בספר מעשה איש (ג, צז) מספר הרב אליהו פלאיי שליט"א, על זקנו הגאון רבי שלמה שמשון קרליץ זצ"ל שנסע פעם ביום שישי אחר הצהריים באוטובוס מירושלים לבני ברק [שהיתה נסיעה ארוכה בימים ההם], ואירע בדרך תאונת דרכים רח"ל שגם הגרש"ש נפגע בה ונאלץ להתאשפז בבית החולים.
לאחר שהשתחרר מבית החולים נכנס אל דודו מרן החזון איש. שאלו החזון איש: מדוע אירע לך הדבר? והרי התורה שאתה לומד היתה עשויה להגין עליך ולהצילך! המשיך החזון איש ושאלו: "באיזה שעה היית אמור להגיע לבני ברק? ענה לו הגרש"ש את השעה המשוערת, ויצא שזה כבר היה די מאוחר וסמוך לשבת. אמר לו החזון איש: אם כך, הרי נסיעה זו לא נעשתה על פי ההלכה, וכשעושים שלא כהלכה התורה זזה ממקומה ואינה יכולה להגן!
בספר רבי יעקב מסופר שרבי משה פיינשטיין זצ"ל העיר פעם באוזני אדם שהגיע סמוך מדי לכניסת השבת למגורי הקייט, אמר לו רבי משה: בעתיד ראוי לך לצאת לדרך בשעה מוקדמת יותר. אותו אדם התעלם מעצה זו, ובשבוע שלאחר מכן יצא לדרך באותה שעה בה היה רגיל, בדרך אירע תקלה באוטובוס בו נסע, והוא נעזב לנפשו בשבת על אם הדרך בין ניו-יורק למחוז חפצו, וכך עברה עליו השבת שלא בטוב ולא בנעימים.
מעשה היה אצל הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל הסטייפלר, כאשר נפטר הנדיב הנכבד ר' יחיאל לדרמן ז"ל [מייסד בית הכנסת לדרמן בו קבע הסטייפלר את תפילתו], ההלוייה היתה ביום שישי בבוקר בדרכה לירושלים, וכששאלו את הסטייפלר האם הוא נוסע לירושלים ללוות את הנפטר הדגול שהיה כה קרוב אליו. ענה ואמר: למעשה הייתי צריך לנסוע ללוויה זו, אבל איך אפשר לנסוע, והרי ערב שבת היום?!
ודברים אלו נאמרו בימות הקיץ הארוכים בסוף חודש סיון, שזמן הדלקת נרות היה בסביבות השעה שש, אף על פי כן זו היתה ההרגשה של אדם גדול שיראת השם עומדת כנגד פניו, שלא להכנס חלילה אפילו לחשש רחוק מאד.
