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול,
ולא דיבורינו בשבת כדיבורנו בחול שנאמר "וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפציך, ודבר דבר"
בודאי ובודאי שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו,
ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן,
שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת, והרי השבת ניתנה למנוחה,
כמו שנאמר בתורה (דברים ה') "למען ינוח".
2) חכמים הטילו את "איסור מוקצה", משום "איסור הוצאה" (איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת), שמא ישכח ויוציא הדבר שמטלטל בידו לרשות הרבים (ולפי זה היה עלינו לאסור אפילו טלטול כלים שצריך להם (שמא יבוא להוציאם מרשות לרשות בשבת) אלא שאין גוזרים על הצבור יותר מדאי) (ראב"ד).
3) ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנות אלא בטלים כל ימיהם כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה ("מובטלים" של ימינו) ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת (ולא יהיה ניכר אצלם יום השבת) לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם ומשום כך אסרו חכמים שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים שצריך להם.
4) טעם נוסף: אם נתיר לו לטלטל חפצים האסורים למלאכה בשבת,
יתכן שהאדם יתעסק בהם קצת וישכח שהיום שבת, ויבוא לעשות בהם מלאכה האסורה.

סוגי המוקצה שונים הם, והלכותיהם רבים הם, אסתפק רק בהבאת סוגי המוקצה:
1) מוקצה מחמת גופו
2) מוקצה מחמת איסור
3) מוקצה מחמת חסרון כיס 
4) כלי שמלאכתו לאיסור
5) מוקצה מחמת מצוה
6) בסיס לדבר האסור

סוג המוקצה החמור ביותר הוא מוקצה מחמת גופו - חפץ שאינו ראוי לכלום בגלל עצם מהותו,
ולא רק בגלל שימושו (ריטב"א שבת קכג.).
דוגמאות למוקצה מסוג זה הן אבנים - שאינם משמשים ככלים ואין אוכלים אותם, בעלי חיים ובשר חי.
מוקצה מחמת איסור הוא חפץ שאי אפשר להשתמש בו בשבת,
שכן השימוש בו גורם בהכרח לעשיית מעשה אסור. כך, לדוגמא, שמן שבנר הוא מוקצה מחמת איסור,
שכן אי אפשר להשתמש בו מבלי לעבור על איסור כיבוי. גם סמרטוט רצפה רטוב מאוד הוא מוקצה מחמת איסור, שכן אחיזה בו גורמת בהכרח לסחיטתו.
סוג מוקצה נוסף הוא מוקצה מחמת חסרון כיס - כלי שמקפידים שלא לעשות בו שימוש חריג.
דוגמאות למוקצה מחמת חסרון כיס הן עט או פמוטים יקרים, שאין משתמשים בהם לשימושים חריגים.
כלי המשמש למלאכת איסור, כמו מספריים, עט ומקלדת, מוגדר ככלי שמלאכתו לאיסור,
ואסור גם הוא בטלטול.
מוקצה מחמת מצוה הוא חפץ שהוקצה למצוה, ואסור ליהנות ממנו ביום חול. דוגמא מובהקת לסוג מוקצה זה הם הדסים בסוכות - בחול המועד אסור ליהנות מריחם, שכן הם מוקצים למצוותם, ולכן בשבת חול-המועד (וכן ביו"ט) אסור גם לטלטל אותם.
סוג מיוחד של מוקצה הוא בסיס לדבר האסור - משטח שבין השמשות היה מונח עליו מוקצה. במקרה כזה מקבל הבסיס את שם המוקצה שעליו למשך כל השבת, גם אם המוקצה הוסר ממנו בשבת עצמה.

אני תקוה כי תמצא בדברי תשובה מספקת לשאלתך, 

שנזכה ללמוד וללמד, לשמור לעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת, אמן.

בכבוד ובברכה

הרב משה אריאל הכהן רוט
ראש בית מדרש "בית מנחם"
אוניברסיטת בן גוריון בנגב




נ.ב. לסיום, הנני מצרף לך בזה מאמר רעיוני להבנת איסור "מוקצה", אשר יסייע לך להחכים בנושא זה.

חומר למחשבה- בנושא מוקצה: (מאת עודד פרידמן)
למה אסור לטלטל מוקצה?
39 אבות מלאכה נאסרו עלינו בשבת – מספר לא קטן. בהתחשב בכך שאנחנו יהודים ולא מסתפקים במועט, הגענו, ברוך ה', למספר די גדול של תולדות; עליהם נוסיף את איסורי הדרבנן השומרים עלינו מלעבור עבירות, כך נגיע למאות מעשים האסורים בשבת משום מלאכה ויצירה. זוהי משמעות השבת, במשמעות של "יום מנוחה ושבתון" – עלינו להתרחק מכל מלאכה יצירתית ביום קדוש זה.
טוב, אז החזרנו את כלי העבודה לארגז הכלים, את כלי הכתיבה לקלמר ואף החננו את המחרשה ברחוב צדדי – אנחנו שובתים ממלאכה, נחים. אלא שכאן מגיעה ההפתעה הגדולה: איסור מוקצה. אסור לטלטל אבנים, חול, כלים אסורים, חפצים שאין להם שימוש ועוד כהנה וכהנה. כמעט בכל מקום אליו תביט תראה משהו שמוגדר כמוקצה, אותו אסור לכך לטלטל.
למה? נזעקת השאלה במוחך. איפה כאן המלאכה והיצירה? מה כל כך רע בטלטול אבן קטנה ממקום למקום? שאלה מצוינת! בנקודה זו נעסוק בשורות הבאות.
מספר טעמים הובאו בראשונים לאיסור מוקצה – הרמב"ם מסביר כי חכמים רצו להעניק לשבת צביון של יום שבתון, יום מיוחד ושונה, ולכן אסרו לדבר דברים מענייני החול, ללכת כדרך שהולכים בחול, וכן להתעסק בכלים וחפצים שבהם משתמשים בימי החול (טעם נוסף שמספק הרמב"ם הוא שלא יבוא לעשות עם אותם כלים וחפצים מלאכות האסורות בשבת). הראב"ד אינו מסתפק בכך, ומסביר שחכמים אסרו לטלטל חפצים שהם מוקצה כדי שלא יבוא להוציאם מרשות לרשות ויעבור על איסור הוצאה. 
הסברים אלו מניחים את הדעת ביחס לרוב איסורי מוקצה. אך עדיין נשארנו עם כמה איסורי מוקצה הדורשים הבנה. מדוע למשל טלטול עלה שנשר, גוש עפר או סתם שבר כלי, פוגע בצביון השבת? לחילופין, מדוע דווקא בדברים אלו ישנו חשש שמא יוציא מרשות לרשות? ננסה להעמיק יותר, במטרה לפענח את הקוד הצפון באיסור מוקצה.
הניתוק
בשלב זה, כדאי לבחון האם בכלל פשוט כל כך שאיסור מוקצה הוא גזירת חכמים בלבד. הבטה חטופה בגמרא בפסחים (מז  וברש"י בביצה (ב  עשויה לגלות לנו כי ישנן דעות בגמרא ובראשונים שאיסור מוקצה הוא איסור דאורייתא (לפחות אכילת מוקצה). ע"פ אחת ההצעות בגמרא, איסור מוקצה נלמד מהפסוק בספר שמות (פרק ט"ז) "והכינו את אשר יביאו", וניתן אף להעניש את העובר על איסור מוקצה, משום שהזהיר עליו הכתוב בפסוק "לא תעשה כל מלאכה". אמנם רוב הראשונים פסקו שמוקצה אסור מדרבנן בלבד, אך כמו שהתפוח בדך כלל לא נופל רחוק מהעץ, כך גם כאן, יתכן שגזירת חכמים על איסור מוקצה קיבלה השראה מאותם הפסוקים.
מה פירוש המילה – "מוקצה"? נראה כי המונח נובע מהמילה "קצה", רחוק, מנותק. אם לדוגמא, ירגיז יוסי את כל חבריו לכיתה, עשויה הכיתה להחליט ל"הקצות" אותו ולהתנתק ממנו; להכריז כי הוא מוחרם, אסור לדבר עמו ולהתקרב אליו. במצב כזה, הרי שיוסי יהיה "מוקצה". בקיצור, כל דבר שמרוחק מאיתנו (מבחינה מציאותית או מבחינה מחשבתית), הרי הוא "מוקצה".
כך גם בשבת - כל דבר שמנותק מעולם האדם מוגדר "מוקצה"; כל דבר שאין לו שימוש מידי עבור בן אנוש בשבת, הרי הוא אסור בטלטול. לדוגמא: אסור לטלטל חול בשבת, משום שבד"כ אין לאדם נורמלי מה לעשות עם חול, אין לו כל שימוש. גם השָלט של הטלויזיה אסור בטלטול, משום שבדומה לחול, אין לאדם מה לעשות עם שלט של טלויזיה בשבת. באותה מידה, גם בשר קפוא מוגדר (ע"פ רוב הפוסקים) מוקצה בשבת, שכן אם אתה לא ממש רעב, אין לבשר זה כל שימוש בשבת. כל שאר הדברים, שיש להם שימוש מידי לאדם, מותר לטלטלם בשבת (כגון: אוכל, ספרים, כיסאות, סכו"ם וכדו'). 
יצירה תודעתית
בכך עדיין לא סיפקנו תשובה לשאלתנו. אז מה אם יש דברים שמנותקים ממני בשבת; למה אסור לי לטלטל אותם? אם אני מחליט בשבת שיש לי צורך באותו החפץ, מדוע אסור לטלטלו? אם מישהו ירצה בכל זאת לאכול בשר קפוא, מה רע בכך? היכן כאן המלאכה והיצירה?
ברצוננו להציע כי טלטול מוקצה והתעסקות עמו הינה יצירה מסוג שונה – יצירה תודעתית. נניח לדוגמא שיצאת לטיול ביער עם אחיך הקטן. אתה נהנה מהטבע ומאזין לציוץ הציפורים, בעוד שאחיך הקטן מת משעמום. הוא מחפש משהו לשחק איתו. אתה מביט בסביבה ומאתר ענף ארוך שמונח לצידי השביל. "הנה, קח את זה", אתה מושיט לו את הענף, "זאת החנית הקסומה של הפוקימון!". חיוך ממלא את פניו של האח הצעיר; הוא מנופף בחנית הקסומה לכל עבר, והענף הופך להיות צעצוע הילדות שלו, לפחות עד הבר-מצווה. האם היתה כאן יצירה? אמנם לא נעשה כאן כל שינוי בעולם החומר, אך הכנסת הענף מעולם הטבע אל עולם הצעצועים עשויה להחשב ליצירה שאינה נופלת בערכה מכל יצירה חומרית אחרת.
נמצינו למדים כי באיסור מוקצה טמון אותו רעיון כללי הקיים ברוב הלכות שבת – האיסור לבצע מלאכת יצירה. בעוד שמלאכות שבת השונות עוסקות באיסור יצירה חומרי, איסור מוקצה אוסר על האדם תודעתית, ליצור זיקה לחפץ ולשנות את ייעודו ומטרתו. 
ההלכות
נמחיש את העקרון האחרון באמצעות מספר דוגמאות מהלכות מוקצה:
א. אחד העקרונות המרכזיים במוקצה הוא שהכל נקבע על פי שעת כניסת השבת (בין השמשות). לדוגמא, אם ישנו חפץ שבזמן כניסת השבת היה מוקצה ותוך כדי השבת נהפך לחפץ מותר, הרי הוא נשאר מוקצה בשבת. נסביר זאת מבחינה מעשית: פרי שעל העץ נחשב למוקצה (שכן אין כל דרך להשתמש בו מבלי לעבור על איסור – הפרי מנותק מהאדם); לעומת זאת, פרי תלוש אינו מוקצה (לכל דבר מאכל יש שימוש ולכן הוא אינו נחשב למוקצה). לפיכך, אם בחצר ביתי מלבלב עץ מִשמש, ובזמן כניסת שבת היו עליו פירות, אסור לי לאכול בשבת גם מִשמשים שנשרו מהעץ לאחר כניסת השבת, שכן בזמן כניסת השבת הם היו מוקצים. ע"פ הסברנו, הדבר ברור – איסור מוקצה הוא איסור ליצור יצירה תודעתית בשבת, איסור להכניס לעולם האדם דברים שהיו מנותקים ממנו. אם החפץ היה מנותק בזמן כניסת השבת, הרי שהאדם לא ראה אותו כחלק מכליו וחפצים, ואם הוא יטלטל או יאכל אותו בשבת, הרי שבכך הוא החליט להפוך את החפץ להיות חפץ שימושי בעולמו.
ב. כל חפץ שבאופן עקרוני מוגדר מוקצה, ניתן לייחד אותו לשימוש האדם לפני שבת. הזכרנו כבר כי אבן נחשבת למוקצה בשבת (אין לה בדך כלל שימוש בשבת ולכן היא מנותקת מעולמו של האדם). אם ירצה מישהו בכל זאת להשתמש באבן לצורך מסוים - כמו לדוגמא לזרוק אותה על מכוניות שנוסעות בשבת - הוא יכול להחליט לפני שבת שהאבן הופכת להיות מסתם אבן, לכלי שימושי, לשמור אותה בפינה כלשהי, ולאחר מכן הוא יוכל לזרוק אותה להנאתו בשבת, באופן חופשי, על מכוניות עוברות ושבות (חלק מהראשונים הצריכו שהשימוש באבן יהיה שימוש קבוע בכל שבת ושבת). ברגע שהחפץ כבר הפך להיות חלק מעולמו השימושי של האדם לפני שבת, אין כל איסור להשתמש בו בשבת, אע"פ שבדך כלל הוא מוקצה מצד עצמו.
ג. דוגמא אחרונה – ע"פ ה'מגן אברהם', אם אדם עבר על איסור מוקצה והתחיל לטלטל חפץ אסור, הוא אינו חייב לזרוק אותו מיד, ומותר לו להמשיך ולטלטל את החפץ לכל מקום שירצה. מדוע? האם אנחנו מעניקים פרס למי שעבר איסור? לא ולא! ניתן להסביר כי לאחר שהאדם עבר כבר על האיסור והפך את החפץ להיות חלק מעולמו השימושי, כעת הוא כבר לא עובר על איסור בהמשך הטלטול – השינוי התודעתי בחפץ כבר נעשה (חשוב לציין כי אין סומכים על היתרו של ה'מגן אברהם' להלכה).
דיברנו על חרם כיתתי, הסברנו כיצד להרגיע אחים קטנים ואף הבאנו הצעות מעשיות כיצד ניתן לארגן מלחמת אבנים בשבת. ומה עוד למדנו? למדנו שיצירה אינה חייבת להיות ניכרת כלפי חוץ; היא אינה חייבת להיות דווקא בעולם המעשה החומרי. ניתן ליצור ולתקן דברים גם ע"י מחשבה; גם ע"י עבודה פנימית.

השבת - יום מנוחה וקדושה

פרטים

קטגוריה: עידוד וחיזוק

פורסם בשני, 07 ספטמבר 2020 12:30

נכתב על ידי Super User

כניסות: 714

השבת - יום מנוחה וקדושה

מתוך עלון מטעמים לשלחן השבת, פרשת ויקהל

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" - משה רבנו עליו השלום כינס קהילות ברבים ללמוד עמן הלכות שבת, והורה לנו את הדרך להתאסף לשיעורי תורה בשבת ולקבוע בה עתים לתורה. וכבר נפסק להלכה, כי "פועלים ובעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימות השבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מתלמידי חכמים העוסקים כל ימות השבוע" (שו"ע או"ח רצ).

בספר "אבותינו ספרו לנו" הובא משל מאלף בשם הגעון רבי שלמה ששון זצ"ל:

משל לאדם, שעמל בפרך לפרנסתו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. קיבל שכר יומו, ועשה דרכו לביתו. ראה התקהלות לקנית כרטיס להרצאתו של נואם מחונן, שדבריו כדבש ונופת צופים. אמר לעצמו: כל היום עבדתי, עמלתי ללא הרף. הן מגיעה לי שעה של קורת רוח, של הנאה וחויה. אמר ועשה. הוציא את צרור הכסף שהרויח בעמל כה רב, וקנה בו כרטיס להרצאה.

נכנס לאולם והתמקם בכסא הנוח, מרופד הקטיפה. סרק את האולם, התפעל מהאוירה המרוממת, והנה עולה המרצה לבימה. שמע את מילות הפתיחה, ואט אט נעצמו שמורות עיניו, שקע בשינה מתוקה.

לפתע נעור בבהלה. הקיץ לרעם מחיאות הכפים עם תום ההרצאה. שכנו פנה אליו בעינים בורקות: "היה נפלא, הלא כן?!"

התמתח ופיהק: "כן, אכן כך"...

"ואיך מסכם אתה את השעה המרוממת?" המשיך שכנו ושאל.

"המ... הכסא היה נוח מאוד, אבל מערכת החימום היתה חזקה מדי"...

נתן בו שכנו עיניים תוהות ושאל: "האם הגעת לכאן בעבור כסא נוח ותנור חימום? הן זאת יכול היית להשיג בביתך...."

דומה לו, אדם שמעביר את השבת בשינה ובבטלה, בשיחת חולין ובקריאת עיתונים. הלא לשם כך הכול היה ליטול סתם יום של חופש, ואולי אף לבלות בו בצורה מרתקת יותר. השבת - מתנה טובה היא מגנזיו של הבורא. יום מנוחה הקדושה, יום של לימוד ושל התעלות.

לרוץ בלי להזיז את הרגליים

פרטים

קטגוריה: עידוד וחיזוק

פורסם בשני, 07 ספטמבר 2020 12:29

נכתב על ידי Super User

כניסות: 523

לרוץ בלי להזיז את הרגליים - הרב יובל פרוינד, עלון ראש יהודי, פרשת וישלח.

 עוד יום עף. הראש שלך עובד שעות נוספות. המספרים, הטבלאות, הצפצוף של הפקס, והפלאפון שלא מרפה לרגע. גם על הכרית אתה עדיין בתכנונים: מה אפשר לשנות? מה צריך לייצר? מה השוק דורש? למחרת השעון מקפיץ אותך ואתה עובר לסרט-נע, כל הזמן בתנועה כי אחרת הכל ייפול. הילדים צריכים אותך, הספק מחפש אותך, אשתך על הקו. אתה כבר לא רואה אנשים - רק עובדים ומנהלים. הרחוב לא מראה נוף כשחולפים על פניו במהירות מסחררת. לשמיים אין שום גוון.

ואיפה אתה בכלל? איפה הרגישות שלך? איפה הסקרנות התמימה? מתי הקשבת בפעם האחרונה לתחושה שעלתה? אין זמן. אמצע השבוע. המציאות מכתיבה את הכללים, ואתה מנסה להיערך בהתאם - להתארגן בזמן, לצפות את העתיד, למצוא את הפיתרון עוד לפני הבעיה.

שב. שבת שלום. הגיע זמן לא לעשות כלום. לא מתוך עצלות, אלא מתוך עבודה של התכנסות. אל תברח אל עבודה כפייתית, אל תתפתה לסם הממכר של התנועה. שב, ותנסה לחוות את העולם כמו שהוא, לפני שיד אדם הגיעה והתחילה לשנות ולשחק. הקשב לנפשך הרצוצה, תן לה סיכוי להגיד משהו אישי שלא קשור לשום דבר טכני. תחזור הביתה, אל אשתך, תחזרו אל הדיבור שכל כך התגעגעתם אליו. בלי סטופר ושעונים. תאסוף את הילדים. תן להם מקום בלב, תקשיב למה שהם אגרו במסעות השבוע.

שבת אומרת לאדם: אל תזוז. הכל נמצא פה. אל תעשה מלאכה. אל תטלטל את עצמך למקומות אחרים. אל תקפוץ לרוחב, תחפור לעומק. תשקע בפנים. שבת שלום.

על שמירת השבת

פרטים

קטגוריה: עידוד וחיזוק

פורסם בשני, 07 ספטמבר 2020 12:28

נכתב על ידי Super User

כניסות: 946

"אם תשיב משבת רגליך, עשות חפציך ביום קדשי 
וקראת לשבת עונג,  לקדוש ה´ מכובד 
וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר 
אז תתענג על ה´, והרכבתיך על במותי ארץ
והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פי ה´ דיבר" (מתוך ישעיה נ"ח).

מה מטרת יום השבת?
האם זהו יום שבו יושבים בבית ולא עושים כלום? נחים מבילויי אמש? מחפשים איך להעביר את הזמן?
האם זו מטרתו של היום המקודש בשבוע?
ואולי יש ליום השביעי משמעות נוספת, מימד אחר, רוחני יותר, קרוב יותר לרצון הבורא שהביא אותנו הנה?

כדי להבין מה מטרת יום השבת, כדאי לקרוא בתורה את דבר ה' בעשרת הדברות שנאמרו על הר סיני: (שמות פרק כ`, פס` ז` והלאה)

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  
וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי- שַׁבָּת, לַה` אֱלֹקֶיךָ:  
לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  
כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה` אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; 
עַל-כֵּן, בֵּרַךְ ה` אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת- וַיְקַדְּשֵׁהוּ. 

מה ניתן ללמוד מתוך פסוקים אלו?
* מטרת 6 הימים הראשונים של השבוע: שנעבוד בהם ונשלים בהם את כל מלאכותינו.
* מטרת היום השביעי: להיות יום מנוחה, ולא לעשות בו כל מלאכה.
* היום השביעי הוא יום מקודש ומבורך, כי ביום זה נח ה` אחרי סיום מעשה בראשית.
* יום השבת נועד להזכיר לנו ולהחדיר למודעותינו שהבורא יתברך נמצא מעל חוקי הטבע, וברא את העולם במשך שישה ימים, בצורה על-טבעית לחלוטין, והוא מנהל את עולמינו בצורה על-טבעית, והוא מקור הברכות והוא אחראי לקיומינו. וקיום השבת נועד להבהיר לנו נקודות חשובות אלו.

ובעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן (דברים, פרק ה`, פס` י"א ואילך) יש טעם נוסף לשמירת השבת:
שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, ה` אֱלֹקֶיךָ.   
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  
וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי- שַׁבָּת, לַה` אֱלֹקֶיךָ:  
לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ 
וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ- 
לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ.  
וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, 
וַיֹּצִאֲךָ ה` אֱלֹקיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; 
עַל-כֵּן, צִוְּךָ ה` אֱלֹקֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. 

וכאן מובא טעם נוסף לשמירת השבת: לתת מנוחה לכולם. גם לפועלים. גם לאנשים הפשוטים. גם לנהגים, למלצרים, לקופאיות, ולמתדלקים. לכולם לכולם. יום מנוחה סוציאלי לכל בני האדם - זכר לכך שבמצרים היינו כולנו "פועלים", ולכן כעת אנו מעניקים את יום המנוחה לכולנו, לכולנו, לכולנו.
כמה עצוב ששכחנו את המסרים העמוקים והנצחיים הללו.

כמה עצוב שהיום, בני המעמד הנמוך צריכים לעבוד בלי הפסק, בלי יום מנוחה, בלי התחשבות ברגשותיהם ובמסורתם, רק בכדי שהמעמד הגבוה יוכל "לצאת לבלות". ובני המעמד הגבוה עצמם, מבלים, נהנים, אוכלים, שותים, ושוכחים למה בעצם אנחנו פה. ושוכחים מה מטרת השבת בעצם. ושוכחים שהשבת אינה יום של מנגל וגם לא יום של בילויים - השבת נועדה להיות יום מנוחה, יום שבו אנו דואגים לנשמותינו, דואגים לעולם הרוחני שלנו – כי זו המטרה העיקרית לשמה קיבלנו את המתנה הנפלאה הזו, שקרויה "יום השבת". 


ונסיים בהדגשה חשובה ביותר, מתוך דבריו של דויד מאור בתגובתו על רשומה זאת:יום השבת נקרא "חמדת ימים" דהיינו שהוא היום שכל ימי השבוע מכוונים אליו. השבת היא יום של מנוחה רוחנית, שפרושה התרעננות והתחדשות רוחנית. נכון שהשבת נותנת כוחות עבור ימי חול, אבל כפי שאמרתי זאת תוצאת לוואי ולא מטרה. גם מנוחה פיזית היא תוצאת לוואי של השבת אם כי זה לא מה שמקדש את השבת.

כמו שתפילה שוברת את מעגל העשייה היומית , כך השבת הוא הנופש הרוחני השובר את מעגל העשייה השבועית ופותח הזדמנות למימוש הערכים והתחדשות רוחנית. באותו יום , האדם מתכנס עם בני משפחתו ועם הקהילה בה הוא חי בלי שום טרדה ודאגה מענייני חולין כך שנוצרת הזדמנות לאהבה , לקרוב לבבות ולעזרה הדדית.

אז איך מתחילים? ואיך ממשיכים? ומה צריך לשמור ועל מה חשוב להקפיד? על כל אלו ועוד ננסה בע"ה לענות במאמרים שמופיעים באתר זה.